שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי מועד קטן· רבי דוד פרנקל
פרק א · הלכה ה
רמ"א רואין את הנגעים להקל. כ' התיו"ט דבירושלמי משמע דגרסי' תחילה מדמייתי מתני' דנגעים וכו' ע"ש ואיני רואה שום ראיה מזה אדרבה כפי מ"ש בקונט' נראה בהיפך דלא גרסינן במתניתין תחילה אלא דבברייתא הוא דגרסינן הכי כדמסיק:
ואינו נכנס לעזרה. וקשה הא כל זמן שלא טימאו הכהן טהור הוא ולמה לא יכנוס לעזרה וי"ל כיון שכב' נטמא בנגע זה אסור לכנוס לעזרה אפי' לאחר. הפטור כשנולד בו סימן טומאה אפי' קודם הראותו לכהן ודוחק:
לקרוע ולהתאבל וכו'. כחב הרב"י סי' ת"ב וז"ל וכתב בנמוקי יוסף סוף מ"ק מתאבל לאו דוקא בנעילת הסנדל ושאר דברים הנהוגים באבל אלא מתאונן ואסור לאכול בקדשים שהם ראוים ליאכיל בשמחה וכו' עכ"ל ואין זה דעת הפוסקים שכתבו דין זה ואם כדבריו כיון דלא נפקא לן מידי בזמן הזה דלית לן קדשים לא ה"ל לכתבו אלא ודאי מתאבל ממש קאמר עכ"ל וקשה למה ליה להביא ראיה מהפוסקים הרי מדברי ש"ס אלו שהורה לו לקרוע ולהתאבל ש"מ דלכל הדברים נוהג אבילות ועוד קשה דהרי תניא באבל רבתי כל שקורעים עליו במיתתו קורעין עליו בשעת ליקוט עצמות ש"מ דלכל הדברים אינו כאבל וי"ל דס"ל דקריעה לחוד ושאר דיני אבל לחוד ודוחק:
תני לא ישא וכו'. הדבר תימא לכן נ"ל דה"ג תני נושא אדם שיש לו בנים אשה אפי' בקבר אר"י כמעשה שאירע והיינו מעשה דיוסף הכהן: