שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין· רבי דוד פרנקל
פרק ח · הלכה א
הזורק ת"ל ונתן ונתן. בבבלי ל"ג אלא ת"ל ונתן מ"מ ופירש"י ודרשי' ליה באנפי נפשיה מדלא כתיב ובידה יתננו משמע לן נתינה כל דהוא וידה דכתב רחמנא בעינן דומיא דידה דמשתמרת לדעת. וכתב הרשב"א ואינו מחוור דאין שום יתור בונתן בידה מבידה יתננו ע"כ. ונ"ל דכוונת רש"י כי היכי דכתיב תחלה וכתב לה והדר כתיב ספר כריתות ה"נ ה"ל למכתב סיפא בדידה דהיינו ובידה יתננו אלא ש"מ דונתן מידרש באנפי נפשיה. אך קשה הא דאמרי' בסמוך עד כדון כר"ע כר"י בשלמא אי מכפילות יליף פריך שפיר וכדפרישית בקונטרס אלא אי מדלא כתיב ובידה יתננו יליף ודאי דאין חילוק בין ר"ע לר"י. וקושיא זו קשיא נמי אפי' תימא דיליף ליה מכלל פרט וכלל ונתן כלל בידה פרט ושלחה חזר וכלל ומרבינן כל דבר שדומה לידו ועיי' ברשב"א. א"כ ל"ק לר"י מידי דהא גם ר"י קחשיב בי"ג מדות כלל ופרט וכלל. גם מ"ש הר"ן מדכתיב תרי ונתן בידה הוה מיעוט אחר מיעוט לרבות. קשה א"כ ל"ק לר"י דמודה בדרשא דמיעוט אחר מיעוט לרבות. וכ"כ בס' כריתות דלר"י הוה מדה זו כאלו מפורשת בתורה. גם מ"ש לעיל פ"ו ה"א בד"ה ת"ל ונתן דאף הירוש' סובר מדלא כתיב ובידה יתננו יליף ודרשא הפשוטה נקט ע"ש ליתא דא"כ מאי פריך אר"י ומסוגיין נראה דר"ע ור"י בהא פליגי לר"ע דיליף מדכתיב תרי זימני ונתן סובר חצר משום שליחות אתרבי דיליף ליה בכלל ופרט וכלל דשדי ידה בין תרי ונתן ור"י דיליף ליה מידה ודאי דמשום ידה איתרבאי. אלא דלפ"ז קשיא דצ"ל ר' יוחנן כר' ישמעאל דקסבר חצר משום ידה איתרבאי וריש לקיש כר' עקיבא דקסבר משום שליחות איתרבאי וכמ"ש לעיל פ"ו ה"ב בד"ה בחצר וכו' ע"ש וי"ל לפום סוגיא דהכא צ"ל דפליגי ר"י ור"ל אליבא דר"י א"נ קסברי אף ר"ע משום ידה מרבי חצר דאי משום שליחות מושלחה יליף לה ומיתורא לחוד יליף ולא מכלל ופרט וכלל. וכן צ"ל לשיטת תוס' דאמרי מכלל פרט וכלל יליף מ"מ אית ליה משום ידה איתרבי כמפורש בב"מ שם. גם מ"ש רש"י וידה דכתב רחמנא וכו' תימא בעיני ודאי דאיצטריך בידה לגופיה דסד"א ונתן מ"מ אפי' נתנו ברשות שאינו של שניהם כל שנתנו חוץ מרשותו סגי לכך איצטרך בידה שיהא החצר דומיא דידה שהוא שלה או שהוא רשותה. וכ"פ רש"י בב"מ דף י' ע"ב חצר משום ידה איתרבאי דכתיב ונתן בידה וידה רשותה משמע דכתיב ויקח את כל אנצו מידו:
תני ר"י ויקח את כל ארצו מידו. וקשה לר"ע ל"ל תרי ונתן הא קרא כתיב ויקח את. כל ארצו מידו והיינו רשותו וי"ל אי לאו דאייתר ונתן ה"א בידה בתרא למעוטי רשותו לכך איצטרך תרי ונתן. ובידה איצטרך דבעינן חצר משתמרת לדעתה וכמ"ש בשם רש"י בתוס' בסמוך. ומזה אני תמה על פי' הר"ן שכתבתי בסמוך דיליף ליה דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. הא לא דמי מיעוטא קמא למיעוטא בתרא. דמבידה קמא ממעטי' אם נתנו בדבר שאינו ברשותו ומיעוטא בתרא למעט אפי' רשותה ובעינן דוקא ידה. מיהו הא ל"ק הא איצטרך ידה דבעינן משתמרת לדעתה כפירש"י דממילא שמעינן דבעינן דומיא דידה ואי לאו דמרבינן חצר לא איצטרך למעט חצר שאינו משתמר:
עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסייך. וגירסת תו' דף ע"ז ע"ב בד"ה מה וכו' אין לי בנכסייך ובפירותיהן. ומדברי הרשב"א נראה כגי' שלפנינו מ"מ דייקי תו' שפיר מן הירוש' מדפריך ואין לבעל אכילת פירות משמע דאפירות הוא דקפיד ולא אמכירה. וכ"מ בב"ב דף נ"א ע"ב בד"ה במתנה וכו'. ומ"ש הרשב"א וה"ה דה"מ לאוקמוה בשנתן לה אחר ע"מ שאין לבעלה רשות בהן א"נ כשנתן לה הבעל דקיי"ל אין הבעל אוכל פירות אלא חדא מתרי ותלת טעמי נקט. ותו' הוסיפו דהמ"ל בשכותב לה לשון טוב המועיל ע"ש. ול"נ דלא מוקים למתני' בשנתן לה אחר וכו'. דהך אוקימתא לא אתיא אלא כרב ששת אבל לר"א לכ"ע קני יתהון הבעל כמפורש בקידושין בבבלי דף כ"ב. ואפי' לר"ש לא אתיא אלא כרבנן ור"מ פליג וקסבר קני הבעל וניחא ליה לאוקמי מתני' אפי' כר"מ והא דאמרי' לקמן כתב לה אחר מתנה וכו' אפי' לא כתב כאלו כתב. הא ודאי כרבנן אתיא דהלכתא כוותייהו. ומ"ש דאיכא לאוקמי כשנתן הבעל במתנה. קשה לפמ"ש תו' בב"ב שם דפירות מתנה זו דינן כנכסי מלוג וימכרו וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות. מיהו נראה דאף בכותב דין ודברים אין לי בנכסייך נמי דינא הכי. ועמ"ש כתובות פ"ט ה"א בד"ה ר"ז וכו' ע"ש ונ"ל שכך היה דרכם לכתוב בעודה ארוסה דין ודברים וכו' וכיון דשכיח מוקי למתני' בהכי:
דר"מ אמר ע"י שאין יד האשה כיד בעלה וכו'. בעירובין דף כ"ב ע"ב גרסי' אשתו אינה פודה לו מ"ש רשב"א בשם ר"מ אשתו פודה לו מעשר שני דהן תנייא עביד ר"מ יד עבד כיד רבו ולא עביד יד אשה כיד בעלה. לפ"ז שפיר אפשר לקיים הגירסא דהכא דר"ה כר"מ והיינו כרשב"א אליבא דר"מ והא דקאמר כרבנן היינו רבנן דרשב"א דסברי אליבא דר"מ אשה כעבד. מיהו לשון הש"ס לא משמע הכי. גם בבבלי קידושין דף כ"ד מוקי להא דרשב"א במעשר דבי נשא ע"ש ולא פליג רשב"א. לכן מחוורתא כמו שהגהתי בקונט' וכ"נ מירושלמי קידושין פ"ב עיי' בבבלי קידושין דף כ"ג ע"א בד"ה רשב"א וכו':
ע"י שאין יד האשה וכו'. וא"ת כיון דמשועבדי' לו לפירות לאו רשותה הן וי"ל קסבר נהי דקני להן למעשה ידיה גופה מי קני ליה וה"ה חצרה נמי לא קני אלא לפירות אבל גופא דילה היא. אך קשה הא עבד גופו משועבד לו ואפ"ה קונה גיטו מיד רבו א"כ אין למילף חצר מיד וכה"ג פריך בבבלי בסוגיין ע"ש וי"ל ה"ק כיון דגזירת הכתוב הוא דיש קנין לאשה בלא בעלה אע"ג שהיא משועבדת ה"נ יכולה לקנות הגט. וכן העבד. ועיי' ברשב"א בסוגיין:
זרקו לה בחצר שאינה של שניהן מהו. קצת קשה הך איבעיא ה"ל למיבעיא ליה אסיפ' היתה עומדת ברה"ר וכו' דהא מתני' דהכא לא איירי במשיכה כלל. ולפי המסקנא נראה דחצר שאינה של שניהן לרה"ר דמיא. וכן כתב הרמב"ם פ"ה מה"ג וב"כ הה"מ שם שכן נראה כאן מי הירושלמי:
ובלבד במשתמש בו. בבבלי גרסינן ר' יוחנן אמר מקום חיקה קנוי לה וכו' תוס' וא"ת הא חיקה הוי ממש כידה ואר"י דר' יוחנן קשורה ותלויה בעי ומיירי כשבגדיה נגררין בארץ ואי לאו דמקום חיקה קנוי לה לא מהני מידי כיון דאינה קשורה ותלויה. וכתב המהרש"א ר"ל סתמה בגדיה נגררין ואינן תלויין ולא ניחא ליה לאוקמי בקשורה ותלויה ע"ש. ומלבד הדחוקים האלה הדבר תימא הא הבגד המונח על חיקה הרי הוא קשור ותלוי ומאי איכפת לן אם שאר הבגד נגרר על הארץ. והא ודאי אין סברא לפרש מתני' דקאי על מקום הבגד שדרכו להיות מונח על חיקה והשתא הוא נגרר על הארץ. ולא ידעתי מי דחקוהו לפרש דברי ר"י דמודה בקשור ותלוי אפי' דבר שאינו משתמש דמקנה לה מקום דלמא ר"י סובר דוקא אדבר המשתמש הוא דלא קפיד אבל בדבר שאינו משתמש אפי' קשור ותלוי לא מקנה לה מקום. וכ"מ סוגיין. וכן נראה למ"ד כליו של לוקח ברשות מוכר אינו קונה אפי' קשור ותלוי אינו קונה. וכ"נ מדברי כל הפוסקים דעיקר טעמא הוא דהבעל אינו מקפיד על מקום כליה הצריכים לה אבל דבר שא"צ אפי' קשור ותלוי לא מקנה לה מקומו וצ"ע:
ובלבד במשתמשת בו באותה שעה. נראה דדייק ליה מהא דתנן במתני' אפי' עמה במטה אינה מגורשת. ודוקא במטה שלו אבל במטה שלה מגורשת וסיפא לתוך חיקה או לתוך קלתה נמי דומיא דרישא איירי שהוא שוכב עמה במטה שלו דהוי משתמשת בה באותה שעה. וא"ת למה לא פליג בדידיה אפי' הוא עמה במטה אינה מגורשת בד"א במטה דידיה אבל במטה דידה מגורשת והיינו מטעם דאין אדם מקפיד על מקום המטה ה"ה לתוך חיקה וקלתה מגורשת וי"ל אפי' במטה שלה בעינן שיהא גבוה מן הארץ י' טפחים כמפורש בבבלי לכך נקט חיקה וקלתה דאפי' אינן גבוהין י' מגורשת. ולא ראיתי להפוסקים שביארו דין זה אדרבה מדבריהם משמע דלא בעינן שתהא משתמשת בה באותה שעה. ומדברי הבבלי אין הכרע. ונראה מדלא ביאר הבבלי דבר זה סברי דלא בעינן שתשתמש בה באותה שעה דלעולם אינו מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה וצ"ע:
ובמגבהת מחמתה. בבבלי גרסי' אר"י אמר שמואל כגון שהיתה קלתה תלויה בה וכו' רשב"ל אומר קשורה אע"פ שאינה תלויה. ופירש"י אע"פ שאינה תלויה אלא נגררת בארץ וקשור בה ול"ג תלויה אע"פ שאינה קשורה ע"כ. ר"ל אם אינה קשורה בה לא שייך תלויה אטו באוירא מנח ליה ולפום סוגיין נראה שאין למחוק הספרים וה"פ תלוים דהיינו מגבהת מחמתה אע"פ שאינה קשורה בענין שתהא תלויה שהחבל ארוך קצת ונגררת בארץ כשהיא יושבת וכשעומדת מגבהת מן הארץ. נמצא שני התלמודים שוים ומתקיימת הגירסא הישנה: