שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי מכות· רבי דוד פרנקל
פרק ב · הלכה ב
מן העץ המתבקע. עיין בקונטרס. והרמב"ם כתב פ"ו מה"ע נשמט הברזל מן העץ המתבקע אינו גולה מפני שאין זה בא מכותו אלא מכח כחו. וצ"ל דמפרש הא דתנן מן העץ המתבקע היינו שנשמט הברזל מקתו ע"י הכאת עץ המתבקע הלכך אינו גולה שזהו כח כחו. ולשון המשנה משמע כפירושו. והא דגרסינן בבבלי רבי סובר יש אם למסורת ונישל כתיב ורבנן סברי יש אם למקרא ונשל קרינן נראה שבספרים שלהם היה כתוב ונישל ביו"ד שהוא בנין הפעיל כמו בינותי בספרים ומצינו שספרים שלנו חולקים כמ"ש תוס' שבת פרק במה בהמה (דף נ"ה) בד"ה מעבירם ע"ש. וה"ק ונישל שהוא פועל יוצא לשלישי אדם מכה בכח על העץ המתבקע ועץ המתבקע מכה בגרזן שישמט מידו ויהרוג האדם ולפירוש הרמב"ם אין צורך למ"ש תו' בד"ה מהו דתימא כו' ע"ש. דודאי שאני הכא שהדבר ההורגו יוצא מידו משא"כ בתמרים. וכל זה דלא כמ"ש התוי"ט ע"ש דלמסקנתו אי אפשר לקיים דברי הרמב"ם. ומן התימה על הרב בכ"מ שמעתיק פירש"י שהקיסם ניתז והרג ע"ש ולא הרגיש שהרמב"ם חולק אפירש"י וצ"ע. ונראה דבהא פליגי הירושלמי והבבלי. הירושלמי גורס כספרים שלנו לכצ"ל דבגז"ש פליגי ולהבבלי הכתיבה ונישל לכך קאמר דפליגי אי יש אם למסורת או למקרא:
מ"ט דרבי כו'. עיין בקונטרס. ורש"י פרשת כי תבא פי' כי ישל ישיר פירותיו לשון ונשל הברזל. וכתב הרא"ם ולא הספיק לומר לשון נשירה הוא מפני שהוא פועל יוצא לאחר וחסר הפעול שהם הפירות לכן אמר שהוא כמו שישב בברזל חתיכה מן העץ המבקע והיא נתזה והרגה ולא כדעת האומרים שנשמט הברזל מקתו כו' ע"ש ותימא איך תפס דעת יחידי והרי חכמים חולקים על רבי ואמרו שנשל כו' הוא שנשמט הברזל מקתו. ואונקלס תרגם ונשל הברזל וישתליף כו' והיינו שנשמט הברזל מקתו ופי' כי ישל ארי יתרון זיתך. שהוא לשון נשירה ונשל ה' וגו' ויתרך ה' כו'. וזה דלא כירושלמי ודברי הירושלמי נראין שהוא לשון מכה דכתיב בסיפא לא תוכל כלותם מהר. ואי ונשל לשון גירושין הוא לא שייך בו כליון. ולפי הגהתי בקונטרס פירש"י כרבנן. ודעת הרד"ק ונשל הברזל וכי ישל זיתך פועלים עומדים ונשל ה' פועל יוצא. וזה ממש כסוגיין: