שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי יבמות· רבי דוד פרנקל
פרק ז · הלכה ג
אר"א כיני מתני' וכו' עבדיו לא יאכלו. וא"ת הא איכא לפרושי עבדים היינו עבדי צאן ברזל לפי שהן של יורשים ויש לעובר בהן חלק דעובר אין בו כח להאכיל וכ"פ רש"י וכן היא ברייתא שנויה בבבלי בסוגיין וי"ל קסבר ר"ל עבדיה משמע שהן שלה והן עבדי מלוג ואלו ודאי אוכלין כדרך שהיא אוכלת כמפורש שם בברייתא. והא דקאמר עבדיו לא יאכלו אף עבדי צ"ב בכלל שאף הם עבדיו נקראים:
אם מזו אפי' היא לא תאכל. וקשה א"כ לישמועינן דהיא לא תאכל וכ"ש עבדיה ודוחק לומר דעבדי' סד"א שאוכלין לפי שיש לכהן חלק בהן שאפשר שיירש את אמו משא"כ היא עצמה וי"ל קסבר ר"י דאיכא לפרושי הא דתנן במתני' שהעובר פוסל ואינו מאכיל היינו שפוסל בעבדי אביו ואינו מאכיל את אמו. ועיי' בתוס' דף סז בד"ה פוסל וכו':
ראויה היא לתבוע כתובתה וכו'. וא"ת אף בבת ניחוש שמא תמות נמצא שהעבדים מעכשיו הם לכהן וי"ל למיתה לא חייש א"נ כשתמות הבת הבנים יורשים נכסים אלו מן הבת:
וקשיא תרומה מד"ת וכו'. וקשה כיון שכתב לה בכתובה בנן נוקבן דיהויין ליכי מנאי אינון תיהויין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסאי הרי הוא כבעלת חוב ולמ"ד פריעת בע"ח דאורייתא ודאי ל"ק אלא אפי' למ"ד לאו דאורייתא מ"מ אם תפס' הבת מדאורייתא הוא שלהן א"כ נימא ראויין הן לתופסן למזונות כדאר"י בסמוך:
רבי וריב"י ובר הקפר וכו'. וז"ל התוספתא סוף אהלות ר' וריב"י ור"א בן הקפר שבתו בלוד והיה ר"פ בן יאיר יושב לפניהם א"ל אשקלון מה אתה בה א"ל מוכרין חטים בבסילקאות שלהם וטובלין ואוכלין פסחיהן לערב א"ל מאי שנהג בה כארץ העמים א"ל כשישהא מ' יום א"ל א"כ בואו ונמנו עליה לפטרה מן המעשרות ולא נמנה עמהן ריב"י כשיצאו א"ל רבי מפני מה לא נמנית עמנו א"ל על שטמאתי טהרתי ולא מעשרות מתיירא אני מב"ד הגדול שמא ירוצו גלגלתי ע"כ העתקתי כל לשונה ללמד ממנה פירושא דברייתא דמייתי כאן. והר"ש פירשה שם סוף פי"ח דאהלות ע"ש. ומ"ש בסוף דבריו על שטמאתי טהרתי כלומר על מקום שהייתי מחזיק בו טומאה כל ימי אני נמנה לטהר ולא לפטרה מן המעשרות ע"כ. נראה דקשיא ליה לשון טמאתי ואין פי' מחוור שהדבר ברור דה"ק על שטמאתי כלומר דבר שהוא מדרבנן אני מטהר אבל לא איסור דאורייתא כמפורש בסוגיין. ותמהני ששכח בהנך תרי סוגיות דשביעית ודהכא וצ"ע. ועמ"ש פ"ו דשביעית דלא כהרא"פ: