אור ברסלב

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי מועד קטן· רבי דוד פרנקל

פרק ג · הלכה ה

הלכה ד

שבאת לו שמועה קרובה בשבת\. כתב הטור י"ד סי' ח"ב וכתב בספר המצות השומע שמועה קרובה בשבת השבת עולה לו ליום א' ולמחר קורע וה"ל יום ששי שביעי לאבילות וכ"כ בה"ג והר"ר יחיאל כתב שאין שבת עולה לו בתחילת המניין אלא יתחיל למנות ביום א' וה"ל יום שבת שביעי לאבילות ונוהג בו דברים שבצינעא עכ"ל וקשה שהרי מפורש כאן כדברי בה"ג וצ"ע:

אין כיני נאמר הלכה כר' ליעזר. הרא"פ פי' ברפ"ג דברכות נימא הלכה כר"א ותו לא ואנא ידענא דוקא בנתינה ולא בחליצה אלא ודאי משום דבשני ס"ל אף בחליצה כר"א ע"כ וכ"כ בס' שדה יהושע ע"ש ואינו מחוור דאיכא למידק איפכא דקמ"ל דהלכה כר"י בחליצה אפי' ביום שני ועוד מאי קשיא ליה לא ליתני הלכה כר"י בחליצה ה"א דבחליצה מספקא ליה הלכתא כמאן לכן פי' הראשון שבקונט' עיקר:

פרה מגמלה וכו'. נראה הא דגרסינן בבבלי ריש פ"ב מריון בריה דרבא ומר בריה דרב אחא ה"ל גמלא דתור' בהדי הדדי וכו' נמי איירי בכה"ג שהי' כל א' עובד שבוע אחת ופסק מר לגמלא שלא יעשה מריון בשבוע זו ובשבוע שניח ישלים וכיון שכבר הי' חיי' לו לא היה לו להפסיקו שגם למריון מגיע הפסד שהרי אי אפשר להשלים מה שהן פנויים בתוך ימי אבלו וזה דלא כהראב"ד ועיין ברא"ש וראיתי שכ"כ הרמב"ן כמ"ש ולא ידעתי למה לא הביאו דברי הירושלמי דפרה מגמלה ה"ז עושה אם היה חייב לו:

אי אפשר לומר וכו'. כתבו תוס' בפרקין דף כ"ג ע"א בד"ה רי"א וכו' בירושלמי פוסק הלכה כדברי המוסיף בימים שבעה וראיתי כשהייתי קטן ר"י זקיני שלא היה יושב למקומו עד שבוע הרביעי ולא ידעתי טעמו שאם היה סובר כר"י א"כ יסבור כמותו בשנייה שאינו יוצא מפתח ביתו מיהו י"ל בהא אשכחנא טובא לעיל דסברי אבילות ז' ושמא טעמו כרבנן ומשום דצריך לישב במקומו ואינו מדבר וטוב יותר שישב חוץ למקומו וידבר וכו' ע"כ וקשה מאי ס"ד דר"י סובר אבילות י"ד זהו לא שמענו מעולם וע"כ לומר דאבילות לחוד ואינו יוצא מפתח ביתו לחוד א"כ מאי ראייה מייתי ממ"ד דאבילות ז' גם מ"ש דסובר כרבנן קשה מנ"ל לחלק בכך לכן נ"ל דר"י מפרש לדר' יהושע בן לוי דהלכה כמ"ד מוסיף ימים כמ"ש בקונט' נמצא שבשב' שנייה נכנס לב' הכנס' ואינו חוזר למקומו עד שבוע רביעית וזה ברור:

הרי שמוליכין וכו'. בתוס' בפרקין דף כ"ב בד"ה גורסין אלו שבאין מונין משיצא וכו' ע"ש ועיין ברא"ש ועיין בב"י סי' שע"ה וגירסתינו נראה עיקר:

אי מה עצרת יום א' וכו'. כ' הי"מ וא"ת מאי דעתיה דהאי מקשה דמעיקרא אקשי דנקיש לחומרא ח' והשתא מקשה דנקיש לקולא יום א' ע"ש ולפמ"ע בקונט' לק"מ:

ואפ' טפילה לטפילה חייב לקרוע. כ' הב"י בי"ד סי' ש"מ בד"ה ושיעור טפח וכו' הרי"ף כ' הא דתניא קורע על חמיו וחמותו מפני כבוד אשתו דמשמע דדוקא על הני קורע אבל לא על שאר קרובים והשמיט עובדא דאמימר שקרע אבן בנו משום דמשמע דחומרא הוא שהחמיר על עצמו ע"כ ותימא הרי כאן מפורש דאבן בנו חייב לקרוע ולאו חומרא היא וצ"ע:

מקום שנהגו לרחוץ אחר המטה וכו'. כ' הרמב"ן יראה מכאן שהיו נוהגין במקצת מקומות שהקרובים המברין האבל היו מרחיצין אוחו קודם הבראה לפי שעשו אותה כאכילה ושתי שצריכה להם הרבה מפני שצריכין להעביר הזוהמא והיו מסירין רחיצה זו הראשונה ואח"כ היו נוהגין איסור ברחיצה כל ז' ע"כ נראה שמפרש דר"י בר בון בא למרץ דחכמי דרום לא התירו אלא רחיצה שאחר המטה ולר' חמא אסרו רחיצה דכל ז' אך קשה אם נפרש לאחר המטה דוקא בפי' הרמב"ן א"כ מעיקרא מאי קשיא ליה א"ו דמקשה סבר אחר המטה מת לו מת אחר מוסיף על הקרע וכו'. כ' הב"י סי' ש"ע בד"ה כתב המרדכי סוף מ"ק והסמ"ג בשם הירושלמי מי שמת לו מת וקרע עליו ואח"כ מת לו מת אחר אם תוך ז' אינו קורע קרע אחר ואם אחר ז' מוסיף על קרע ראשון כל שהוא מת לו מת אחר ג' אחר ז' של שני מוסיף כל' שהוא וכן מוסיף והולך עד טיבורו ע"כ והקשה עליהם ע"ש ולא ידעתי מנ"ל דמחלק בין תוך ז' לאחר ז' ואולי גירסא אחרת היתה להם מיהו גירסתינו עיקר שהיא מסכמת עם הבבלי:

ר"ח בר פפא סלק וכו\. פי' ב"מ מאנין דלא חפיתין שאינן מצמצמין לו אלא קצרים או ארוכים כי ע"י שהי' אבל לא לבש בגדיו הנאותין לו ומ"מ לא היו קרועי' הדא מנן לך וקאמר ליה שכן היה ר' סימון עושה שבשבת מחליף ואינו קורע ע"כ ופי' שבקונט' נראה עיקר ובחול איירי מדמייתי לי' הכא ואי כדברי הי"מ ה"ל לאתויי לעיל גבי דיני אבילות בשבת:

שומט קלמנטרין שלה ודיו. כתב הנימוקי יוסף בפרקין מחיר קרביטיו לא סגי ליה בזקיפה אלא מתיר הקשירה שבין הזרועות והאמצעי ומיד האמצעי נופל למטה לארץ והזרועות עומדין במקומן עכ"ל וקשה וכאן מפורש שרשב"א מיקל מדקאמר ודיו ולפי דברי הנ"י רשב"ג מחמיר דלא סגי ליה בזקיפה:

מטה שנקליטיה עולין ויורדין שומטין ודיו. בבבלי גרסי' מטה שנקליטין יוצאין ממנה זוקפה ודיו ופירשו הפוסקים בעצים זקופין לצד ראשה שא"א לכפותה לפיכך זוקפה על צדה ודיו ע"כ וקשה לשון הש"ס דקאמר שנקליטיה יוצאיון הא לעולם נקליטין כך הם שיוצאים לצד ראשהכדי לפרוס עליהם וה"ל למימר מטה שיש לו נקליטין אך לפי מה שפירשתי בקונט' ניחא ואע"ג דלשון זוקפה קשה קצת כיון דבירושלמי מפורש שומטה ע"כ לפרש גם זוקפה שבבבלי דהוא לשון שומטה א"נ ה"ק כיון שהוציא את הנקליטין מניח אח המטה זקופה ואינו צריך לכפותה:

על הארץ וכו'. כתב הי"מ ש"מ דלארץ ממש קאמר כגון ישבו לארץ ידמו וה"נ דבר הסמוך לארץ דה"ל כאילו הוא בארץ ממש עכ"ל ולפי פירושו לשון הש"ס דחוק וגם קשה מנ"ל שלא ישבו על הארץ ממש ופי' שבקונט' עיקר:

מתניתא לא אמרה כן וכו'. וקשה דבסנהדרין פ"ב הלכה ב' גרסינן אמתניתין וכשמברין אותו וכו'. הדא אמרה ספסל אין בו משום כפיית המטה כה"ג חייב בכפיית המטה משמע דלא ס"ל לחלק בין כה"ג לשאר כל אדם וי"ל דסוגיא דהתם אולי לפום מסקנא דשמעתין דלא עבדין כן אלא כברייתא וכפי' השני בקונט' הלכך צריכין לפרש למתניתין דאין חילוק בין כה"ג לשאר כל אדם:

תוכן העניינים

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי מועד קטן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה