אור ברסלב

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין· רבי דוד פרנקל

פרק ד · הלכה ד

הלכה ג

אפותיקי. פירש"י אם לא אפרע לך חובך ממקום אחר הרי זה לפניך ע"כ. וקשה הא ודאי למ"ד דפליגי במזיק שעבודו של חבירו מוקי מתני' באומר לא יהא לך פרעון אלא מזה וכמ"ש תוס'. גם בסוגיין משמע מ"ד רבו שני משחררו מוקי מתני' בכה"ג דאל"כ מ"ט יכול לשחררו ועמש"ל בד"ה ובין רבו וכו':

בדין היה שאפי' לשום עבד וכו'. בבבלי גרסי' במאי עסקינן אילימא לפני יאוש לשום ב"ח אמאי לא ישתעבד אלא לאחר יאוש לשום עבד אמאי ישתעבד. כ' הרשב"א כולא מתני' לרבו ראשון משמע ליה וכו' מיהו רבו שני אפשר להשתעבד בו דהא קני ליה משבאי וכו' ואפשר דמקשה סובר דשבאי לא קני אפי' למעשה ידיו וכו' לישנא דמתני' דייק ליה מדקתני סתם ישתעבד ולא ישתעבד וכו' משמע בין לראשון בין לשני אלא דקשיא קרא דוישב ממנו שבי למה לי וכו' ואפשר דסובר קרא לספירת דברים בעלמא קאתי ע"ש. הנה לפמ"ש רש"י בפי' התורה והרשב"א בשם הרמב"ן דאיכא לפרושי וישב ממנו ששבו מהם מי שנשבה בידן. ודאי איכא לתרוצי קושית הרשב"א דקמ"ל אע"ג שכבר היה נשבה ביד ישראל אין עליו שם עבד ישראל עד שיטבול לשם עבד א"נ סד"א כיון שכבר נשבה ביד ישראל אין העכו"ם קונה אותה כלל קמ"ל כיון שאינו אפי' עבד ישראל העכו"ם קונה אותו בשבי. ויותר נ"ל לומר דלישנא דמתני' דייק ליה דארבו ראשון קאי מדקתני ישתעבד משמע ליה שיעבוד עבד. ולרבו שני לעולם אינו עובד בתורת עבדות גופו לא קני ליה אלא למעשה ידיו ואין זה קרוי שיעבוד דדינו כעבד ישראל ואסור לרדות בו בפרך וכ"כ תוס' דף ל"ז ע"ב בד"ה בין כך וכו' ע"ש. מיהו כשמשתעבד לרבו הראשון חוזר לעבודתו. והיינו טעמא דחזקי' דמוקי מתני' לאחר יאוש ומשום שלא יהא העבד מפיל עצמו לגייסות וכו' כדי שנפרש ישתעבד לשון עבדות ממש. מיהו בהא נראה חלוקים הירושלמי והבבלי. דלשיטת הירושלמי חזקי' טעמא דרבנן אתי לפרושי ובבבלי מפורש דטעמא דרשב"ג אתי לפרושי. וא"ת לשיטת הירוש' קשה במאי פליגי ת"ק ורשב"ג ר"ל ת"ק סובר לשום עבד ישתעבד לרבו הראשון משום חזקיה ורבו נותן לו את דמיו לשום בן חורין לא ישתעבד לשני דהא לשום ב"ח פרקי' ולרבו ראשון לא דלמא ממנעי ולא פרקי' דהא איהו למצוה כיוון ועוד כיון דאית בי' תרתי לאח' יאוש ולב"ח פדאו לכך לא ישתעבד ורשב"ג סובר אע"פ שפדאו לשום ב"ח איכא משום הא דחזקי' ומשתעבד לרבו הראשון. אבל אין לומר בין לת"ק בין לרשב"ג לשום עבד ישתעבד לרבו השני משום הא דחזקי' אע"ג דמרויח לענין מציאה ומתנה לאו הרווחה היא כמ"ש תוס' בד"ה בין כך וכו' דהא תני בברייתא ורבו נותן לו דמיו. והרשב"א כתב וכן נ"ל מן התוספתא דישתעבד לרבו ראשון דתניא עבד שנשבה ופדאוהו אם לשם עבד ישתעבד ורבו נותן לו דמיו וכו' רשבג"א בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן את דמיו ע"כ. ותימא הא ודאי רבא סובר דהך תוספתא משבשתא דהא מפורש קאמר לת"ק ישתעבד לרבו השני וצ"ע ואני תמה מהר"ן והכ"מ שלא ראו לשון התוספתא שמביא הרשב"א וא"ת איך אפשר לו' דישתעבד לרבו שני ממאן קנאו כבר שניא לה בבבלי משבאי דקנאו למעשה ידיו כדאמר ר"ל מנין לעכו"ם שקונה את העכו"ם למעשה ידיו שנאמר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה את זה יכול לא יקנו זה את זה למעשה ידיו אמרת ק"ו עכו"ם ישראל קונה עכו"ם בעכו"ם לא כ"ש. וקשה דגרסי' בבבלי פ"ק דסוטה דף ג' ע"ב מנין לא' מן האומות שבא על הכנעני' והוליד ממנה בן שאת' רשאי לקנותו בעבד ת"ל וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו. ומסקינן התם דמהם תקנו יליף. ואף דרש"י פי' שם בד"ה וגם מבני התושבים וכו' כל תושב היינו שב ממקום אחר ונתיישב כאן וקאמר קרא שמותר לקנות מבניה' אשר יהיה להם מבנות ארצך ע"כ לאו מקרא וגם מבני התושבים יליף דא"כ קשיא ליה מסקנא דהתם דמפורש ממהם תקנו נפקא אלא מודה רש"י דקרא איצטרך לגופא דוקא מבני הגרי' סביבותם אבל בני התושבים הדרים בארץ לעולם אסורים דה"ל דומיא דכנעני' קמ"ל דמותרים ואי לא כתיב אלא בני התושבים ה"א דוקא הני שריין דבלא"ה הן בארץ אבל ליקח לארץ נכרייה אשר סביבותם אסור לכך איצטרך מאת הגוים וכו'. אלא ממהם תקנו שמעינן דאפי' האם כנענית אם האב מאומה אחרת בנו אינו בכלל לא תחיה כל נשמה דהכל הולך אחר הזכר וה"ק מהם אפי' מאותן שהן בכלל לא תחיה תקנו כשהזכר מאומה אחרת ורש"י לא בא אלא לפרש קרא וגם מבני התושבים וכו' איך קאי על הנולדים מבנות הכנעני. אבל קשה א"כ דרשא דר"ל מנא ליה. וע"ק איך יליף מחד קרא הני תרי דלמא קרא לא אתי אלא דהם אינן קונים מישראל אבל שהם אינן קונים זה מזה מנא לן ונראה לפמ"ש רש"י בפרקין דף ל"ז ע"ב בד"ה מהם תקנו ריבוייא הוא דהא כתיב לעיל מיניה מהם תקנו עבד ואמה וכתיב בתרי' וגם מבני התושבים הגרים עמכם ולשתוק מיניה. והשתא אי הוה כתיב תקנו לחוד הוינן ילפין מיניה שהם אינן קונים מישראל דמיעוטא הוא אתם תקנו ולא הם והשתא דאייתר נמי מהם ילפינן מיניה דהם אינן קונים זה מזה. אלא הא דאינן קונין זה מזה ילפינן ממהם דכתיב ברישא מהם תקנו עבד ואמה ומהם דכתיב בסיפא איצטרך ללמוד מיניה דהכל הולך אחר הזכר. והשתא ניחא דהכא בגיטין והתם בסוטה מייתי קרא דוגם מבני התושבים וכו':

הלכה כרשב"ג. כתב הרשב"א וירושלמי נמי דפסק ברשב"ג היינו מהאי טעמא דהתם מוקמי לה בלפני יאוש כאוקימתא דאביי וכו' והאי לישנא לפני יאוש הוא הלכך מסתבר טעמיה דרשב"ג וכו' ע"ש. וקשה הא ר' אבהו בשם חזקיה מוקי מתני' לאחר יאוש א"כ מנ"ל דלא קאי עלה רשב"ל ואמר הלכה כרשב"ג. ולפמ"ש בקונט' דקושית הש"ס מהא דארשב"ג בשם וכו' קאי בין אר' אבהו בין אר' אילא אתי שפיר דהא לר' אבהו ודאי לא מיתוקמא הך ברייתא כמפורש בבבלי בסוגיין. מיהו קשיא דאיכא למידק דהל' כרשב"ג מדאמר ר' יוחנן עבד שברח ולא קאמר סתם המתייאש בעבדו אלא ש"מ בורח דווקא והיינו כחזקיה ש"מ דכרשב"ג ס"ל. ואזדא לה תירוצו של הרשב"א וצ"ע:

שמא אינו מעכבו מלאכול בפסח וכו'. כתב הרמב"ם פ"ה מהק"פ קטן אין מילת עבדיו וטבילת שפתותיו מעכבתו מלאכול בפסח שנא' וכל עבד איש להוציא את הקטן. וכ' במ"ל ובפ' החולץ אמרי' עבד איש ולא עבד אשה בתמיה משמע דגם גבי אשה מילת עבדיה מעכבת. עוד אני תמיה לרבינו דאיצטרך איש למעוטי קטן מאי הקשו עבד איש ולא עבד אשה ע"כ. ונראה דעדיפא מיניה ה"ל למפרך הא למסקנא דבבבלי פ' החולץ איצטרך עבד איש ללמד דעבד איש אתה מל בע"כ ואי אתה מל בן איש בע"כ. ואמרי' תו התם דשמואל דריש מיניה כל שרשות רבו עליו קרוי עבד וכל שאין רשות רבו עליו אינו קרוי עבד. ועוד דרשינן מיניה בסוגיין מעוכב גט שחרור אינו מעכבו מלאכול בפסח. והרמב"ם עזב כל הנך דרשות דאית להו פירכא הא דדרשינן עבד איש אתה מל בע"כ. ליתא דהא קיי"ל הלוקח עבד ולא רצה למול מגלגל עמו י"ב חדש. לא מל חוזר ומוכרו לעכו"ם אמאי ימול אותו בע"כ. ומה שתירצו תו' ביבמות דף מ"ח ע"א בד"ה אלא וכו' הא דריב"ל תקנת חכמים היא ע"ש לא ס"ל להרמב"ם. גם בדברי הה"מ פי"ד מהא"ב הלכה ח' מפורש כן ע"ש והאי דשמואל לא קיי"ל כוותיה אלא כריב"ל ורב בפרקין וכ"פ הרמב"ם פ"ח מה"ע. והא דדרשינן מיניה בסוגיין מעוכב גט שחרור אונו מעכבו מלאכול בפסח. נמי ליתא דהא בבבלי בפרקין דף מ"ב ע"ב מיבעיא לן אי מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה או לא ולא איפשיטא. ואס"ד דאינו אוכל בפסח מקרא תפשוט מיניה דאינו אוכל בתרומה דהא תרומה ילפינן מפסח בגז"ש דתושב ושכיר כמפורש ביבמות פ' הערל וברמב"ם פ"ז מה' תרומות. אלא ע"כ לומר דקרא אתי להוציא את הקטן. והרשב"א כ' דף מ"ה מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה כדאפשיט בכריתות ע"ש ותימא מילתא דפשיטא ליה להרשב"א מיבעיא ליה לרמב"ם וכמ"ש וצ"ע ועמש"ל פ"א ה"א בתו' בד"ה אם משקיבל וכו' וביבמות פ"ח ה"א בתו' בד"ה בנך איש וכו'. ועמ"ש בדרושים פ' כי תצא:

זו אחר זו יוצא לחירות בראשונה וכו'. כתב הרשב"א וקשה הלא קנס אינו זוכה בו אלא משעת העמדה בדין כדתנן פ' נערה וכו' וי"ל משעמד בדין איגלאי מילתא למפרע דמשעה ראשונה זכה בעצמו ויצא לחירות ע"כ. ואין דעתי נוחה בזה הא מיהת אלו הוא מודה מיפטר אין החירות חל עליו אלא משעת העמדה בדין. ואפשר לומר דאיירי בשהפיל את שנו וסימא את עינו בפני ב"ד דמיד שהפיל את שנו תו לא הוה מהני הודאתו ומתחייב על עינו וכה"ג אמרי' בסנהדרין דף ע"ח בבבלי ע"ש ובזה יש ליישב קושית תוס' בכתובות דף מ"ב ע"ב בתוס' בד"ה לא כשלא עמד בדין וכו':

בניו מה הם. וקשה במאי עסקינן אי בשבא על בת ישראל לא יהא אלא עבד אפ"ה בנה ישראל דהא קיי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ואי כבא על השפח' לא יהא אלא ישראל הולד עבד דהא תנו וולד שפח' ונכרית כמוה וי"ל בשפחה אירי ודוחק א"נ אתיא כמ"ד עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. ותו' כתבו דף מ' ע"א בד"ה אותו עבד וכו' מעוכב גט שחרור מותר בשפחה ע"ש. וכ"כ הרשב"א וקשה הא בסוגיין פליגי בבניו ש"מ דאסור בשפחה דבנשוי שפחה ודאי לא קמיבעי' לן:

לא מסתבר חילופין וכו'. נראה סתמא דש"ס סובר היוצא בשן ועין צריך גט שחרור והיוצא משם יאוש אינו צריך גט שחרור ור"י בר' בון סובר היוצא בשן ועין א"צ שחרור והיוצא משום יאוש צריך גט שחרור והיינו פלוגתייהו דאמוראי דלעיל:

א"ל אם כתבת יאות את עבד. עי' בקונט' בלישנא בתרא וכ"פ רש"י. אך תו' דף מ' כתבו דמותרת בעבד וראיית' והא דאר"י עבד שברח וכו' וכופין רבו לכתוב לו גט שחרור מאי קמ"ל פשיטא לא יהא אלא חציו עבד וחציו בן חורין דתנן לקמן דכופין ע"ש. ונ"ל דרש"י סובר דקמ"ל דאינו צריך לכתוב לו שטר על דמיו דלקמן בחציו עבד וחציו ב"ח תנן דכותב לו שטר על דמיו וא"ל הא נמי פשיטא כיון דלאחר יאוש איירי פשיטא דאינו כותב לו שטר דהא ממונו אפקרי' דסד"א שאסור לשחררו דכתיב לעולם בהם תעבודו אבל כשנותן לו דמיו התורה התירה לשחררו כדתנן פ"ק דקידושין קיו"ל דכופין לשחררו בלא דמי. ומ"ש תוס' עוד וכן הא דאמר בירושלמי פ"ק דף ה' היכא דאמר שחררו כופין את היורשים לקיים דברי המת תיפוק ליה משום דאסור בשפחה ובבת חורין וכ"כ הרשב"א בחידושיו. ותימא הא אין בלשון הזה לשון שחרור האב אלא שהוא מצוה את בניו שישחררו אותו וכ"כ הרשב"א גופי' דף ל"ח ע"א בד"ה דתנן וכו' ע"ש. ומ"ש הרשב"א דף מ' בשם התו' לפירש"י מאי קמיבעי' לן לקמן מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה או אינו אוכל פשיטא דאינו אוכל כיון דאסור בשפחה הרי הוא כישראל גמור יוצא מרשות האדון לגמרי ולא קרינן ביה קנין כספו ע"כ. ותימא מי לא מודה דחציו עבד וחציו ב"ח אסור בשפחה כדתנן במתני' ואפ"ה קמיבעיא ליה לש"ס אם אוכל בתרומה כמפורש בבבלי דאיבעי' דמיבעי' ליה התם לענין קנס בעי למפשטה מברייתא דחציו עבד וכו' ע"ש. גם תו' כ' כן דף מ"ב ע"ב בד"ה מעובר וכו' ע"ש מיהו י"ל דשאני חצי עבד וחצי ב"ח דמשום צד עבדות שבו קרינן ביה קנין כספו. אך ה"נ איכא למימר כיון דאינו משוחרר גמור ואסור בבת חורין קרינן ביה קנין כספו דלא פקע קנינו מיני' וצ"ע:

קל הוא בשחרור. ב' תוס' בפרקין דף מ"א וא"ת ולאביי דאמר בפ' כל שעה למפרע הוא גובה היכי משני למתני' דהבא כרבי לא מצי סבר דהא רבו הראשון לא מצי לשחררו דאינו מפקיע מידי שיעבוד וכעולא נמי לא אתיא דאין העבד חייב כלו' במצות דודאי שחרורו של השני שחרור מעליא הוא כיון דלמפרע הוא גובה. וכ' המהרש"א וא"ל דאין העבד חייב כלום לרבו הראשון אף על העודף דשפיר שחררו רבו השני דא"כ במאי פליגי דלכ"ע היזק ניכר הוא ע"ש. ולפום סוגיין לק"מ די"ל מודה אביי בשחרור דקל הוא שהקילו בשחרור ואי קשיא במאי פליגי הא מסקינן דטעמא דרשב"ג דקניס אך קשה מאי מייתי ראיה לר' יוחנן מרשב"ג רבו השני למאן כותב דלמא כותב לראשון על העודף וי"ל כיון דלא פסיקא שיהא עודף לא ה"ל למסתם אלא המשחרר כותב הא פעמים שאינו כותב כגון שאין שם עודף אלא ודאי רבו הראשון משחרר דלעולם כותב לשלם שיעבודו של השני:

תוכן העניינים

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה