שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין· רבי דוד פרנקל
פרק א · הלכה א
המביא גט. כתבו תוס' בשם ר"ת לכך נוהגים לכתוב י"ב שורות בגט דגט בגימ' י"ב ור"י כ' בשם ר"ה גאון ור"ס משום דכתיב ספר כריתות כשיעור י"ב שיטין המפסיקיו בין ארבע חומשי ספרי תורה שצריך להניח ד' שיטין בין כל ספר והפסק שבין וידבר למשנה תורה לא חשיב שאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה ע"כ. ול"נ סמך וטעם למנהג דכתיב אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה. ותיבת זה נראה כמיותר דהל"ל איה אבל בא לרמז דבעינן בספר כריתות י"ב שיטים כמרן ז"ה. וכה"ג דרשו בכריתות דף ה' ע"ב שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם זה בגימט' י"ב לוגין הויין וסמכו על דרש זה לדינא לענין חיוב כרת בעשיית שמן המשחה דכתיב וכמתכונתו וגו' בעינן שתהא עשייה דומיא דשמן משחת קדש ע"ש:
ממדינת הים. כתבו תוס' הא דלא נקט המביא מח"ל וכו' דאתי למעוטי רקם וחגר דסמוכות ומדינת הים משמע רחוקות ע"ש ובר"ן. ונ"ל דאשמועי' דבעינן דומיא דמדינת הים שאינן בקיאין בדקדוקי גיטין ואין שיירות מצויות כמ"ש בקונט' לאפוקי אותן עיירות דגמירי ושכיחי ביירות דומיא דבכל שהן כא"י וה"ה רקם וחגר וזה מבואר מאוד ברש"י:
מן הרקם ומן החגר. עיין פי' בקונט' וכ"פ רש"י. וכ' תוס' והרשב"א וקשה קדש וברד מארץ פלשתי' הם והן מא"י ע"ש. נ"ל דבזמן ר"ג לא היו חבירים דרין שם ואין הדבר תלוי בא"י לחוד אלא שיהיו בקיאין דרין שם ואפשר לומר דאף עולי בבל לא כבשום אינן בכלל א"י והא דקחשיב בספרי רקם דחגרא בכלל עיירות שכבשו' עולי בבל לאו היינו רקם דפלשתים וכ"כ הר"ן. ומ"ש תוס'. הכא משמע דישראל דרין ברקם ובנדה פ' דם הנדה תנן כל הכתמי' הבאים מרקם טהורין ור"י מטמא מפני שהן גרים וטועין ע"כ. איני מבין קושייתם הא ר"ג כמה דורות לפני ר' יהודה היה ואז היו ישראלים דרין שם ובזמן ר"י יצאו משם:
אילו המביא וכו'. עמש"ל הלכה ג' בד"ה אף הלקוחות וכו':
שניא היא שאינן בקיאין בדקדוקי גיטין. משמע דלאו בלשמה לחוד הוא דאינן בקיאין אלא אף בשאר דיני גיטין. וכן מפורש לקמן בסוגיין דגרסי' עד שיאמר בפני נכתב ביום ונחתם ביום נכתב לשמה ונחתם לשמה. והיינו כפירש"י ודלא כמ"ש תוס' דף ב' ע"ב בד"ה לפי וכו' בשם ר"ת בכל הלכות גיטין בקיאין חוץ מכתיבה לשמה. ומאי דקשיא לתוס' שם מהא דפריך בבבלי דף ט' ותו בין לרבה בין לרבא הא איכא מחובר אלמא לרבה דוקא נקט לשמה בכלל מוליך ומביא ולא נקט מחובר ע"כ. נ"ל דקושית הש"ס היא אליבא דר"ט דפ"ד דמקשה הך ברייתא כר"מ אתיא דסובר עידי חתימה כרתי כמפורש שם בבבלי בהך סוגיא ע"ש. ובפ"ב דף כ"א ע"ב קאמר רשב"ל לר"מ כתבו לתורף תלשו וחתמו ונתנו לו כשר הלכך אין לפרש בפ"נ ובפ"נ בתלוש קאמר דהא אפי' נכתב במחובר נמי כשר וכל שאינו בכלל בפני נכתב אינו בכלל בפני נחתם. והר"ן כתב מ"ש רש"י למ"ד לפי שאין בקיאין לשמה שיילינן ליה אם נכתב לשמה ואמר אין ע"כ יש לזה הוכחה בירושלמי דגרסי' התם בפ"נ ובפ"נ היינו בפ"נ לשמה ובפ"נ לשמה. וכ"כ בחי' ודבריו אלו משוללי הבבנה. ונ"ל שכיון להא דאמרי' בסוגיין עד שיאמר בפ"נ לשמה וכו' משמע דשיילינן ליה וצריך שיאמר לשמה דודאי בתחילת דיבורו א"צ שיאמר כן. וממ"ש דס"ל לירוש' בפ"נ קאי נמי אשאר דקדוקי גיטין ולא אלשמה לחוד ממילא שמעינן דשיילינן ליה דכל הני מילי לאו בכלל בפ"נ סתמא נינהו וכמ"ש המהרש"א בתו' בד"ה לפי וכו' ע"ש. ומה דמקשי' תו' ורשב"א ור"ן לפירש"י דא"כ הל"ל איכא בינייהו אם צריך לשאול ועוד א"א דלא משתמיט בשום מקום דצריך לשאול. נ"ל ודאי מודה רבה אם לא שאלו סגי בהכי בדיעבד דהא קיים תקנת חכמים אלא לכתחלה בעינן למישייליה שמא לא כיון להעיד על כל הפסולים וכמ"ש בסמוך אבל בדיעבד לאחיישינן דסתם ספרא דדייני מיגמר גמירי גם אפשר שהעיד על כל הפסולים וגם הבעל סובר כיון שאמר השליח בפ"נ מסתמא שאלוהו הב"ד ולא אתי לערער ולא אמר א"ב אלא בדבר דאפי' בדיעבד פוסל. ומיושב שפיר קושיא הראשונה. גם מאי דמקשה הרשב"א ליתקון דנימא שליח בפירוש נכתב לשמה ואי גייז ליה נישייליה דהשתא נמי שיילינן ליה ועד דאמר נכתב לשמה לא מתכשר ע"כ ונ"ל דל"ק דהא כבר אמרנו דאינו מעכב בדיעבד. גם קושיא השניה לאו קושיא היא לפמ"ש שמפורש כן בירושלמי וגם בבבלי משמע כן דקאמר מי קתני בפ"נ לשמה וכמ"ש תוס' ונכון הוא:
ר' מנא סבר מימר בערר שחוץ לגופו וכו'. בבבלי דף ג' ע"א גרסי' האי קולא חומרא היא דאי מצרכת ליה תרי לא אתי בעל ומערער ופסיל ליה חד אתי בעל מערער ופסיל ליה כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה וכו' מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה. וכ' תוס' י"ל דפסיל ליה ממש וכו' ואין נראה לר"י לפרש כן וכו' ועוד מדלא תנן ברישא המביא גט ממדינת הים אם יש עליו עוררין וכו' ע"ש. ונ"ל דס"ד דמקשה דלא מהני בפ"נ ובפ"נ אלא לערער שחוץ מגופו ואין בו ממש אבל ערער שבגופו ויש בו ממש מהני וכדס"ד דר' מנא ומסיק כיון דהחמירו והצריכו שיתננו בפני שנים או שלשה והם שואלים השליח על כל דבר מעיקרא הבעל מידק דייק בכל דבר ולא אתי לאורועי נפשיה בערעורו. ופירוש זה מדוקדק בלשון הש"ס דרש"י פי' ולא אתי לאורועי נפשיה קאי אשליח ע"ש והוא דחוק שהרי השליח לא יבא ויערער:
וייבא כהדא כתב כל נכסיו וכו'. כ' הרשב"א בשם הר"א הא דאתפלגון בכותב נכסיו לשני בני אדם ליתא דהא קיי"ל בתרי גופי פלגינן דיבורא ובעה"ע כ' הכא לאו כתרי גופי הוא דהא כותב כל נכסיו ביחד לשני בני אדם היא וכיון דנכסים אינן מוחלקין כעדות אחת היא ולא פלגינן דיבורא אבל בכותב לעבדו עצמך ונכסי קנויין לך בההיא פלגינן דיבורא ומה שתלאן זו בזו בירו' כבר תירצנוה למעלה. כדפירשתי בקונט' ע"כ. וקשה בירוש' פ' אלמנה ניזונת הלכה ה' גרסי' ע"כ בשמכרה להן בד' שטרות מכרה בשטר א' תפלוגתא דר"י ורשב"ל וכו' והא התם דתרי גופי נינהו ואפ"ה קאמר לר"י פסול ש"מ דקסבר הירושלמי דאפי' בתרי גופא לא פלגינן דיבורא לר"י וי"ל התם נמי לגוף אחד דמיא דבמאי קנו כולהו בהאי שטרא וכבר נתבטל מקצתו ולא דמיא לעדות בעל פה. וצ"ע. ומה שהקשתי שם בתו' בד"ה כתב וכו' לסברת בעה"מ דהתם מוכח אפי' אין הפסול בעדים נמי לא אמרינן פלגינן דיבורא יש לתרץ דכוונתם דגבי עבד לא נתבטל שום דבר מן המתנה אלא שמחוסר קיום משא"כ בשטר שימכרה לארבע דודאי לגבי האחרון נתבטל. ולפי מ"ש בכתובות פי"א ה"א בתוס' בד"ה ר"י בעי וכו' ע"ש. נ"ל ראיה מבוררת לדעת האומרים קנין שנתבטל מקצתו נתבטל כולו והובא בב"י ובסמ"ע סס"י ר"ג ע"ש. ולא מטעמיה דתאמר דדמיא לקני את וחמור דלא קני דהך טעמא ליתא כמ"ש הסמ"ע שם אלא כמ"ש דשטר וקנין שנתבטל מקצתו נתבטל כולו:
וחרנה אמר לא יאית אר"ל. כ' הרא"ש ספ"ק דמכות ופסק הר"ת ז"ל דהלכה כר"י אע"ג דאיכא מ"ד לא יאות אר"א קיי"ל כר"י לגבי רשב"ל ע"כ וקשה הא אפי' מ"ד לא יאות אר"ל מודה דהלכה כר"י אלא קסבר אין טעמו דר"י משום עדות שבטלה מקצתה וכו' אלא דר"י סובר מודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו דפסול והאי שטרא מזוייף מתוכו הוא ורשב"ל סובר דפליג ר"א אף במזוייף מתוכו. וכ"נ מסידור דברי הרי"ף במכות שם דמפרש הירושלמי כן. מעתה מ"ד לא יאות אר"ל סובר נמי דשאני גט אשה ועבד דאינן מזוייפים מתוכו ומודה ר"י דפלגינן דיבורא. ומ"ד יאות אר"ל סובר הכותב כל נכסיו לעבדו דמיא לכותב כל נכסיו לשני בני אדם וכו' דבתרווייהו פוסל ר"י משום עדות שבטלה מקצתה. לפ"ז גם מהאי דכתובות פ' אלמנה ניזונת נמי לק"מ דלמ"ד לא יאות אר"ל לא איפשיטא האיבעיא דהכא ודהתם. והשתא אי אמרי' כמ"ד לא יאת אר"ל הלכתא כר"י ומ"ד יאות אר"ל לית הלכתא כר"י דהא רבא פליג וס"ל גבי עבד עצמו קנה ונכסים לא קנה דפלגינן דיבורא. מיהו הרשב"א בחידושיו בסוגיין כ' כפי' הר"ת ע"ש. ואינו מוכרח דלפי סברתו ולפמ"ש י"ל דבין למ"ד יאות ובין למ"ד לא יאות אר"ל לתרווייהו הלכה כר"י. עוד כ' הרא"ש שם ור"י הלוי פסק הלכה כר"י וכו' דרבא לית ליה ההוא דירושלמי דמדמי להו אהדדי ומודה רבא בכותב נכסיו לשני בני אדם דמאחר שפסולין לזה פסולין לזה וטעמא משום דאתי לאחלופי בשטרות דעלמא שלא יאמרו קרוב כשר להעיד אבל בגט שחרור לא חיישינן לאחלופי הואיל וצ"ל בפ"נ ובפ"נ ע"כ. ותימא הא ודאי טעמא דר"י לאו משום אחלופי הוא דא"כ קשיא הך דפ' אלמנה ניזונת וכיון שכן מנ"ל להמציא גזרות חדשות אשר לא נזכרו בתלמוד אדרבה משמע בהיפך מדברי הגאון שמביא הרא"ש שם בשטר שיש בו ג' עדים ואחד מהן קרוב או פסול וכו' כשר דאמרינן דלמא חד רווחא שביק למאן דקשיש מיניה ובא קרוב זה וחתם ע"כ. ולא גזרינן לאחלופי. ולפי סברתו טפי הל"ל דמ"ד לא יאות אר"ל סובר טעמא דר"י משום אחלופי ולא דמיא הא דר"י לכותב כל נכסיו לעבדו ואין אנו צ"ל דרבא פליג אירושלמי וצ"ע:
צריך שיהא מכיר וכו'. בבבלי דף י"א ע"ב איתא נמי להך בעיא. והרבה פירושים נאמרו בה כמ"ש הרשב"א בתי'. ופירושי בקונט' נוטה לפי' הרשב"ם שכ' הרשב"א אך לענ"ד פירושינו מרווח יותר גם מיושב קושית הרשב"א שם איך יטעו הבעל והסופ' ולא ידעו שהם עכו"ם. דעיקר האיבעיא על השליח ולא על הבעל והסופר:
אם אין שם בהכ"נ מצטרף עשרה. כ' בש"ע א"ע סי' קלט רגילין ליתן גט לפני עשרה ובסדר הגט סעיף ס"ו בהג"ה כ' ונהגו ליקח עשרה אצל הגט לפרסומי מילתא וקשה א"כ קידושין נמי ליהוו בעשרה כדי לפרסומי מילתא ולא מצאתי מי שכ' כן אדרבא בב"ש סוף סי' ל"ד משמע קצת שא"צ עשרה לקידושין אפי' למנהגא אלא לברכה צריך עשרה וברכת אירוסין שאני שאינה דוקא בשעת מעשה ונ"ל דעיקר טעם וסמך למנהג זה הוא מסוגיין שיהא השליח נאמן שהן ישראלים:
ולא אמר לה וכו'. בקונט' הגהתי ולא א"ל בפני שניה אבל לה לבדה אמר בפ"נ. משום דקשיא לי אס"ד דלא אמר כלל בפ"נ מאי קאמר דר"י רבא מרשב"א כיון דהגט פסול אי לא אמר בפ"נ דר"י היינו דרשב"א כל שלא בא לידה בהכשר אינו גט מיהו י"ל לר"י דאמר הטעם לפי שאין עדים מצויין לקיימו בדיעבד כשר א"כ הוה טפי מדרשב"א שהרי בא לידה בהכשר מיהת כיון דבדיעבד כשר. לפ"ז הא דמשני בסמוך טעמא דר"י שאין האשה נאמנת וכו' או כדי להחזיקה גרושה בפני שנים כל שלא נתנו לה בפני שנים הגט פסול. ואפי' המביא גט בא"י צריך ליתנו בפני שנים כדי להחזיקה גרושה ועיי' בחי' רשב"א דף ה' ע"ב דמסיק כן אפי' לר"מ. ומ"ש עוד שם בד"ה אבל בירו' משמע דפסקו הלכה כר"מ אפי' חזר ונטלו ונתנו בפני שנים ואמר בפ"נ תצא והולד ממזר מדאמרי לקמן בפרקין ר"י בר אדא וכו' בשם ר"ל הלכה כר"מ בגיטין וכו' ושמא בירושלמי לאו בשנטלו ממנו וכו' ע"ש שהאריך. ותימא וכי שבקינן מעשה רב דעבד ר' יוחנן דאמר לרבין טלהו ממנה וכו' מפני דברי ר"ל הא קיי"ל אין הלכה כתלמיד במקום רב. ואף בבבלי שם נזכר מעשה זה אלא שקיצר בדבר שאין צורך בו לסייעתא דמייתי מיניה וזה ברור ועמש"ל הל' ג' בתו' בד"ה הלכה כר"מ וכו':
ור"י כרשב"א וכו'. כ' תוס' והרשב"א דף ה' ע"ב בד"ה יטלנו וכו' אבל לאחר כדי דיבור מספקא לר"י אי מהני כל זמן שעסוקים באותו ענין או לא ע"ב נראה לפמ"ש הרמב"ן הא דתני לקמן פ' הזורק א"ל כנסי שט"ח זה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך בשהיה מדבר עמה על עסקי גיטה איירי ע"ש א"כ הא דפליגי ר' וראב"ש בכנסי שט"ח זה איירי אף במדבר על עסקי קידושיה ואפ"ה פליג ראב"ש וסובר דצריך שיטלנו הימנו וכו' א"כ לפום סוגיין דמדמי הא דר"י לרשב"א משמע אף לר"י לא מהני באומר בפ"נ בעודן עסוקים בענין גיטה. מיהו י"ל לפמ"ש הרשב"א בפ' הזורק שינויי' אחרינא דמתני' אתי לאשמועי' כר' ע"ש וכ"כ הרמב"ן והר"ן אין ראיה משם. והך תירוצא בתרא נ"ל עיקר דאי כתרוצא קמא קשיא ה"ל לש"ס בבלי דף ע"ח למיעבד כולא צריכותא אליבא דר' ולימא הכי ואי איתמר בישנה ה"א באומר כנסי שט"ח זה ומדבר עמה על עסקי גיטה סגי דה"ל כאומר הא גיטיך קמ"ל דאפי' במדבר על עסקי גיטה מצריך ר' שיאמר הא גיטיך אלא ודאי כשהיא נעורה ומדבר עמה בעסקי גיטה סגי ועיין במשנה למלך ריש ה' גיטין ואני תמה מהטור וש"ע א"ע סי' קמ"ב שלא הזכירו אם אומר בפ"נ בזמן שהן עסוקין באותו ענין דספיקא הוא וצ"ע. ומ"ש הרא"ש והטור בשם הרמ"ה שאם מסרו לה בפני עדים א"צ לחזור וליטלה הימנו ולא סגי שיאמר בפני עידי מסירה בפ"נ ע"ש קשה הא מעשה דרבין משמע ודאי דעדיין היו עדיה מסירה שם דאל"כ ה"ל לפרש והא ודאי אין סברא לומר דמסר לה שלא בפני עידי מסירה דהא קיי"ל כר"א דאמר עידי מסירה כרתי. גם לישנא דגמרא דקאר"י ואמור לה בפני שנים וכו' משמע מפורש שצריך שיאמר לה בפ"נ ולא מהני אמירתו לעדים שלא בפניה ומ"ש בקונט' בלישנא בתרא קשה דהא לקמן פ' המגרש א"ר יוחנן הלכה כרשב"א. גם לקמן פ' הזורק מוקי ר"י סתם מתני' כרשב"א ועמ"ש שם:
וחש לומר משלוחי הבעל קבלה. ותימא הא תנן לקמן פ"ג שהשליח השני צריך שיאמר שליח ב"ד אני א"כ ממילא ידעינן אם נעשית שליח משלוחי הבעל. והא ודאי ליכא למיחש דלמא משקרת דא"כ לא תהא נאמנת להביא גיטה ועוד מה לה לשקר לא תאמר ולא מידי ותהא נאמנת דהא גיטה בידה ודוחק לומר בא"י איירי שא"צ לומר שליח ב"ד אני:
תמן אריב"ל שנייא היא שאינן בקיאין וכו'. וא"ת אף אי ס"ל לפי שאין עדים מצויין לקיימו נמי קשיא אמאי לא צריך וי"ל דאתיוהו בי תרי והרי הן מצויין לקיימו אבל משום שאין בקיאין לשמה צריך וכ"מ בבלי דף ה':
והא תנינן והמוליך. וא"ת למה לא מקשה הך קושיא לעיל בריש פרקין אריב"ל דאמר טעמא דמתני' לפי שאין בקיאין וי"ל סובר הש"ס ריב"ל אית ליה נמי דר"י לפיכך אף במוליך צריך שיאמר אבל השתא דקאמר עכשיו שחבירים מצויין בח"ל אצ"ל בפ"נ ש"מ דלית ליה דר"י וקשיא מתני'. מיהו קשה לפמ"ש בסמוך דאיירי בדאתיוהו בי תרי א"כ שפיר מצינן למימר דריב"ל אית ליה דר"י:
אתא עובדא קומי ריב"ל א"ל לית צריך. כ' הרשב"א דף ו' הלכתא כרבא אע"ג דר"י וריב"ל פליגי וריב"ל כרבה וקיי"ל כריב"ל לגבי ר"י הכא כיון דרבא בתרא הוא קיי"ל כוותיה ע"ש. ולא ידעתי למה ליה לדחוקי נפשיה הא לפום סוגיין אף ריב"ל סובר האידנא דמצויין חבירים בח"ל הכל בקיאין:
שנים שהביאו את הגט אצ"ל בפ"נ. בבבלי דף ט"ז גרסי' א' אומר בפ"נ וכו' ארשב"י אר"י ל"ש אלא שאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם אבל גט יוצא מתחת ידי שניהם. כשר אלמא קסבר שנים שהביאו גט אצ"ל בפ"נ ופירש"י דטעמא משום שאין עדים מצויין לקיימו והרי יש עדים וא"ת א"כ אפי' בשאין שניהם שלוחים נמי וכו' וי"ל לא פלוג רבנן אבל כששנים הביאוה מילתא דמוכחא ולא שכיחא היא ולא אתמור בה רבנן. ותו' כ' ונראה אפי' למ"ד לפי שאין בקיאין לשמה איירי הכא דלאחר שלמדו בבי תרי דלא שכיח לא גזרי' שמא יחזור הדבר לקלקולו ע"כ. וקשה לפירש"י מאי שייך הבבלי דף ה' ע"א לרבה א"ה אפי' בי תרי נמי הא גם לרבא קשיא אפי' חד שהביא ואחר עמו נמי סגי וכקושית רש"י וצ"ל דדוקא תרי משום דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן א"כ אף לרבה ל"ק דהכי משני הש"ס שם לרבה. ולולי תירוצו של רש"י לרבא הוה ניחא לן למה לא מוקי לה כרבה נמי וכשיטת תוס' משום דקשיא ליה לרבה מנ"ל לר"י שנים שהביאו גט אצ"ל בפ"נ דלמא דוקא הכא דא' אומר בפ"נ ואחד אומר בפ"נ הוא דהוי מלתא דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן אבל בשנים שהביאו סתמא צ"ל בפ"נ דמלתא דשכיחא הוא וגזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו אבל השתא דפירש"י אפי' לרבא שנים שהביאו אצ"ל בפ"נ משום דמלתא דלא שכיחא הוא אי אפשר לומר כן דא"כ גם לרבא מנ"ל דקסבר ר"י שנים שהביאו אצ"ל בפ"נ. אבל לשיטת תוס' דאמרו לרבא כי אתיוהו בי תרי אצ"ל בפ"נ היינו טעמא משום אלו אמרו בפנינו גירשה מי לא מהימנו ואין מקום לקושית רש"י ופירוקיה. וכ"כ הרשב"א. הדרא קושיין לדוכתא דליכא להוכיח מידי לרבה דלמא דוקא הכא כשר דמלתא דלא שכיח הוא שיהא א' אומר בפ"נ משא"כ בשנים שהביאו גט ולא אמרו כלום לא הוה מלתא דלא שכיח כולי האי וגזרו בו רבנן:
ר"י בן יוסי בשם ר' יוחנן צריך. עיין פירושי בקונט' וא"ת הא אמרינן לעיל בריש פרקין דרי"א לפי שאין עדים מצויין לקיימו וי"ל כיון דעיקר טעמא דשנים אצ"ל בפ"נ משום דאלו אמרו בפנינו גירשה מי לא מהימנו ואנן תנן הכל כשרים להביא הגט אפי' קרובים ופסולים והני אלו אמרו בפנינו גירשה לא מהימני וגזרינן כשרים אטו פסולים. מיהו בבבלי פ"ב דף ט"ז ע"ב מפורש דתרי אמוראי אליבא דר"י ולית ליה לבבלי הך גזרה דא"כ גם רבא ה"מ למסבר כלישנא בתרא דהתם ע"ש. ועמ"ש בסמוך:
הוא עצמו שהביא את הגט א"צ ליתנו לה וכו'. וקשה הא קיי"ל כר"א דאמר עידי מסירה כרתי כמפורש לקמן פ' המגרש בירושלמי ובבלי א"כ פשיטא שצריך ליתן לה בפני שנים. וכן קשיא נמי אהא דאמרי' לעיל טעמא דר"י כדי להחזיקה גרושה בפני שנים למה לי הך טעמא תיפוק לי דצריכין עידי מסירה מיהו לעיל י"ל דה"ק לכך הצריך שיאמר בפני שנים בפ"נ כדי להחזיקה גרושה אבל כאן קשיא ודוחק לומר דה"נ לענין שאין צ"ל בפני שנים בפ"נ קאמר ומכאן נראה ראיה לשיטת הרי"ף דאף לר"א ע"ח לחוד כרתי ועמ"ש בסמוך בד"ה ולא כן. מיהו בבבלי דף ה' מפורש הוא עצמו שהביא גיטו אצ"ל בפ"נ:
כפוניה ויהיב לה חורן. בקונט' פירשתי דכפוהו לפי שהיה כהן. מיהו בש"ע סי' קנ"ד סעיף כ"א בהג"ה כ' מי שגירש אשתו בגט כשר ויצא קצת לעז על הגט יש לכופו לתת גט אחר ע"כ. לא מצאתי לזה ראיה מבוררת. ונ"ל שמסוגיין למד כן. מיהו לפי' בקונט' אין ראיה מכאן דהכא ה"ל כנושא אשה בעברה שכופיו אותו להוציא במפורש שם בש"ע סעיף כ' ע"ש וצ"ע:
ולא כן אר"י וכו'. עיין פי' בקונט' וקשה הא ודאי היו שם עידי מסירה דאל"ב פסול דקיי"ל כר"א וכמ"ש בסמוך בד"ה הוא עצמו וכו' א"כ לא נבדק הקול מפי נשים לחוד ודוחק לומר שעידי המסירה יצאו משם למדינת הים וליתנהו תמן למישלינהו ועוד צ"ל דסוגיין פליג אבבלי פ"ב דגרסי' התם אמר אמימר משמיה דרב דימי הני בי תרי דיהיב גיטא קמייהו צריכין למיקריי' הא דקאמר התם דעייליה לבי ידיה לבתר דקריוהו וכו' ע"ש דלא משמע הכי במעשה דחיננה מיהו הא י"ל אע"ג דצריכין למיקריי' מ"מ אי לא קראוהו חוששין לה ויותר נראה מכאן כמ"ש הרי"ף דע"ח לחוד נמי כרתי. אך קשה לשיטת הרי"ף הא דפריך בבבלי דף י"ט מיתיבי' ה"ז גיטיך ונטלתו וכו' וחזר ואמר שטר פסים הוא מגורשת ולא כל הימנו לאסרה ואס"ד צריכי למיקריי' לבתר דקריוהו מי מצי אמר הכי ע"ש. מאי קושיא דלמא ברייתא איירי בשאין שם עידי מסירה אלא עידי חתימה וכ"ת אי בדליכא עידי מסירה למה אין הבעל נאמן לאסרה הא איהו הוא דאפיק לקלא ויהא נאמן במיגו דאי בעי אמר להד"ם. דודאי צריכין לאוקמי שיש שם עדים שראו המסירה אבל אינן עידי מסירה ממש הלכך לא קרו לגיטא וי"ל מי לא מודו הרי"ף והרמב"ם דלכתחלה בעינן תרווייהו כמ"ש הרמב"ם פ"א מה"ג ואס"ד דהך ברייתא איירי בשאין שם עידי מסירה ודאי שראוי להאמין להבעל דשטר פסול הוא. ואדרבא מכאן ראיה לשיטת הרי"ף דהכי משמע דאי לא קריוה אינה מגורשת קשיא מתני' דלקמן כתב גט לאיש ושובר לאשה וכו' כמ"ש תוס' שם בד"ה צריכי למיקריי' וכו' ומה שתירצו דנהי דאסורה להנשא בדלא קרייה מ"מ אם ניסת לא תצא ע"כ. קשיא לי א"כ מאי פריך מברייתא ה"ז גיטיך ונטלתו וכו' דלמא הא דקאמר ולאו כל כמיניה לאסרה היינו לאסרה על בעלה השני ובשניסת איירי והרשב"א השמיט תי' זה גם תי' השני דחוק קצת. אבל לשיטת הרי"ף ניחא דאע"ג דלא קריוה עידי מסירה מ"מ מתכשר בע"ח לחוד בדיעבד ולי קשיא דלמא מתני' בסתם איירי דלא ידעינן אי קריוה או לא ולת"ק ודאי פסול נמי משום דלא קריוה דהא מדנתן לה השובר מסתמא לא קריוה ועיקרא דמלתא משום ר"א נקט לה דפליג את"ק וקאמר דלאחר זמן כשר ולאו כל כמיניה של הראשון לאבד זכותו של השני קמ"ל אע"ג דהשתא נראה דלא קריוה אפ"ה כשר לאחר זמן דלאו כל כמיניה לאבד זכותו של השני דאמרינן מסתמא קריוה ועבדי הכל כדינא. ועוד קשה מאי פרק הש"ס בבלי ביבמות פ' האשה רבה ממתני' דכתב גט לאיש וכו' מאי ה"ל למיעבד דלמא מתני' בשנודע קודם שניסת וכדמוקי לה שמואל בגיטין דף פ' ולכך תצא וכל הדרכים האלו בה משום דלא ה"נ לאינסובי כיון שנמצא פסול בגט אבל אם לא נודע עד שניסת מודו דלא תצא דמאי ה"ל למיעבד וי"ל רבא דפריך מיניה סובר כרב אדא בר אהבה דמוקי פלוגתייהו דת"ק ור"א בשנודע לאחר שניסת ופריך שפיר מאי ה"ל למיעבד. ומכאן ראיה לפסק הרי"ף והרא"ש שפסקו דתרוצו של ראב"א עיקר ע"ש. וא"ת אדפריך רבא מת"ק ליסייעא מדר"א דהלכתא כוותיה כמ"ש הרי"ף והרא"ש ונימא דמה"ט קאר"א אם לאחר זמן יצא ה"ז גט משום דמאי ה"ל למיעבד וי"ל לישנא דמתני' קשיא ליה דקאמר ה"ז גט משמע דלא תצא אע"ג דהשתא נראה דלא נתן לה הגט אלא השובר:
נתן לה את גיטה וכו'. וקשה הא אמרינן בסמוך הוא עצמו שהביא גיטו א"צ שיאמר בפ"נ והכא בשהוא בעצמו אומר לה הא גיטיך בתצרך שבעכו איירי ודותק לומר בשא"ל ע"י שליח איירי וצ"ע. כ' הרשב"א פ' הזורק דף ע"ז ע"ב נתן הגט בחצרה שבציפורי וא"ל הא גיטך בחצרך ואמרה תזכה לי חצירי בזו נראה דמגורשת ומצאתי בירוש' פ"ק נתן לה גיטה וכו' ואר"ח נעשית כמי שהיתה ידה ארוכה אלמא בכענין זה זכתה לה חצרה ומגורשת. אא"כ תדחה דר"ת כר' הושעיא ס"ל והראשון נראה ע"כ. ולפמ"ש בקונט' אף מר' ירמיה מוכח כן דהא עד כאן לא מיבעיא ליה לר"י אלא אי צ"ל בפ"נ או לא אבל כי קאמר בפ"נ ודאי מגורשת וכן סובר ר' אבא. אך נ"ל דאין מכאן ראיה דאיכא לאוקמי בשעומד בצד חצרה דעכו חציה בא"י וחציה בח"ל כדאמרינן לקמן ה"ב והיא עומדת בח"ל וחצרה באותו צד שהוא א"י ולכך נקט עכו דוקא כדי שתוכל לעמוד בצד חצרה. והר"ן כ' אדברי הרשב"א ולא ידעתי איך מתגרשת הא בשעה שזרקו בחצר לא הוי שליח דידיה ודידה ואינו אלא כנתנו בידה לפקדון וכי אמרה תזכה לי חצירי היכי מתגרשת הא בעינן שיאמר לה הא גיטיך וכו' ע"ש. ואיני מנין דבריו הא קיי"ל אף במדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה סתם סגי וזו קבלת גיטה וקנין חצרה באין כאחד:
הכל הולך אחר התפוש בעדים. עיין פי' בקונט'. ותו' כתב בב"מ דף ז' ע"ב בד"ה דאית וכו' ובירושלמי איכא אר"א הכל הולך אחר מי שתפוש עדים ופליג אגמרא דידן דמזכיר זמן וסובר דעידי מסירה כרתי והשטר כשר בלא עידי חתימה ושמין כמה שוה שא"צ לחזור אחר עידי מסירה ולית ליה האי לישני דפ' גט פשוט דסבר רשב"ג עידי חתימה כרתי ע"כ. ותימא הא ודאי תפיסת זמן נמי שוה מידי דבלא זמן אינו יכול לטרוף מלקוחות ולמה לא קחשיב גם הזמן ועוד לשון הכל הולך אחר וכו' לא משמע כדבריהם ועוד מי לא עסקינן שעידי מסירה שם א"צ לחזור עליה ועוד מדמסיק ד"ה היא הכא אפי' וכו' משמע מפורש דהא דקאר"א הכל הולך אחר התפוס בעדים היינו בתפוס בעדים הכל מודים דשלו הוא וכי פליגי כשכתבו וכו' ובב"מ בירו' ליתא להך מילתא דבעי לדמותו לגט ע"ש ובשיטה בב"מ דף ז' כ' כד"ה דאית ביה זמן וכו' ועל הירוש' דאמר הכל הולך אחר מי שתפוס בעדים אין להקשות אמאי לא חשיב זמן די"ל כיון דהשטר כשר כלא עדים א"כ אין הזמן מועיל לו כלום דבעידי מסירה לחוד אינו גובה אלא מנכסי בני חורין דעידי חתימה מפקי לקלא ע"כ. ותימא הא מיהת עדיין יש תועלת בזמן עכשיו שהעדים חתומים עליו ולמה לא יחשב גם הזמן וע"ק לכמה לישני דפ' גט פשוט אף רשב"ג סובר עידי מסירה כרתי והכי קיי"ל א"כ אין השטר פסול כשאין שם עידי חתימה אבל מועילין דגובה ממשעבדי לשיטת תוס' בפ"ק דמכלתין א"כ ה"ל למימר נמי שטר שיש בו עדים כמה שוה ומנ"ל להש"ס דר"א סובר לרשב"ג עידי חתימה כרתי. לכך נ"ל פירושי בקונט' עיקר. וא"ת אפי' תפוס בעדים נמי פליגי דהא לר' צריכין לקיימו ולרשב"ג אין צריך וי"ל סובר ר"א דאף ר' מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו אלא הכא דנפל איתרע וצריך לקיימו אבל אם המלוה תפוש בעדים ה"ל כאלו לא יצא השטר מידו ולכ"ע א"צ לקיימו והשתא איכא למימר הא דגרסי' בבבלי שם בב"מ אר"א מחלוקת בששניהם אדוקין בטופס וכו' ה"פ מחלוקת הא דפליגי ר' ורשב"ל ודלא כפירש"י ותוס' שם דמחלוקת היינו יחלוקו שלא נמצא כמוהו בכולא תלמודא וליתא להוכחת תוס' שם בד"ה מחלוקת ע"ש. והא דקאמר ר"א שם אבל אחד אדוק בטופס וכו' זה נוטל טופס וכו' משמע אף שזה תפוס בתורף דשם גם העדים אף זה דנקיט תופס נוטל מידי. היינו דפריך התם וכי לצור ע"פ צלוחית הוא צריך דה"ל הולך אחר התפוס בעדים ומשני דדבר מועט יש בטופס הזמן אבל משום זמן אין פלוגתא כ"כ דלפעמים אינו שוה כלום כשיש שם בני חורין. ולפי פי' זה סלקא שמעתתא דב"מ שפיר בלי שום דוחק כלל. וכל המפרשים שמביא הרב בשיטה שם נראה שלא שמו עיניהם על סוגיא דהכא ולא ידעתי למה וצ"ע:
מתיב ר"ל לרבנן וכו'. מכאן משמע דס"ל לירושלמי כפר לודי' מא"י הוא ודלא כמו שפירשתי בקונט' במתני' והוא ע"פ הבבלי דגרסי' שם דף ד' ואתא ר"א למימר אפי' מובלעות נמי לא שלא תחלוק במדינת הים. ולשיטת הירושלמי ניחא למה הזכיר ר"א לוד לומר דכפר לודים דמיא ללוד דשניהם מא"י הן. ועיין בבבלי דף ב' בתו' בד"ה מכפר וכו'. ואפש לומר דאף הבבלי סובר דכפר לודים מא"י הוא אלא ה"ק ר"א פליג את"ק דמובלעות נמי לא דהא אפי' בא"י גופא ממדינה למדינה צריך שיאמר בפ"נ וכ"ש במובלעות ודוחק: