שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי יבמות· רבי דוד פרנקל
פרק יא · הלכה א
נושאין על האנוסה. כתבו תוס' איידי דתנא בהאשה אין שכיבת אחותה אוסרתה חנא נמי בהאי פרקא אם אנס אשה מותר בקרובותיה ע"כ. ועוד נ"ל משום דתנא פ' האשה דביאת איסור אוסרתה על בעלה סד"א אף ביאת בעלה באיסורא אוסרתה קמ"ל דנושאין על האנוסה:
מודה סומכוס בראשונה. עיי' פי' בקונט'. וקשה הא ריב"ן נמי לא קאמר אלא בשמות מחולקין דמיקריא חמותו ואם חמותו ואם חמיו לכך נ"ל בהיפך דמייתי דברי ר' יוחנן לסייעתא לר' לעזר. דגרסי' בבבלי בכריתות דף טו ע"א אמר רבא דלמא לא היא ע"כ לא קאמר ריב"ן הכא אלא משום שמות מחולקין דמיקרי חמותו ואם חמותו ואם חמיו אבל גבי אותו ואת בנו דכולהו או"ב מיקריין דאין שמות מחולקין לא. ש"מ דקסבר רבא דברישא נמי פליג דאל"כ קשיא הא גם או"ב שמות מחולקין הן אותו ואת בנו ובנו ואותו. וכ' תוס' בחולין דף פב ע"א בד"ה סומכוס וארישא נמי פליג וכו' וסיפא נקט לרבותא אע"ג דאיכא שתי שמות או"ב ובנו ואותו פליגי רבנן כיון דתרווייהו מחד קרא נפקי ע"כ. אך קשה מאי קאמר רבא לא היא דלמא מ"ד סומכוס וריב"ן אמרו דבר אחד אמאי דתנן במתני' קאי וס"ל דלא פליג סומכוס ארישא וא"ת ראיית רבא מברייתא דבסמוך קשיא ה"ל להביא הך ברייתא ועוד מדקאמר רבא דכולהו או"ב מיקריין משמע דה"ק אף בנו ואותו או"ב מיקרי וזה דלא כמ"ש תוס' וע"ק לשיטת תו' ה"ל לאשמועינן רבותא טפי אפי' בשמות מחולקין ממש כגון חמותו ואם חמותו פליגי דאין סברא לומר דמודו רבנן דהכא במחולקין ממש דא"כ ה"ל שלש מחלוקת בדבר ת"ק דהכא וסומכוס ות"ק דריב"ן מיהו י"ל ת"ק דהכא היינו ריב"ן:
כבר אמרנו שאין קידושין בעריות. וקשה מנ"ל שאין קידושין תופסין בעריות מהיקישא דאחות אשה אע"ג דאיכא לאקושי נמי לנדה שקידושין תופסין בה מ"מ לחומרא מקשינן כדאיתא בבבלי קידושין ס"פ האומר א"כ נימא דקרא כפשטי' ואתי לאשמועינן דקידושין תופסין באשה ואמה דומיא דנדה ונפקא מיניה שאין הולד ממנה ממזר כנדה אע"ג דחייב כרת הכל מודים שאין הולד ממנה ממזר. גם הא דא"ר אחא בר יעקב שם אתיא בק"ו מיבמה לשוק דאין קידושין תופסין בח"כ. קשה דעיקר ילפותא הוא מאחות אשה כמ"ש תוס' שם די"ל נדה תוכיח אלא גילוי מלתא בעלמא הוא דיש להקיש לאחות אשה. והשתא דאית לן אחת מחייבי מיתות דקידושין תופסין בה אית לן למילף ח"כ בק"ו ובהיקישא דחמותו ונדה וי"ל הירו' לשיטתי' דאמר לעיל פ' האשה הלכה ד' הא דאין קידושין תופסין בח"כ מדכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר יליף ולא מהיקישא הלכך מסתבר טפי לומר דשנייה אפי' באונס וכי יקח אראשונה קאי ונראה דדברי הירושלמי הלכתא נינהו. דק"ו דראב"י אינו אלא לרב אבל אנו דקיי"ל כשמואל דמספקא ליה אי תפסי קידושין ביבמה לשוק או לא קשיא מנ"ל דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות וכללא הוא בכולא תלמודא דודאי אין קידושין תופסין בח"כ. והריטב"א כ' בקידושין וה"מ למפרך הניחא לרב אלא לשמואל מאי איכא למימר אלא דעדיפא מיניה פריך ע"כ ואיני מבין דבריו הא אף למאי דמשני התם קשיא לשמואל מנ"ל דאין קידושין תופסין בח"כ. ועמש"ל ה"ג בתו' בד"ה מתני' וכו' דאף רב סובר דאיכא לאו ביבמה לשוק. וכ"מ מק"ו דראב"י וראיתי שכיוונתי לדעת תו' והרשב"א וע"ש בקידושין בחידושיו. והא דמשני הש"ס שם בקידושין לקולא ולחומרא לחומרא מקשי' נראה מדברי הבבלי כמכילתין דף ח' דליתא להך תירוצא כמש"ל הלכה א' בתו' בד"ה אי יבמתו וכו' ע"ש ועוד אי קידושין תופסין ביבמה וליחא לק"ו דראב"י קשה נימא קידושין תופסין באשת אח בחיי בעלה דהא אקשיה קרא בפירוש לנדה ועמש"ל בסמוך בתוס' בד"ה ותני כן:
בא להודיעך שהיה מותר בה עד שלא נישאת לאביו עיי' פי' בקונט'. וקשה וכי מפני שהיתה אסורה לו מתחלה מיגרע גרע ולא יתחייב בה וי"ל דה"ק אע"פ שהיה מותר בה מתחלה נאסרה עליו לאחר מיתת אביו דסד"א לפי שהיתה בכלל היתר ונאסרה וחזרה והותר' תחזור להיתירה הראשון כדאמרי' לעיל ריש מכילתין קמ"ל דאפ"ה אסורה עליו. מיהו קצת קשה לגבי בנו לא מצינו שהותרה ומהיכי תיתי לשרויי וי"ל הא מיהת לכ"ע הותרה ע"י מיתת הבעל. וכן צריכין לפרש הא דמשני בסמוך אאשת אחיו ואחות אשה ע"י גירושי אחותה:
ותני כן ע"י ייבום. בבבלי פ' הערל גרסי' הדר אמר רבא בהיותן נכרי' לית להו חתנות נתגיירו אית להו חתנו'. לפום סוגיין י"ל לעולם קרא בגיותן איירי והא דכתיב לא תתחתן לפי דשייך בהו חיתון בגירותן כי היכי דכתיב הכא אשר יקח אע"ג דבאיסורא משתעי קרא ובאיסורא לא שייך ביה לשון קיחה אפ"ה נקט לשון קיחה הואיל ושייך בה קיחה בהיתר ה"נ נאמ' בלא תתחתן. ולפמ"ש תו' דף צז בד"ה הראוי לקיחה קיחה מדלא כתיב בלשון שכיבה משמע דלדרשא דדרך ליקוחין הוא דאתי ולמעט אונסין אבל כי יקח את אחותו ליכא למטעי שר"ל קיחה אלא שכיבה דכ"ע ידעי דאין קידושין תופסין באחותו ע"כ. קשיא ואיש אשר יקח אשת אחיו נדה היא נימא באונסין שריא דליכא למימר הכל יודעין דאין קידושין תופסין באשת אחיו דהך קרא באשת אחיו שגירשה איירי כדמפרש בבבלי דף נד ע"ב דלמא בחיי בעלה רשות אמר קרא ואיש אשר יקח אח אשת אחיו נדה היא מה נדה אע"פ שיש לה היתר לאחר מכאן בשעת איסורה בכרת אף זו שיש לה היתר לאחר מכאן בחיי בעלה בכרת. וזה אינו ידוע כל כך שאין קידושין באשת אח בחיי בעלה אדרבא מסברא י"ל דקידושין תופסין בה דומיא דנדה שהיא בכרת ואפ"ה קידושין תופסין בה כמפורש בבבלי קידושין פ' האומר. וא"ל כיון דאיכא לקיומי היקישא דנדה לענין איסורא והיקישא דאחות אשה שאין קידושין תופסין בה מקיימין תרווייהו דהא אף בהיקישא דאחות אשה הוקש נמי לנדה דהוקשו כל העריות ולא שבקינן היקישא דמפורש בקרא. ולא שייך הכא למימר דאהדר' למילתא קמייתא קודם שגירשה. ע"כ לומר דאף הבבלי סובר כתירוץ הירושלמי הואיל ושייך בה קידושין ע"י ייבום נקט לשון קיחה ומנדה אין ראיה כל כך דטפי אית לן למילף אשת אח בחיי בעלה מק"ו מיבמה כמפורש שם בקידושין וא"ת א"כ מאי פריך בבבלי מאיש אשר יקח אחותו וגו' הא איכא לשנויי כדמשני בסמוך וי"ל דסובר שאני אחותו דמקין ואילך אין היתר לאיסורה לא ה"ל לקרא למכתב לשון קיחה. והרמב"ם כ' פי"ב מהא"ב ישראל שבעל נכרית משאר האומות דרך אישות וכו' הרי אלו לוקין שנא' לא תתחתן בם ע"כ והקשה הטור אה"ע סי' ז' הא לא שייך לא תתחתן בגיותן ע"ש. ולפמ"ש דסוגיא דבבלי בפרקין ס"ל כדס"ד דרבא מעיקרא פסק כוותיה. אע"ג דבבלי בפרקין יליף לה רבא אנס אשה מותר לישא בתה מדרשא אחרינא ולית ליה הך שינוייא הראוי לקיחה קיחה וכו' מ"מ לדידיה נמי קשיא למה לא כתיב בכולו לשון שכיבה ועוד י"ל דהרמב"ם סובר הא דהדר ביה רבא היינו דס"ל כיון דבגיותן לא שייך בהו חתנות א"כ לא הל"ל לשון לא תתחתן אלא ודאי בין בגיותן בין בגירותן איירי קרא וכיון דבגירותן שייך חתנות לא חש קרא למנקט לא תתחתן. וגם בגיותן בעינן דרך אישות וחתנות. וכן יש לפרש דברי הה"מ שם. אך מדבריו ר"פ ט"ז מהא"ב מבואר שלא כיוון למה שכתבתי ומפני כך צריך לדחוק בדברי הרמב"ם שם ר"פ ט"ז שפסק פצוע דכא כהן לאו בקדושתיה קאי ולפי דברינו א"צ לדחוק וניחא הכל בע"ה גם מיושב קושית תוס' בבלי דף עו בד"ה בהיותו וכו' והדברים ברורים:
בא להודיעך שאם קידשה שקידושין תופסין בה. וקשה למה לי קרא הא כתיב כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וכי יש שנואה לפני המקום אלא שנואה בנישואיה ואיזו אלמנה לכה"ג ואמר קרא כי תהיין וכן מפורש בבבלי קידושין דף סח ע"א ע"ש וע"ק הא איצטרך לא יקח לאשמועינן שחייב אף על הקידושין בפני עצמן א"נ מ"ט לא יקח משום לא יחלל כדאמרי אביי ורבא בבבלי קידושין דף עח ויש ליישב:
נעשה אם זכר כאם נקבה. לישנא קמא שבקונט' עיקר דללישנא בתרא קשה א"כ נימא דאם אמו בשרפה ואנן בשניות תנינן לה וכן פריך בבבלי סנהדרין פ' הנשרפין וא"ת יקשי נמי אל"ק השתא אם חמותו לא קמה לן אם חמיו קמיהדר עלה וכן מקשי שם בבבלי וי"ל ס"ל לירושלמי כיוון דכתיב אותו ואתהן דשמעינן מיניה אם חמותו כמאן דכתיב בפירוש ושפיר מיהדר עלה וע"ש בבבלי:
בת בתו מן הנשואין וכו'. נ"ל פי' שני שבקונט' עיקר והנך תיבות שהגהתי בבעי' שניי' דבעון קמי ר' אבהו שייכי הכא וה"ג בת בתה מן הנשואין ובת בתו מן האונסין כגון שבא על אשה והולידה בת ואח"כ הוא בעלה כלומר שנשאה. וא"ת מאי קמיבעי' להו הא אין גופן מחולקין וי"ל כיון דחלוקין בלאו ה"ל כגופן מחולקין ועמ"ש בסמוך:
הבא על אשה וכו'. לפי הגהתי בקונט' קשה הא מתני' היא בכריתות ומייתי לה לעיל בריש פרקין דריב"ן סובר דחייב ג' חטאות וחכ"א שלשתן שם אחד הן וי"ל למ"ד גופן מחולקין מחייבי מיבעיא להו הכא נמי חייב ג' או דלמא מודה הכא לחכמים וכן משמע בבבלי כריתות דף טו אבל הכא דאין גופן מחולקין אימא סומכוס כר' אבהו ס"ל דא"ר אבהו א"ר יוחנן שארה הנה זמה היא הכתוב עשאן לכולן זימה אחת. והיינו דמשני ר' אבהו כאן וקשה ר"י למאן קאמר לה לת"ק דסומכוס למה לי קרא הא אפילו בגופן מחולקין פליג ולריב"ן פשיטא דלית ליה להך דרשא דהא מחייב על כל אחת ואחת אלא ודאי לסומכוס קאמר לה. וא"ת הא דאמרו לי שלשתן שם אחד הוא פירש"י בחד קרא כתיבו ובחד לאו הא אם חמותו ואם חמיו מגז"ש מבת בתה יליף כדאמרי' בסמוך בסוגיין ובין למ"ד דון מינה ומינה ובין למ"ד דון מינה ואוקי באתר' לאו דאם חמותו ואם חמיו מבת בתה יליף וי"ל כיון דאם חמותו מגז"ש דזמה דכתיב גבי חמותו יליף כמאן דכתיב בלאו דחמותו דמיא:
למה לא נאמר וכו'. וא"ת הא כבר שניא ליה דזמה היא דכתיב ללמד שהכתוב עשאן לכולן זימה אחת וי"ל ה"ק דלמא זמה לא קאי אלא אבת בנה ובת בתה אע"ג דגופן מחולקין אינן אלא אחת אבל בתה ובת בתה שתים הן הואיל וחלוקין בלאו:
וכר"י דר' ישמעאל אמר למדין מק"ו וכו'. מכאן נראה דס"ל לירוש' דאין ק"ו זה אלא גילוי מלתא בעלמא כדפירשתי בסמוך בקונט' וא"ת למה לא יליף לה מגז"ש דהנה הנה וזימה זימה כדשני רבא בבבלי בסנהדרין דף עו וי"ל הא לר"י פריך ולעיל אמרינן דר' ישמעאל לא יליף למד מלמד ולית ליה גז"ש דהנה הנה וזמה זמה וא"ת הא מיהת יליף הנה מאתהן ה"נ ניליף הנה מאתהן דבשארו כתיב כי ערותך הנה וי"ל כיון דבתו באזהרה נמי לא כתיבא אלא בק"ו יליף האזהרה מבת בתו ה"ל למד מלמד. ותו' כתבו שם בסנהדרין בד"ה תני אבוה דר' אבין וכו' מדבעי קרא משמע דלית ליה גז"ש דהנה הנה וזמה זמה ותימא א"כ בת בתו ובת בנו מנ"ל דבשרפה וע"ק האי איש איצטרך לכדדרשי' פ' ד' מיתות דף נא אע"פ שאינה כהנת דמאיש דריש כדפי' בקונט' ע"כ. הנה קושיא הראשונה לפום סוגיין לאו קושיא היא דאבוה דר' אבין כר' ישמעאל ס"ל דיליף שרפה בבת בנו ובת בתו מהנה ואתהן. ומ"ש דמאיש יליף כדפי' בקונט'. ודאי הדין עם רש"י כמפורש בסוגיין ומה ת"ל איש. וקושייתן איכא לתרוצי דאבוה דר' אבין כר"מ ס"ל דניסת לפסולין בחנק ולא בשרפה וניסת ללוי וישראל ל"צ קרא דהא לאו מחוללת היא והא דאינה אוכלת כשהיא נשואה לישראל אין הטעם שמחוללת שהרי חוזרת אלא גזרת הכתוב הוא. ואף הש"ס לא קאמר דצריך קרא לרבות ניסת לישראל אלא עיקרו משוס ניסת לפסולין כתיב. תדע דקאמר ודלא כר"מ משמע כולא בבא דלא כר"מ א"נ י"ל עדיפא מינה ה"ל לתוס' לאקשויי לאבוה דר' אבין קשיא רישא. דהך ברייתא דתנא יכול אפי' פנויה נאמר כאן אביה ונאמר להלן אביה מה להלן זנות עם זיקת הבעל אף כאן זנות עם זיקת הבעל או אינו אומר אביה לגז"ש אלא להוציא כל אדם שאם זינתה מאביה בשרפה אבל בשאר כל אדם תידון כבת ישראל ת"ל את אביה היא מחללת ולא שחיללה אביה. מעתה אבוה דר' אבין דמפרש אביה דוקא שזנתה מאביה כמ"ש בקונטרס מנ"ל למעט פנויה וא"ל דאבוה דר"א לא ס"ל כר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ואין סברא לרבות פנויה שהרי כתבו תוס' דף נ' ע"ב בד"ה ת"ל וכו' דלכ"ע נעשית זונה בכמה ביאות וכי תימא תיקשי נמי לאבוה דר"א הא כתיב היא מחללת דשמעינן מיניה דאיירי בכל אדם ואביה לאו דוקא הא ודאי ליתא דאף אבוה דר"א סובר דשמעינן מהיא מחללת דאיירי בכל אדם וכדשני אביי אליביה פ' הנשרפין דף עו. וכ"מ בירושלמי פ"ז דתרומות הלכה ב' דר"י סובר כאביי דגרסי' שם תני ר' חיננא בר פפא קומי ר' זעירא דר' ישמעאל היא את אביה היא מחוללת את שחילולה מחמת עצמה אלא דסובר אי לאו דכתיב היא מחוללת ה"א באביה דוקא איירי קרא קמ"ל דבכל אדם נמי איירי אבל ליכא לאוקמי לגז"ש וי"ל מכדי אבוה דר"א כמאן אמר לשמעתתי' כר' ישמעאל לפמ"ש לתרץ קושי' הראשונה וכמפורש בסוגיין לקמן ור"י סובר ארוסה בת כהן יצאה לשרפה ולא נשואה ולדידיה לית ליה גז"ש דאביה דמהיכא דממעט נשואה ממעט נמי פנויה כמפורש בבבלי סנהדרין דף נא ע"ב. והשתא דס"ל לר' אבין דארוסה יצאה לשרפה ולא נשואה אייתר לן איש דלרבות נשואה ללוי ולישראל ולנתין וכו' לא צריך קרא כדפריך הש"ס שם דף נ"א ע"א משום דאינסיבא להני לאו כהנת היא בתמיה וליכא לשנויי כדשנינן התם ה"מ היכא דקא מיתחלי השתא אבל הא כיון דקא מיתחלי וקיימא מעיקרא דאמר מר בת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה ולישראל נמי ושבה אל בית אביה כנעוריה מכלל דכי איתי' גביה לא אכלה אימא לא תידון בשרפה. דדוקא כמ"ד נשואה נמי יצאה לשרפה אתיא אבל למ"ד ארוסה דוקא יצאה לשרפה לא נפסלה לתרומה בשביל אירוסין לפסול לה וכ"ש לכשר לה ולא צריך קרא לריבויי. והא דתנן לעיל פ' אלמנה האירוסין פוסל ולא מאכיל ואמרינן עלה בגמרא שם אי בת כהן לישראל היא פסיל לה דהא קנייה בהוייה ואי בת ישראל לכהן היא לא מאכיל לה משום דעולא. נראה אף בת כהן לישראל מדרבנן אסורה אבל מדאורייתא מותרת וכן בדין דאטו משום דקניי' פסלה הרי כהן שנמכר לישראל לעבד מי לא קאכיל בתרומה אע"פ שהוא קנין כספו של ישראל. ורש"י פי' שם דף סח ע"א דקנייה בהוייה ומשעת הוייה איפסלא לה דכתיב ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר ע"כ אסמכתא בעלמא היא ומדרבנן לא קאכלה בתרומה דומיא דבת ישראל לכהן דהא כי תהיה לאיש זר מוקמינן התם בנבעלה לפסול לה והנך דאית בהו הויה לאפוקי חייבי כריתות כמפורש שם ועיקרה מושבה אל בית אביה נפקא דש"מ מעיקרא לא אכלה כמ"ש תוס' שם בד"ה אי בת כהן וכו' ע"ש. וכ"מ בסוגיא דסנהדרין שהבאתי לעיל. גם הרמב"ם כ' פ"ח מה' תרומות האירוסין כיצד בת כהן שנתארסה לישראל אסורה לאכול שהרי יש לכהן קנין בה ע"כ. הרי דמשום שהיא קנינו אסורא ולא מקרא דכי תהיה וכ"כ רש"י בעצמו יבמות דף פ"ז ע"א בד"ה במורם וכו' ע"ש וא"ת א"כ דר' ישמעאל אית ליה הא דתני אבוה דר' אבין א"כ מאי פריך בבבלי סנהדרין דף נ' בריש ע"א ור"י האי את אביה היא מחללת מאי דריש ביה הא איצטרך להא דאבוה דר' אבין וי"ל ה"ה דה"מ לשנויי הכי אלא עדיפא מיניה קמשני. דדרשא זו פשיטא לדברי הכל כמ"ש תו' דף נ ע"ב בד"ה כשהוא אומר וכו' ע"ש. ומ"ש תוס' ביבמות דף סח בד"ה אי בת כהן וכו' ועוד אר"י משום דמהאי קרא דכי תהיה דרשינן נמי דאינה חוזרת בהויה דאירוסין לחזה ושוק נקטינן נמי הכא ע"כ. משמע לפ"ז דכי תהיה אף אניסת לכשר קאי ואינו מוכרח דהא קרא לא קאמר אלא יש לך אחרת שחוזרת לתרומה אבל לא לחזה ושוק והיינו דומיא דניסת לפסול דאיירי בנבעלה וזה ברור לענ"ד. ועוד הא ביבמות בדף פז ע"א מייתי הבבלי אמוראי טובא דדרשי מקרא אחרינא דאינה חוזרת לחזה ושוק ולא מכי תהיה ע"ש. וראיתי להרמב"ם פ"ו מה' תרומות שכתב הלכה ז' ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל שני עניינים נכללו בלאו זה שאם תבעל לאסור לה וכו' ואם תנשא לישראל הרי היא אסורה לאכול במורם מן הקדשים שהוא חזה ושוק לעולם אע"פ שגירשה או מת וכו'. מפי השמועה למדו מלחם ולא כל לחם חוזרת היא לתרומה ולא לחזה ושוק ע"כ. ותימא הא בבבלי במכלתין פז גרסי' ת"ר כשהיא חוזרת חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק אר"ח מאי קרא היא בתרומת הקדשים לא תאכל במורם מן הקדשים לא תאכל ר"נ אמר רבה בר אבוה מלחם ולא כל לחם פרט לחזה ושוק. ואיך תפס הרמב"ם החבל בתרין ראשין וצ"ע:
ואין עונשין מק"ו במכות דף י"ד כ' תוס' בד"ה ואידך וכו' ומעתה א"ר יצחק בכל דוכתא עונשין מן הדין היינו היכא שאין צריך לענין אזהרה ומהאי טעמא היכא דגמר עונש מאזהרה היינו דוקא משום דאיכא להענישו מן הדין ע"כ וקשה הא בבבלי אהא דאמר אביי על בת בתו עונש כרת על בתו לא כ"ש פריך וכי עונשין מן הדין וכן פריך אר"י בסוגיין טפי ה"ל למפרך אאזהרה וקשיא נמי למ"ד עונשין מן הדין מיהו לא על התוס' תלונתי רק על הגמרא דאיירי' במכות דף יז ואפי' למ"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין. א"כ קשיא הו"ל להקשות וכי מזהירין מן הדין גם הבבלי פליג אירושלמי בהא דהא בסוגיין אמרי' דר' ישמעאל סובר מזהירין מן הדין ואין עונשין מן הדין. וי"ל דהא דקאמר הכא למדין מק"ו היינו לענין איסור והיתר טומאה וטהרה אבל לא לעונשין מיהו אי עונשין מן הדין במקום דהוי גילוי מלתא פליגי בה אביי ורבא ועיי' בסנהדרין דף נד:
בלא כך אינו חייב עליה משום אשת אב. משמע מפורש דסובר הירושלמי לרבנן לא יגלה כנף אביו לאו בשומרת יבם של אביו איירי אלא באשת אב ממש כדפרשתי בקונט' וא"ת א"כ לשמעון התימני מנ"ל דמחייבי כריתות הוי ממזר וי"ל דיליף ליה מאשת אב דה"ל דבר שהיה בכלל וכו' ולא נכלל אלא לענין כרת דכתיב ונכרתו הנפשות וכו' וכן מפורש לעיל ס"פ החולץ הי"ב בירושלמי ע"ש:
להתרייא שאם התרו בו וכו'. וקשה וכי איכפל הכתוב לאשמועינן לאו יתירא בשביל לשון ההתראה וי"ל ה"ק אם התרו בו משוס שתיהן לוקה שנים וכ"מ בבבלי בסוגיין דקאמר ורבנן בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר ותיפוק ליה משום דודתו לעבור עליו בשני לאוין. וקשה הא בפ' החולץ מסקינן שמעון התימני דאמר יש ממזר מחייבי כריתות סובר כרבנן בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר דה"ל חייבי כריתות א"כ מאי דוחקי' למוקמי' בלאוי יתירא תיפוק ליה דאיצטריך למכתביה משום סמוכים וכן לר' יהושע איצטרך לא יגלה לאשמועינן דמלא יקח עד לא יגלה הוי ממזר. וכ"ש דקשיא לפמש"ל פ' החולץ הי"ב בתוס' בד"ה מה אשת אב וכו' דלר"י אף שומרת יבם של אביו מחייבי מיתות ב"ד היא כשהיא לבדו דזיקא בחד אחא ככנוסה ממש היא ע"ש וא"ת איך נאמר דר' יהושע סובר שומרת יבם של אביו בחד אחא חייב מיתת ב"ד כאשת אב ממש הא אמרי' בבבלי נדרים דף עה ע"א שר"ע השיב לר' יהושע אי אתה מודה שאין חייבין עליה סקילה כנערה המאורסה ש"מ דלענין חיוב מיתה מודה ר"י י"ל ודאי לעשות מאמר כאירוסין גמורים מודה ר"י דלא אבל הכא דאיכא כרת משום דודתו סובר ר"י בחד אחא זיקה ככנוסה לחייבו משום אשת אב וא"ת א"כ לא יקח למה לי תיפוק ליה מלא יגלה לחוד שמעינן דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד וי"ל היא גופא קמ"ל דשומרת יבם של אביו בחד אחא דינו כאשת אב ממש וחייב עלה מיתה וי"ל הא דפריך הש"ס בבלי ותיפוק ליה משום דודתו היינו דקשיא ליה אי משום סמוכים לחוד למה שני קרא וכתב שומרת יבם של אביו ה"ל למכתב דודתו המפורשת בפ' עריות אלא לעבור עליו בשני לאוין:
מהו שיהא הולד ממזר כר"י. וקשה תפשוט שאין הולד ממזר דהא אמרי' בסמוך דמודה ר"י שקידושין תופסין בה ותוס' כתבו בהרבה מקומות בש"ס וכמ"ש בסמוך בשמם דכל מקום שהוולד ממזר אין קידושין תופסין וי"ל היא גופא קשיא ליה כיון דסמוך ללא יבא ה"ל ממזר א"כ אין הקידושין תופסין בה ושני ליה דלא יבא פצוע דכא הפסיק הענין ולא הוי ממזר הלכך קידושין תופסין בה. ותוס' כתבו פ"ק דמכלתין דף י' בד"ה לר' יהודה וכו' וא"ת כיון דמתני' כר"י דאוסר באנוסת אביו א"כ סובר נמי דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין דהא בהא תליא כדמוכח ס"פ החולץ דמפרש טעמיה דר"ע דאמר יש ממזר מחייבי לאוין משום דסבר כר"י דמוקי לא יגלה באנוסת אביו וסמוך ליה לא יבא ממזר א"כ אפי' דאי לא משכחת לה ע"ש תירוצם. ולפום סוגיין לק"מ דהא אפי' לר' יהודה לא הוי ממזר מאנוסת אביו דלא יבא פצוע דכא הפסיק הענין אלא דר"ע סובר אי הפסיק הענין ללא יגלה פשיטא דהפסיק הענין ללא יקח איש את אשת אביו דמוקדם בקרא. וא"ת הא מיהת הפסיק הענין וי"ל דאיצטרך למיסמך לא יבא פצוע דכא ללא יבא ממזר ללמד מה ממזר בידי שמים אף פצוע דכא בידי שמים כדאמרי' לעיל פ' הערל ה"ב וע"ש בתו' בד"ה יליף לה וכו' דמסמוכ' יליף ובבבלי פ' הערל דף עה נמי קאמר דאיצטרך לסמכו למילף מה להלן בידי אדם וכו' ע"ש וכיון דפצוע דכא אינו מוליד לא הוי הפסק. ור' יהודה סובר פצוע דכא בין בידי אדם בין בידי שמים פסול כרבנן דס"ל הכי כמפורש לעיל פ' הערל לכך סובר דהוי הפסק. ותוס' כ' דלר"ע לא יבא פצוע דכא לא הוי הפסק משום שאינן בני בנים. ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה א"ל לא יבא וכו'. וא"ת מ"ט דר"י דקאמר בסמוך דאין לוקין עליו וי"ל דא"כ ה"ל למכתב בענינ' דעריות. וא"ת הא איצטריך למכתביה הכא כדי לסמכו ענין לונתן דנדע דבאנוסת אביו הכתוב מדבר וכ"מ בבבלי פ"ק דמכילתין דף ד' וי"ל הירושלמי סובר דמשמעות כנף אביו דריש ר"י דבאנוסת אביו איירי קרא. אך קשה הא אי לא כתיב הכא לא שמעינן דבאנוסת אביו איירי דהא ר' יהודה יליף ליה מדסמיך ליה ונתן האיש השוכב עמה וכן מפורש בבבלי פ"ק דמכילתין דף ד' דדריש סמוכים משום דמוכח דא"כ לכתבי' גבי עריות וי"ל דהירו' סובר דר"י פשטי' דקרא משמע ליה דבאנוס' איירי וא"ת למאי דמשני לא יבא פצוע דכא הפסיק הענין א"כ לר' יהודה באנוסת אביו לא הוי ממזר וה"ה בשאר חייבי לאוין א"כ לכתוב רחמנא לא יגלה תחלה סמוך לונתן האיש השוכב עמה ואף לפמש"ל בסמוך דלאו מסמוכים דריש ר"י דבאנוסה איירי מ"מ טפי שייכי אהדדי ונתן האיש וגו' עם לא יגלה והדר לכתוב לא יקח סמוך ללא יבא ממזר. ומעתה מה שכתבתי לעיל פ' החולץ הלכה יב בתו' בד"ה מה אשת אב וכו' ותימא אי הוה כתיבי קראי איפכא וכו'. יש ליישב ר' יהושע כרבנן ס"ל דבשומרת יבם הכתוב מדבר לכך לא כתיב איפכא דלא נימא דבאנוסה הכתוב מדבר משום דסמיך לונתן האיש השוכב עמה וגו'. וי"ל אי כתיב הכי סד"א דוקא מחייבי מיתות ב"ד דומיא דאשת אביו הוא דהוי ממזר אבל חייבי כריתות לא הוי ממזר לכך כתיב לא יקח ולא יגלה לאשמועינן דמלא יקח עד לא יגלה הוי ממזר וא"ת לכתוב רחמנא אחת מחייבי כריתות סמוך ללא יבא ממזר וא"צ להפך הסמוכים י"ל כללא הוא לשתוק אמרי' לכתוב לא אמרי':
א"ל לא יבוא פצוע דכא הפסיק הענין. וא"ת לר"י לא ידעינן איזהו ממזר דהשתא דלא יבא פצוע דכא הפסיק בין לא יגלה ללא יבא ממזר כ"ש שמפסיק בין לא יקח ללא יבא וי"ל האי לא יקח מופנה דכבר כתיב איסורו בפ' עריות אלא לסמכו ענין ללא יבא ממזר כתיב הכא ועיקר מילתא איזהו ממזר ילפינן מאשת אב כדאמרי' לעיל ס"פ החולץ הלכה יב. והשתא גם לר"ע ל"ק דמצי מוקי דלא יגלה כרבנן או כר"י אפ"ה מחייבי לאוין ממזר הוי כמפורש שם בירו':
א"ל אשת אב בכלל כל העריות וכו'. לעיל ס"פ החולץ מסקינן דלאו דוקא דבר שהי' בכלל ממש דפרטא בלאו הוא אלא עיקרא דמילתא אהיקישא סמוך ובכרת הוקשו להדדי. ואף שיש לדחוק לפרש הסוגיא דהתם בענין אחר מ"מ פשטא דסוגיא מתפרשת כמ"ש שם: