אור ברסלב

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי יבמות· רבי דוד פרנקל

פרק ד · הלכה יא

הלכה ט

אע"פ שאין ראיה לדבר וכו'. בבבלי פ"ק דנדה דף ח' ע"ב קאמר משום דאיכא דילדה לט' ואיכא דילדה לשבעה ופירש"י שמא ניכר עוברה לשליש ימיה דהיינו ב' חדשים ושליש קמ"ל דאזלינן בתר רוב נשים. לא נתבאר מדבריו אם היולדת לשבעה ניכר העובר לב' חדשים ולשליש או שלפי האמת אף זו אין עוברה ניכר עד לאחר ג' חדשים. ומדברי הרא"ם נראה שתפס במוחלט דיולדת לז' עוברה ניכר לב"ח ושליש. והיפ"מ האריך בסוגין להשיב על דבריו דכי הוי רובא של ראשון ואחרון ואמצעי שלם אינן אלא ס"ב יום ואנן ב' חדשים ושליש בעינן ע"ש. נראה דאשתמיטתיה הא דאמרי' בבבלי ובסוגיין דלד"ה היולדת לז' יולדת למקוטעי' וסגי בקפ"ד ימים להורתה וה"ל ס"ב שליש ימים דכפי זמן העיבור ישתנה זמן הכרתו וזה פשוט. אך קשה לי הא מבואר בסוגיין דפלוגתא דאמוראי היא בעינן ג' חדשים שלימין להכר' העובר או אפי' חסירים וצ"ע:

אפילו מעוברת רוח. כתב היפ"מ כוונת ר' יודן דלא תקשה איך סמכינן אהכרת העובר להקל דלמא רוח הוא קמ"ל דלא איכפת לן ע"כ ע"ש. וקשה הא ברייתא מפורשת תניא בנדה שם ת"ר הרי שהיתה בחזקת מעוברת וראתה דם ואח"כ הפילה רות או כל דבר שאינו של קיימא הרי היא בחזקתה ודיה שעתה ע"כ. הרי דלגופה איצטרך ולא ללמד על דבר אחר:

אתא קומי רבה בר בא ואכשרו. וא"ת לפמ"ש בקונטרס היה ספק אם היה רובו של ראשון ואחרון א"כ למה הכשירו רבי אבהו יולדת לשבעה יולדת למקוטעין ואינה צריכה אלא שני ימים מן הראשון ושני' מן השני וכ"ה בבבלי בפרקין:

דלכן ניתני שלשים יום. בבבלי בנדה דף לח גרסי' אר"א בר אהבה ש"מ קסבר ר"י שיפורא גרים כ' תוס' פי' שופר שתוקעין בר"ח בקידוש החדש תשיעי של עיבור' וא"ת והיכי מוכח דחדש לבנה גרים דלמא חדש תשיעי של שלשים יום להריונה גרים וכו' ע"ש. ותימא הרי מפורש כאן דדייק ליה מדלא תנן דיה שלשים יום ואין צריכין לכל מה שדחקו תוס' שם ע"ש:

או לרע"ד יום. כ' הי"מ ולפמ"ש כאן או לרע"ד י"ל דלא מני יום הקליטה מכלל הרע"א יום ע"כ. ותימא מי איכא למ"ד דצריכה יותר מתשעה חדשים ונ"ל דירושלמי לשיטתו דגרסי' בשבת פר"ע ד' ע"ד ע"ב אר"י זו דברי ר"ע וראב"ע אבל חכמים אומרים שלשה ימים בעינן לקליטת זרע מכאן ואילך מסרחת. והיינו שש עונות שלמות כגירס' רש"י בבבלי שם דף פו ע"ב נמצא קליטת הזרע פעמים ביום רביעי וזה ברור ונכון:

כל שהוא בה"י רבה וכו'. היפ"מ גורס כל שהוא בהרבה הרי הוא בארבה וה"פ מי שנולד ברי"ב ימים כמנין הרבה אותו ארבה ויחי' ומי שהוא בארבה דהיינו ר"ח יום שהן מקוטעין לא יחי' ע"ש. וגירסא שלפנינו נראה עיקר דמתורצת קושית הש"ס דרמי ר' בא אהדדי משא"כ לגירסתו:

ר"י חשש לגיטין ולולד. מכאן ראיה למ"ש תוס' דף מב ע"ב דר' יוסי שרי לארוסה ליארס ולינשא דהא בארוס' ליכא אלא חשש גט דהיינו גזרה אטו גט דנשואה אך לפום סוגיין לא צריכין למימר טעמא דר' יוסי דמתיר בגיורת וכו' משום דאשה מזנה מתהפכ' ומזנה כדאמר בבבלי ס"פ ארבע אחין אלא משום שאינן ראויין לגט:

אין תימר דלית ר"מ וכו'. וקשה למה דייק מסיפא הא ברישא מפורש אחד ארוסות וכו' לכך נ"ל דה"ג אין תימא ר"י חושש לגיטין הא תנן ארוסות ינשאו מיד:

הדא מסייעא לר"מ וכו'. ותימא איך מייתי סייעתא מדברי אמורא לתנא וי"ל דה"ק מכאן סייעתא דטעמא דר"מ משום דחשש לגיטין וכדפרישי' בקונט' דאל"כ רב גידל דלא כמאן:

מסייעא לר' יוסי. וקשה הא כר"מ נמי אתיא דהא אנוסה אינה ראויה לגט ודוחק לומר דר"מ חייש לגט לחוד ולולד לחוד:

ובדמים רי"א מעת לעת וכו'. ברייתא זו שנוי בתוספתא פ"ק דנדה אלא ששנוי' בהיפך דר' יהודה לר' יוסי. ולא ראיתי להרמב"ם שכתב דין גיור'. וקשה למה תהא מטמאה מעת לעת דאימור כתלי בית הרחם העמידוה הא מיהת אין הנכרית מטמאה בנדה ואין כאן שום טומאה וע"ק הא בלא"ה טמאים הטהרות שנגעה בהן דקיי"ל דגזרו על העכו"ם שיהו מטמאים כזבין לכל דבריהם ואפשר דנ"מ שעל טומאת עכו"ם אין שורפין תרומה משא"כ בטומאת מעת לעת. מיהו קשה הא תנן פ"ב דזבים הכל מטמאין בזיבה אף גרים ועבדים בין משוחררים בין אינן משוחררים וה"ה דמטמאין בנדה מדאורייתא א"כ ה"נ דמטמאין מעת לעת אף קודם שנשתחררו. והר"ש מביא שם ת"כ דתניא בשם רבי יהודה דעבדים מטמאין בזיבה וי"ל ר' יוסי פליג וסובר עבדים שאינן משוחררין אינן מטמאין בזיבה וה"ה בנדה ומשום ר' יוסי נקט נשתחררו:

אלא אחרים שנו מחלוקת וכו'. מה שיש לדקדק בזה עמ"ש בירושלמי בתענית ד' ז' ע"ב בתו' בד"ה אפי' אחרים וכו':

תוכן העניינים

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה