אור ברסלב

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי יומא· רבי דוד פרנקל

פרק א · הלכה א

פרק א

שבעת ימים. מה זו כפרת אהרן עצמו וכו'. וא"ת למה לא קאמר נמי דמה זו משל אהרן עצמו דכתיב קח לך עגל בן בקר אף לדורות משל אהרן עצמו כמו ביה"כ דכתיב בזאת יבא אהרן וגו' וי"ל דסובר הירושלמי כמ"ד קח לך משל ציבור וכדמסיק לקמן בסוגיין התנדבום ציבור ומסרום ליחיד ועיין בבבלי דף ג' בתוס' בד"ה אלא למ"ד משל ציבור וכו' שבסוגיין מסיק כקושיית תוס' גם מ"ש שם ע"ב בד"ה לאפוקי עצרת וכו' נראה מסוגיין דר' אבהו אכולהו קשייתא קמייתא משני:

ציוה ה' זו שריפת הפרה. כתב הרמב"ם. ריש פ"ב מה' פרה אדומה ז' ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כהן השורף אותה מביתו וכו' ודבר זה קבלה ממשה רבינו וכתב הרב במשנה למלך ואני תמי' דבפ"ק דיומא דף ג' אמרינן כי אתא רב דימי אמר ר"י מתני חדא ור"ל מתני תרתי ר"י מתני חדא לעשות לכפר אלו מעשה יה"כ וכו' ופריך והא אנן תנן שבעת ימים קודם יה"כ וז' ימים קודם שריפת הפרה מעלה בעלמא הרי דלר"י הפרשה דיה"כ היא דוקא מן התורה אבל הפרשה דפרה מעלה בעלמא וא"כ איך שבק ר"י ופסק כר"ל ועוד יגדל התימא כפי מ"ש תוס' דר"י כרבנן וכו' וצ"ע ע"כ הנה לפי הגירסא שלפנינו דגרסי' וריב"ל מתני תרתי לק"מ דהלכה כריב"ל נגד ר' יוחנן וגירסא זו מוכרחת בבבלי ובירושלמי אלא אף לפי גרסתו נראה דל"ק דפסק הרמב"ם כר' ישמעאל רבי' דר' יוחנן דאין הלכה כתלמיד במקום רב ואף ע"ג דכתבו תוס' דרבנן פליגי עליה דר' ישמעאל מפני דקשיא להו איך פליג ר' יוחנן על רבי ישמעאל שהוא תנא סובר הרמב"ם דרבי ישמעאל זה לאו תנא הוה דלא מצינו שהיה ר' יוחנן תלמיד ר' ישמעאל שהוא תנא ועוד כיון דבר קפרא פסק כוותיה דר"ל פסק הרמב"ם כוותיה:

למה כאן נוגעין וכו'. כתבו תוס' ישינים דף ב' ע"א בד"ה מטמאין היו וכו' וא"ת למה לא היו נוגעים בו כל ששה ימים והא בלא"ה היו מטמאין אותו מפני הזאה שהיו מזין עליו וכו' וי"ל שעד הערב לא היה מקבל הזאה לפי שכל היום היה עובד עבודה כדלקמן בפרקין ואם היו נוגעין בו שוב לא היה יכול לעבוד עבודה כיון דשוינהו רבנן לגביה כטומאה ואחר הזאה וטבילה נמי לא היו יכולין ליגע בו שא"כ היה צריך לחזור ולטבול קודם חשיכה שטמאוהו וכו' וקשה לי מירושלמי דפריך למה כאן נוגעין וכאן אין נוגעין ומשני שלא יטמאו אותו אחיו הכהנים ופריך בל"ז אינו טמא מחמת הזאותיו ומשני שלא יטמאו ממנו אחיו הכהנים והשתא תימא לי מאי פריך בלא כך אינו טמא מחמת הזאותיו לפי מאי דפרישית שלא היה מקבל הזאה עד הערב ותו אין רשאין ליגע בו שלא יטמאוהו וכו' ע"כ ודבריהם תמוהים דקאמרו שעד ערב לא היה מקבל הזאה כדי לעבוד עבודה וכו' הא אנן לא תנן לקמן אלא בכהן העובד ביה"כ אבל כהן השורף את הפרה לא היה עובד כל שבעה ולא ראיתי מי שכתב כן לא בתוספתא ולא ברמב"ם ומלשון המשנה ומדברי הרמב"ם משמע בהיפך דעיקר עבודת כה"ג קודם יה"כ כל שבעה לא היתה אלא שיהא רגיל בעבודה. וזה אין צריך לכהן השורף הפרה וקצת ראיה יש לדברי תוספות מהא דגרסי' בבבלי דף ח' ע"ב אין בין כהן השורף הפרה לכהן גדול ביה"כ אלא שזה פרישתו לקדושה ואחיו הכהנים נוגעים בו וזה פרישתו לטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעין בו כמאן או כר"מ או כר"י דאי ר"ח סגן הכהנים הא איכא נמי הא שזה מזין עליו כל שבעה וזה אין מזין עליו כל שבעה ע"כ ואס"ד דכהן השורף הפרה לא היה זורק הדם ומקטיר הקטורת כל שבעה קשיא לכולהו ליחשוב נמי הא וע"ש בתוס' בד"ה דאי וכו' אך אין משם ראיה דכבר אמרנו שלא היתה עבודת כל שבעה אלא להרגילו בעבודה וזה לא שייך בכהן השורף את הפרה וכ"כ בתוס' ישנים דף ו' ע"א בד"ה מביתו וכו' דעבודתו כל שבעה אינו אלא מדרבנן ועוד כיון דשריפת הפרה כשר אפילו בכהן הדיוט א"כ לא היה יכול להקטיר קטורת ולעשות שאר עבודות כל שבעה שלא היו אחיו הכהנים מניחין אותו לשנות בה בשלמא עבודת יה"כ שהוא בכהן הגדול דבלאו הכי היה יכול להקריב כל שעה שירצה משא"כ בכהן הדיוט גם מ"ש דמשני שלא יטמאו ממנו אחיו הכהנים אינו בגירסא שלפנינו:

אין הקטרה מעכבת. כתבו תוס' ישנים דף ג' ע"ב בד"ה אי מה מילואים וכו' בירושלמי מותיב לה מהדא דילפינן ומלק והקטיר מה מליקה בראשו של מזבח אף הקטרה בראשו של מזבח וקיי"ל מנחות דף מט הקטרה לא מעכבא ע"כ ואיני יודע שום משמעות התם דהקטרה לא מעכבי ואי משום דתנן לא הקטירו קטרת שחרית יקריבו בין הערביים אינו ראיה דאף בתמיד הדין כן וכדמפרש התם בש"ס ואפשר לומר דה"ק דאין קטרת מעכב התמידים ודוחק ופירושי שבקונ' נראה עיקר:

תמיד וכו'. בבבלי במנחות דף טו קאמר הש"ס דילפינן חקה חקה וכתבו תוספות תימא דפ"ק דרשי' חקה דחביתין ובפ' הקומץ דרשינן חקה דלחם הפנים ע"כ ולפום סוגיין ניחא דתמיד תמיד ילפינן בג"ש וי"ל שבבלי סובר דאינה קדושה לחצאין וכדא"ר יוחנן במנחות דף ח' א"כ אף חביתין מעכבת וילפינן שפיר מלחם הפנים ונראה טעמא דר"י דאמר אינה קדושה לחצאין מדכתיב חקה לכך קאמר דיליף חקה חקה ועיקר גז"ש תמיד תמיד הוא. ועמ"ש בסמוך בד"ה לקיחה וכו':

לקיחה לקיחה. בסוכה בבבלי דף יא ע"ב גרסינן ורבנן לקיחה מלקיחה לא ילפינן וכתבו תוס' בריש קדושין ילפינן קיחה קיחה משדה עפרון אבל הכא לא ילפינן גזרה שוה דלקיחה ע"כ ובאמת שזו קושיא היא אבל נ"ל דלפום סוגיין לא קשיא מידי דרבנן סברי דלא ילפינן דבר מעכב מדבר שאינו מעכב וכקושית רשב"ל והודה לו רבי יוחנן:

מצרים אינה מעכבת. פירשתי בקונטרס שלא נאמר שם עיכוב וקשה הא כתיב בהאי פרשה ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך וקיי"ל כל מקום שנאמר חקה מעכב וי"ל האי לחק לך קאי אדלמטה להשיב כן לבנים א"נ על הפסח עצמו קאי ולא על כל הכתוב בפרשה מיהו במכילתא משמע דקאי אדלעיל ועל כל הפרשה דאיתא התם לחק לך ולבניך למה נאמר לפי שהוא אומר ולקחו מן הדם שומע אני אף הנשים במשמע ת"ל לחק לך ולבניך האנשים ולא הנשים הרי דאף אלקיחת הדם קאי וה"ה אאגודת אזוב וי"ל:

מהו דרך האתרים כי מת התייר הגדול וכו'. וקשה למה אמר דרך האתרים לשון רבים וע"ק היכא רמיזא בכי בא ישראל דרך האתרים שמת אדרבא משמע שבאו בכחו עיין בי"מ שתירץ בדוחק ונ"ל דדרך האתרים פי' שבאו ע"י מרגלים כמו ויתורו את הארץ ועד אותו זמן לא עשו כן אלא הלכו ע"פ ענני כבוד שהיו מראים להם הדרך ומזה הבין שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וזה פשוט:

ציץ ומצנפת של אהרן וכו'. כתב הרמב"ם רפ"י מהלכות ביאת המקדש סדר לבישת הבגדים וכו' והציץ הוא האחרון שבכולם ע"כ וקשה הא משמע כאן דציץ ומצנפת הלביש קודם לאבנט וי"ל דהרמב"ם מפרש דה"ק דאפילו ציץ ומצנפת הלביש לאהרן קודם לבניו וכ"ש שאר בגדים ויהודה ברבי (יוסי) פליג ארבי חנינה:

עשירית האיפה האיך קרבה חציה קרבה וכו'. קשה אהייא קאי אי אחצי של שחר קשיא ממ"נ אם משה היה דינו ככה"ג למה לא יקריב לחצאין ואם אין דינו ככה"ג לא יקריב כלום כיון שעדיין לא היה דין חביתין ואי בחצי של בין הערביים איירי למה לא יקריב לחצאין לא יהא אלא שמינו כהן לאחר תמיד של שחר שמקריב בין הערביים לחצאין וי"ל דקאי על של שחרית ומספקא ליה אי הוה כאלו כבר נתקבל אהרן לכה"ג ומקריבין חביתין או דלמא הוה כאילו אין כאן כלל כה"ג ולא הקריבו אלא בין הערבים ויותר היה נ"ל לומר דמיבעיא ליה על עשירית האיפה שהקריב אהרן בו ביום לחינוכו אם הקריבו לחצאין או שלם אך שראיתי להרב בעל משנה למלך פי"ג מהלכות מעשה קרבנות שמייתי ראיה למ"ש שם רמב"ם ואם היתה מנחת חינוך אינו חוצה אלא מקריבה כולה כאחת מהא דתני בת"כ פרשת צו יכול מה אהרן מביא חצאים אף בניו יהיו מביאין חצאים ת"ל זה ואין ספק שכוונת הברייתא כסברת רבינו דדוקא מנחת חביתין קריבה לחצאין אבל מנחת חינוך קריבה שלימה עכ"ל מיהו דברי הרב צריכין עיון דמהאי קרא לא שמעינן אלא למעט קרבן עשירית האיפה אבל קרבן עשירית האיפה של אהרן לא שמעינן דכיון דהוא מקריב בכל יום לחצאין אף זה שמקריב לחינוכו יקריב לחצאין וצ"ע ולפ"ז היה אפשר לפרש בעיין אעשירית האיפה שהקריב לחינוכו אך פשיטות הש"ס קשה קצת לפי פי' זה:

כמה דתימר בישיבת אהרן ובניו צריך שימסור יום ללילה וכו'. כתבו תוס' ישנים דף ו' ע"א בד"ה מביתו וכו' וא"ת ומאי קאמר מביתו למה פירש והלא יש לו להיות תדיר במחנה לויה כמו אהרן ובניו שהיו יושבים תמיד פתח אהל מועד מהא דתניא בברייתא דמלאכת המשכן כל ז' ימי המילואים היה משה מעמיד המשכן ומפרקו הוי פירושו מפרקו ומעמידו מיד אבל אם נפרש מעמידו בערב ומפרקו בבקר ויומם ולילה דכתיבי בקרא לאו דוקא מחנה לויה אלא מקום מחנה לויה ואם כן ה"נ היה יכולין להפריש למתנה ישראל כמו שבטלו קדושת המשכן כשהיה מפורק ופירוש ראשון נכון עכ"ל ודבריהם תימא הא לכ"ע אמרי' כאן דיומם ולילה לאו דוקא אלא דפליגי כמה היתה עמידתו והכל סוברים שלא היה מעמידו מיד לאחר פירוקו ואיך נעלם מהם דברי הירושלמי אלו ששמעתתיה מה שנזכר לפניו ולאחריו מורגלים בפומייהו דתוספות ישנים וצ"ע:

היה שם ז' עמידות וכו' ע"ד דרחב"י היה שם י"ד עמידות וכו'. ותימא כיון דבכל שבעת הימים היתה עמידה ופריקה ולא היתה הקמה שאין אחריה פריקה אלא ביום השמיני א"כ הוה ליה למחשב שמנה וט"ז עמידות ואפשר לומר דסובר דבשבת לא היתה עמידה ופרוקה אך קשה דבסדר עולם תניא אותו היום שהוקם המשכן נטל עשר עטרות נמצא שיום שמיני למילואים היה ביום הראשון ואס"ד שבשבת לא היתה עמידה ופריקה א"כ אף ביום הח' לא היתה עמידה וקרא כתיב ביום הח' הקים המשכן וגם א"כ פחתו עמידה אחת וי"ל דסובר שביום פרקו והעמידו וצריך עיון בסמוך גבי כ"א עמידות דקחשיב:

כתיב יראת ה' תוסיף ימים אלו כהנים שבמקדש ראשון וכו'. קצת קשה דקרא יצדק בכל צדיקים ורשעים ומ"ש הני ביחיד ועיין בי"מ ול"נ דקשיא ליה דהל"ל יראת ה' מוספת ימים אלא ודאי דלעושים מוספת ימים והאי קרא מדבר שתוסיף ימים לאחריני וכן שנות רשעים מקצרת לאחרים שנים דגרסי' במסכת מכות בבבלי בעבר הירדן תלת ובא"י תלת. בתמיה בכל ארץ ישראל לא היו כי אם ג' ערי מקלט ובעבר הירדן לבד נמי היו ג' מאי טעמא ומשני בגלעד שכיחי רוצחים ומקשים תוס' הא רוצחים מזידים הם ולערי מקלט אינו גולה אלא שוגגים ומתרץ הרמב"ן דהני רוצחים הורגים בלא עדים ואומרים שוגגין היינו ורצים לערי מקלט וערי מקלט מתמלאים מהם והוצרכו להרבות ערי מקלט שיהא מקום לשוגגים ממש מיהו אף בריחת אנשים אלו לערי מקלט טובה לעולם שהרי ע"י כך אינו יכול לצאת חוץ ולהרוג עוד ויאמר שוגג אני בשלמא בשוגג ממש אם יוצא חוץ לעיר מקלטו אין בו הפסד כל כך שלא לעולם יארע דבר שוגג על ידו משא"כ באנשים כאלה ומקרא מפורש שרוצח חוזר מעיר מקלטו במות הכהן הגדול והיינו דקאמר יראת ה' של כהנים גדולים שבמקדש ראשון שהאריכו ימים תוסיף ימים לאנשי הארץ שע"י כך הרוצחים מסוגרים ואינן יכולין לצאת שנית להרוג ושנות רשעים של כה"ג שבבית שני שלא הוציאו שנתם ובכל שנה היו יכולין לצאת ולחזור ולהרוג מקצרת שנות עם הארץ מפני הרציחות וכדכתיבנא:

אלא שהיו מבזים את המועדות. כתב הי"מ ותימא הא קרא כתיב ויכעיסוהו בבמותם ובפסיליהם יקניאוהו שמע אלהים ויתעבר ויטוש משכן שילה אלמא בעון עכו"ם חרבה שילה ע"כ ונ"ל דה"פ דקרא ויכעיסוהו בבמותם היינו שלא הקריבו קרבנותם אלא בבמות ולא עלו לרגל וה"ל כאלו בפסיליהם הקניאוהו ואתיא כי הא דגרסי' בבבלי בערבי פסחים אמר ר"א בן עזריה כל המבזה את המועדות כאלו עובר עכו"ם שנאמר אלהי מסכה לא תעשה לך וסמיך ליה את חג המצות תשמור:

ובמעשרות. כתב הי"מ פרט מצוה זו מזולתן לפי שמקדש ראשון חרב על זה כדכתיב כל ימי השמה תשבות והא דל"ק ליה הכא אפשר משום דהוא מקרא מלא ע"כ והוא דוחק שגם ש"ד מקרא מלא הוא וקחשיב ליה ונ"ל דבא ללמדך שהיו אוהבין את הממון היינו שהיו מקנאים זה את זה דאין לומר שהיו אוהבין ממון מה שהיו צריכין לצורך עצמן שהרי היו זהירים במעשרות וכתיב בחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די אלא ודאי שהיו אוהבין הממון שראו אצל חביריהם:

אחד מושחין ואין מושחין שנים. כתב הרב בקרבן אהרן פרשת צו אין מושחין שני כהנים גדולים ביום אחד דלהכי אמר אותו ולא אמר בהמשחו לומר ביום אחד תמשח אותו לבדו ולא אחר עמו עכ"ל ותימא כיון שהטעם משום איבה וכדא"ר יוחנן ל"ש ביום אחד ול"ש בשני ימים אין מושחין שני כהנים גדולים אם הראשון ראוי לעבודתו ובאמת אין ראיה ממקרא דקפיד איום אחד דהא ביום איצטריך התם בת"כ דאין מושחין כה"ג אלא ביום לכן העיקר כדפירשתי דלעולם אין מושחין שני כהנים גדולים כאחד וכן משמע ברמב"ם פ"ד מהלכות ביאת המקדש:

משלי הן קריבין או משל כה"ג. כאשר פירשתי בקונטרס כ"כ תוס' ישנים דף יב ע"ב בד"ה שני וכו' בשם ריב"א אך כתבו עוד שם מיהו אומר רבינו שי"ל משלי או משל כה"ג כלומר קריבין משלי וא"כ דין שאהא כה"ג קבוע ע"כ פי' דה"ק כיון שהדבר ברור שהפר ואיל משלי קריבין ראוי שאיהיה כה"ג לעולם וכפי זה נראה להוכיח מהא דמשמע דא"ל למלך כן לאחר יה"כ ואס"ד דבלשון שאלה א"ל כן ממי הן קריבין היה לו לשאול קודם יה"כ או קודם העבודה וזה ברור ותימא מהרמב"ם שלא ביאר דבר זה ממי הן קריבין:

תמן את אמר אין מיתה מצויה והכא את אומר מיתה מצויה. וקשה מאי קושיא דלמא מתני' דגיטין כרבנן אתיא גם י"ל דלשמא מת לא חייש ר' יהודא ולשמא ימות חייש ר' יהודה וכן הוא מפורש בבבלי בגיטין דף כח שמחלק בכך:

שמא תמות אחד מהן וכו'. ובשקלים פ"ו מסיק הש"ס דחייש ר"י משום חטאת שמתו בעליהן ודאי וכן הוא בבבלי במכילתין דף נה ע"ב וא"כ לא קשיא קושית הש"ס ועמ"ש שם:

תוכן העניינים

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה