שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי כתובות· רבי דוד פרנקל
פרק ט · הלכה ד
כל זמן שירצה. פירשתי בקונטרס ויכול לגלגל וכו' כך פי' הרמב"ם. והא דאמרינן בבבלי דלרבנן אפי' במשביעה ע"י גלגול אמרה כיון דקדייקת בתראי כולי האי לא מצינא דאדור בהדך י"ל היינו לפי מאי דס"ד דלא פליג ר"א אלא בגלגול אבל לפי מאי דמסיק שם דר"א לכתחלה קאמר כדפירשתי בקונט' אמרי' דלא פליגי רבנן עליו אלא בלכתחלה שלא להרחיק פלוגתייהו וכ"מ בסוגיין דאם כן אין שלום וכו' וטעם זה לא שייך במשביעה על ידי גלגול ועי' בא"ע סי' צ"ו ובב"ש שם:
אם אומר את כן וכו'. לפי טעם זה משמע דלאחר שגירשה או נתארמלה יכולין להשביעה אף על פילכה ועיסתה אפי' שלא ע"י גלגול דטעמייהו דרבנן איך אדם דר עם נחש בכפיפה אחת כמפורש בבבלי ולאחר שיצאה ממנו לא שייך הך טעמא וצ"ע לדינא ועי' בא"ט סי' צ"ו ובב"ש שם:
אמרין אפי' כש"ח אינה וכו'. כתב הרמב"ם פ' כ"א מה"א אשה ששברה כלים בבית בעת מלאכתה פטורה ולא מך הדין אלא תקנה שאם אי אתה אומר כן אין שלום בבית לעולם שהיא נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות ונמצא קטטה בבית לעולם. וכתב הראב"ד לא מן השם הוא זה אלא מפני שהיא פשיעה בבעלים שהוא שכור לה כל שטה ע"כ. הנה מדברי הרמב"ם דמשמע דשלא בשעת מלאכתה חייבת ואינה פטורה אלא בשעת מלאכתה. קשה א"כ מאי קאמר מסתברא שהיא כש"ש ה"ל לחלק בשעשתה מלאכה לצרכו לבד תהיה כש"ח ולצרכו ולצרכה הרי היא כש"ש כדין שותפין ואם עשתה לצרכה לבד ה"ה כשואל וחייבת אפי' באונס. ולדעת הראב"ד קשה הרי מפורש כאן טעמו של הרמב"ם ואיך פליג על הירושלמי. ונ"ל דהראב"ד מפרש לסוגיין דאיירי בששיברה שלא בשעת מלאכה ואז לא שייך לומר פשיעה בבעלים דדוקא בשומרים הוא דכתיב פשיעה בבעלים פטור אבל אם אין הכלי בשמירה או בשאלה אצלו אע"פ שהבעלים שאולים או שכורים אצלו אם הפסיד לבעלים אלו חייב לכך הוצרך לומר כאן משום תקנה פטורה וזה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל והבן: