אור ברסלב

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר· רבי דוד פרנקל

פרק א · הלכה א

פרק א

כל כינוי נזירות כו'. בבבלי גרסי' מכדי תנא בסדר נשים קאי מ"ט תני נזיר דשייך בקדשים תנא אקרא קאי והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וה"ק מי גרם לעבירה יין וקאמר כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. וכ' תוס' וקשה דל"ל להאריך כל כך כו' ומה ענין זה לזה לכך נ"ל כו' דקאי אקרא דתנא סוף גיטין כו' ע"ש ודחק. ול"נ דאקרא דכתיב בפרשה קאי דבפ' כי תצא כתיב כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך וגו' וסמיך ליה כי תבא בקמת רעך וגו' ובתר הכי כתיב כי יקח איש וגו' והיה אם לא תמצא וגו' ובמשנה תורה לכ"ע דרשינן סמוכים וצ"ל כי יקח וגו' אכי תבא בכרם רעך קאי אע"ג דמפסיק בקמת רעך היינו משום דדמי ליה והדר לראשונות אם אוכלת ענבים יותר משבעה גורם זנות שגם ענבים משכרים כמו תמרים. ולכך תני תחלה נזיר והדר קתני סוטה. ומייתי ראיה שהשכרות גורם עבירה כדמוכח מקרא סמיך פ' נזיר לפ' סוטה בחומש הפקודים. אלא שהתנא בסדרו סמיך טפי אסמיכה דמשנה תורה דלכ"ע דרשי' שם סמוכים והתם כתיב אזהרת שכרות תחלה ובתר הכי כתיב פ' סוטה. ועמ"ש בריש הסדר טעם לסדר המסכת לפי הירושלמי. ונראה דסובר הש"ס דסותם התנא בסידרן זה כר"י ודלא כר"ש דאמר נזיר נקרא חוטא. דהא בנשים חובה לראות סוטה בקלקולה כדתנן פ"ק דסוטה וכיון שרואות חובה עליהן להזיר כדמוכח מקרא וכי תעלה על דעתינו דליחייב קרא במידי דאית ביה חטא. מיהו י"ל כיון דאין החוב לראות הסוטה בקלקולה אלא בנשים. ולאו עלייהו קאמר קרא שידורו בנזיר דודאי יקפיד הבעל על כך שאינו רוצה באשה מנוולת כדתנן לקמן ולא איירי קרא אלא באנשים ואין עליהן חובה לראות הסוטה בקלקולה י"ל דגם מצות נזיר אין עליהן חובה:

או אהא נאוה נזיר. בתוס' מפורש דנזיר דתנן במתני' לא קאי אהא נאוה אלא אנזיק כו'. ובסוגיין ובבבלי מפורש דאינו כן אלא אהא נאוה קאי. וכ"נ במתני' דנדרים פ"ק ולא אמר אהא או אהא נאוה ה"ז נזיר היינו טעמא כמ"ש תוס' שם בגמרא בד"ה ודלמא כו' ע"ש. אלא דתי' אינו עולה יפה לפום סוגיין. ונ"ל דקמ"ל דאיירי בתרי גווני רישא איירי בשאמר הלואי אהא כמותן כדמוקי לה בגמ'. וזהו הויין ידים מוכיחות וסיפא איירי באומר אין נאה כזה ולשון זה לא הוי ידים מוכיחות ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה אמר:

נזיק כו'. פירש"י אית דאמרי לשון אומות הן אי משום דכי מחקת לרגל דקו"ף כו' משוית ליה נזיר ע"כ. ור"ל אך משום כו' כלומר הא דתנן דוקא לשונות אלו הוא דהוי נזיר אבל לשונות שאר אומות לא היינו משום דהנך שייכי בנזיר וכדמסיק. וא"נ כן בגמרא דתני ר"ח רזיח כו' גם ר' בא אמר בסמוך מפחזנא הוי נזיר ש"מ דלאו משום שנראין כאותיות נזיר הוא. אלא נקט הנך לשונות לרבותא דלא תימא נזיר פסילוס הוא זה שרצה לומר נזיר ואיתקל מילוליה וה"ל כאלו לא הוציא בפיו מה שהיה בלבו ואינו כלום קמ"ל כיון דלשון אומות כך הוא אמרינן דלכך כיון מעיקרא לומר נזיר בלשון זה וכ"ש בשאר לשונות דהוי נזיר. ותוס' כתבו בהנך ג' לשונות דתנן אפי' לא נתכוין לקבל עליו נזירות הוי נזיר משום דדמי ללשון תורה ודמי לשאר לשונות ע"כ. וכתב התי"ט תימא בלא כוונת הלב אין כאן נזירות כלל דהא בעינן שיהא פיו ולבו שוין ע"ש ותירץ בס' אורח מישור שיש לחלק בין טעה בדיבורו ללא טעה וכ"כ תוס' והרמב"ן והרא"ש והראבי"ה והשתא במוציא פת סתם ואומר שכוונתו להוציא פת סתם ולחשוב בלבו פת חטים אסור בכל פת אע"ג דפיו אינו מכחיש מחשבתו דפת סתם פת חטים נמי משמע כ"ש באומר הריני נזיר ואומר שלא נתכוין להיות נזיר דאזלינן בתר פיו דדברים שבלב אינן דברים ע"ש. וא"נ דמדברי הרא"ש וראבי"ה משמע בהיפך דוקא כשהיתה כוונתו להוציא פת סתם כדי שיובן מתוכו שאוסר על עצמו כל פת שבעולם אלא שבלבו לבטל דבר זה ושלא לאסור אלא פת חטים ה"ל דברים שבלב ואינן דברים כיון דגם בלבו היה להוציא בפיו לאסור כל הפת אבל אם היתה כוונתו להוציא פת חטין ואיתקל מילוליה וקאמר פת סתם אינו אסור אלא בפת חטין כיון שלא היתה כוונתו להוציא בפיו איסור בכל הפת. וכן המוציא בפיו דבר שיבינו ממנו שאוסר עצמו פירות לעולם אלא שהוא מבטל הדבר בלבו אינו כלום וכ"נ דברי הב"ח. וזה מדאורייתא נדר גמור כנראה מדברי כל הפוסקים ולאו משום דלא מהמנינן ליה דא"כ איך נאמר שיביא קרבן נזיר הא איהו יודע בעצמו שאינו חייב קרבן אלא ודאי באיסורין מהמנינן ליה והכא גזירת הכתוב הוא דפיו עדיף וזה ברור בדברי פוסקים אלו. והרמב"ם כתב פ"ב מה' שבועות לפיכך אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני לא היה בלבי אלא שלא אלא היום וטעה לשוני והוציא אכילה שלא היה בלבי ה"ז אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקבל עליו התראה ולא טען בשעת התראה אע"פ שטען אח"כ אין שומעין לו. וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי או נדרתי אלא על דבר זה ואחר שנשבע או נדר אמר כן היה אבל לא היו פיו ולבו שוין או תנאי היה בלבי על הנדר אין שומעין לו ולוקה וכ' הכ"מ ראיית רבינו מן התוספתא ומצאתי כתוב בת"כ כיוצא בו אר"מ א"ל נזיר אתה ואמר תנאי היה בלבי שומעין לו ופי' הראב"ד תנאי היה בלבי כלו' ונשאל לחכם והתירני ע"י אותו תנאי אבל שלא ע"פ חכם מה יועיל לו התנאי הא הוי דברים שבלב. מ"מ נראין דברי רבי' דפשטה לאו בשאלת חכם איירי אלא ה"ק תנאי היה בלבי והוצאתי בשפתי בלחש ע"כ. ואני תמה דאין כאן מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד דפשטא דסוגיות משמעין כדברי דנאמן הנודר לפרש כוונתו אלא כל האומר שכיון לנדר אלא שסובר לבטלו בלב נדרו נדר שהרי מודה שנדר וכוונת הלב והוצאת פיו שניהם לנדר גמור כוונו אלא שבלבו חשב עוד מחשבה אחרת להטיל תנאי בדבר ואין בכחה לבטל הוצאת פיו אבל היכא שטעה בהוצאת פיו להוציא מה שלא היה בלבו איו כאו נדר. לכך לא כתב הרמב"ם ברישא שאומר תנאי היה בלבו דודאי אין זה מהני אלא ע"פ התרת חכם וכמ"ש הראב"ד דפירושו ברור דבת"כ בסיפא תני אבל היה מיגען כל היום ובאחרונה אמר תנאי היה בלבו אין שומועין לו. ויגיעה זו למה אם לא כפי' הראב"ד וע"ש בק"א. אבל בסיפא כלל תרווייהו אם לא היה פיו ולבו שוין או תנאי היה בלבו על הנדר לוקה. וכן מפורש בדברי הרמב"ם פ"ג מה' שבועות הלכה ג' דדוקא באנס מהני תנאי בלבו אבל לא בשאר שבועות ע"ש. וכתב הרמב"ם שם פ"ב כיוצא בו א"ל אשתך נדרה ואמר בלבי היה להפר לה והפרתי לה שומעין לו אמרו לו נדרה והוא אומר לא נדרה וכיון שראה אותם העידו עליו אמר בלבי היה להפר איך שומעין לו ע"כ. וא"ת אמאי תיהני הפרה שבלבו הא קי"ל דברים שבלב אינן דברים וי"ל כיון שהוא אינו מוציא הנדר בפיו סגי בכוונת לבו לחוד לבטל נדרה. אך קשה שבפי"ג מה' נדרים כתב המיפר נדרי אשתו צריך שיוציא בשפתיו ואם הפר בלבו אינו מופר. ונראה שזהו שדקדק בלשונו לומר והפרתי לה כלומר שהוציא בשפתיו בלחש ובלבי דקאמר היינו שלא שמעו אחרים הפרתו. מדברי כולם שמעינן דהיכא דאמר הריני נזיר ולא היה בלבו להוציא דברים אלו מפיו לשום נזירות אינו כלום וכן מפורש בסוגיין בסמוך דקאמר כך אם היה קורא בתורה נזיר נזיר בתמיה. ואפשר לומר דכוונת תו' דבלשון נזיר הכתוב בתורה אפי' לא נתכוין אלא להטעות השומעים כיון דלשם נדר הוציאו מפיו אין דברים שבלב מבטלן אבל בשאר לשונות דבריו שבלב מבטלן ואם לא היתה כוונתו לנדר ממש אלא להטעות השומעים או בתנאי אין כאן נדר. וממ"ש יתבאר שסובר הרמב"ם דתנאי מהני אם הוציאו בשפתיו בלחש דומיא דהפרה ודלא כהרא"ש ומביאו בי"ד סי' רי"א סעיף א' ע"ש ודברי התוספתא משמעין כדבריו לפי פי' הכ"מ:

איש כי ידור מה ת"ל נדר אלא מיכן כו'. וקשה הא הך קרא בפ' מטות כתיב טפי ה"ל לאתויי קרא דפ' נזיר איש כי יפליא לנדור נדר דמוקדם בקרא. גם בבבלי נדרים ד' ג' מייתי קרא איש כי יפליא למידרש מיניה כינויים ע"ש. וע"ק הא איצטרך קרא דאיש כי ידור נדר דבעינן שידור בדבר הנדור כמפורש בבבלי פ' שבועות שתים ונדרים פ"ב. ומ"ש הרא"ש בפי' שם דמ"ד דברה תורה כלשון בני אדם יליף ליה דבעינן שידור בדבר נדור מדכתיב לה' וה"ק קרא עד שידור בדבר הנדור לה' ע"ש. וקשיא לי הא אפי' במתפיס בנדר שנדר הוא לבדו כיום שמת בו אביו שאין בזה לה' אלא לענות נפשו הוי נדר כמפורש שם ועוד שגם איסורים הם לה' שהרי התורה אסרו ודבר הנדור מנ"ל דהא נדר אינו מיותר דלשון בני אדם הוא ועוד כי היכי דדרשי' נזיר להזיר לה' דבעינן שיזיר לשם שמים ה"נ נימא גבי נדר שיהיה נדריו לשם ה'. גם בירושלמי נדרים דף ג' ע"ב מפורש דלה' משמע שאינו נודר ומתפיס אלא בקרבן ולא באסורים ונדרים שאסר הוא על עצמו ע"ש ועוד הא איצטרך לה' שנדרים חלין אפי' על דבר מצוה כמפו' בבבלי נדרים דף ט"ז ע"ב:

מיכן שאדם קובע עליו כו'. כתבו תוספות בפרקין דף ה' ע"ב בד"ה מלמד כו' ודאי נראה דאם אמר הריני נזיר ונזיר לא איצטרך דמשתמע שפיר כשישלים הראשון דמתחיל ומונה השני וכי איצטרך קרא להיכא דאמר הריני נזיר היום ונזיר דס"ד כיון דאמר היום לא חייל עלי' אלא חד נזירות ע"כ. ותימא הא פלוגתא היא בבבלי נדרים פ"ב דף יח ור"ה מוקי קרא למקבל עליו שתי נזירות בבת אחת ושמואל מוקי ליה באומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום. והשתא מאי נראה דקאמרו הא ודאי לר"ה באומר הריני נזיר ונזיר לא חייל השני דדוקא בבת אחת הוא דמונה שתים ולשמואל אפי' באומר שתי פעמים היום ה"ל נזיר שתים וקרא להכי איצטרך וא"ל דדוקא באומר היום הוא דבעינן שתים בבת אחת אבל היכא דלא אמר היום אפי' אמר נזיר ונזיר ה"ל נזיר שתים דא"כ ל"ל לר"ה למימר אבל נזיר היום ונזיר למחר חל נזירות על נזירות הל"ל רבותא טפי אפי' נזיר ונזיר הוה נזיר שתים ועוד למה מוקי ליה בשקיבל עליו שתים בבת אחת ה"ל לאוקמי בנזיר ונזיר וצ"ע. ורש"י כ' נדרים פ"ק דף ג' ע"ב בד"ה שהנזירות כו' שאם אמר הריני נזיר חל עליו נזירות במסכת נזיר פ' מי שאמר הריני נזיר מחלוקת ר"י ור"ל כו' ע"כ. ותימא הא ל"פ ר"י ור"ל אלא אם נזירות חלה במקום טמא אבל לא שיחול נזירות תוך נזירות וצ"ע. והא דקאמר הש"ס שם הניחא כו' קאי אפלוגתייהו דשמואל [ור"ה] שכתבתי לעיל. והר"ן כתב שם בד"ה הניחא כו' אבל מ"ד ד"ת כלשון בני אדם ס"ל דכה"ג לא בעי קרא. ותימא מ"מ קשיא אף למ"ד ד"ת כלשון בני אדם ברייתא דמייתי פ"ב דנדרים דדרשינן מדכתיב נזיר להזיר ילפינן שהנזירות חל על הנזירות וכ"ת מ"ד ד"ת כלשון בני אדם תנא הוא ופליג אהך ברייתא א"כ מה לו להזכיר פלוגתייהו דהנך אמוראי דפ"ב ה"ל למימר הניחא אי ס"ל כהך תנא דברייתא ויש ליישב:

ולוקין עליהן. כתבו תו' בסוגיין וא"ת ולמ"ד לשון שבדו חכמים איך יביא קרבן הא מביא (קרבן) [חולין] לעזרה ואומר הר"ר יחיאל לא לענין קרבן קאמר אלא לענין מלקות ע"כ. ונראה שראייתו מסוגיין וכ"כ תו' נדרים דף ג' דרבינו יחיאל אמר דבירושלמי מפורש בהדיא למ"ד לשון שבדו חכמים לאו לענין קרבן קאמר אלא לענין מלקות. וא"ת א"כ מאי קאמר אע"ג דר' יוחנן אמר אין לוקין כו' הא לא קאמר אלא למ"ד לשון שבדו חכמים ור' יוחנן קאמר לשון נכרים הם כמפורש בבבלי נדרים דף י' וי"ל הירושלמי לשיטתו דלקמן בסוגיין מפורש דר' יוחנן הוא דאמר לשון חכמים הם. ובס' אורח מישור כ' למאי דאמרי' בבבלי דף כט דקסבר ר"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ליתא לקושיית תו' ע"ש. ול"נ דסיפא דמתני' הרי עלי צפרים פליג ר"מ ואמר ה"ז נזיר משמע דברישא מודה ואס"ד דרישא לא אתיא אלא כמ"ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ה"ל לאפלוגי גם ברישא דהא ר"מ אית ליה חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא כמפורש בבבלי פסחים דף כב. וכ"ת הא דקאמר הש"ס התם היינו לר' אבהו ואיכא למימר ר"ל כחזקיה ס"ל דפליג התם אר' אבהו ליתא דודאי אף לחזקיה סובר ר"מ חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ולא פליגי אלא דלחזקיה אף לר"י הוא דאורייתא כמפורש שם בגמרא דף כג. גם בבבלי קידושין דף נז ע"ב מפורש דר"מ סובר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. ולפמ"ש תו' לקמן דף כט ח"א בד"ה ה"ג כו' מפורש דהגירס' אר"ל משום ריב"ח ע"ש א"כ י"ל דר"ל סובר חולין שנב"ע דאורייתא דהרבה סתמות כמ"ד דאורייתא והתם משמיה דריב"ח קאמר וליה לא ס"ל. ואף רבא סובר דר"י אית ליה חשב"ע דאורייתא. דאמר נדרים דף יט ע"ב גבי כרי היינו טעמא דר"י כל שספיקו חמיר מודאו כו' ע"ש. ואס"ד דרבנן מאי חמיר מודאו הא אף בספק יכול לגלח ולמיתי קרבן. ואף ר' יוחנן הכי ס"ל דר"י סובר חשב"ע דאורייתא כדמוכח בבבלי בפרקין דף ח' ע"א ע"ש ועמש"ל סס"ה. וקשה בגמרא מוכח דפלוגתייהו דר"מ ורבנן אף לקרבן מדפריך לקמן דף ג' ע"ב מכדי חיישי' קאמר דלמא צפרי נדבה קיבל עליו. ומאי פריך הא ר"מ נמי ל"ק אלא משום חומרא דומיא דרישא ואינו. מביא חולין לעזרה אלא ודאי דאף ברישא איירי אפי' לקרבן ודוחק לומר אי משום חומרא אפי' מלקות ליתא ומתני' איירי במלקות. דהיא גופא מנ"ל הא י"ל דלמלקות נמי לא איירי. וא"ת לתי' תוס' דאינו מביא קרבן על הכינייין למ"ד שבדו חכמים איך ס"ד דש"ס בבלי נדרים דף י' ע"ב דב"ש וב"ה דפליגי בכינויי כינויין פליגי בפלוגתייהו דר"י ור"ל אי כינויין לשון חכמים הן או לשון שבדו חכמים. מ"ט לא פליגי בכינויין עצמן ולענין קרבן וממילא משתמעי פלוגתייהו לענין כינויי כינויין וי"ל דניחא להו לפלוגי בכינויי כינויין כי היכי דלפלוגי נמי בנדרים דליכא קרבן. גם המסדר הש"ס תני נדרים קודם נזיר:

אע"ג דרי"א ספק נזירות מותר כו'. עמש"ל ספ"ה:

אפי' אמר שאזכיר פת כו'. אין זה פליג אשמואל דאמר שבועות דף כו גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו ומסיק בבבלי שם גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורים אינו כלום דהתם סותר בפיו מה שגמר בלבו ואפילו הוציא פת סתם דאיכא למטעי דפת שעורים קאמר סד"א דלאו כלום משא"כ כאן שאמר שמחדש הלשון והנה הוא קורא להנזיר פת ואמר הריני פת ודאי דמהני שהרי פיו ולבו שוין ולא גרע מידות. ועמש"ל בד"ה נזיק כו'. ונראה דהך סוגיא דפריך אם במתכוין כו' לא קאי אלא למ"ד לשון חכמים אבל למ"ד לשון אומות הן היא גופא קמ"ל דלא בעינן שיקבל עליו הנזירות בלשון הקדש דוקא וכן משמען דברי הרמב"ם. ולכך לא דקדקו בבבלי בזה דאמרי' התם בנדרים דר' יוחנן הוא דאמר לשון אומות הן:

כשראה נזירין עוברין לפניו ואמר אהא מהו. משמע דמוקי למתני' בשאין נזיר עובר וקסבר ידים שאינן מוכיחות הוויין ידים. וטפי משמע דעל נזירות קאמר שהוא חל לאלתר משא"כ אם נאמר אהא בתענית קאמר שאינו חל מיד אם כבר אכל באותה שעה. כן משמע בבבלי. מיהו הא דמשמע בסוגיין דאף שמואל לא מוקי למתני' בנזיר עובר לפניו מפורש בבבלי בהיפך דשמואל מוקי למתני' דוקא בנזיר עובר לפניו. וקשיא לי אסוגיין דלמא אהא צדיק או רשע קאמר דחייל נמי לאלתר:

באומר אין נאה כזה. וקשה מנ"ל דאנזירות קאמר דהא בשאינו תופס בשערו איירי. ואיכא למימר דאדבר נאה אחר קאמר:

נראין הדברים כו'. עיין בקונט'. וכפי מה שהגהתי נראה שכך היתה גי' הרמב"ם ולכך כתב בשבועות ובנדרים ובנזירות דבעינן שיהו קורין אותו כך באותו מקום אבל לשון אומה אחרת לאו כלום הוא:

אילו האומר כו'. בבבלי נדרים דף י' ע"ב גרסי' כינוי כינויין דנזירות תני רב יוסף מחזרנ' מנזחנא מפיחנא איבעי להו מיפחזנא מאי ופירש"י מיפחזנא דמיתחלף במנזחנא מי הוי כינויי כינויין אליבא דמאן דאסר ע"כ. וותימא לפירושו קשיא וכי טעמא דב"ש אתי לאשמועי' ועוד קשה הא ודאי מיפחזנא עדיף טפי מן מפיחנא דתני רב יוסף דהוי כינויי כינויין אע"ג דאין בו אותיות דנזיר ואלו מיפחזנא אית ביה גם אות זיי"ן דנזיר. ומדברי הרא"ש אין ראיה שהשמיט בפסקיו בעיא זו לא משום דסובר דלא מיבעיא לן אלא אליבא דב"ש אלא משום דסובר דמלתא דלא שכיחא היא. אך מה שהשמיט פלוגתייהו דר"י ור"ל אי לשון חכמים או לשון עכו"ם הם צ"ע דהא נפקא מיניה לדינא ושכיח טובא ונ"ל דלא פליגי הבבלי והירושלמי ותרווייהו ס"ל דמפחזנא עדיף מן מפחנא וקמבעיא אפי' אליבא דב"ה אי הוי כינויין אליבא דב"ה ור' יוסה פשיטא ליה דהוי כינויין:

משום כינויי כינויין כו'. וקשה וכי פליג ר"מ אב"ה דאמרי כינויי כינויין מותרים כדתני' בסמוך וי"ל קסבר ר"מ לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה ולכ"ע אסורין. ונראה הא דגרסי' בבלי דף ג' מ"ט דר"מ אר"ל ציפורין סמוכין לשיער קיבל עליו. היינו נמי כיון דסמוך ליה ה"ל כינויי כינויין. ור"י דפליג התם וקאמר טעמא דר"מ דחיישינן שמא ציפורי נזיר טמא קיבל עליה סובר דר"מ כב"ה ס"ל כינויי כינויין מותרין. והשתא הא דקאמר התם מאי בינייהו כלומר מאי איכא בין ר"י לר"ל דהא ודאי מודה ר"ל דכינויי כינויין מותרים או דהלכה כחכמים ומשני א"ב כגון דאמר ציפורין סמוכין לשיער דלר"ל אף רבנן מודו בכה"ג דהוי נזיר דעדיף מכינויי כינויין ולר"י בעינן שיהא נזיר עובר לפניו ולר"ל בציברין סתמא פליגי ר"מ וחכמים. וכל זה דלא כמ"ש תו' בבבלי בד"ה ציפורים כו':

בתפוס בשערו. בבבלי גרסינן נהי נמי דתפוס בשערו הריני בזה לא אמר כלום. נראה דלשיטתו אזיל דאמר ברישא אפי' תפוס בשערו דוקא בשאומר אהא נאה ש"מ הריני כזה לא מהני אבל הירושל' דמוקי לעיל לרישא בשאינו תפוס בשערו אלא באומר אין נאה כזה הלכך סובר באומר הריני כזה ותפוס בשערו מהני והרמב"ם כ' פ"ק מה"נ הל"ו וכן אם אחז בשערו ואמר אהיה נאה כו' ה"ז נזיר. וכ' במ"ל ה"ה אם אחז בשערו ואמר הריני כזה ה"ז נזיר וכ"נ מדאמרינן הריני כזה נהי נמי דתפוס בשעריה הריני כזה לא אמר ע"כ. ודברי תימא הם אדרבה סוגיא זו מוכח דאינו נזיר. ונראה דמפרש הריני כזה לא אמר כלום בתמיה הרי פי' דבריו כל הצורך באמרו הריני כזה ותופס בשערו וכ"ש הוא מאהיה נאה ותופס בשערו ומאי קמ"ל. מיהו פשטא דסוגיא לא משמע כן. גם אין נראה כן מדברי תוס' וצ"ע ונראין הדברים שהבבלי והירוש' חולקין בזה וכמ"ש. ועמש"ל בתוס' בד"ה הריני יד כו':

וכי ציפורין הוא מביא כו'. כתב במשנה למלך דפי"א מהט"צ מסוגיין משמע דאית להו תורים ובני יונה אינו בכלל צפרין והדבר תימא בעיני דהא כתיב ואת הצפור לא בתר והדבר צ"ת ע"כ. ונראה דלק"מ דודא קשיא נמי אמקשה זה מקרא דכתיב כל צפור טהורה תאכלו אלא ודאי דהמקשה טעה וסבר דציפורין שם מין עופות הקטנים כמו צפור דרור והמתרץ השיב לו דאינו כן אלא צפור שם הכולל הוא כל הטהורים או אפי' הטמאים וכמ"ש בקונט':

כל עוף טהור קרוי ציפורין. הכי מסיק בבבלי פ' שילוח הקן דף קלט. ותו' כ' שם ציפור דרור טהורה היא כדמוכח באלו טריפות ע"כ. ונ"ל דראייתם מהא דגרסי' התם אמר רב צפור המסרט כשר לטהרת המצורע וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה ר"א וחכמים. וה"פ והיינו טעמא דפליגי ר"א וחכמים בסנונית לבנה דר"א סבר דאינה מסרטת דאלו מסרטת ודאי טהורה היא דכל שמטרטה דרור היא שאינה דרה בבית וכל דרור טהור ורבנן סברי דמסרטת ש"מ דטהורה היא דהא כשרה לטהרת המצורע דכתיב גבי' שתי צפרים טהורות. והשתא ביתא דאמימר דאמר התם בדירוקא כרסא פליגי והלכתא כר"א לא פליג ארב דהא רב לא קאמר אלא במאי פליגי ר"א וחכמים. וכל זה דלא כפירש"י שם בחולין דקאמר אמימר פליג ארב. וקשה ס"ל למימר אמימר אמר. ונסתלקה תמיהת הט"ז בי"ד סי' פ"ב. ומ"ש הש"ך שם בנק"ה דרב סימן טהרה אתי לאשמועינן דכולא פירקא דא"ט סימנים דטהורה אתי לאשמועינן ע"ש. אינו מחוור דלפירש"י מייתי האי דרב לאשמועינן דלית הלכתא כר"א אלא כרבנן ולא קאי רב כלל אסימני טהרה. ואיך כתבו תוס' כדמוכח פ' א"ט. ובס' פ"ח בא"ח סי' תצ"ו כ' אלא העקר דשם צפור דרור כולל טהור וטמא ואינו שם מין והדבר מוכרח מהאי דא"ט דחוורתי טהורה וירוקתא טמאים ושניהם דרים בבתים ע"כ. ולא ידעתי מי נתן לו כח להכריע שלא כדברי תו' דאינהו ודאי סברי דצפור דרור טהור הוא ולא טמא. והאי דא"ט ל"ק דמ"ד דירוקתי טמאה סובר דאינו מסרט וכמ"ש לעיל. ואיך יתורץ קושית תו' פ' שילוח הקן מהא דכתיב גם צפור מצאה בית. מיהו י"ל דסיפא דקרא דייק דבטהורה איירי דכתיב אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך וגו' והא ודאי בטהורה איירי דטמאות אינן קרבות לגבי המזבח ואצפור דרישא קאי דאיירי בתורין ובני יונה ודוחק. ומ"ש וכן בפ' אין מעמידין משמע דהוי טמאה דפריך ודלמא אדמויי אדמיה ועיילוה כו' ע"כ אינו ראיה כלל כל שבשלה העכו"ם ודאי נבלה היא ואסורה. ומש"ע ואע"פ דאמרי' פ' שילוח הקן צפור טמא לא אשכחן דאיקרי צפור צפור סתמא לא איקרי אבל צפור דרור איקרי כו' ע"ש. אין כאן מקום קושיא דודאי בלישנא דקרא לא מצינו דאיקרי טמא צפור דרור. ואי משום דבגמרא קורא התנא לטמא צפור דרור כפי כוונתו אינו ראיה דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד וזה ברור:

אמור לצפור כל כנף. וקשה אמאי לא מייתי ראיה מקרא דכתיב כל צפור כל כנף ואי סובר דכנף היינו טמא וחגבי' כדמשני בבלי חולין דף קלט א"כ אף מהך קרא אין ראיה דאיכא לשנויי הכי וכן משני בבבלי שם. מיהו גם בבלי צריך טעם דפריך מתחלה מקרא דתהלים ובתר הכי פריך מקרא דתורה:

נעשה כמתנדב צפרין לבדק הבית. עי' בקונט' ואפשר לקיים הגי' שלפנינו דבהא פליגי רבנן סברי חיישינן שמא ציפרין שאינן קריבין למזבח קאמר אלא לבדק הבית ולא קיבל עליו נזירות כלל ור"מ סובר מסתמא צפרין דקאמר לתורין ובני יונה כיוון והנך מסתמא לא הקדישן לבדק הבית דהא קיי"ל המקדיש תמימים לבדק הבית עובר בעשה ומסתמא אנזירות קאמר שאם יטמא יביא צפרין. והא דכ' הרמב"ם פ"ה מה' ערכין המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית אע"פ שהוא עובר בעשה מה שעשה עשוי. לא קאמר בהמה אלא משום דבזה שייך תמות משא"כ בעופות דאין תמות וזכרות בעופות. והיינו דכתב שם ומנין שאסור להקדיש תמימין לב"ה שנאמר ושור ושה וכו' ע"ש. ולא הזכיר בהמה כלל. ואע"ג דאיסור הקדש תמימין מב"מ לפי' וזה לא שייך בעופות מ"מ הוקשו כל הקדשים להדדי לענין איסורן. אך קשה אפי' לר"מ איתא צפורי נדבה קאמר וה"ג פריך בבלי בסוגיין ועמש"ל בתו' בד"ה ולוקין כו' דאין סברא לומר דר"מ מספיקא קאמר דהוי נזיר:

תוכן העניינים

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה