שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין· רבי דוד פרנקל
פרק ד · הלכה ו
רבו ראשון נותן את דמיו וכו'. נראה דאיירי בשלא נודע ללוקח שאסור לו למכרו דסבר אולי התנה עמו או בשכבר ברח וכדומה לו שמותר למכרו לח"ל. אך קשה למה ישחררו השני כיון דצריך ליתן לו מעותיו א"כ ה"ל כאלו לא היה של הלוקח מעולם וכה"ג דייק בבבלי מדמשחרר השני ש"מ קנייה ולא הדרי' זביני'. והא דאמר בסמוך אם ידע רבו השני שניהן נותנין את דמיו בבבלי מפורש דלעולם צריך להיות ההפסד על הלוקח כיון דאיסורא גביה. והרמב"ם כ' ומפני מה קנסו כאן הלוקח לבדו שאלו לא לקח זה לא יצא העבד לח"ל ע"כ. ותימא דהא פריך הש"ס בבלי אטעם זה אי לאו עכברא חורא מנ"ל מסתברא היכא דאיכא איסורא התם קנסינן. ואפשר קסבר הרמב"ם עיקר הטעם לאו עכברא גנב וכו' ודוחק וצ"ע:
ברח מארץ לח"ל וכו'. וא"ת הא בסמוך תני יוצא עבד עם רבו לח"ל לפיכך אם מכרו לשם מכור וי"ל דהתם ודאי אין דעתו לחזור אבל בברח איכא למימר שמא יחזור ויבא לכאן א"נ על הרב להטריח להביאו משם:
אוני אסור וכו'. עיין פי' בקונטרס וכך מצאתי וקצת קשה בסמוך קאמר דערקת לקלוסייא והורה ר' מנא כר' אימי וצ"ל דבנותהון וקילוסייא היו סמוכים להדדי ודוחק. לכך נ"ל דמיני שטרות הם וה"ק עבד שברח מארץ לח"ל אסור לכתוב עליו אוני והוא שטר שכתוב בו לכשתברח ממני אין לי עסק בך וכ"ה בבבלי בפרקין ולכך אסור דמשחרר ליה לגמרי. אנטריס הוא שטר שכתב בו שמוכרו לפי שעה דהיינו כל זמן שהוא בח"ל שרי דאין בזה שום הפסד וכן בלשון לע"ז אינטרי"ס הוא לפי שעה אפרכרים שטר סתם מיבעיא לן אי סתמא לעולם משמע או דלמא כיון שמכרו מחמת בריחתו לח"ל כשהוא חוזר לארץ המכירה בטלה: