אור ברסלב

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין· רבי דוד פרנקל

פרק ו · הלכה ב

הלכה א

הוא מודה וכו'. משמע אם אין הבעל מודה ודאי דאין השליח מצטרף דאז ה"ל בעל דבר אבל אם הבעל מודה ראוי שיצטרף והטור סי' קמ"א כ' בשם בעה"ע מה שצריך שנים דוקא בשאין השליח כשר אבל אם הוא כשר מצטרף עם עד אחד. וכ' הב"י מדברי הרא"ש משמע שחולק. שפי' הא דאמר הירושלמי ואין השליח משום שנים שהרי הוא בא במקום בעל משמע דכל היכא שבא במקום בעל דבר אינו עולה לעד וא"כ שליח קבלה שבא במקום אשה אינו עולה לעד ע"כ. וכ"כ בש"ע סי' קמ"א סעי' ט' ע"ש. ותימא הרי מפורש כאן כדברי בעה"ע. וכן מפו' בדברי בעה"ע דמסוגיין למד דין זה. ומאי דקשיא ליה להרב"י מהא לעיל ר"פ השולח ואין השליח עולה משום שנים היינו אם הבעל מערער אינו עולה משום עד שהרי הוא במקום הבעל והבעל מכחישו אבל אם הבעל מודה ודאי שהוא עד אחד. והיינו דאמרינן בסוגיין הוא מודה יצטרף השליח וכמש"ל וזה ברור. וכן משמע בירושלמי ריש פ"ב דקידושין לענין קידושין דשליח הוי עד אע"ג דיש לחלק בין גט לקידושין וכמ"ש הפוסקים מ"מ פשטא דשמעתתא משמע דשוין לענין זה:

הדא אמרה שקרוב נעשה שליח. וא"ת מנ"ל דאיירי בקרוב דלמא איירי בנוגע כגון שנוטל שכר בעד שליחות הגט וכל זמן שלא נגמר הדבר אינו מקבל שכרו וכ"ת כי היכי דנוגע כשר לשליח ה"ה קרוב נמי כשר לשליח דודאי לא דמיין להדדי דקרוב פסול במקום אחר משא"כ נוגע ועוד יכול הוא ליתן שכירותי וכשר אפי' לעדות זה משא"כ קרוב וי"ל כיון שהבעל והאשה מודים בדבר ודאי דצריכים ליתן לו שכרו. אך קשה הא תנן לעיל ספ"ב דנשים כשרות להביא גט א"כ י"ל הא דתנן דבעינן שני עדים משום אשה נקט לה ולעולם קרוב פסול. וכ"ת כי היכי דאשה כשרה אף קרוב כשר א"כ לנוה ליה למידק מדיוקא דמשנתינו ה"ל להוכיח כן ממתני' דספ"ב. ועוד קשה מדמכשיר התם אמותה וכו' להביא הגט ש"מ דקרוב כשר דהא בשעת ההבאה עדיין קרובים הן וצ"ע:

הכל מודים בקידושין וכו'. פי' בקונטרס הוא מדברי רש"י בקידושין דף מ"ד. וכתבתי במס' קידושין פ"ב ה"א בתוס' בד"ה הכל וכו' וקשה א"כ מאי קאמר בסמוך ע"ד דר"י וכו' ואינו עושה שליח מנ"ל לתלמודא הא דלמא קסבר ר"י לרבנן כיד אביה דמיא ועושה שליח כדאיתא בבבלי דף מ"ד ע"ב. וא"ל הא דאמרינן בבבלי בקידושין שם דמיבעיא ליה לרבא אי כיד אביה דמיא או לחצרו דמיא היינו לרבנן דאמרי דהיא עצמה מקבלת גיטה אבל לר"י דסובר הכל מודים בקידושין ודאי לא דמיא ליד אביה. דבסוגיין מבואר דאף בגט קאמר ר"י לרבנן דאינו עושה שליח דאל"כ מאי פריך בסמוך ממתני' דקטנה שאמרה התקבל לי גיטי וכו' הא איכא לשנויי מתני' כרבנן אתיא. ושם כתבתי דדוקא בגט פליגי רבנו דמקבלת גיטה דכחצר אביה דמיא ולא יהא אלא זורק גיטה לחצרה מתגרשת בע"כ ה"נ מגורשת אבל בקידושין אם זרק לאשה קידושין לחצרה שלא מדעתה פשיטא דאינה מקודשת הלכך מודו רבנן אביה ולא היא. והשתא דייק שפיר דאינה עושה שליח דהא לחצר אביה דמיא. וא"ת בבבלי שם דף מ"ג קאמר מ"ט דר' יוחנן אליבא דרבנן. למה לא קאמר דס"ל כחצר אביה דמיא וכמ"ש וי"ל הא מסיק בבבלי דף מ"ד ע"ב דלא שייך תורת חצר באדם בן דעת כשהוא ניעור. וא"ל דס"ל לירושלמי טעמא דר"י אליבא דרבנן כדמסיק התם בבבלי גירושין דמכנסת עצמה לרשות אביה בין היא בין אביה דניחא ליה שתקבל היוא והוי גיטא אבל קידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה אביה ולא היא. דא"כ קשיא מנ"ל דאינה עושה שליח הא ודאי ניחא ליה לאב דתתגרש כל היכי דמצי להתגרש. וכ"ת הא דאמר לר"י אינה עושה שליח היינו בנשואה דאינה מכנסת עצמה לרשות אביה דמשהשיאה אין לאביה רשות בה דודאי נערה שניסת היא מקבלת גיטה ולא אביה. אף אם נאמר דכיד אביה דמיא אפ"ה אינה עושה שליח כדמסיק בבבלי דף מ"ד ע"ב לא אלימא כיד אביה לשוויי שליח. דהא מיבעיא ליה לרבא מי אלימא כיד אביה לשוויי שליח אי לא ורב נחמן מסברא דנפשיה הוא דקאמר דאינו עושה שליח אבל מדר"י ליכא למשמע מידי ובסוגיין אמרינן ע"ד דר"י אינו עושה שליח ועוד נ"ל רב נחמן דקאמר אין עושה שליח ס"ל טעמא דר"י לאו משום דבגירושין מכנסת עצמה לרשות אביה דא"כ אף שליח נמי לשוויי אלא קסבר משום דגירושין בע"כ. ולפ"ז אין לפסוק כרב נחמן דבדף מ"ד ע"א משמע לפי המסקנא עיקר טעמא משום דמכנסת עצמה לרשות אביה ע"ש וכל הפוסקים פסקו כרב נחמן. הלכך מחוורתא דהירושלמי סובר טעמא דר"י משום דכחצר אביה דמיא:

פתר לה בגדולה. פירשתי בקונט' בבוגרת וה"ה דאיכא לאוקמי בנערה שניסת ונתגרשה ועדין נערה היא ואין לאביה רשות בה כדמסיק לקמן בשמעתין ניסת היא ולא אביה. ועמ"ש בסמוך:

פתר לה לצדדין היא מתני'. וקשיא מאי דוחקי' דר"י למוקמי רישא נערה המאורסה בשיש לה אב ומציעתה קטנה שאמרה וכו' ביתומה וסיפא אם א"ל אביה וכו' בשיש לה אב. ובקידושין פ"א ה"א כתבתי מציעתא מוקי לה ביתומה בחיי האב דכולא מתני' ביש לה אב איירי. ואחרי העיון נראה דליתא דיתומה בחיי האב היינו משניסת ונתגרשה ובזו לכ"ע אין לאביה רשות בה כמ"ש בסמוך. ונראה היינו טעמא דר' יוחנן דלא ניחא ליה לאוקמא סתמא דמתני' דר"פ האיש מקדש כר' יהודא ולא כרבנן כדמסיק בסוגיין ובבבלי שם בקידושין. אך קשבי הא דגרסי' בבבלי ר"פ האיש מקדש כשהיא נערה אין כשהיא קטנה לא מסייעא להא דאמר רב אסור לאדם לקדש בתו כשהיא קטנה. מאי סייעתא מייתי הא איצטריך למיתני נערה לאשמועינן דרישא האשה מתקדשת בה ובשלוחה דוקא בבוגרת איירי אבל נערה לא וכדר"י. והפוסקים פסקו כרב וכר"י ויל אי דר"י לחוד אתי לאשמועינן ליתני ברישאי האשה מתקדשת כשהיא בוגרת בה ובשלוחה. ועיין מ"ש בקידושין פי"א ה"א בתו' בד"ה מתני' פליגא וכו'. ונמצא שם ט"ס בקונט' בד"ה ומשני פתר לה ביתומה וכו' וצ"ל כמ"ש כאן בקונט':

מתני' פליגא על ר"ל וכו'. כתב הרשב"א בחי' קידושין וא"ת ודלמא בו ובשלוחו אין אבל בה דוקא בה ולא בשלוחה ולמעוטי שלוחה אתיא ותי' דחוקי' ע"ש. ולסוגיין לק"מ דהא אמרינן ע"ד דר"ל היא עושה שליח. ונראה שגם הבבלי סובר כן דע"כ לא קאמר שם דף מ"ד ע"ב דהיא עצמה מקבלת גיטה ואינה עושה שליח היינו לר"י דסבר בגיטין פליגי אבל לא בקידושין שאינה מקבלת גיטה אלא משום דידה כיד אביה אבל לריש לקיש דאמר לרבנן מדאורייתא יש לה זכיה לעצמה לקבל גיטה הלכך סובר דאף בקידושין פליגי רבנן והויא לה כמו אביה ודאי דמצי' למיעבד שליח כאביה וזה ברור:

בחצר ובארבע אמות פליגין. עיי' פי' בקונט'. וכ"פ רש"י בב"מ דף י' ע"ב. והקשו עליו המפרשים הא מסיק בבבלי שם לענין גט כ"ע ל"פ דחצר משום ידה אתרבאי בי פליגי לענין מציאה מ"ס ילפי' מציאה מגט וכו' ועיין בשיטה מקובצת. עוד מקשים אמה שפירש"י בד"ה ת"ל ונתן וכו' דיליף חצר מדלא כתיב ובידה יתנהו. אמאי לא קאמר דיליף מכפילות ונתן דכתיב בפרשת גט. ועמש"ל הלכה א' בתו' בד"ה ת"ל ונתן. עוד מקשים תו' שם בד"ה ואי משום שליחות וכו' וא"ת אמאי לא מוכיח מדאיתרבי חצר מקרא דידו כדאמרי' בסמוך גבי גט. ונ"ל דכתבו תוס' שם בד"ה ת"ל המצא תמצא מ"מ וכו' שדי ידו בין המצא תמצא וה"ל כלל ופרט וכלל ע"ש. לפ"ז ניחא הכל ודאי הכי ילפינן מכלל ופרט וכלל לאו מידו איתרבי אלא מהמצא תמצא אבל בגט לאו מכפילות ילפינן אלא מדלא כתיב ובידה יתנהו א"כ מונתן דאיצטרך לידה ילפינן נמי חצר ונכללו תרווייהו בחד ונתן מסתמא חד טעמא איתא בתרווייהו ושניהם מטעם ידה נינהו. לכך לא פירש"י בגט דילפי' מונתן תרי זימנא דא"כ קשיא מאי פשיטא ליה לש"ס דמשום ידה אתרבאי וכקושית התוס' דאי מונתן תרי זימני ילפינן צ"ל דבכלל ופרט וכלל ילפינן א"כ ליכא לשנויי כדשנינן. והא דפירש"י בד"ה ת"ל ונתן וכו' דאי משום שליחות כבר כתיב הכא כדתניא ושלח מלמד שהאשה עושה שליח. נראה דר"ל הא דאמרי' משום ידה היינו אף משום ידה דאי משום שליחות איצטרך קרא למעוטי בתמיה הרי שליחות לאו מסברא ילפי אלא משום דכתיב בפרש' א"כ מהיכי תיתי למעוטי אלא ודאי דתרתי בעינן וחצר אע"ג דמשום ידה איתרבי לא גרע מחצר וכדאמרי' שם דף י"א ע"ב. א"נ הא דפירש"י דאי משום שליחות וכו'. הוא כמו אי נמי ושתי לשונות הם בדברי רש"י. מיהו ברש"י דף י"א ע"ב לא משמע כן. ולפי המסקנא בדף י"א מבואר בגט אי משום ידה איתרבי אם אינה עומדת בצד חצרה אינה מגורשת ואי משום שליחות י"ל מגורשת (מיהו רש"י פי' שם איפכא ע"ש). השתא י"ל דר' יוחנן וריש לקיש בהא פליגי אי אפי' אינה עומדת בצד שדה נמי מגורשת או לא ר"ל סובר באינה עומדת בצד חצרה אינה מגורשא דחצר משום שליחות נמי איתרבאי וכמ"ש רש"י דף י"א ע"ב בד"ה אלא וכו'. ע"ש ור"י סובר משום ידה לחוד איתרבאי ולא משום שליחות כלל ואפי' במקום שהוא חוב לה קנה וה"ה לקטנה דידה אפי' בע"כ. ובסוגיין דמשמע דבגט פליגי ולא במציאה דוקא. ל"ק קושיית הבבלי בגט מי איכא למ"ד דחצר לאו משום ידה איתרבי שהרי כבר אמרנו אי ילפינן חצר מדכתיב ונתן תרי זימני אין הוכחה דמידה איתרבי ולקמן ר"פ הזורק מפורש דמונתן תרי זימני יליף הירושלמי ריבויא דחצר א"כ איכא למימר נמי דבהא פליגי ר"י ור"ל מ"ס משום ידה איתרבי ומ"ס משום שליחות וטעמייהו מפורש בבבלי בב"מ שם. ועמש"ל בתוס' בד"ה ת"ל ונתן. ועיין בש"ך ח"מ סי' רמ"ג ומ"ש בחי' ב"מ:

בחצר פליגין ואין להן ד' אמות. וקשה לקמן פ' הזורק גרסי' ריש לקיש בשם אבא כהן ברדלא אדם זוכה במציאה בתוך ד' אמות מ"ט ואני בעניי הכינותי וכו'. משמע דס"ל מדאורייתא אדם זוכה בתוך ד' אמות וכ"כ הרא"פ פ"ד דפאה א"כ מאי איכא בין חצר לארבע אמות ודוחק לומר דמשום אבא כהן ברדלא הוא דקאמר הכי וליה לא סבירא ליה:

מי אר"י בפישוט ידים. לר"א מיבעיא ליה דאמר ארבע אמות אין להן מי מודה בפישוט ידים. וקשה למה קמיבעיא ליה לר"י הא אף לריש לקיש איכא למיבעי וי"ל לר"ל דאמר אין להן חצר פשיטא ליה דאף בפישוט ידים לא הוי גט אבל לר"י דאמר יש להן חצר מיבעיא ליה בפישוט ידים. אך קשה הא אמרי' לקמן פ' הזורק אר"א א"ר יוחנן בשם ר' ינאי בפישוט ידים זה קרוב לה. אבל בד' אמות לא א"כ הא דקאמר ר"א בד' אמות לא פליגין לאו דוקא אלא אפי' בפישוט ידים לא פליגין דאל"כ מאי רבותא דקטנה הא אפי' גדולה אין לה ד' אמות וי"ל הא דקאר"א בד' אמות לא פליגין היינו טעמא דאפי' בגדולה קאר"י דאין לה כ"ש בקטנה ואיך נאמר דר"י אמר יש לה ולכך מיבעיא ליה בפישוט ידים:

חצירו של שליח מהו שתעשה כידו. כ' הטור סי' ק"מ מספקא לן אם שליח דינו כדין האשה לכל דבר לענין אם זרק לתוך חצרו או לד"א שתהי' מגורשת ומסתברא שדינו כדין האשה לכל דבר. וכ' הרב"י לא ידענא מאי ס"ד לחלק ע"כ. ותימא איך נעלם מהם הירושלמי. ואין לומר דפשיטא להו דיש לה חצר מהא דמסיק בב"מ דף י' ע"ב דקטנה דיש לה יד ה"ה דאית לה חצר מדאיתרבי חצר משום ידה אף בשליח כן ובעיא דירו' היא לר"ל לפי שיטתו דסובר דבגט בקטנה פליגי וכמש"ל בתוס' בד"ה בחצר ובד"א וכו'. דשאני קטנה דריבויא דקרא אקטנה קאי דהא ודאי קטנה מתגרשה דמקשינן הויה ליציאה כי היכי דמתקדשת ע"י אביה ה"נ מתגרשת ע"י אביה אם כן צ"ל אשה דכתיב בפ' כי יקח איש אשה וגו' בין גדולה בין קטנה משמע א"כ ה"ה כשמתגרשת ע"י עצמה איתרבי נמי לחצר משא"כ בשליח דלא איתרבי ליד אלא משום שליחות מנ"ל דאית ליה חצר. אך קשה מנ"ל דקטנה מתגרשת דהא כתיב אשה דמשמע גדולה ולא קטנה. בבבלי יבמות דף ק"ב גרסי' זו דברי ר"מ אבל חכ"א איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה. והיינו מדלא כתיב אשה בפרשה כמפורש שם ברש"י. ובירו' יבמות פי"ב ה"ה מה בין קטן וקטנה איש כתוב בפרשה ברם הכא כתיב ונגשה יבמתו אליו מ"מ. משמע אלו הוה כתיב אשה בפרשה היינו אומרים קטנה אינה חולצת והכא דכתיב אשה נאמר אין קטנה מתגרשת. ואי מדכתיב ויצאה והיתה וכמ"ש. אין מכאן ראיה הא איצטרך היקישא דויוצאה והיתה לכמה דרשות למה נוציא קרא מפשטיה דאשה גדולה משמע ויש לומר דאמרינן בבבלי סנהדרין דף ס"ו ומתו גם שניהם עד שיהיו שניהם שוין דברי ר' יאשיה. וממעטינן קטנה ואס"ד דאשה גדולה משמע ולא קטנה ל"ל קרא למעוטי קטנה הא כבר כתיב ברישא כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל אלא ודאי אשה אף קטנה במשמע. ולר' יונתן דדריש התם ומתו גם שניהם למעוטי מעשה חדודים ודאי דסובר אשה אפי' קטנה במשמע ויליף לה מנערה המאורסה דכתיב אשר שכב עמה לבדו. וע"ש בסנהדרין בתוס' בד"ה עד שיהיו שניהם שוין וכו'. שוב ראיתי להרב במ"ל ריש פ"ו מה"ג שקדמני בתמיהתו על הטור וב"י. וכתב עוד שם וכתב הרב שדה יהושע חצרו של שליח וכו' כי אמרי' כיון דחצר האשה מידה איתרבאי והכל דבר אחד ה"נ בשליח שהוא כעצמה או דלמא כיון דשליח נמי מידה איתרבאי לא אמרינן ריבוי דריבוי ע"כ. ותימא על הגאונים אלו שפירשו דשליח מידה איתרבאי הא ודאי שליח מושלחת איתרבי ולא מידה כמפורש בב"מ שם וצ"ע:

קטנה אביה ולא היא. כתב הרמב"ן מכאן סייעתא לפי' הרי"ף דקטנה מאורסה אפי' יש בה דעת אביה ולא היא וביאר הר"ן דסוגיין לפרושי מתני' אתא דדוקא נקט מאורסה דאלו נשואה היא ולא אביה דמשנשאת אין לאביה רשות בה ודוקא נערה דאלו קטנה מאורסה אביה ולא היא נשאת היא ואביה כלומר היא ואביה שוין בדבר ובקטנה שאין בה דעת איירי וקאמר כשם שאביה אינו מקבל גיטה לפי שכבר יצאה מרשותו אף ע"י עצמה אינה מגורשת כיון שאין בה דעת אבל יש בה דעת היא ולא אביה מדפליג בסיפא בין יש בה דעת בין אין בה דעת ש"מ דרישא דקטנה מאורסה בין יש בה דעת בין שאין בה לעולם אביה ולא היא כדברי הרי"ף. ומה שמקשים אפי' הרי"ף מהא דמקשה רבא בקידושין דף מ"ד ע"ב ממשנתינו קטנה הוא דאינה עושה שליח אבל נערה עושה שליח ומשני ביתומה. שמעינן המקשה מוקי לה בקטנה שיש לה אב ואפ"ה ל"ק לי' מתני' דתנן משיגיע גט לידה מגורשת ע"ש בר"ן דתירץ דהמ"ל וליטעמיך וזהו דוחק. גם קשיא עדיין קושית הרשב"א גם כדמוקי לה ביתומה פריך והא מדסיפא בדיש לה אב רישא נמי ביש לה אב ואם איתא ה"ל לדחויי דרישא ליכא לאוקמי בשיש לה אב דאם כן אפילו בשהגיע לידה אינה מגורשת. ומה שכ' לתרץ בשם הרמב"ן דרבא ס"ד נערה עושה שליח משום דסבר יד אביה יד יתירא זכי לה רחמנא ס"ל נמי קטנה מקבלת גיטה אבל אנן דקיימא לן כר"נ דנערה אינה עושה שליח דאין נערה אלא בשליח במקום אב וכו' הלכך קטנה שריבה בתורת שליחות אינה מתגרשת ע"ש. ועדיין לא מיתרצא קושית הרשב"א. גם דוחק לומר דפליגי אמוראי בהכי וכמו שכתב הרשב"א. ועוד הא אף לר"נ נערה ידה כיד אביה אלא דלא אלימא לעשות שליח כמפורש שם בקידושין. ועוד סתמא דסוגיין דפריך לר"י ממשנתינו קשיא דהא מסקינן דנערה דוקא ומשמע אפי' לריש לקיש דסובר נערה עושה שליח אפ"ה קטנה לא. ונ"ל דהמקשה מוקי מתני' דקטנה שאמרה בקטנה שהגיעה לעונת נדרים וכר' יוסי דאמר קטן משהגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה. וכ"ת ר"י בתרומה דרבנן איירי הא ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו מופלא סמוך לאיש דאורייתא כמפורש בנדה פ' יוצא דופן דף מ"ו. ורישא דתנן נערה המאורסה וכו' כרבנן אבל קטנה ממש בחיי האב לכ"ע אפי' משהגיע הגט לידה אינה מגורשת. וא"ת א"כ דבהגיעה לעונת נדרים איירי מתני' אמאי יחזיר אפי' שליח נמי יכולה לעשות ויש לומר היינו דתנן לפי שאין הקטן עושה שליח דכתיב אתם גם אתם מה אתם בני דעת גמורים אף שלוחכם כן. ומופלא סמוך לאיש לאו בן דעת גמור הוא דהא אף לר"י ולר"ל לאו בני עונשין נינהו. והא דדחיק למוקמי מתני' בתרי תנאי משום דניחא ליה למוקמי בתרי תנאי מלמוקמי בתרי טעמי רישא ביתומה וסיפא בשיש לה אב ובהכי מתיישב כל מה שהקשה הרשב"א אשיטה זו. ואף הרשב"א גופיה תופס עיקר לשיטה זו עיין שם:

איזו היא קטנה וכו'. עמ"ש ביבמות פי"ג ה"ב בתוס' בד"ה איזו היא וכו'. ומסוגיא דהכא ודיבמות משמע מפורש דר' יוחנן אגט אמר למילתיה והתם מייתי ראיה מדר"י משום דקסבר אידי ואידי חד שיעורא הוא. ועי' במ"ל פ"ב מה"ג. ונ"ל ראיה מבוררת דשיעורא דמוציאה לאחר זמן מאוחר לשיעורא דפעוטות דהא אמרי' לעיל פ"ה ה"ט א"ר נחמן בר יעקב אגוז וצרור נוטלן ומצניען ומביאין לאחר זמן גזילו גזל גמור זוכה לעצמו אבל לא לאחרים רב הונא אמר כשם שזוכה לעצמו זוכה לאחרים. והא ודאי דלא פליג ר"ה אמתני' הפעוטות מקחן מקח במטלטלין אבל לא בקרקע והיינו מפני דרכי שלום. ולרב הונא מדאו' מקחן מקח כדמוכח שמעתתא דפ' הניזקין וכמ"ש שם בתוס'. גם בבבלי בסוגיין משמע כן:

תוכן העניינים

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה