שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי מכות· רבי דוד פרנקל
פרק א · הלכה א
כיצד העדים כו' עיי' בקונט'. כ' תו' בד"ה כל הזוממים מקדימים לאותה מיתה ר"ל תחלה ממיתין אותן. במיתת הנדון ואם א"א ממיתין אותן בכל מיתה שנוכל וקשה דאמרי' פ' נגמר הדין רוצח וגואל הדם ב' כתובין ואין מלמדין וכן ק' אהא דתניא בתוספתא כל חייבי מיתות שא"א יכול להמיתו במיתה הכתובה ממיתין אותו בכל מיתה (זו היא גי' המהרש"א ונכונה היא ודברי מהר"ם אינן מחוורין דהא שייר נמי נסקלין ועיר הנידחת) ותי' הרר"י רוצח וגואל הדם ה"ל ב' כתובין לענין זה שממיתין אפי' במיתה שאינה מן ארבע מיתות ב"ד אבל שממיתין כל חייבי מיתות בארבע מיתות ב"ד מלתא דפשיטא היא ע"כ. ועמ"ש סוף סנהדרין (פי"א ה"ד) בד"ה מקדימין כו' בפירוש לשון מקדימין. והרמב"ם כ' פי"ד מה"ס מי שעמד על נפשו ואין יכולין להמיתו במיתה הכתובה בו הורגין אותו עדיו בכל מיתה שיכולין להמיתו בה כו' בד"א בשאר מחוייבי מיתות ב"ד חוץ מן הרוצח אבל הורג נפש רודפין אחריו בכל דבר וביד כל אדם עד שממיתין אותו. וכ' הכ"מ ותימא איך קאמר שכל חייבי מיתות ממיתין אותן בכל מיתה כו' ובגמרא אמרי' רוצח וגואל הדם ה"ל ב' כתובים ע"ש שהאריך (ומהתימה על התי"ט שכ' סוף סנהדרין שהכ"מ לא העיר בזה ולא שם לבו לכל האריכות שבכ"מ. ומ"ש הלח"מ בזה פי"ג מה"ס דבריו אינן מבוררים וע"ש) ומה שמתרץ הרר"י קשיא לי מנ"ל לחלק בכך אדרבא לשון הברייתא משמע דלא כדבריו דתניא אין לי אלא מיתה הכתובה בו מנין שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ת"ל מות יומת המכה. הרי שאין כאן אלא שני דרכים או להמיתו במיתה הכתובה בו או בכל מיתה שאתה יכול אבל לחלק בין ארבע מיתות ב"ד לשאר מיתות לא. והא דפירש"י פ' נגמר הדין משום דהוי רוצח הנידון בב"ד וגואל הדם כלומר מיתה שגואל הדם ממית לרוצח שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו ב' כתובים הבאים כאחד כו' ע"כ נראה דקשיא ליה היינו רוצח היינו גואל הדם דהא אין גואל הדם אלא ברוצח לכך מפרש רוצח אנידון בב"ד וגואל הדם שוגג שנהרג ע"י גואל הדם. ותימא עד כאן לא פליגי לקמן פ"ב ר"י ור"ע אלא לר"י הרשות ביד כל אדם ולר"ע כל אדם חייבין עליו אבל שיהו הב"ד מעמידין גואל הדם להורג בשוגג לא שמענו מעולם. גם הרמב"ם ריש ה' רוצח כ' לא רצה גואל הדם להמיתו כו' או שאין לו גואל הדם ב"ד ממיתין את הרוצח בסייף. הרי דוקא למיתת ב"ד מעמידין גואל הדם אבל לא לשוגג. וכן בדין דהא תנן לקמן פ"ב ומוסרין להן ב' ת"ח שמא יהרגנו בדרך וידברו אליו. הרי שב"ד מדברים אל גואל הדם ואיך יעמידו גואל הדם להמיתו ועוד קשה הרי מפורש בקרא שבמזיד איירי דכתיב או באיבה הכהו בידו וימת מות יומת המכה רוצח הוא גואל הדם ימית את הרוצח בפגעו בו. והיינו מזיד דכתיב או באיבה כו' וכתיב בתריה ואם בפתע כו' היינו שוגג וכ"כ רש"י בפירוש התורה כל תחלת הפרשה איירי במזיד שהרי הוא אומר למטה או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות למד על האמורים למעלה שבהורג במזיד מדבר. ונראה היינו דקשיא להרמב"ם חדא היינו רוצח היינו גואל הדם. שנית למה לא קחשיב עיר הנידחת ונסקלין שלישית בתוספתא משמע מפורש כל חייבי מיתות ממיתין בכל מיתה וכקושית תו' לכך מפרש הא דילפי' ממות יומת שממיתין בכל מיתה ה"ה בכל חייבי מיתה הדין כן וכדדריש בתוספתא מדכתיב ובערת הרע מקרבך מכל מקום אלא סלקא אדעתיה דמקשה מדאמר שמואל נקטעה יד העדים פטור ולא קאמר אם אין שם גואל הדם פטור דכתיב גואל הדם הוא ימית את הרוצח. וקרא דגואל הדם מוקדם בפ' מסעי ויד העדים כתיב בפ' שופטים אלא ש"מ אם אין שם גואל הדם ממיתין הרוצח ע"י כל אדם ויליף ממות יומת ולכך פריך מיניה ומי בעינן קרא כדכתיב ושני ליה מדכתיב מות יומת ופריך ולגמור מיניה כי היכא דאמרי' ברוצח מדממיתין בכל מיתה לכך נהרג ביד כל אדם ולא בעינן קרא כדכתיב אם כן בכל חייבי מיתות לא ניבעי יד העדים דוקא ומשני משום דהוי רוצח וגואל הדם שני כתובין (ול"ג הבאין כאחד וכל ב' כתובין הבאין כאחד אין מלמדין) כלומר דכתיב קרא ברוצח מות יומת המכה רוצח הוא וכתיב קרא יתירא גואל הדם ימית את הרוצח בפגעו בו ודרשי' מתרווייהו מכל מקום מוקמי' חד קרא דממיתין הרוצח בכל דבר וחד קרא דממיתין אותו בכל אדם אפילו אין לו גואל הדם והשתא ניחא כל מה שהקשינו לעיל. אך קשה דגרסי' בספרי פ' שופטים ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת מנין שאם לא מת ביד גואל הדם ימות ביד כל אדם ת"ל ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת. ל"ל קרא תיפוק ליה מדכתיב בפגעו בו וכן הוא בספרי פ' מסעי גואל הדם הוא ימית את הרוצח למה נאמר והלא כבר נאמר גואל הדם הוא ימיתנו שיכול אין לי מי שיש לו גואל מי שאין לו גואל מנין ת"ל גואל הדם הוא ימית את הרוצח: וזו היא דרשת הבבלי פ' נגמר הדין וי"ל הא דפ' שופטים ה"פ לא תאמר הגואל הדם צריך שיתחיל דיגמור מיתתו קמ"ל משהתחיל גואל הדם שוב רשות ביד כל אדם לגמור מיתתו. וכן הדין בעדים כמפורש בספרי ובבבלי ומ"ש תו' בסוגיין הא דכתיב היא ולאחיו [כוונת המחבר לדברי התוספות ד"ה זוממי וז"ל "בועלה דדרשינן היא ולא בועלה זוממי בת כהן דכתיב לאחיו דדרשינן לאחיו ולא לאחותו"]:
למעט זוממי בת כהן שאינן בשרפה איצטריך חדא למעט כשהבועל [היה] נידון (עמה) ואידך כשאין בועל שם ע"ש אין להקשות נימא איצטריך לאחיו היכא שהעדים קרובים לו ולא לה קמ"ל דלא פלגינן דיבורייהו ובטל כל העדות דא"כ אם הוא בהיפך נמי אמרי' הכי ומאי שנא דכתיב לאחיו למעט הכי וכ"ת גזירת הכתוב הוא דוקא בכה"ג הוא דבטל אבל לא בהיפך י"ל טפי מסתבר לאוקמי קרא בזוממי בת כהן מלאוקמי בהכי ואין להאריך בזה. ועמ"ש סנהדרין (פי"א ה"ד) בד"ה חוץ:
מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה כו'. כ' תו' תימא עדים המעידין על אחד שהוא בן גרושה או חלוצה למה יהו נאמנים הא ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה וי"ל כיון דלוקין מתקיים בהם כאשר זמם והוי שפיר עדות שאתה יכול להזימה ע"כ. וקשה מנ"ל שלוקים עדים בן גרושה נאמר דמתקיים בהם כאשר זמם שמפסלו אינהו ולא זרעם דכתיב ועשיתם לו ולא לזרעו ולא קשיא קושית הש"ס דלא הוי כאשר זמם שהם זממו לפסול הנידון וזרעו דגם הגידון אין זרעו נפסל דלגבייהו ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה וכ"ת כי מיפסל איהו ממילא גם זרעו פסולים י"ל הא בעדים ס"ד דמתקיים כאשר זמם כשהם פסולים ולא זרעם עכ"ל גזירת הכתוב הוא דלפסלו אינהו ולא זרעם ה"ה לגבי דידיה אמרינן כן. ואין לחלק בין הנדון ובין העדים ומצינו כיוצא בזה בברייתא פ' החולץ גר שבא ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי אר"י נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך. אע"ג כשהוא פסול גם בניו פסולים מ"מ כיון שאינו נאמן לבניו הם כשרים ה"נ כן וכ"ת א"כ לו ל"ל הא הנידון אין זרעו פסול י"ל אי לא כתיב לו ה"א שגם זרעו פסול וכן העדים וזרעם פסולים משום כאשר זמם ונראה אי ס"ד דאין עדי גרושה פוסלין את זרעו א"כ ה"ל למכתב ע"פ שנים או שלשה עדים יקים לו דבר ונדרוש לו ולא לזרעו וממילא נדע שאין זרעם של הזוממים נפסלים דלא חמירי מן הנידון ומ"ש דכתיב לו גבי עדים זוממים אלא ש"מ דוקא בעדים הוא דאמרי' לו ולא לזרעו אבל לא לגביה דידיה ש"מ דבעדות בן גרושה כשר אפי' עדות שאי אתה יכול להזימה. ומיושב שפיר קושית תוס' דמוכח מקרא שבן גרושה נפסל ע"י עדים והעדים אינן נפסלים ולוקין מלא תענה. וכ"ת ניליף מהכא דאפי' עדות שאי אתה יכול להזימה כשר י"ל הא כתיב ועשיתם כו' משמע דבעינן שיהא אפשר לקיים בהו כאשר זמם וכ"ת היכא דאפשר אפשר והיכא דלא אפשר אין העדות נפסל בשבילו י"ל וכי חובה היא לקבל עדותן של אלו אה אינן ראויין בתמיה וכיון שכן לעולם אפשר הוא שלא לקבל עדותן כשאינן יכולים להזימם. ולתירוץ תוס' צ"ל דמלקות חמור כמו פסול בן גרושה דאל"כ אין זה כאשר זמם כל שאין עונש העדים כמו עונש הנידון כדמוכח בש"ס דקאמר ולפסלו לדידיה ולא לזרעו בעינן כאשר זמם וליכא. אך קשה גלות מאי איכא למימר דהא גבי גלות איכא נפשות שהרי גואל הדם מותר להרגו והא דאמר ר' בא פ"ק דסנהדרין מלקות במקום מיתה עומדת היינו לר' ישמעאל דוקא אבל רבנן פליגי עליה (ועמ"ש סנהדרין דף ד' בתוס' בד"ה ר"א כו'). בשלמא לריש לקיש דקאמר הוא ולא זוממים איכא למימר שאני גלות דגזירת הכתוב הוא אלא ר' יוחנן דיליף שפטורים מגלות מק"ו קשה הא גלי קרא דלא דרשי' ק"ו שהרי חייב גלות ע"פ עדים ממילא ידעינן שהעדים חייבים בגלות דאל"כ הוה עדות שאי אתה יכול להזימה. ומצינו מקראות הרבה דסתרי ק"ו. אישל לדידי ניחא השתא דגלי לן היכא דאינו יכול להזים העדים עדותן מתקיים כיון שלוקין מיהת גם עידי נפש היו נאמנים כשלוקין כשהוזמו אע"פ שאינן נהרגין. אי לאו דכתיב בהו נפש בנפש כמ"ש תו' וז"ל וקשה מהא דפ' היו בודקין עידי נערה המאורסה דאינהו לא מיקטלא שיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו איהי נמי לא מיקטלא דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה אמאי [קאמר] והא [מ"מ] לוקין וי"ל בעדי מיתה דכתיב בהו נפש בנפש לא חשיב כאשר זמם במה שלוקין כו' ע"ש. ואף קושייתם מהאי דפ' היו בודקין י"ל דאתיא כמ"ד כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי נמצא דאף שהעידו שקר אין בהן מלקות דהא באו להפסידה כתובתה. וכ"ת סברי תו' סתמא דהך סוגיא דפ' היו בודקין אתיא כמ"ד ארוסה אין לה כתובה א"כ אין שם ממון אף דלא קיי"ל הכי כמ"ש תו' ב"מ דף י"ז בד"ה מן כו' ע"ש סברי דאתיא ככ"ע י"ל א"כ מאי קאמר הש"ס התם מ"ש נערה המאורסה דנקט אפי' נשואה נמי אין ה"נ אלא אפי' אי דלא יתבה תותיה יכולין לומר לאסרה על בעלה באנו ע"כ טפי ה"ל לומר דנקט נערה המאורסה לאשמועי' דאפי' היכא דלוקין אינה נהרגת דלא מתקיים כאשר זמם אפי' במלקות מנשואה ליכא למשמע הא דבנשואה ליכא מלקות כיון דאיכא ממון כמ"ש וצ"ע. מהא דאמר רבא פ' הנשרפין (דף ע"ח) טרפה שהרג שלא בפני ב"ד פטור דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה קשה דהתם ליכא ממון אלא מלקות. אלא ודאי שאני מיתה דכתיב בה נפש בנפש כתירוץ תוס'. ובכתובות פ' אלו נערות (דף ל"ג) כ' תו' בד"ה אלא כו' וא"ת אמאי לקי אעדות דבן גרושה הא הוי עדות שא"א יכול להזימה וי"ל דלא חשיב עדות שא"א יכול להזימה אלא דוקא במעידין על הטרפה שאין לקיים כאשר זמם בשום דבר לא במיתה ולא במלקות דגברא קטילא בעו למיקטל משא"כ בבן גרושה מתקיימה הזמה במלקות ע"כ ותימא תיקשי להו סוגיא דפ' היו בודקין וצ"ל דסברי תו' דכתובות בעידי נערה המאורסה דאיכא ממון וליכא מלקות כמ"ש אך קשה אף במעיד שקר על הטרפה לוקה משום לא תענה ואפשר כיון דבלא הזמה אין עדותו עדות לא שייך בו לאו דלא תענה. מיהו המעידין על הטרפה אע"פ שאין מחייבים מיתה מחייבים אותו מלקות דלא יוסיף דחייב על שהכה חבירו וכיון דאיכא מלקות גביה אף בעדים איכא מלקות א"כ גם מיתה חייב דהשתא הוי עדות שאתה יכול להזימה וצ"ע. וכ"ת מ"מ גם לדידי קשיא בר פדא דלית ליה דרשא לו ולא לזרעו אלא מק"ו יליף דאין עד זומם מתחלל. תיקשי ליה אף זה שמעידים בו לא יפסול דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה וכקושית תו' י"ל בר פדא יליף ליה דעדים זוממין אינן בני גלות מדכתיב הוא כמפורש בסמוך בירושלמי וכיון דגלי קרא בגלות היכא דאי אפשר לקיים כאשר זמם אלא במלקות מתקיים העדות אף בבן גרושה כן ולא דחינן הק"ו וכמ"ש לעיל לר' יוחנן. ולפ"ז מה שכתבו תו' ועי"ל כיון דכאשר זמם לא נכתב בעדות דבן גרושה ולא קאי עליה בשום צד בעולם לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה אבל התם כו' ע"כ קשה הא לבר פדא ליכא הוכחה בקרא אלא מק"ו ובזה ודאי י"ל כיון דאין אתה יכול להזימם אין כאן עדות כלל ומה שכתבו עוד ויש לדקדק אמאי לא תני מעידין כו' שהוא ממזר דזה שייך גם בישראל כו' ע"ש קשה לדבריהם היכא דכאשר זמם קאי עליה בעינן שיהא עדות שאתה יכול להזימה א"כ ממזר שיש לו אשה בת ישראל באו להפסיד ממון שהרי צריך לגרשה דכתיב לא יבא ממזר בקהל ה' וליתן לה כתובתה וכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם ומילקא לא לקי ומתקיים כאשר זמם בממון וכיון דקאי עליה היכא דלית ליה אשה נמי בעינן שיוכל להזימם. ועי"ל אם אין בנים להנדון ולהעדים עושין העדים ממזרים דבנים הנולדים להם לא פסלי' דאפשר להם לישא שפחה ולטהר בניהם דקיי"ל כר"ט סוף פ"ג דיכולין ממזרים ליטהר א"כ אין פסול בזרעם משא"כ בבן גרושה דפסיקא ליה ועמ"ש לקמן בד"ה הוא ינוס:
מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב גלות. כ' תו' וא"ת איך יכולים לחייבו גלות בעדותן הא יוכל לומר מזיד הייתי כדאמר גבי אכלת חלב פ"ק דב"מ ע"כ. וכ' המהרש"א וקשה מאי קושיא הא אין אדם משים עצמו רשע בשלמא גבי חלב תירצו תוס' דב"מ דהתם רוצה שלא להביא חולין לעזרה הוא דקאמר הכי משא"כ כאן ע"כ. וקשה דגרסי' פ"ב דמכילתין (דף ז') בשגגה פרט למזיד ומוקי לה באומר מותר ואפי' לרבא דאמר אומר מותר קרוב למזיד הוא מ"מ לא מיקרי רשע. לפ"ז י"ל הא דכתבו תוס' שיכול לומר מזיד הייתי היינו שיכול לומר אומר מותר הייתי ואף אם נאמר לרבא מיקרי רשע קצת מ"מ לר"ח דאמר אימר מותר אנוס הוא ודאי לא מיקרי רשע מ"מ אימעוט מגלות דקרי מזיד וכ"כ תו' לקמן (דף ט') בד"ה ור"ח כו' ברייתא דקתני בשגגה פרט למזיד אע"ג דאומר מותר אנוס הוא מ"מ איקרי מזיד משום דבמזיד נהרג שיודע בטוב שהוא הרגו ע"ש. וכ"ת א"כ מאי קא קשיא להו לתו' אהא דאכלת חלב שיוכל לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע דלמא ה"ק מה אם ירצה לומר אומר מותר הייתי י"ל דקשיא להו לרבא דסובר אומר מותר קרוב למזיד א"נ אפילו לר"ח קשיא להו שפיר שהרי כתבו תו' פ"ב (דף ז') בד"ה אלא כו' בחלב ובשבת דכתיב בשגגה יתירא למעוטי אומר מותר דשוגג הוא ע"ש א"כ על כרחך הא דאמר בחלב אם ירצה לומר מזיד הייתי היינו מזיד ממש ולא אימר מותר וקשיא שפיר הא אין אדם משים עצמו רשע. מיהו איכא לאוקמי שהתרו בו ולא קיבל ההתראה דפטור ממיתה ואינו יכול לומר שסבר שמותר. וא"ת מאי קשיא לתו' הא אינו יכול לומר מזיד הייתי דא"כ היו מכניסין אותו לכיפה כדתנן פ' הנשרפין ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה כו' י"ל ודאי צריכים עדים המעידים שהרגו במזיד כמפורש שם בש"ס מנא ידעינן אמר רב בעדות מיוחדת. ושמואל אמר שלא בהתראה אבל בהודאת פיו לחוד אין עונשין אותו. ותדע דא"כ מאי פריך הש"ס מנא ידעי'. אך קשה הא אפי' במכחישן איכא לאוקמי ואינו נאמן במגו דאי בעי אומר מזיד הייתי שאין זה מגו טוב שא"כ יהרגנו גואל הדם וכשהוא שוגג יכול לישב בעיר מקלטו עד מות כה"ג משא"כ בחלב וז"ל הרמב"ם פ"ו מהל' רוצח ויש הורג בשגגה קרוב לזדון כו' ודינו שאינו גולה שעונו חמורה כו' לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו פטור ומה יעשה זה ישב וישמור עצמו מגואל הדם וכן כל הרצחנים שהרגו בע"א או בלא התראה אם הרגן גואל הדם אין להן דמים לא יהיו אלו חמורים מההורג בלא כוונה ע"כ וא"ל דקשיא להו עדים המעידים לאחד שהרג גר שאין לו גואלים שחייב גלות דכתיב לבני ישראל ולגר ולתושב תהיינה שש הערים האלה אע"פ שאין לו גואל הדם. דהא במקום שאין גואל הדם ב"ד מעמידין לו גואל הדם כדאמרי' פ' נגמר הדין. והא שאמרנו לעיל בד"ה כיצד כו' שאין ב"ד מעמידין גואל הדם לנהרג בשגגה ע"ש דוקא שוגג אבל מזיד מוקמינן גואל הדם ועוד אפשר בכה"ג באמת אינו חייב גלות וקרא בגר שיש לו בנים איירי. ולפמ"ש בהודאת פיו לחוד אין מכניסין אותו לכיפה ניחא דה"נ אין גואל הדם יכול להמיתו ע"פ הודאתו אע"פ שאומר שהיה מזיד. ועמ"ש בדרושים:
הכל היה בכלל כו' עיי' בקונטרס. וקשה ריב"ח דלית ליה דרשא דועשיתם לו ולא לזרעו מנ"ל דבבן גרושה אין מקיימין כאשר זמם וי"ל קסבר ריב"ח כתיב כאשר זמם לעשות בעינן דבר שיש בו עשייה והבא לפסול חבירו בעדותו אין בו שום עשייה אלא מניעה שמונע אותו מלעבוד עבודה או מלאכול תרומה (ועיין בבבלי לקמן פ"ג דף י"ג) אך קשה מצינו עדיות כיוצא בזה כגון שמעיד פלוני שילם לחבירו מה שהיה חייב ויש בשטר נאמנות שהבע"ח בעצמו לא היה נאמן לומר פרעתי ואפשר לחלק. ויותר נראה ריב"ח כבר פדייה ס"ל דמק"ו שמעינן שאינו מתחלל ולא בא אלא לתרוצי למה זה כשהוזם חייב מלקות ואחרים פטורים:
ועשיתם לו ולא לזרעו. כ' תו' וקשה כשמעידין שהוא מצרי שני נפסול. וכ' המהרש"א וקשה אימא קושטא דמילתא הכי הוא דנפסל ע"כ. ונראה דדייק להו מדתנן בבכורות פ"ז כל הפסולין בכהנים ולא קחשיב נמי הא ש"מ דאינו נפסל. ותו' תירצו דדרשי' לו ולא לאשתו ע"כ. כלומר בעינן שיגיע העונש לו לבדו ולא לאחרים עמו. וקשה א"כ כשמעידים על אחד שחייב ממון והוזמו אם העדים חייבים לאחרים לא ישלמו שאין ההפסד לו לבדו אלא לאחרים וזה ודאי דבר בטל שלא חילק שום אדם בדבר. ועוד אם העידו על סריס חמה שהוא סריס אדם ועיקר עדותן על האשה שצריכה חליצה כר"ע פ' הערל ואין החולץ כאן ונמצאו זוממים נאמר שיהו אסורים מלישא אשה כאשר זממו לאסור האשה מלהנשא לאיש. לכך נראה דה"ק לו ולא לזרעו וכיון דחזינן דקפיד קרא שלא לקיים כאשר זמם בזרעו ה"ה דלא מקיימין כאשר זמם בשהעידו על פסול ופריך דלמא לא קפיד קרא אלא על פסול זרעו אבל לדידיה נפסול ומשני א"פ לא הוי כאשר זמם וה"ה לכל עדות על פסול לוקין ואינן נפסלים:
הוא עצמו יוכיח כו'. פירשתי בקונט' ואינו מתחלל דהא לא יחלל זרעו כו' כן פירש"י קידושין פ"ד (דף ע"ז) וק' דלמא זרעו דכ"ש הוא וכק"ו דמייתי ואי לאו דכתיב זרעו ה"א הוא לבדו מתחלל אבל זרעו לא קמ"ל דגם זרעו פסול וכ"ת אם הוא פסול לא צריך קרא דזרעו פסול דהא נפסל בהעראה ואינו מוליד עד אחר גמר ביאה וכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו בעינן זרעו מיוחס אחריו וכיון שהוא פסול פשיטא שגם זרעו פסול. ליתא דהא דבעינן זרעו מיוחס אחריו אינו אלא מדרבנן כמפורש בבבלי יבמות ס"פ נושאין. וראיה דמייתי ממתני' דבכורות אינה ראיה כלל לסתור הק"ו. ונראה אף דהא דבעינן זרעו מיוחס אחריו אינו אלא אסמכתא מ"מ הא ודאי שמעינן מדכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו שהכהונה באה לו מאביו וכיון שהוא פסול אין בנו כהן וקשיא שפיר זרעו ל"ל אלא ללמד שהוא עצמו אינו מתחלל ונראה דמייתי סוגיא זו כאן משום ק"ו דבר פדייה המתחלל לא נתחלל כו':
לא יחל ולא יחלל. וא"ת הא איצטריך לא יחלל לרבות אנוס והעראה שמתחללת בהן כדאמרינן יבמות (דף כ') וי"ל מדמרבינן מיניה אנוס והעראה ממילא ידעינן שהיא נפסלת אך קשה דלמא כולא קרא איצטריך לרבות שהיא נפסלת ואונס והעראה מנ"ל ודוחק לומר השתא דכתיב ולא יחלל מרבינן חילול מ"מ. וגי' הבבלי קידושין (דף ע"ז) אמר קרא לא יחלל לא יחולל זה שהיה כשר ונתחלל ופירש"י עיקר חילול האמור כאן משמע שהיא עצמה שהיתה כשרה ונתחללה אבל זרעו מעיקרו הוא נפסל ואין זה לשון חילול ע"כ ועיין בק"א:
המחלל לא נתחלל כו'. בבבלי גרסינן מתקיף לה רבינא א"כ ביטלת תורת עדים זוממים ומה הסוקל אינו נסקל הבא לסקול ולא סקל אינו דין וכ' תו' פי' בקונטרס כשהרגו אין נהרגין כו' וקשה טובא כו' ע"ש. הנה קושייתם הראשונה י"ל הא דהרגו אין נהרגין ברייתא היא ואין זו קישיא על האמורא שיאמר לשון השנוי בברייתא. וקושייתם השנייה תמוה דכיון דגלי קרא בעדים זוממים שהבא לסקול חמור מסוקל א"כ אין כאן ק"ו ממחלל דעד זומם הבא לחלל דין הוא שיהא חמור ממחלל דהא גם בסקילה הדין כן. גם קושייתם השלישית אינה מבוררת לי דלא בא רבינא אלא להוכיח דגלי לן קרא בעדים זוממים שהבא לעשות חמור מן העושה ממילא איפרך ק"ו דבר פדא. ותירוצו דר"ת איני מבין במה נדחה ק"ו דרבינא נימא דהבא לסקול יהא בסייף ולא בסקילה. ואי משום כאשר זמם הא כיון שנהרג ה"ל כאשר זמם מיהת כמ"ש תו' ריש מכילתין בד"ה מעידין כו' דאפי' מלקות הוי כאשר זמם אי לאו דכתיב נפש תחת נפש ועכשיו שנהרג אע"פ שאינו נהרג באותה מיתה שהעיד על הנידון ה"ל כאשר זמם. ואי משום דכתיב לעשות לאחיו ולא לאחותו. הרי אי לא כתיב קרא היה דינו בשרפה ש"מ שמיתתו כמיתת הנידון. א"כ הדרא קושייתם לדוכתא דלמא שאני הכא דגלי קרא משא"כ במחלל. ועוד דלמא קרא קמ"ל שאינו בסייף אלא בחנק כאשר זמם לעשות לאחיו וצ"ע:
עדים שנזדממו ונשתקרו כו'. עיין בקונטרס. וא"ת אחרי שהוזמו ונתבטלו עדותן מאי איכא שנשתקרו. וע"ק הא לא תענה הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו והא דעדי בן גרושה וגלות לוקין מלא תענה היינו משום דכתיב והצדיקו את הצדיק כו' והיה אם בן הכות הרשע וכדי לקיים כאשר זמם אבל במקום דמקיימין כאשר זמם אין לוקין על לא תענה משום דהוי לאו שאין בו מעשה מיהו לזה י"ל השתא דגלי לן קרא דלוקין על לאו דלא תענה אף היכא שכבר נתקיים כאשר זמם לוקין עליו אע"ג. שהוא לאו שאין בו מעשה כמ"ש תוס'. ולקושיא הראשונה י"ל כי היכא דאמרינן עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין דהכחשה אתחלתא דהזמה היא ה"נ הזמה אתחלתא דשיקרא היא דבהזמה לחוד לא ידעינן שגוף המעשה שקר שאפשר שביום אחר נעשה המעשה הלכך כשנודע שקרותן שבא ברגליו לוקין על לא תענה ברעך עד שקר. וא"ת גז"ש ל"ל תיפוק ליה מכדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ולא משום שתי רשעיות וי"ל קרא אתי למיתה ומלקות שאין מענשין אלא מיתה אבל ממון ומלקות עבדינן תרווייהו לכך איצטריך גז"ש. ותו' כתבו כתובות פרק אלו נערות (דף ל"ז) בד"ה וחדא במיתה ומלקות ורבנן מלקות וממון ומיתה ומלקות תרווייהו נפקי מכדי רשעתו דמשמע אם נתחייב בהדי מלקות מיתה או ממון משום רשעה אחת אתה מחייבו ואע"ג. דסמיך ליה ארבעים יכנו לא יוסיף מ"מ אין לנו לומר דילקה ולא ימות כמו שלוקה ואינו משלם דאתגורי אתגור ע"כ. וקשה השתא דסמיך ליה ארבעים יכנו נוקי קרא במלקות וממון דוקא אבל במיתה ומלקות עבדינן תרווייהו. ונראה לפי המסקנא דמוקי לר"מ חד למיתה וממון וחד למיתה ומלקות אף רבנן מוקי הני חד למיתה וממון וחד למיתה ומלקות וממון ומלקות יליף ר"י משקר שקר ור' לעזר מרשע רשע. גם מ"ש תוס' כתובות שם (דף ל"ה) בד"ה רבא כו' סוגיא דלקמן דמצריך חד למיתה וממון כו' לית ליה גז"ש דרשע רשע ע"ש ליתא דאית ליה גז"ש לכל חד כדאית ליה. והא דקשיא ר' יוחנן אמאי אמר חייבי מלקות שוגגין ודבר אחר חייב משום דחייבי מיתות איתקוש חייבי מלקות לא איתקוש תיפוק ליה מגז"ש י"ל ר' יוחנן דאמר בזבחים (דף נ"ג)דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בגז"ש בקדשים סובר גם בחולין אם אפשר למוקמי הגז"ש בענין אחר לא ילפינן מהיקישא וה"נ לענין מזיד ולא לשוגג. אך דוחק לומר כן לחלק בחולין ועיין בירושל' קידושין (פ"א ה"ב ). לכ"נ ר"י דיליף חייבי מלקות מחייבי מיתות בגז"ש דשקר שקר ובעדים זוממין היכא דאיכא ממון ומלקות במזיד ממונא משלם מילקא לא לקי א"כ פשיטא דאף שוגגין חייבין ממון הלכך אף שאר חייבי מלקות שוגגין וממון חייבין בממון אע"ג כשהן מזידין מילקי לקי ממונא לא משלם לא ילפינן שוגגים ממזידים דהא לית לן גז"ש למילף הך היקישא. ור"ל דיליף רשע רשע לכל מילי ילפינן חייבי מלקות מחייבי מיתות לכך קאמר פטור אף מממון ועמ"ש לקמן (הלכה ג') ד"ה כל המשלם כו':
הוא ינוס ולא זוממיו. וקשה ל"ל קרא תיפוק ליה מדמגלין רבו ותלמידיו עמו כדתני בבבלי פ"ב (דף י') ודייק מקרא א"כ אינו גולה דבעינן ועשיתם לו ולא לאחרים כמ"ש תו' לו ולא לאשתו וכ"ת מ"מ צריך קרא למי שאין לו רב או תלמיד י"ל כיון דא"א לקיים בכל עדות גלות כאשר זמם תו לא מקיימינן ותדע אם העיד על סרים או זקן שאין להם בנים ואינן ראויין להוליד שהוא בן גרושה והוזם נאמר שנפסליה לדידיה ואין זרעו נפסל משום כאשר זמם שהרי לא בא לפסול הזרע אלא ודאי כיון דגלי קרא בחד שאין זוממין נפסלים ה"ה בכולהו א"כ ה"נ בגלות. ודוחק לחלק דהני שכיחי טפי:
אבל משלמין הן טובת הניית כתובה. כן כתב הרמב"ם פכ"א מה"ע. וכתב המ"ל חסר כאן דטובת הנאה לא חסריה מידי אלא מנכים שיווי טובת ההנאה ומשלמים העודף שכן רצו להפסידו וזה ברור ע"כ. אמת שכ"כ רש"י והרא"ש ודברי הלח"מ דחוקים ורחוקים כמ"ש בעצמו אבל ממה שנעלמו ממנו שבירושלמי מפורש כן. ונראה דקשיא קושית תו' הא גם לאשה מפסידים שאר כסות ועונה כו' ועי"ל שאומרת גירשתני כו' ואע"ג דאמרינן האשה שאמרה גירשתני נאמנת ה"מ היכא דליכא עדים כו' ע"ש ותירוצם תימא מאי קאמרו ואע"ג כו' אע"ג דנאמנת באמירתה להנשא מ"מ אינה נאמנת להוציא כתובה ממנו כדאמרינן בבבלי פרק הכותב (דף פ"ט) בשאין שם עדי גירושין מגו דיכול לומר לא גירשתיה יכול למימר גירשתיה ונתתי לה. וע"ש בתוס' בד"ה מגו כו' וקושייתם אינה מוכרחת. וליישב קושית תו' נראה דמתני' איירי ביושבת תחתיו והם אמרו גירשה ולא נתן לה כתובה והחזירה על מנת כתובתה הראשונה והיא אומרת שנתן לה כתובתה הראשונה והחזירה לו מעות הכתובה נמצא עכשיו מגיעים לה שתי כתובות וכ"ת מה הפסידה הא אינה יכולה לגבות עכשיו כלום והלא בין היום בין למחר סופו לשלם לה הכתובה ויגיע לה הפסד וכיצד עושין שמין טובת הנאת הכתובה וכך הם משלימים לה. ולא ניחא לש"ס בפירש"י דא"כ צריכום לשום גם שאר כסות ועונה כמו שדחק בזה הלח"מ ע"ש. ומ"ש הלח"מ שדברי הטור ח"מ סי' ל"ח צ"ע דלמה יפסיד הבעל אותן עשרה למאה שמרויח הלוקח בשכר טרחתו לגבות הכתובה אע"ג שעומד לגבות מיד הלא העדים באו לחייבו שישלם המאה משלם וצ"ע ע"כ. לדידי לק"מ הגע בעצמך למה תפסיד בכתובה כעומדת ליפרע מיד על כרחך לומר שאף שחייב לשלם מיד הבעל' הוא טרחן וסרבן לכך מפסידה עשרה א"כ אף שבאו לחייבו שיפרע מאה משלם תפסיד האשה עשרה שלא תטרח בגבייה נמצא שלא באו להפסידו אלא תשעים וזה ברור. והרא"ש כתב ומ"ש הרי"ף (בכתובתה) אם הכתובה מרובה או מועטת אינו נכון דהיינו מתני' כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו והיינו לפי גודלה וקטנה ע"כ. ותימא אלו תנן בכתובה זו כדקאמר השתא דתנן של זו משמע ששמין באשה או בבעל אבל לא בכתובה ורב פפא הוא דחדיש לן דכוונת התנא גם על הכתובה ונכון: