אור ברסלב

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר· רבי דוד פרנקל

פרק ו · הלכה ג

הלכה ב

אבל לא סורק. עי' בקונט' וכ"פ הר"ב וכ"נ מדברי הרמב"ם פ"ה מה"נ הלכה י"ד בסופו לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי. וכן פירש"י מס' שבת דף נ' ע"ב אבל לא סורק מפני שמשרת שער ודאי. ושם דף פ"א ע"ב סיים בה ומודה ר"ש בפסיק רישי' ע"ש וקשה דלא משמע כן בבבלי בסוגיין דקאמר כולה ר"ש וכל המסרק להסיר נימין המדולדלין קמיכוין וכן פי' רש"י ותוס' דטעמא משום דקמיכוין ולא משום פסיק רישי' ונפקא מיניה שאם התרו בו ואומר שאינו מכוין להסיר שער אלא לחכך במסרק למ"ד דחייב סורק משום דקמתכוין הכא פטור ולמ"ד דהוי פסיק רישי' חייב. ונראה שזהו כוונת תוספות שבת דף נ' שכתבו אבל לא סורק התם מפרש לה כל הסורק להסיר נימין המדולדלות קמיכוין ע"כ נראה דכונת' להקשות אפרש"י וכמ"ש ונראה דמפרשים כל הסורק להשיר נימין המדולדלים קמיכוין וכיון שכן מסתמא אינו סורק אלא בכח והוי ליה פסיק רישי' וזה ברור והריב"ש סימן שצ"ד דחק מאוד בדברי רש"י ע"ש. וראיתי להרב בא"מ שכתב בזה דברים שאינן. גם מ"ש ראיה מדברי תוספות. אינו שכן מנהגם שחולקים וארש"י ואינן מזכירים דבריו. ומ"ש הוא הנכון:

רי"א לא יחוף באדמה כו'. כתב הרמב"ם פ"ה מה"נ הלכה י"ד נזיר חופף על שערו בידו וחוכך בצפרניו ואם נפל שיער אינו חושש שהרי אין כוונתו להשיר ואפשר שלא ישיר אבל לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי ואם עשה כן אינו לוקה. כ' הכ"מ איבעיא בגמרא מפני שהיא משרת את השער תנן אי מפני שמשרת כו' ואע"ג דלא איפשיטא פסק לקולא משום דספק נזירות להקל ואפי' באדמה המשרת כ' דאינו לוקה משום דאינו מתכוין להשיר וקי"ל כר"ש דבר שאינו מתכוין מותר ומ"מ איכא למידק אמאי פסק כר"י דיחידאה הוא ואפשר סובר ר"י לפרש דברי ת"ק אתא ע"כ. ומה מאד תמוהין דבריו. חדא דקאמר דפסק לקולא תימא אדרבא הרי פסק לחומרא ודלא כש"ס דדבריו משמעין שכל אדמה היא משרת את השער ודאי ואס"ד כמ"ש הכ"מ הל"ל ולא באדמה מפני שמשרת שער ודאי. ועוד דכאן לא שייך לומר ספק נזירות להקל דהא אין כאן קרבן וכמ"ש התי"ט. גם כבר נחית לנזירות וכמ"ש הלח"מ. ועוד אס"ד באדמה המשרת אינו לוקה משום דאינו מתכוין אפילו לכתחלה שרי לר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר דהא מה"ט חופף. ועוד בודאי משיר אף ר"ש מודה דהוי ופסיק רישי' וכדמוכח גמרא דשבת דף נ'. ועוד מנ"ל להרמב"ם דר"י לפרש קאתי וכמ"ש התי"ט ועוד דכתב בפי' המשנה והלכה כר"י משמע דת"ק פליג וכמ"ש הלח"מ. ולי תימא דודאי ר"י פליג דגרסי' בבבלי שבת דף נ' הא דתניא חפין את הכלים בנתר וחול ר"ש היא דאמר דבר שאינו מתכוין מותר ופריך אימא סיפא אבל לא יחוף בהם שערו ואי ר"ש שרי דתנן נזיר חופף ומפספס ופירש"י חופף שערו בנתר וחול. והדין עמו דאל"כ לא פריך מידי. והרמב"ם כ' כאן במתני' לא יחוף באדמה דקאר"י היינו טיט איזהו טיט שיהיה מכל מיני טיט שרוחצין בהם השער כמו הנתר והטיט האדום כו' ע"ש הרי מפורש דר"י פליג את"ק. גם הרשב"א כ' בחי' שבת ופירוש חופף אפי' בנתר וחול ותדע מדקתני רי"א לא יחוף באדמה מפני שמשרת השער. לכך נראה ודאי סובר הרמב"ם דר"י פליג את"ק דסובר אדמה אינה ודאי משרת ופסק כר"י דגמרא דשבת משמע דנזיר ושבת שוין בענין זה. ואמרי' התם א"ר יהודה עפר לבינתא שרי רב יוסף אמר עפר דיסמין שרי אמר רבא עפר פלפלי שרי כו'. ש"מ דוקא הנך שריין אבל נתר וחול אסירי. ואף שרש"י פי' עפר לבינתא כתישת לבינה ע"כ. נראה דסובר חול שרי. כבר חלקו עליו כל הראשונים ז"ל ופירשו עפר לבינתא היינו עפר לבונה וכן כתב רבינו האי גאון והרמב"ם והרשב"א והר"ן. ומהאי סוגיא דשבת איפשיטא נמי איבעיא דנזיר דע"כ לומר שכל אדמה משרת שער וכמ"ש הרמב"ם דאל"כ מאי פריך ממתני' דנזיר חופף לישני כאן. בשבת בנתר וחול כאן בנזיר בשאר מיני אדמה שאינן משירין ור"י פליג אפי' בשאר מיני אדמה דגזר הא מפני הא אלא ודאי כמ"ש. והשתא ניחא הכל. ומ"ש דאינו לוקה הטעם משום שאין מלקות אלא בתער וכמ"ש שם הלכה י"ח ועמ"ש לקמן בד"ה מאן כו' ומהתימא על המפרשים ז"ל שלא הרגישו בכל זה וצ"ע:

גדל פרע שער ראשו. עי' בקונטרס. וקשה הא איצטרך גדל פרע למצות עשה וכ"כ הרמב"ם ריש הל' נזירות מצות עשה שיגדל שער ראשו שנאמר גדל פרע כו' ונראה כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה כתיב גדל פרע ולאחר שנתבאר אצלינו שסתם נזירות ל' יום הרי השער שיגדלו ל' יום נקרא פרע ולכך ימתין ל' יום עד שיהיה לו פרע ואז יתחיל למנות:

עד כדון נזיר טמא כו'. עי' בקונט'. וקשה הא עדיין לא נזכר במתני' או ברייתא דבעי' שמגלח כל שערו. ובבבלי בסוגיין גרסי' אמר מר וכולן שגילחו שלא בתער או ששיירו ב' שערות לא עשה כלום ויליף ליה מדגלי רחמנא גבי נזיר ביום השביעי יגלחנו יתירא ויליף נזיר טהור מנזיר טמא ומהשתא י"ל דקאי עד כדון כו' אמתני' דנגעים. והא דמשני הכא דקרא יתירא אתי ללמד שחוזר ומגלח. סובר הבבלי דלהא לא צריך קרא דודאי אין סברא לפרש ביום טהרתו היינו הטהרה האחרונה שהיא לאחר המלא' שזו לאו טהרה היא וכיון שהגילוח הוא ביום השביעי וכתיב ונתן שער ראש נזרו תחת זבח השלמים ש"מ שביום הבאת קרבנות טהרה מגלח. ורש"י פי' בפסוק ביום טהרתו ביום הזייתו או אינו אלא ביום השמיני שהוא טהור לגמרי ת"ל ביום השביעי אי שביעי יכול אפי' לא הזה ת"ל ביום טהרתו. לפ"ז לית כאן שום יתור דהא איצטרך ביום השביעי וכ"ה בספרי ונראה דגם בבבלי לא דריש מיתורא דיום השביעי אלא מיגלחנו יתירא קדריש. והספרי סובר דא"צ קרא דחוזר ומגלח לנזירותו כמ"ש בסמוך ומוקי ביום השביעי לגופיה וכמ"ש רש"י:

מיכן שאינו סותר אלא זה בלבד. בבבלי דף' מ'. גרסי' אר"ח ללקות באחת לעכב בשתים לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו בתער ובתער אין במידי אחרינ' לא והתני לרבות כל המעבירין אלא אימא כעין תער תנ"ה נזיר שתלש מירט סיפסף כל שהוא אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער. נראה מדברי הרמב"ם פ"ה וריש פ"ו מה' נזירות דמפרש ובתער דקאר"ח ארישא וסיפא קאי בין לענין מלקות בין לענין סתירה ופריך הש"ס מברייתא דמרבינן כל המעבירין ומשני כעין תער והיינו כדי לכוף ראשו לעיקרו ובתער דתני בברייתא דמייתי מינה סייעתא היינו נמי כעין תער. אבל תו' ובתער ארישא לחוד קאי אבל לענין סתירה יותר אפילו אינו משחית מעיקרו והא דמשני כעין תער היינו שמשחית מעיקרו. ורש"י פירש בלישנא קמא דמייתי סייעתא מברייתא דובתער דוקא ע"ש ואיני רואה ראיה מברייתא דכי היכי דמפרשינן ובתער דקאר"ח היינו כעין תער ה"נ איכא לפרושי לברייתא. ואפשר דסובר סתמא דש"ס דמשני אלא אימא כעין תער פליג אר"ח. אבל תימא לשיטת תוס' דטפי מסתבר לומר דלוקין מלסתור וסוגיין מפורשת בהיפך. גם לשיטת הרמב"ם צ"ל דהירושלמי והבבלי פליגי. לכך נ"ל דס"ד דמקשה ובתער קאי נמי ארישא דלוקין דאל"כ ה"ל לר"ח לפרש דבריו ולחלק בין מלקות לסתירה ומשני אלא הא דתניא לרבות כל המעבירין היינו דוקא כעין תער ושפיר קאר"ח ובתער ר"ל ברישא במלקות בעינן כעין תער ולסתור בעינן תער ממש לכך כללן תרווייהו בחד לישנא א"נ סתמא דש"ס פליג אר"ח כמ"ש רש"י. אך אחרי העיון נראה שהדין עם הרמב"ם דהבבלי פליג שהרי מצריך תער דתגלחת טהרה דטמא וטהור דוקא תער ואפי כעין תער אינו כלום כמפורש בגמרא דף לט ע"ב וכ"פ הרמב"ם פ"ח הלכה ו' ע"ש א"כ אין לחלק בין סתירה למלקות. וא"ת מאי דוחקי' דש"ס לאוקמי תער בתגלחת טהרה ולא מוקי לקרא לסתירה וכשיטת הירושלמי וי"ל משום דכתיב בתריה עד מלאת וכדאמר ר' בברייתא שם. והשתא דשמעינן מהירושלמי דכל שאינן לוקין עליו פשיטא דאינו סותר א"כ ע"כ לומר כל שאינו כעין תער אינו לוקה ופשיטא. דאינו סותר. ואתיא הך ברייתא דמייתי בבלי דף ל"ט ע"ב נזיר שגילחוהו לסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר כפשטא ואפי' תוך מלאת. דאע"ג דמלתחת רבי כל שנשתייר כדי לקיים מצות גילוח אינו סותר דאתער או כעין תער קפיד קרא ואזדא לה קושית הלח"מ פ"ה מה"נ הלכה י"א ע"ש:

אבל יסתרו בו שבעה. וקשה הא ודאי סותרין שבעה שהרי בשלא שייר לכוף ראשו לעיקרו איירי וממילא צריך להמתין שבעה ימים שיגדלו כדאמרי' בבבלי דף ל"ט קים להו לחכמים כל ז' ימים אתיא מזיא כדי לכוף ראשו לעיקרו. ודוחק לומר שהירושלמי פליג. מיהו לשיטת הרמב"ם דהא דתגלחת סותר ל' יום היינו שאותן ל' יום אינן עולין כלל כמ"ש ריש פ"ז א"כ ניחא דפריך שאר מעבירין תוך מלאת לסתרו ז' יום שלא יהו נמנין כלל בחשבון ימי נזירותו. וכן נראה בסמוך שזהו החומר בנזיר טהור וכמו שפירשתי שם ועיין לקמן הל' ה' בד"ה חומר בטומאה כו'. וכל זה משמע דלא כשיטת תוס' ע"ש. והלח"מ כ' שם מתני' מסייעא לרבינו דאנן חומר בטומאה מבתגלחת שהטומאה סותרת את הכל כו' ותגלחת אינה סותרת אלא ל'. ולשיטת תוס' קשה ליתני חומר בטומאה שסותרת בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת ע"ש. ותימא הא גם לשיטת הרמב"ם קשה ליתני חומר בתגלחת שסותרת לאחריו ל' יום משא"כ לאחר ב' או ג' ימים לנזירותו אינה סותרת אלא שני ימים שעברו ושבעה ימים לאחריו ה"נ קשיא בש"ס בסמוך ונראה דתני ושייר וכ"ת מאי שייר דהאי שייר איכא לשנויי שייר למי הא דתני לקמן בפרקין חומר בתגלחת שעשה בה המגלח כמתגלח והטמא לא עשה בו מטמא כמיטמא:

אין תימר לא יסתרו בו ל' יום. וקשה מאי ס"ד שלא יסתרו בו אלא שבעה הא כתיב גדל פרע וכמ"ש לעיל בקונטרס וי"ל לאו מיתורא יליף אלא ממשמעות הענין וכמ"ש שם בתוספות ע"ש:

מה בין נזיר טהור' כו'. וא"ת דלמא באמת אין חילוק ביניהם וי"ל דא"כ מ"ש דכתיב וכי ימות כו' משמע דוקא טומאה סותרת אך קשה הא איכא ביניייהו טובא שהטומאה סותרת גם לפניה משא"כ בתגלחת:

וכולן שגילחו שלא בתער כו'. כ' הרמב"ם פ"י מהט"צ וכן המגלח את הנתק לוקה ואינו חייב עד שיגלח בתער. וכ' הראב"ד טעה בזה שהרי אמרו והתגלח בכל דבר וע"ז אמר ואת הנתק לא יגלח. וכ' הכ"מ ורבינו סובר דוקא היכא דשני קרא בדיבורי' דהמ"ל וגלח וכתב והתגלח מרבינן כל דבר ומ"ש וע"ז נאמר כו' י"ל כלפי לייא אדרבא משם ראיה מדלא כתיב ואת הנתק לא יתגלח משמע דלאו בגוונא דרישא הוא ע"כ. ותימא ודאי סתם גילוח בכל דבר והא דאיצטרך והתגלח הטעם כמ"ש בת"כ והתגלח בכל דבר לפי שמצינו שהתגלחת האחרונה בתער יכול אף זו בתער ת"ל והתגלח והשתא דכתיב והתגלח ודאי מפרשי' לא יגלח דסמיך ליה בכל דבר דומיא דתגלחת הראשונה וזה ברור:

דלמא לא איתאמרית אלא בנזיר טמא בשתי שערות. וקשה לפ"ז צ"ל דלא ילפיינן נזיר טהור מנזיר טמא א"כ גם בנזיר טמא לא מתוקמא מתני' דמנ"ל בתער דוקא דהא תער לא כתיב אלא בנזיר טהור וכדאמר בסמוך וכן מפורש בבבלי דף מ"ב מחכו עליו במערבא מכדי נזיר טמא דבתער מנ"ל מנזיר טהור יליף ליתי נזיר טהור וליליף מנזיר טמא ונראה דסובר הש"ס מדכתיב וגלח יתירא דילפינן דבעינן תגלחת שלמה שלא לשייר כלום ילפינן נמי דבעי תער דשאר מעבירין אינן משחיתין ועוקרין השיער מעיקר ואפילו אי עשאן כעין תער אינן דומין לתער ממש לענין השחתה ואית בהן שיור קצת. א"כ תער בנזיר טמא נמי מביום השביעי יגלחנו יליף. והא דתניא בבלי ל"ט מה ת"ל תער לפי שלא למדנו לתגלחת האחרונה שיהיה בתער כו' לפום ריהטא קשה מ"ש תגלחת אחרונה דנקט במלתיה ולא תני סתמא תגלחת נזיר ולפמ"ש ניחא דתגלחת טומאה בתער מוגילח שמעינן וצ"ל דסובר הך תנא דלא ילפי' נזיר טהור וטמא מהדדי:

נזיר טהור מגלח לאחר זריקה כו'. וא"ת כיון דקפיד קרא בנזיר טהור שיגלח לאחר זריקה א"כ מאז מתחיל הגילוח ולמה יהיו שערותיו כנשור וי"ל דה"ק כיון דאי לא קרא בין גילוח דנזיר טמא וטהור דבטמא לא נטהר קודם הגילוח ובטהור טהור קודם הגילוח הלכך אין למילף טהור מטמא ומסתבר לחלק בין גילוח טהור וטמא דבטמא בעינן שיהא גילוח בתער דוקא ובטהור אפי' כעין תער יצא ועמ"ש בסמוך:

גילח שלישו לא הספיק כו'. בבבלי דף מ"ב גרסי' בעי אביי נזיר שגילח ושייר שתי שערות צמח ראשו וחזר וגילחן מהו מהו מעכבי או לא. וכ' הרמב"ם פ"ח מה"נ גלח והריח שתי שערות וצמח ראשו כולו וחזר וגלחו כולו עם אותן שתי שערות או שגלח אחת ונשרה אחת ה"ז קיים מצות גילוח. וכ' הכ"מ ותימא למה השמיט האיבעיא דחזר וגילח שתי שערות לבדן דהא לא איפשיטא וי"ל אחרי שכבר כתב חזר וגילח כל ראשו עם אותן ב' שערות קיים מצות גילוח ממילא שמעינן אם לא גילח אלא אותן שתי שערות דלא יצא ע"כ. ומה מאד דחוקים דבריו הלא ידוע שאין דרכו של הרמב"ם לחדש דינים ולהשמיט מאי דמפורש בגמרא. ועוד ה"ל לפרש דספיקא הוא ונ"מ אי ודאי הוא כייפינן ליה ככל מצות עשה שמכין אותו עד שתצא נפשו ואי ספיקא הוא אין כופין אותו ועוד יש לחלק לכך נראה שהוא מפרש בעייתו דאביי היינו שלאחר שצמח ראשו חזר וגילח כל שערות ראשו עם אותן שתי שערות שהניח וקמיבעי' ליה אי בעינן שיהיה גידול אחד לשערות דהיינו שיהיה זמן גידול כל השערות שוין או לא ואיפשיטא ליה בעיא זו מהא דגרסי' בבבלי התם בעי רבא נזיר שגילח והניח שתי שערות וגילח אחת ונשרה אחת מהו א"ל רב אחא גילח שערה שערה קמיבעיא ליה לרבא (כ' תוס' בתמיה הא ודאי גילוח הוא כיון שבא לגלח שיעור גילוח הוה) אלא אימא נשרה א' וגילח אחת מיבעיא ליה. והא ודאי הא דקאמר רבא וגילח אחת היה זמן מה אחר שגילח כל ראשו ואפ"ה פשיטא ליה לרב אחא דהוה גילוח כיון שהיה שיעור גילוח דהיינו שתי שערות אע"ג שכבר צמחו קצת שאר שערות שגילח מכבר. ולכך כללן הרמב"ם. ותימא מהכ"מ שכ' דסובר הרמב"ם אם לא גילח אלא אותן שתי שערות דלא יצא שהרי גדולה מזו אמר דאפי' לא גילח אלא אחת ונשרה אחת יצא כ"ש אם גילח שתיהן דיצא וא"ת א"כ ל"ל לאשמועינן אם גילח כולו יצא י"ל הואיל והוזכר בעיא זו בגמרא שנאה וקמ"ל דמהך דרבא איפשיטא בעיא זו. וגם ס"ד לחלק ביניה קמ"ל דאין חילוק וזה ברור. וא"ת הא בסוגיין איבעיא לן אם גילח שליש אם צריך לחזור ולגלח כולו אי שליש הנותר לחודו וי"ל להירושלמי מיבעיא ליה ולהבבלי פשיטא ליה:

את אמר בנזיר טהור כו'. בקונט' פירשתי דמיבעיא ליה בנזיר טהור אי שתי שערות סותרות. וקשה הא כבר אסיקנן דלא מדמינן נזיר טהור לטמא לענין עיכוב שתי שערות אם כן מהיכי תיתי לדמותן לענין סתירה וע"ק דמייתי בסמוך סייעתא מהא דאמר רשב"י כשם ששתי שערות מעכבות כו' ובתוספתא פ"ד ובבבלי דף מ' מפורש דאמירות טהרה קאי דת"ק קאמר נזיר שמירט כל שהוא חייב אבל אינו סותר אלא בתער וברוב ראשו ומירט לא שייך בנזיר טמא. ונראה דבנזיר טמא איירי וכ"ת מה סתירה דגילוח שייך בנזיר טמא י"ל אף כל ימי טומאתו אסור בגילוח כשאר נזיר. וגדולה מזו נראה אף בנזיר טמא אם גילח י"ל אף כל ימי טומאתו אסור בגילוח כשאר נזיר. וגדולה מזו נראה אף בנזיר טמא אם. גילח בימי טומאתו סותר ל' יום לא מיבעיא לבבלי דילפינן טמא מטהור לענין גילוח דודאי צריך להמתין ל' יום כימי גידול פרע אלא אף לירושלמי דאמר דלא ילפינן להו מהדדי אפ"ה סותר ל' יום שהרי עדיין נזיר הוא. וכ"מ בסמוך דחייב משום נזיר ומשום מצורע שמע מינה דאף שהוא מצורע חייב משום נזיר. וכן נראה מדברי הרמב"ם סוף פרק ז' מהלכות נזירות. ועיין בבבלי דף ל"ט ע"ב בגמרא ובתוס' וצ"ע:

וגילח מהן פעם אחת כו'. מדקמיבעי ליה בשתי שערות ששייר ש"מ דפשיטא ליה אם גילח כל ראשו פעם אחת ושייר כדי לכוף ראשו לעיקרו לא יצא וכן בדין דהא בעינן תער או כעין תער שמשחית מעיקרו א"כ קשה מ"ש שתי שערות משאר שערות ואפשר כיון דס"ל בכל התורה רובו ככולו והכא בעינן כולו מדכתיב וגילח יתירא איכא למימר כל שקיים גילוח בתער ברובו אם גילח המיעוט אפי' אינו כעין תער יצא והיינו דמיבעיא לר' ירמיה. אך קשה אמאי לא קמיבעיא ליה אם גילח במספרי' דיצא או לא:

הסתירה שלשה וקשה בשלמא ללקות אחת היינו דכתיב ותער לא יעבור על ראשו כל שעבר חייב. וממצורע ליכא למילף כי היכי דחייב על שער אחת כמ"ש בסמוך ה"ה הכא דא"כ לא ליחייב אלא בשאין שם אלא שתי שערות כמצורע כמ"ש בסמוך מיהו למ"ד דון מינה ומינה ניחא. ולעכב שתים דילפינן מנגעים דהתם שתי שערות מעכבין בו לטמאו כדילפינן בת"כ אין שער פחות משתים אלא סתירה שלשה מאי טעמא. ובבבלי דף מ' גרסי' לסתור אותו סותר אלא ברוב ראשו וכתבו תוס' וכולן הן הלכה בנזיר. ולהבבלי אינו מוכרח דאף לסתירה ברוב יש טעם דכל שרוב ראשו קיים איכא לקיים מצות גילוח ביום הבאת קרבנותיו דרובו ככולו ואי משום הך מיעוטא שכבר גילח כל שגדל כדי לכוף ראשו לעיקרו סגי והיינו ז' ימים דמריבוייא וגלח לא מרבינן אלא גילוח כל דהו וכמ"ש בסמוך אבל להירושלמי נראה דצ"ל הלכה היא בנזיר וצ"ע:

משם מצורע. וקשה אדפריך לשמואל מנזיר תיקשי נמי לר' יוסי ממצורע דהא אף במצורע אפילו על אחת הוא לוקה. והכי תניא בספרי אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת"ל לשמור ולעשות וכ"מ בבבלי שבת דף צ"ד התולש א' משתי חייב. וא"ל הך ברייתא איירי בשהיו שם שערות הרבה הלכך אינו חייב עד שיתלוש שתים דהא מפורש בבבלי שם א' משלשה ר"נ אמר חייב ור"ש אמר פטור וכתבו תוס' אחת מארבע פטור. וא"ל דוקא בא' פטור אבל בשתים חייב הא נמי ליתא דהא עיקר הטעם משום שעוקר סימני טומאה וכל ששייר שתים אין כאן עקירה דבעינן שהועילו מעשיו וכ"ה בתוספתא וכ"כ הרמב"ם רפ"י מהט"צ:

משום י"ט. וא"ת למה לא תני שבת וי"ל בשבת איכא מיתה ואיו לוקין אלאו דידיה אבל י"ט אע"ג דאית ביה נמי עשה מ"מ לוקין אלאו דידיה:

לאוי' אתינן מיתני. וא"ת אמאי לא קחשיב לאו דלא יקרחו דהכי אמרי' בבבלי שבת דף צד וכן לקרחה שתים וי"ל סובר תנא דברייתא דהכא כמ"ד קרחה בכגריס כדאיתא פ"ג דמכות וא"ת הא מיהת איכא למצוא שחייב על קרחה בתלישת שתי שערות כגון שקרח תחלה כגריס פחות שתי שערות ועתה משלימו לכגריס ויש לומר כיון דמתחלה לא הוי פחות מכגריס לא קחשיב:

מ"ד מפספסין בבריא כו'. נראה דהבבלי לית ליה הא דמחלק ר"ח בין בריא לתש דגרסי' שם שבת ד' כ' הא דתני חפין את הכלים בנתר וחול ר"ש היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר ופריך אימא סיכא אבל לא יחוף בהם שערו ואי ר"ש שרי דתנן נזיר חופף ומפספס כו' ע"ש ומאי קושיא לימא כאן בבריא כאן בתש אלא ודאי לית ליה הך סברא ונראה שזהו טעמו דהרמב"ם שהשמיט דין זה ועמש"ל הל' ג' בד"ה רי"א:

תוכן העניינים

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה