שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר· רבי דוד פרנקל
פרק ד · הלכה ו
ואין האשה מגלחת כו'. עיין בקונטרס. וכ"כ הרמב"ם בפי' ובחיבורו. וק"ק ודאי אין הקבלה שאין האשה מגלחת כו' דמסברא אין אדם מגלח על נזירות אביו אלא דקבלה היא האיש מגלח על נזירות אביו והאשה באיסורה קיימא כן משמע בבבלי בסוגין וי"ל דה"ק הלכה זו מדברי קבלה שמעינן מדקאמר איש מגלח כו' ולא קאמר יורש מגלח אלא למעט אשה ודוחק:
למה נאמר איש לענין שלמטן כו'. כ' הרב בק"א וקשה הצרוע שממנו מרבה האשה בקרא דפרימה כתיב ואיש צרוע דממעט האשה כתיב בקרא דטומאה ואיך נרבה מהצרוע טומאה ונמעט מאיש צרוע פרימה ע"ש ונ"ל היינו דקאמר בבבלי דכריתות פ"ב ת"ל והצרוע הרי כאן שנים א"כ מה ת"ל איש נתקו הכתוב מענין שלמעלה לענין שלמטה וה"פ השתא דכתיב והצרוע שמעינן דשני מצורעי' הם מדפרט הכתו' והצרוע הידוע משמע שיש מצורע אחד דממעי' מפריע' ולא ידעינן מאן הוא לכך כתיב איש ברישא לומר איש הוא המצורע הידוע וזה ברור:
כ"ד דברי' מקולי ב"ש כו'. עמדתי למספר כל הני קולי ב"ש וחומרי ב"ה דתני פ"ד דעדיות ומצאתי שהם כ"ה אך הא דתני ב"ש מתירין הצרות לאחי' וב"ה אוסרין חלצו ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין נתיבמו ב"ש מכשירין וב"ה פוסלין הני תלתא חדא נינהו דחד טעמא אית בהו ואסרין תרי וכדאמרי' דפליגי נמי בהא דאין האיש מדיר את בנו בנזיר הרי כ"ד וכן נראה התם בעדיות פ"ה דר' יהודה ורבי יוסי ורבי ישמעאל פליגי אמ"ד פ"ד דאיהו סובר הנך הן ב"ש לחומרא וב"ה לקולא ולא יותר וכ"כ הראב"ד. וסתם מתני' ר"מ אלא רבי יוחנן פליג וקאמר. משמיה דר"מ כ"ד הן:
הכל מודין שאם יבוא כו'. עיין בקונטרס. ולישנ' קמא קשיא לי דפליג אבבלי דפרקין דמפורש התם דריב"י סובר עד שיגיע עונת נדרים ורבי סובר עד שיביא שתי שערות. ועוד ברייתא דמייתי בסמוך מעשה דרחב"ח מפורש שבדקו אם הביא שתי שערות. ואף דבבבלי מייתי בהך מעשה שבדקו אם הגיע לעונת נדרים הא ודא ל"ק דההיא אליבא דריב"י שנוי' והך דהכא אליבא דרבי וכן מפורש שם בבבלי. ולישנא בתרא נמי קשיא דצ"ל לריב"י עונת נדרים מפסקת נזירות אביו ולהבבלי צ"ל דאינה מפסקת וכמ"ש תוס' שם אליבא דר"ת מיהו לפירש"י ניחא ע"ש וכ"נ עיקר. והרב במ"ל תפס לדעת תו' עיקר. וסוגיין מורה בהיפך. אך קשה לי אס"ד דלד"ה אינו יכול להדירו משהגיע לעונת נדרים א"כ הא דקאמר בסמוך שהביאו לר"ח לבודקו אם הביא שתי שערות הא כבר חל עליו הנזירות שהרי הדירו קודם שהגיע לעונת נדרים וי"ל שרצו לבדקו אם הביא ב' שערות כדי שיפסוק נזירות אביו דהא לרבי אינו יכול להדירו אלא עד שיביא ב' שערות ור"ח קיבל על עצמו הנזירות עד סוף הזמן שקבע אביו. ומ"ש בגליון בפי' מכבר א"נ:
מיחה או שמיחו קרוביו בכל הלשונות כמי שמיחו. הרמב"ם השמיט דין זה. ולא ידעתי למה דודאי י"ל דבעינן שימחה בפירוש מסברא י"ל כן דהא לא מצינו בכל התורה שיהא כח לקרובים בכגון זה ולמה נוסיף לומר דאפילו ברמיזה הרי מחאה והא דאמרינן בקידושין דף יא ע"א ומפדין את האמה בעל כרחי' דאב משום פגם משפחה. הרי מפורש ברמב"ם פ"ד מה' עבדים דכופין את האב לפדות אבל לא בני משפחה ודלא כמ"ש תוס' ע"ש. גם לא ביאר דספק הוא אי בעינן דוקא פסולי עדות או לא. ומסברא יש לומר דבעינן פסולי עדות דוקא. גם שדה אחוזה הנגאלת בקרובים לא מצאתי מבואר מי הן הקרובים הגואלים אותה. ונראה מדכתיב גבי הנמכר לעכו"ם או דודו או בן דודו יגאלנו משמע דוקא דודו שהוא ראשון בשר או בן דודו שהוא שני בשני והיינו פסול עדות הוא בכלל הגאולה אבל רחוק מזה כגון שני בשלישי לא דזה לאו קרוב מקרי. והא דכתיב גביה או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו משמע אפי' רחוק יותר מבן דודו כבר פי' אונקלוס בתרגומו או מקרוב בשרי' מזרעיתיה. נמצא שזה קרוב מכולן כדאמרי' בבבלי ב"ב דף ק"י ע"ב דבן קרוב יותר מבת ע"ש. ורש"י פי' בקידושין דף כא ע"א בד"ה לקרוב קרוב קודם דגבי שדה אחוזה כתיב ובא גואלו הקרוב אליו ולא פירש הקרוב קרוב קודם כי הכא דפריש דודו ברישא ואם אין לו דוד בן דודו ואי לאו משאר בשרו ע"כ. וקשה הא מדברי אונקלוס שמעינן בהיפך דמקרא זה לא נאמר על סדר הקורבה והרחוק יותר מבן דודו אינו בכלל גאולת הקרובים. ואי קשיא בעבד עברי הנמכר לעכו"ם גופיה מנ"ל דקרוב קרוב קודם יש לומר מיגאלנו יתירא קדריש דתלתא יגאלנו כתיב גבי עבד עברי הנמכר לעכו"ם חד ללמד קרוב קרוב קודם וחד ללמד לבתי חצרים ושדה אחוזה דקרוב קודם וחד ללמד יגאלנו לזה ולא לאחר. ותו' בקידושין שם ע"ב כתבו ושלשה יגאלנו אתי חד לגופיה וחד לבתי חצרים כו' ע"ש ולעני"ד קשה הא לגופיה לא צריך קרא דה"מ למכתב אחרי נמכר גאולה תהיה לו מאחד מאחיו או מדודו או מבן דודו או משאר בשר וגו' אלא כולן לדרשא נאמרו וכמ"ש. וע"ק טפי ה"ל לרש"י לדייק דקרוב קרוב קודם מדכתיב תחלה אחיו והדר כתיב דודו וגו'. ובת"כ פ' בהר תניא מנין שאחיו מאביו קודם לאחיו מאמו שנאמר אחד מאחיו יגאלנו דודו זה אחי אביו בן דודו זה בן אחי אביו או משאר בשרו ממשפחתו מלמד שהקרוב קודם. ונראה דלא פליג התרגום אדרבא מדמפרש משאר בשרו היינו זרעא קשיא ליה ממשפחתו למה לי אלא ללמד קרוב קרוב קודם. וניחא בזה קושית הלח"מ הלכות עבדים פ"ב הלכה ה' וז"ל ויש לתמוה שלא הזכיר דין זה קרוב קרוב קודם בשדה אחוזה ובתי חצרים דהתם ודאי צריך לאודועי' דלא מפרש ביה קרא ע"ש. דהשתא גם בעבד עברי נמי לא מפרש ביה קרא דקרוב קרוב קודם. היוצא מזה שמיחוי הקרובים בנזיר ובגאולת קרובים בעינן דוקא פסולי עדות. ושמעינן מינה נמי דקרובי האם פסולים לעדות מדאורייתא דאינו ממעט קרובי האם לגמרי אלא דאחיו מן האב קודם לאחיו מן האם. אך תמיהא לי אחרי שסופינו לרבות הקרוב קרוב קודם מדכתיב משאר בשרו ממשפחתו א"כ ל"ל קרא שאחיו מן האב קודם לאחיו מן האם דודאי אחיו מן האב הוה קרוב יותר שכן קם תחתיו ליורשו. דהא מהאי טעמא ס"ד דבבלי ב"ב דף קח ע"ב דאח קרוב יותר מן הבן אבל באחי האם לא שייך למימר הכי וכ"מ בבבלי שם דף קי ע"ב. וע"ק בת"כ תניא בשדה אחזה ובא גואלו הקרוב אליו מלמד שהקרוב קודם וכ' בק"א מלמד שהקרוב יותר קודם לגאולה. וגבי הנמכר לעכו"ם תניא בת"כ מה ת"ל יגאלנו יגאלנו יגאלנו ג' פעמים לרבות כל הגאולות שיהו כסדר הזה. וכתב בק"א היינו לרבות שדה אחוזה ובתי חצרים ואין לומר דקאי על גאולת קרובים עצמן דהא כתיב בשדה אחוזה בהדיא ובא גואלו הקרוב אליו ובבתי חצרים כתיב על שדה הארץ אלא כסדר הזה לענין קרוב קרוב קודם הוא דלא כתיב בשדה אחוזה ע"ש. ואי אפשר לקיים פי' זה בת"כ דהא גם בשדה אחוזה כתיב הקרוב ללמד דקרוב קרוב קודם ולא צריך יגאלנו לרבות שדה אחוזה ובתי חצרים שקרוב קרוב קודם. וע"כ לומר דע"כ מוקי ריבוייא דיגאלנו לבתי ערי חומה ועבד עברי. מיהו הבבלי בקידושין שם ודאי דפליג אח"כ ומוקי קרא דוקא לשדה אחוזה ובתי חצרים כמפורש שם. אך גם על הבבלי יש לתמוה ל"ל יגאלנו הא כתיב הקרוב אליו דמשמע הקרוב קרוב קודם כמפורש בבבלי ב"ב דף קי ע"ב וצ"ע:
מהו שתחול עליו כו'. עיין בקונטרס. וקשה דילמא ה"ק אני איני ורוצה לקבל עלי אלא נזירות אחת או בשביל אבא או בשביל עצמי ולעולם אינו חל על אלא נזירות אחת. ועיין בבבלי ברש"י לכך נ"ל דהכי קמיבעיא ליה הדירו אביו חמשה עשר יום קודם הבאת שתי שערות והדיר עצמו חמשה עשר יום אחר הבאת שתי שערות ופשיט ממעשה דר"ח אס"ד דאין מצטרפין הא צריכין לבודקו כדי שנדע אם כל הימים שנוהג בהם נזירות קודם הבאה או לאחר הבאה דאי אייתי בי מיצעי צריך לנהוג שלשים יום מחדש. וא"ל א"כ מאי מהניא הבדיקה תינח אם שתי שערות מיד ידעינן דגדול אלא אי לא מצא לא ידעינן וי"ל כיון דבדיק ביומא דמשלם א"צ בדיקה ומחזקינן בקטן עד שיוודע שיביא שתי שערות ועיין יבמות ס"פ האשה רבה בירוש' ובבבלי:
מליקת העוף שלו מהו שתיאכל. נראה דסובר ריב"ח הא דמדיר בנו בנזיר לא הלכה הוא אלא מטעם חינוך לכך מיבעיא ליה אמליקתו דקרבנו אינו אלא מדרבנן וכ"ה בבבלי. ומסוגיין נראה דגי' ר"ת עיקר רשב"ל אמר משום ריב"ח. מיהו הלשון משמע קצת דאמור' הוי. ולפום סוגיין משמע דס"ל לריב"ח חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. וקשה למה לא קשיא ליה קרבנות טהרה איך מביאין הא הוו ספק חולין שנשחטו בעזרה ובמתני' מפורש דאב מביא קרבנותיו כדתנן החטאת תמו' וי"ל ה"ה דה"מ למפרך הכי אלא עדיפא ליה למפרך מיניה וביה. כ' הרא"ש פ' ג"ה וכן ר' יוחנן בנזיר גבי האיש מדיר את בנו בנזיר סובר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ע"כ. ואין אני רואה לזה שום הוכחה בגמרא ודאי דלר"ל מוכרחין אנו לומר דסובר חשב"ע לאו דאורייתא אבל לר' יוחנן אין הכרח. ול"נ ראייה ממכלתין בבלי דף ח' דחזקיה ור' יוחנן סברי דלר"י חשב"ע דאורייתא דאמרי' התם ר' יהודה מתיר. בספק נזירות בדבר שספיקו חמור מודאי. ופ' רש"י ותו' שם דטעמו כיון דאין לו תקנה דמספק אסור להביא קרבנותיו דה"ל חולין בעזרה וכ"כ המפרשים נדרים דף יט. וכן אמר רבא התם. והא דאמר רב אשי נדרים שם ההיא רבי יהודה שאמר משום ר"ט היא ע"ש א"כ אין משם ראיה י"ל סתמא דבבלי ספ"ה משמע דליתא לדרב אשי וע"ש בתו' אלא כו'. ועוד לפמ"ש הר"ן שם בנדרים לא אמר רב אשי אלא בנזיר שמשון אבל באידך מודה דסובר רבי יהודה דספק נזירות להקל. ועוד הא סתמא תנן במס' טהרות ספק נזירות להקל והיינו מטעם דאין לו תקנה דאי אפשר להביא חולין בעזרה. וכ"ת ר"י סובר חולין שנשחטו בעזרה דרבנן אסור לכך אינו יכול להביא קרבן. דהא בסוגיין בבבלי מפורש דריב"י סובר חשב"ע דרבנן ואפ"ה סובר כדי לקיים מצות חינוך דרבנן דחינן הך איסורא דחשב"ע ומביאין קרבנו ואוכלין אותו. מיהו לזה י"ל דוקא הכא הוא דשרי דהם אמרו והם אמרו אינהו אסרו חשב"ע והם התירוהו גבי חינוך אבל בספק נזירות אמרי' לא מעייל נפשיה לספיקא אפילו לעבור אאיסורא דרבנן וא"ל א"כ הקילו חכמים אדאורייותא דמדאורייתא הוה נזיר ומכח גזירת חכמים אינו נזיר דאין זה קולת חכמים אלא לאחר תקנתם אמרי' מסתמא לא קיבל על עצמו נזירות. אך דוחק לומר כן דהעמידו דבריהם במקום מצוה וטפי יש לנו לומר דבכה"ג התירו חכמים כי היכי דמצינו שהתירו משום מצות חינוך. וכ"כ המ"ל ה"נ פ"ג הלכה יח בד"ה תו תנן התם כו' למ"ד הקפת כל הראש דרבנן בדבר דליכא תקנתא לא גזרו רבנן ע"ש. לכך נ"ל קסברו חזקיה ור' יוחנן ורבא לרבי יהודה חשב"ע דאורייתא ופליגי אדר' אבהו בבבלי פסחים דף כג ע"ב. והיינו דקאמר התם ב"ק דף עג לימא קסבר ר' יוחנן חשב"ע לאו דאורייתא. ר"ל א"כ קשיא דידי' אדידי'. ועיין בלח"מ פ"ב מה' שחיטה. ובס' ע"י קידושין דף נח ועמש"ל פ"א ה"א:
וישטחו להם שטוח. עיין בקונטרס. בבבלי יומא פ"ח דף עה משמע דהך דרשא אינה אסמכתא. דגרסי' התם תני משמיה דר' יהושע בן קרחה אל תקרי שטוח אלא שחוט מלמד שירד לישראל עם המן דבר הטעון שחיטה א"ל ר' יוסי וכי מכאן אתה למוד שטעון שחיטה והלא כבר נאמר וימטר עליהם כעפר שאר כחול ימים עוף כנף ותניא ר' אומר וזבחת כאשר צויתך מלמד שנצטווה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה כו'. לפום ריהטא קשיא ל"ל לר' יוסי לאתויי קרא דוימטר וגו' הא בקרא מפורש דירדו להם שלוי' וכיון דמר' שמעינן דעופות צריכין שחיטה ממילא אין צריכין לדרשת ריב"ק וי"ל דמקרא ה"א דשלוים היו מין חגבים שאינן טעונין שחיטה אבל מקרא דוימטר שמעינן דשלוים היינו מין עוף וקשיא ליה שפיר. הא מיהת שמעינן דדרשא גמורה היא דאי אסמכתא היא לא שייך למיפרך קרא ל"ל ועוד אי אסמכתא היא איכא למימר דדריש מתורת משה ואינו צריך למידק מכתובים דשליו מין עוף הוא. אבל אי דרשה גמורה היא קשיא ליה שפיר לדבריך הלכתא ל"ל:
עד כדון בשוין כו'. משמע כל שאינן שוין בכל צד מיבעיא. ומדברי הרמב"ם פ"ח נראה דכל ששוין בנזירות טהרה או טומאה שוין הן. ודייק ליה מבבלי דקאמר אביו נזיר עולם והוא נזיר סתם מאי סתם נזירות גמירין או דלמא ל"ש ואת"ל הכא אידי ואידי נדרות טהרה בעי רב אשי אביו נזיר טמא כו'. ופסיק כאת"ל כדרכו. מ"מ עדיין יש להסתפק דוקא נזירות עולם וסתם נזירות שוין דשניהם מביאין קרבנותיהם לשלשים יום אבל בשאר נזירות יש למיבעיא כדבעי הש"ס בסוגיין:
אשכחית אמר לא דו כו'. כאן מפורש כפירש"י בבבלי בסוגיין. ודלא כמ"ש תו' והרמב"ם דמפרשין דרבנן מודו לר' יוסי. ואני תמה מהרמב"ם ז"ל דדחה. דברי הירוש' בלי טעם דודאי איכא למסמך טפי אמה שמפורש בירושלמי מלסמוך אגירסא מסופקת בבבלי. ועוד דגרסי' בבלי בסוגיין בעי רבא היו לו שני בנים נזירים כו'. לשון זה משמע שכבר היו נזירים בחיי אביהם ואס"ד בשקבלו עליהם נזירות לאחר מיתת אביהן לא פליגי ה"ל למיבעי בכה"ג אלא ודאי אין אחד מודה לחבירו לכך נקט בעייתו אליבא דרבנן וצ"ע:
הדרן עלך פרק מי שאמר בתרא