שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי כתובות· רבי דוד פרנקל
פרק יב · הלכה א
הנושא. במה הוא מתחייב לה. כנראה מבבלי ה"פ במה הוא מתחייב להע"כ איירי בשמסר לה שטר בפני עדים שכתוב בו פלוני קבל עליו לזון בת אשתו חמש שנים ואין שם לא קנין ולא חתימה דאי הוה שטר חתום בידה מאי למימרא כיון דאמרי ר"י ורשב"ל בכותב שט"ח לחבירו אני חייב לפלוני מנה ולא חתם עליו שמו ולא אמר אתם עידי ומסרו לו בפני עדים ובאמת אינו חייב לו פטור ומתני' נמי בכה"ג איירי אמאי חייב ומשני רשב"ל עשו אותה כתוספת כתובה שהחתן והכלה עושין תנאים ביניהם בפני עדים והעדים חותמים עדות גמורה אלא שאין שם קנין אלא דברים וקמ"ל דלא בעי קנין. ופריך ויתן בסוף כלומר כל זמן שירצה ולא בחמש שנים הראשונים דוקא דהא סתם התנה כדתנן במתני' ומשני עשו אותה כקידושי אשה וכדפירשתי בקונטרס. ואף שלשון הש"ס מורה כפירושי שבקונט' מ"מ נראה פי' זה עיקר:
תני זנה חמש שנים ראשונים בין ביוקר ביך בזול. כתב הריטב"א בחי' ושמעינן מזה המתחייב לעשוח דבר לשום זמן ולא פירש אימתי חייב לעשות כן בזמן הבא ראשון והטעם דמאן דמתני סתמא דעתיה על זמן הראשון ע"כ. ותימא הא פריך בסמוך ויתן בסוף ומשני עשו אותה כקידושי אשה משמע הא בשאר תנאים שאדם מתנה יכול לעשות בשעה שירצה ולא בזמן הראשון וצ"ע:
אם הוא גרים נותן ביוקר וכו'. שמעינן מהכא כל שהעיכוב מהמתחייב צריך לשלם להמקבל כפי מה שהיה צריך המקבל להוציא בשעה שמנע ממנו המזונות וזה ראיה למ"ש בש"ע ח"מ סי' ס' סעיף ג' בהג"ה מיהו אם אין עיכוב מכח הנזון אלא מכח המתחייב חייב לתת לו כל דמי מזונות. ודוחק לחלק ביניהם:
ותני כלה ומתכסיין בכסותי. מדמייתי לה הכא ש"מ דאף במחייב לזון בת אשתו חייב בלבושיה. ובש"ע א"ע סי' קי"ד סעיף י"ב פסק דאינו חייב במלבושיה והוא מתשו' הרשב"א ונראה שנעלם ממנו דברי הירושלמי הלזה. וראיתי לרא"ש בפרקין שכתב ומה שהביא הירושלמי ראיה ממתני' דבנן נוקבן לא דמי דמתני' בחוב קא אכלה ובגמרא דידן לעיל בפ' אע"פ מפרש טעמא ע"כ. לא מצאתי דבר זה מבואר בפ' אע"פ גם מפשטא דשמעתין לא משמע כלל דמייתי ראיה ממתני' דבנן נוקבן ואם ר"ל דמייתי ראיה מדתנך בבנן נוקבין ומתזנין מנכסי ואפ"ה המלבושים בכלל א"כ לא משני מידי דהא אמרי' בסמוך דעשו אותה כתוספות כתובה ואפשר דסובר הרא"ש דמייתי ראיה ממתני' דבנה נוקבן כי היכי דמעשה ידיה של הבת לעצמו ה"נ מעשה ידיה של בת אשתו לעצמה ועלה קאמר דלא דמיא דבתו ניחא ליה בהרווחה כדאיתא בבבלי ר"פ נערה וע"ש בתו' בד"ה בת וכו' אבל אין פי' זה מחוור שהרי מפורש דלא פשיט הש"ס אלא ממתני' דהכא וצ"ע:
דתנינן והן נותנין לה דמי מזונות. וקשה למה לא מייתי ראיה מרישא דתנן אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא:
חלתה כמי שנישאת. כתב הריטב"א בחי' ולמדנו מה שהמתחייב לזון את חבירו אינו חייב ברפואתו אבל חייב לתת לו דמי מזונות שהיה צריך כשהיה בריא מדקאמר חלתה כמי שנישאת. וכ"כ בש"ע ח"מ סי' ס' בהג"ה. ומדברי תוס' במכלתין דף נ' בד"ה ומאי עלייה וכו' מפורש בהיפך דחייב ברפואתה. ואיני רואה שום ראיה מדברי הירושלמי לדעת הריעב"א דלא בא לאשמועינן אלא אם חלתה ואינה יכולה לאכול הרבה מ"מ צריך לשלם לה דמי מזונות כבריא כמי שניסת אבל אם צריכה לרפואה ודאי שחייב לרפאותה שרפואה בכלל מזונות. וכ"מ מהא דאמרי' בב"ב פ' מי שמת בשותפין שחלה אחד מהם שרפואה שאין לה קצבה משתלם מאמצע וכ"ה בש"ע ח"מ סי' קע"ז ודוחק לחלק ביניהם. ושוב ראיתי שהרגיש בזה בפרישה ודחק לחלק ע"ש. לכן נראה שלדינא צ"ע ודלא כמו שכתב בש"ך סי' ס':
מתה כמי מנישאת. מדברי הרא"ש והריטב"א נראה דל"ג ליה אלא ה"ג חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה ואפשר שלא כתבו אלא מסקנא דשמעתיך וכמ"ש בקונטרס: