שיטה מקובצת על בבא מציעא· רבי בצלאל אשכנזי
דף ב:
משום דמורי ואמר חבראי לאו מידי חסר איזיל ואתפוס. פירוש הילכך לא חשיד אממונא ואשבועתא נמי לא חשיד אבל במקח וממכר דליכא למימר הכי דסלקא דעתך דנקט זוזי מחד מינייהו ואם כן הוה ליה חשוד אממונא ומיגו דהוה חשוד אממונא חשוד אשבועתא קא משמע לן דבמקח וממכר מיירי בהאי גוונא דשייך מורי ואמר וכגון דנקט זוזי מתרווייהו. ולא נהירא דאם כן משמע היכא דלא שייך למימר מורי ואמר כגון דנקט זוזי מחד וזה אומר אני נתתים דחד מינייהו חשיד אממונא אי נמי זה אומר אני ארגתיה או שנים אדוקים בשטר מלוה ולוה אז ליכא שבועה אלא יחלוקו בלא שבועה. ואין זה ניחא דהא לקמן פריך עלה דמתניתין ולימא מיגו דחשוד וכו' ומשני לא אמרינן וכו'. אלמא אפילו היכא דחשוד אממונא איכא שבועתא ועוד דהא תניא לקמן בשנים אדוקים בשטר דיחלוקו מסתמא היינו בשבועה דעל מתניתין מיתניא הברייתא. לכך נראה לפרש דהכי פירושו קא משמע לן למקח וממכר דבכל מקח וממכר אפילו היכא דחשוד אממונא כגון דלא נקט זוזי אלא מחד מכל מקום ישבע דאי תנא מקח וממכר הוה אמינא וכו'. פירוש אי לא תנא מציאה אלא מקח וממכר דין מקח וממכר הוה מוקמינן ליה היכא דמסתבר טפי דהיינו היכא דשייך למימר מורי ואמר כגון דנקט זוזי מתרווייהו דוקא דלא חשיד והוה ממעטינן מציאה דחשיד אממונא. והוא הדין דהוי מצי למנקט כולה במקח וממכר אבל נקט זוזי מחד דחשיד אממונא אבל נקט מציאה משום דהוי רבותא טפי קא משמע לן דהא דתני מציאה דעל ידי כן אייתר מקח וממכר לאשמועינן דאפילו היכא דלא שייך מורי ואמר כדפירשתי מכל מקום ישבע. אבל מכל מקום דוחק הוא דלהאי פירושא הוי האי דרמו שבועה עליה קולא וזהו דוחק דלישנא דרמו שבועה עליה משמע הכי דסלקא דעתך אמינא ליהמניה לאידך בלא שבועה ורבנן החמירו ורמו שבועה עליה. לכן נראה לפרש דהכי פירושו ואי תנא מציאה וכו'. ככתוב בתוספות. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.
וכן פירש הרא"ש וזה לשונו אי תנא מציאה משום דמורי ואמר וכו'. כמו שפירש בתוספות עד קא משמע לן דאפילו הכי ישבע דזימנין דבספק הקרוב לודאי תפיס ומיראת השבועה יפרוש. ובענין זה יש לפרש ואי תנא מקח וממכר דלא מיתוקמא מקח וממכר אלא בדנקיט זוזי מתרווייהו דבהא איצטריך למימר שהטילו שבועה עליו אף על פי שסבור לומר אמת דבשלו נתרצה שגם הוא נתן מעות אבל לא נקיט זוזי אלא מחד לא איצטריך דמכל שכן דמציאה שמעינן ליה דפשיטא דלאותו שנתן דמים נתרצה והאי במזיד הולך ותופס שלא כדין. עד כאן.
והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו אבל מציאה דליכא למימר הכי אימר לא צריכא. כלומר וקמשמע לן דבין במציאה בין במקח וממכר שייכא בהו הוראה ולפיכך הטילו חכמים עליו שבועה. ואם תאמר אם כן מהכא משמע שבועה זו משום חשש דילמא מורי ואמר הוא אבל במקום דליכא הוראה לא רמו רבנן עליה שבועה ואי הכי קשיא טובא אם כן מאי קא מקשה לימא מתניתין דלא כסומכוס דאי כסומכוס וכו' שאני התם דלא שייכא בה הוראה אבל הכא דאיכא למימר מורי ואמר רמו רבנן עליה שבועה כדי שיפרוש מהוראתו משום שבועה ותו קשה דאמרינן לקמן בפירקין וכי מאמר שזה תופס ועומד וכו' שבועה זו למה ומשנינן אמר רבי יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא ומאי קשיא לן ולמאי אצטריכינן לטעמיה דרבי יוחנן הא אמרינן הכא דשבועה זו רבנן רמו לה עליה משום דילמא מורי ואמר וכי תימא דרבי יוחנן גופיה הכי קאמר שמא יתקוף בטליתו של חברו כל היכא דאיכא הוראה אם כן היכי מקשינן לקמן בתר מילתיה דרבי יוחנן ונימא מיגו דחשיד אממונא וכו' הא לא חשוד אממונא אלא דמורי היתרא וכי רמיא שבועה עליה פריש. ואביי נמי למה ליה לתרוצי בההיא דלקמן חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו לומר משום דמורי ואמר. עד כאן.
והריצב"ש כתב וזה לשונו אבל מציאה דליכא למימר הכי אימא לא צריכא. הבינו קצת מפורשים צריכא שאף בזו יש הוראה ולדבריהם אין שבועה אלא כשיש הוראה אבל בלא הוראה לא והקשו עליהם דאם כן מאי מקשינן בסמוך מסומכוס ולמאי אצטרכינן לדרבי יוחנן דאמר שבועה זו תקנת חכמים היא דהא במאי דמתרצינן לרב פפא איתרצא לה דהא בדסומכוס ליכא הוראה. ועוד הקשו כמו שכתוב בחידושין.
ונראה לי שרובם אינם כלום דרב פפא בתר דאית ליה לדרבי יוחנן אמרה למילתיה דכיון שתקנת חכמים היא כדי שלא יהא תוקף ולא מדינא לא אמרינן לה אלא היכא דאיכא הוראה וכי מקשינן מדסומכוס אכתי לא ידעינן לדרבי יוחנן ולא לדרב פפא דאיתמר עלה והוא סבירא לן דשבועה זו מדינא וכי מתרצינן שבועה זו תקנת חכמים לא אצטרכינן לדרב פפא בההיא תירוצא אבל מה שהקשו מדמקשינן לקמן על ההיא דרבי יוחנן לימא מיגו דחשיד אממונא קשה עדיין לפירושם דמאי קשיא לימא כיון דליתיה לשבועה אלא בדאיכה הוראה הא לא חשיד אממונא כדמשמע בכולה סוגיין דבדאיכא הוראה לא חשיב לן חשיד אממונא לפיכך נראה כמו שפירשתי דאף בדליכא הוראה איתא למתניתין כמו שכתוב בחידושין עד כאן.
עוד כתב הר"ן ז"ל וזה לשונו ולפיכך יש מי שכתב דהני סוגיי פליגי דבסוגיא דהכא סבירא לן דלא רמו רבנן עליה שבועה אלא היכא דהדבר מוכיח מתוכו דאיכא למימר מורי ואמר אבל לקמן לרבי יוחנן ולאביי סבירי להו דאפילו היכא שכל אחד אומר סתם כולה שלי רמו רבנן שבועה עלייהו ואף על גב דליכא למימר משום מורי ואמר שהרי אינו מתברר שמחמת מציאה או מחמת מקח וממכר טוען כל אחד עליה ומשום הכי איצטריך ליה לרבי יוחנן למימר דטעמא דמילתא כדי שלא יהא כל אחד וכו'. כיון דרמיין עלייהו שבועה אף על גב דליכא הוכחה בדבר דמורי ואמר ואביי נמי איצטריך למימר נמי דטעמא דשמא מלוה ישנה יש לו עליו כי היכי דלא תיקשי לן מיגו דחשיד אממונא וכו' שאין לתלות הדבר בהוראה כיון שאינו מוכיח מתוכו וכי מקשינן לימא מתניתין דלא כסומכוס אליבא דרבי יוחנן ואביי איתמר ולא לפום טעמיה דרב פפא דלדידיה לא קשיא דשבועה דמתניתין משום הוראה היא מה שאין לומר כן בסומכוס והיינו דמשנינן עליה מדרבי יוחנן. ואם תאמר תינח לרבי יוחנן ואביי דאיכא למימר דפליגי אסוגיא דהכא וכדכתבינן אבל תלמודא גופיה מאי קשיא ליה לקמן וכי מאחר שזה תופס וכו' שבועה זו למה הא פריש תלמודא הכא דטעמא דמילתא משום מורי ואמר ומאי קשיא ליה תו יש לומר דמאי דאמרינן וכי מאחר שזה תופס ועומד וכו' אינה שאלתא של גמרא אלא התחלת דרבי יוחנן הוא וכאלו אמר רבי יוחנן וכי מאחר וכו' שבועה זו למה וגמרא הוא דבעי לפרושי טעמא דרבי יוחנן ואביי. עד כאן.
והרבה בתלמוד שאלות אחר התירוץ כי ההיא דאמרינן בפרק משילין וטעמא מאי לא בטיל אמר אביי גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות וכבר פירש טעם אחר בתחלת השמועה. ופעמים שהוא שואל סתם בתלמוד מה שפירש כבר כי ההיא דאמרינן בפרק חזקת הבתים איבעיא להו סתמא מאי וכו'. עדיין לא נתחוור לי דמתניתין לית לה אוקימתא אלא בדרב פפא דמדקתני תרתי על כרחך רישא במציאה וסיפא במקח וממכר וצריכא וכדפרכינן לקמן גבי המגביה מציאה לחברו והא אוקים רישא במציאה וכו'. ויש לפרש סוגייתנו בלשון אחר דהכי קאמר אי תנא מציאה הוה אמינא במציאה הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דאיכא למימר מורי היתרא אנפשיה אבל מקח וממכר אימא לא להכי תנא מקח וממכר לומר לך דאפילו היכא דליכא הוראה להיתר אמרינן יחלוקו בשבועה ואי תנא מקח וממכר הוה מוקמינא לה למתניתין במקום דאיכא למיחש לדילמא מורי היתרא כגון דאמר חבראי דמי יהיב ואנא נמי דמי יהיבנא אבל מציאה דליכא למימר הכי אימא לא קמשמע לן ממשנה יתירה דאפילו במקום דליכא למימר כהאי גוונא אמרינן יחלוקו בשבועה דליכא למימר כולה מתניתין בדאיכא הוראה להיתר דאי הכי ליתני מציאה דאית בה הוראה להיתר וכל שכן מקח וממכר היכא דליכא הפסד דמי אי נמי ליתני חדא והדבר ידוע שיש לומר שבשניהם איכא הוראה להיתר אמאי תנא תרתי לאשמועינן דמתניתין בכל ענין שזה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי ואפילו בדליכא הוראה להיתר כלל לרבי יוחנן יחלוקו בשבועה ולאביי בכל ענין שיאמר כולה שלי יש הוראה להיתר וליכא ודאי רמאי דשמא יש לו איזה מלוה עליו ולפיכך אומר כולה שלי ולרבי יוחנן נמי אפשר דליכא רמאי שכך היה מעשה שלשניהן נתרצה או מלוה יש לו עליו. ואקשינן והיכי איכא לאוקמה למתניתין במקח וממכר אם כן ניחזי זוזי ממאן נקט וכו' והוה יכול לאוקמה בדליתיה למוכר קמן דנשייליה אלא דבעי לאוקמה בכל ענין ואפילו שהמוכר לפנינו. ועוד דאכתי הוה קשיא ליה למאי דקא סלקא דעתין לאוקמה למתניתין במקח וממכר דאמר דמי יהיבנא משמע שעדיין המוכר לפנינו ואף על גב דמצי לאוקמה שחברו נתן המעות והוא משך ורוצה לשלם לו ניחא ליה לאוקומה בדנקיט מתרויייהו וכו' ואף על פי שהמוכר לפנינו. והא דאמרינן לקמן מקח וממכר מאי איכא למימר הכי קאמר דילמא אין לו בה אלא רביע ושליש ואי קנסינן ליה מודה וחבריה נמי מודה ליה אי נמי איכא למימר מקח וממכר מאי איכא למימר הא משכחת מקח וממכר דאי קנסת ליה מודה בדאוקימתא למתניתין כגון דיהבי זוזי תרווייהו דמילתא פסיקא היא בכל טענת מקח וממכר שבעולם כדפרישית ולפי הלשון הזה זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה חולקים בשבועה וכן בשנים אדוקים בשטר כדלקמן אף על גב דליכא הוראה להיתר ולפי הלשון הראשון נמי הלכה כרבי יוחנן ואביי הילכך חולקים בשבועה ומיהו איכא לעיוני דנימא בה יהא מונח דהא ליכא למימר דתרווייהו היא בשלמא בשטר חוב שמא פרע בעל חוב מחצה ולאביי בכולן יש לחוש למלוה ישנה אי נמי של שותפות היא מתחלה מה שאין כן במנה דרבי יוסי שאחד מהן הפקידו לזה. ומסתברא מלוה ישנה לאביי נמי רמאי הוא הילכך אני ארגתיה יהא מונח הרמב"ן ז"ל וזה לשון הר"ן ז"ל ויש מי שאומר עוד שסוגיות הללו אינם חלוקות כלל וכולן עולות לטעם אחד דאפילו היכא דליכא הוכחת הוראה אמרינן דאין חולקים אלא בשבועה ובהאי צריכותא דהכא הכי קאמר אי תנא מציאה הוה אמינא מציאה הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דאיכא למיחש דילמא מורי אבל מקח וממכר דליכא למיחש להכי אימא לא קמשמע לן דאפילו היכא דליכא למיתלי בהוראה אמרינן דאין חולקים אלא בשבועה. ואי תנא מקח וממכר הוה אמינא במקח וממכר דשייכא ביה הוראה כגון דנקט זוזי מתרווייהו אבל מציאה דלא שייכא ביה הוראה אימא לא קמשמע לן ממשנה יתירה דאף על גב דליכא למיתלי בהוראה אין חולקים אלא בשבועה הילכך מתניתין אפילו במקח וממכר דלא ידעינן אי נקט מתרווייהו ואי מחד מיניה ומתוקמה אף על גב דליכא הוכחה דמורי ואמר וכי תימא אם כן מאי מקשינן לקמן מקח וממכר מאי איכא למימר כלומר דהא איכא פסידא ובדנקט זוזי מתרווייהו והא מסקינן השתא דמתניתין בסתם מקח וממכר מתוקמא ומאן לימא לן דאיכא פסידא דלימא דנקנסיה כי היכא דלודי. יש לומר דמכל מקום נקט זוזי מתרווייהו לא נפיק מכללא דמתניתין ובכי האי גוונא מאי איכא למימר הא אית ליה פסידא בודאי וכי מקשינן מקח וממכר ליחזי זוזי ממאן נקט לפי שטה זו למאי דהוה אמינא דמקח וממכר דמתניתין בדאיכא הוראה מקשינן היכי תיסק אדעתין הכי הילכך נקטינן מהני סוגיי שאף על פי שאין בדבר הוכחת הוראה אין חולקים אלא בשבועה והוי זהיר בדבריך שלא תשתבש לומר דאפילו היכא דאיכא ודאי רמאי יחלוקו בשבועה דליתא וכדמוכחא סוגיין דלקמן אלא כי מסקינן דאף על גב דליכא הוראה אמרינן דאין חולקים אלא בשבועה לא באנו לומר אלא שאף על פי שאין בדבר הוכחה של הוראה כגון כשכל אחד אומר כולה שלי סתם ואינו מתברר מדבריו מחמת אי זה דבר הוא טוען עליה אפילו הכי רמו רבנן שבועה עלייהו ומכל מקום חולקים בשבועה כיון דליכא ודאי רמאי אבל היכא דאיכא ודאי רמאי כגון זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה לא אמרינן יחלוקו אלא יהא מונח וכן כתב רש"י ז"ל. ולפנינו יתבאר עוד בסייעתא דשמיא שזה אומר אני ארגתיה וכו' אי מקרי ודאי רמאי או לא אבל כל היכא דמקרי ודאי רמאי לא אמרינן יחלוקו. עד כאן.
וזה לשון הרשב"ץ ז"ל ויש לומר דסוגיין דלא פליגן וסוגייתנו הכי פירושו אי תנא מציאה הוה אמינא במציאה הוא דתקון רבנן שבועה משום דאיכא הוראה אבל מקח וממכר דליכא הוראה קמשמע לן דאפילו במקח וממכר דליכא הוראה אמרינן יחלוקו בשבועה ואי תנא מקח וממכר ולא תנא מציאה הוה אמינא מתניתין במקח וממכר דשייכא ביה הוראה כגון דנקיט זוזי מתרווייהו אבל מציאה' דליכא למימר הכי אימא לא קמשמע לן והכי קאמר דהוה מצי למימר אבל מקח וממכר דלא שייך ביה הוראה אימא לא אלא משום הכי נקט מציאה לרבותא לומר שאפילו מציאה שהיה אפשר לומר שיש בו הוראה לא הוה שמעינן וכל שכן מקח וממכר דליכא הוראה. ועוד הוי מצי למימר דאי לא תנא אלא כולה שלי ולא תנא אני מצאתיה הוה מוקמינן למתניתין במציאה דכולה שלי במציאה נמי משמע אלא דרצה לומר שאפילו תנא מקח וממכר בפירוש אפילו הכי איצטריך אני מצאתיה אבל השתא דתנא תרתי שמעינן ממשנה יתירה דאפילו היכא דליכא דליכא הוראה יחלוקו בשבועה הילכך מתניתין בכל ענין מתוקמא ואפילו היכא דליכא הוראה להיתר. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א ז"ל אי תנא מציאה הוה אמינא וכו'. פירוש דלא אמרינן דחשיד אממונא ומיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא משום דמורי ואמר וכי נרמי שבועה עליה פריש אבל מקח וממכר הוה אמינא לא נרמי שבועה עליה דליכא הוראה ומיגו דתשוד אממונא חשוד אשבועתא קמשמע לן דאף במקח וממכר מורי ובדיהבי זוזי תרווייהו. ואי תנא מקח וממכר הוה אמינא מקח וממכר הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דמורי ואמר וכו' אבל זה אומר אני ארגתיה דודאי איכא רמאי יהא מונח. זו היא שיטתו של רש"י ז"ל וכן כתב הראב"ד ז"ל בסוף המסכת וזה בדרך פשט סוגייתנו דשקלינן וטרינן בסמוך בדרבי יוסי ורבנן ומוקמינן מתניתין בדליכא ודאי רמאי ושם נאריך יותר בסייעתא דשמיא. ומיהו תמיה לי אפילו תמצא לומר דמתניתין דוקא בדליכא ודאי רמאי היא שנוייה מי הזקיקו לרש"י ז"ל לפרש דבדאיכא ודאי רמאי יהא מונח אדרבה הוה לן למימר יחלוקו בלא שבועה וכדמשמע בפרק חזקת הבתים גבי ההיא דרב נחמן דאמר זה אומר של אבותי וכו' ואקשינן עליה מאי שנא משני שטרות וכו' ופרקינן התם ליכא למיקם עלה דמילתא וכו' דאלמא כל היכא דליכא למיקם עלה דמילתא אף על גב דאיכא ודאי רמאי בההיא דרב נחמן אי דמר לאו דמר יחלוקו דאי לא תימא הכי לישני התם ליכא רמאי הכא איכא רמאי אלא שאין הכל תלוי אלא בדאיכא למיקם עלה דמילתא והכא נמי הא ליכא למיקם עלה. ונראה שרש"י ז"ל מפרש דהתם לא אמרינן יחלוקו אלא בדליכא למיקם עלה דמילתא ובדליכא ודאי רמאי כההיא דשני שטרות והא דלא משני התם הכי הא בדאיכא ודאי רמאי הא וכו' משום דאי הוה אמר הכי הוה משמע דבדאיכא ודאי רמאי אמרינן לעולם כל דאלים גבר ולא היא דלא אמרינן כל דאלים אלא בדאיכאלמיקם עלה דמילתא אבל בדליכא למיקם עלה ואיכא ודאי רמאי לא אלא יהא מונח. והזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן הא דאקשינן לקמן אלא מאי רבנן והא מתניתין כשאר דמיא דאלמא כל היכא דאיכא ודאי רמאי יהא מונח אפילו לרבנן ולא אשכח לה נמי פירוקא לאוקמה כרבנן אלא משום דהתם ודאי רמאי דמנה דחד מינייהו הוא אבל מתניתין ליכא ודאי רמאי דאיכא למימר דתרווייהו הוא אמור רבנן יחלוקו. כן נראה לילפי שיטתו של רש"י. אבל לפי מה שכתבתי במשנתינו דלדברי ר"ח ז"ל מתניתין אפילו בדאיכא ודאי רמאי הכא הכי פירושו אי תנא מציאה הוה אמינא מציאה וכו' משום דאיכא למימר דמורי אבל מקח וממכר בדליכא הוראה לא קמשמע לן דאפילו הכי יחלוקו בשבועה ואי תנא מקח וממכר הוה אמינא דוקא בדאיכא הוראה וכגון דיהבי זוזי תרווייהו אבל מציאה דליכא הוראה. אי נמי במקח וממכר בדליכא הוראה וכגון דלא יהיב זוזי לחד מינייהו וכל חד וחד אמר אנא הוא דיהבית קמשמע לן דבין הכי ובין הכי יחלוקו ובשבועה ומשום מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא לא אמרינן כרבי יוחנן או כאביי. והשתא ניחא הא דאיבעיא לן לקמן וכי מאחר שזה תפוס וכו' וסוגיא דלקמן כבר כתבתי במשנתנו דאיתאמרא אליבא דמקשה דהוה סלקא דעתיה דיד שליש כיד שניהם וכאלו היו הם שניהם תפוסים בה וכל מאי דאמר במידי דביד שליש יהא מונח הכי קאמר למה ששניהם תפוסים בו. וניחא נמי השתא ההיא דשנים אדוקים בשטר אלא שבזו יש לתרץ דאלו אתה מעמידו עד שיבא אליהו הרי אתה מזכהו לגמרי ללוה שאתה פוטרו מהכל ואי אתה גובה מעות מן הלוה ומעמידן עד שיבא אליהו נמצאת מחייבו לגמרי דמאי אכפת ליה בין שאתה נותנם למלוה בין שתעמידם ביד בית דין עד כאן.
וזה לשון הריטב"א אי תנא מציאה הוה אמינא וכו'. עד אימא לא קמשמע לן. מתוך פירוש רש"י ז"ל נראה דהכי מפרש קמשמע לן דבתרווייהו איכא הוראה ולהכי משתבע בה שיודה על האמת ומחמת שבועה פריש הא כל היכא דליכא הוראה לא משתבע כגון זה אומר אני ארגתיה וכו' אינם חולקים אלא יהא מונח דהא איכא רמאי. ולכאורה כן נראה כפירושו ומה שהקשו עליו בתוספות מההיא דשנים אדוקים בשטר לא קשיא כיון דאפשר דחציה. (כאן חסר). ומיהו אינו מחוור מדאמרינן לקמן שבועה זו למה אלא דרש"י ז"ל סובר דסוגיא דהתם לית ליה דרב פפא ופליג ארבי יוחנן דהתם ואינו נכון עד כאן.
והרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו ואנא דמי קא יהיבנא פירש רש"י ז"ל דמים אני רוצה ליתן אף על גב דמסקינן דנקט זוזי מתרווייהו~ מכל מקום תחילת הוראתו כך היתה שכבר נתן חברו המעות. עד כאן. ובגליון כתוב וזה לשונו אבל מקח וממכר דליכא למימר הכי. פירש רש"י ז"ל אף על פי שגם זה נתן מעות כדמוקי לקמן וכו' פירש כן כדי ליישב גם לפי האמת ושוב פירש על ואי תנא מקח וממכר הוה אמינא משום דמורי ואמר דמי קא יהיבנא ופירש רש"י דמים אני רוצה ליתן פירש כן כדי ליישב הצריכותא גם לפי הסלקא דעתין דאיירי דלא נקט זוזי אלא מחד. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א דמי יהיב. פירוש בכספו לקחה ואנא דמי יהיבנא ויטול כספו ולא יאבד כלום כי הרבה טליתות מוצאים להמכר אבל מציאה ליכא למימר הכי כלומר שאין לומר שילך חברו וימצא טלית אחרת. עד כאן.
ומורי הרב נר"ו האריך בסוגיא זו וזה לשונו והוי יודע שהם שלשה דינים חלוקים. היכא דאיכא הוראת היתר כגון מציאה לפי הצריכותא הראשון או מקח וממכר לפי הצריכותא השני לכולי עלמא רמו רבנן שבועה עליה. והיכא דליכא הוראת היתר כגון מקח וממכר לפי הצריכות הראשון או מציאה לפי הצריכותא השני איכא פלוגתא בין הר"ן והרשב"א וזה תלוי בהבנת הקמשמע לן דאמרינן בגמרא כמו שנבאר בסמוך בעזרת השם יתברך דאף על גב דליכא הוראת היתר עדיין אינו ודאי רמאי מתוך טענתו אף על גב דהוי רשע דאימר בהדי הדדי אגבהוה או לשניהן נתרצה. אבל היכא דמתוך טענותיהן איכא ודאי חד רמאי כגון זה אומר אני ארגתיה זה תלוי בפלוגתא דרש"י ורבנו חננאל ז"ל לרש"י לא איירי מתניתין בהכי אלא יהא מונח. ולרבנו חננאל איירי מתניתין בכל גוונא אפילו היכא דאיכא רמאי ויחלוקו בשבועה. וצריך לפרש הסוגיא לפי השיטות והקושיות שיש לכל שיטה ושיטה נתרץ אותם בעזה"י. לפירוש ר"ח דמתניתין בכל גוונא אפילו איכא ודאי רמאי והיינו דסתם לה תנא משמע דבכל גוונא יחלוקו בשבועה והיינו נמי דרב פפא נקיט לה סתמא והיינו נמי דאיבעיא לן לקמן וכי מאחר שזה תופס וכו' והיינו נמי ההיא דשנים אדוקים בשטר דתניא לקמן יחלוקו אף על גב דחד מינייהו ודאי רמאי והיינו נמי דאקשינן בתר אוקמתיה דרב פפא מדסומכוס לקמן משום דאכתי לא ידעינן טעמא דשבועה דמתניתין ולא אשכחן טעמא אלא כדרבי יוחנן או כדאביי והיינו נמי דלא מוקמינן לבסוף משום דרב פפא משום דמורי ואמר משמע דאמרה רב פפא אפילו היכא דאיכא ודאי רמאי והיינו נמי דאתיא צריכותא דעבדינן כפשטה הכי אי תנא מציאה הוה אמינא מציאה הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דאיכא למימר דמורי ואמר אבל מקח וממכר בדליכא הוראה לא קמשמע לן דאפילו ליכא הוראה יחלוקו בשבועה ואי תנא מקח וממכר הוה אמינא דוקא בדאיכא הוראה וכגון דיהבי זוזי תרווייהו אבל מציאה דליכא הוראה אי נמי מקח וממכר בדליכא הוראה וכגון דלא יהיב זוזי ~ולא חד מינייהו לא קמשמע לן דבין הכי ובין הכי יחלוקו בשבועה מטעמא דאמרינן לקמן בגמרא לרבי יוחנן או לאביי והיינו נמי דפריך לימא מתניתין דלא כבן ננס כיון דאיכא ודאי רמאי דמיא לדבן ננס אף על גב דתירוצא דאפילו תימא בן ננס לא אתי שפיר הא תריצנא ליה לקמן בעזרת השם והיינו נמי דאקשינן וליחזי זוזי ממאן נקט משמע דסבירא לן דאפילו דלא יהיב זוזי אלא חד מינייהו ואידך ודאי רמאי הוא קתני במתניתין יחלוקו ומשום הכי פריך וליחזי זוזי ממאן נקט ואותו קנה ולא חברו והיינו נמי דאקשינן לקמן ואימא מיגו דחשיד אממונא וכו' ואי בדאיכא הוראת היתר עסקינן מאי חשיד אממונא איכא והיינו נמי דאמר רבי יוחנן שבועה דמתניתין שלא יהא כל אחר הולך ותוקף וכו' משמע דאפילו מאן דחשיד לתקוף ולגזול טליתו של חברו רמינן שבועה עליה ואם תאמר אם כן דאיירי מתניתין אפילו בדאיכא ודאי רמאי מאי דוחקיה דרב פפא לאוקומי למתניתין חדא במציאה וחדא במקח וממכר לוקמה כפשטה דכולה במציאה ורישא בדליכא רמאי וסיפא בדאיכא ודאי רמאי וכגון זה אומר אני הגבהתיה ולא אתה וזה אומר וכו' או כגון זה אומר אני ארגתיה וכו' וצריכא דאי לא תנא תרתי הוה מוקמינן לה בדליכא ודאי רמאי ואפילו תימא דכולה שלי משמע דאיכא ודאי רמאי ואם כן ליתני כולה שלי ותו לא צריכא דאי תנא כולה שלי הוה אמינא. בהא רמו רבנן שבועה עליה אבל אני מצאתיה דליכא ודאי רמאי אימא יחלוקו בלא שבועה כיון שזה תופס ועומד וזה תופס ועומד קמשמע לן דבין הכי ובין הכי לא יחלוקו אלא בשבועה. ויש לומר דרב פפא תירץ לפי דעת המקשה דסבירא ליה דחדא במציאה וחדא במקח וממכר כדכתבינא בשם הרשב"א והרא"ש ז"ל. ומכל מקום אין תירוץ זה עולה יפה שהרי הם ז"ל לא פירשו כך אלא מפני שרב פפא מסיק לה הכי אמרו שגם המקשה כך היתה סברתו אלא דלא הוה ידע צריכותא ואם כן הדרא קושיין לדוכתא. ועוד לפי מה שפירשתי למעלה דהמקשה סבר דתרתי במציאה היה לו לרב פפא לתרץ אין תרתי במציאה וחדא להיכא דאיכא ודאי רמאי. לכך נראה לי דרב פפא סבירא ליה דעיקר חדושא דמתניתין משום שבועה איצטריך ומשום הכי מוקי לסיפא במקח וממכר ולגבי שבועה עבדינן צריכותא אבל משום חלוקה לא איצטריך כלל כיון שזה תופס ועומד וזה תופס ועומד פשיטא דיחלוקו וכי תימא לאפוקי דלא. נימא יהא מונח וכדאמרינן גבי שנים שהפקידו כיון דאיכא ודאי רמאי סבירא לן דלא הוי עיקר חדושא דמתניתין בהכי דהתם הוא מונח ביד שליש ואנו מניחין אותו במקומו עד שיודה הרמאי אבל הכא לא מפקינן מה שהוא ביד כל אחד מהם ומניחין אותו עד שיבא אליהו. ותו דהתם אי אמרינן יחלוקו נמצא השליש לא עביד השבה מעליא ומשום הכי אמרינן יהא מונח אבל הכא ליכא למימר הכי. והא דלא תירץ תלמודא הכי ולימא אפילו תימא רבי יוסי שאני הכא משום דמופקד ביד שלישי ומתניתין בששניהם תופסין ואדרבה תירץ היפך ויש לומר דתירץ לו לפי סברת המקשה שרצה לדמות מתניתין לאידך דשנים שהפקידו. ולא קא מפליג בין מונח ביד שליש להיכא דשניהם תופסין והכי מתרץ לדידי איירי מתניתין אפילו בדאיכא רמאי ושאני הכא דהוא מופקד ביד שליש אבל לדידך שאתה מדמה אותם אפילו תימא רבי יוסי שאני מתניתין דמי יימר דאיכא רמאי. זהו דרכו של הרשב"א ז"ל לתרץ קושיא זו לדעת רבנו חננאל ז"ל וזה לשונו והא דאוקימנא הכא מתניתין בין לרבי יוסי בין לרבנן דוקא בדאיכא למימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה איכא למימר דלטעמיה דמקשה קא מוקי לה הכי דההוא דמקשה לימא מתניתין דלא כרבי יוסי הוה סבירא ליה דיד שליש כיד שניהם ודמי למתניתין דשניהם תופסין בה ואליבא דהאי סברא קא שקליה וטריא בכולה סוגיין דאיתאמרא בדרבי יוסי ורבנן אבל לרבי יוחנן מתניתין אפילו בדאיכא ודאי רמאי היא שנויה ומתניתין ודאי דלא כבן ננס ולטעמיה דרבי יוחנן נמי מתניתין בין לרבי יוסי ובין לרבנן אתיא דשאני התם דקיימא ביד אחד והילכך לא יוציא מתחת ידו אלא בדבר מבורר אבל מתניתין מאחר שזה תופס וזה תופס יחלוקו ובכולה שמעתין משמע דכולהו סבירי להו הא דרבי יוחנן וכדאמרינן אפילו תימא סומכוס וכו' ואמרינן ורב ששת אמר לך מתניתין תקנת חכמים ורבי חייא אין מתניתין וכו' ואביי נמי דאמר חיישינן שמא ספק מלוה ישנה וכו' לא פליג אדרבי יוחנן למימר דמתניתין ליתא אפילו בדאיכא ודאי רמאי דטעמא דאביי בכל ענין שייך אלא לומר שאלו לא הוה חיישינן לספק מלוה ישנה לא היתה עסק שבועה ביניהם דמיגו דחשיד אממונא וכו' אלא מיהו בין למר ובין למר מתניתין אפילו בדאיכא רמאי הוא וקיימא לן כוותייהו ודלא כסוגייתנו זו דאיתאמרא אליבא דמקשה דלית ליה הפרש בין תפסי לה אינהו לדתפיס לה שליש. והכין משמע מדברי הריא"ף שכתב משנתנו כצורתה ודרבי יוחנן ודאביי ולא הביא סוגיא זו כלל. וכבר כתבתי במשנתנו שכן נראה דעת רבינו חננאל ז"ל בתירוץ הקושיא שתירץ. ואף הרב אבן מיגש ז"ל תלמידו של הריא"ף ז"ל כן כתב מפורש בבבא בתרא בההיא דרב נחמן והילכך זה אומר אני ארגתיה וכו' יחלוקו בשבועה כששניהם אדוקים בו ולא כן דעת רש"י והראב"ד ז"ל עד כאן.
וקשה לי על שיטה זו שהרב ז"ל בורח מלומר שהסוגיות פליגן אהדדי והוא עושה מחלוקת בין המקשה והמתרץ בכדי והוא סתם תלמודא דשקיל וטרי בלשון מקשה ומתרץ. ותו אם המתרץ היה סובר דמתניתין אפילו היכא דאיכא ודאי רמאי מי הגיד לו שגם המקשה אין סובר כן שתירץ לו מתניתין מי יימר דאיכא רמאי יותר טוב ונכון היה לסלק אותו מטעותו ויאמר שאני מתניתין דשניהם תופסין בטלית ומשום הכי לא מפקינן מינייהו להניחו עד שיבא אליהו אי נמי כיון דלא אשכח לה פתרי לימא מתניתין רבנן ולא רבי יוסי ובהכי עדיף מלתרוצי מילתא דלא סבירא ליה. ותו דאמרינן בגמרא אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא והא לא מחוור כיון דתריצנא לה דלא כהלכתא. ותו דמאן דמקשה לימא מתניתין דלא כסומכוס הדא הוא דמקשה לימא מתניתין דלא כרבי יוסי ואם כן איך מתרצינן ליה מילתא דסתרי אהדדי דלעיל מתרצינן ליה שבועה זו כדי שלא יהא הולך ותוקף וכו' ואם כן איירי מתניתין אפילו בודאי רמאי והכא מתרצינן ליה מתניתין מי יימר דאיכא רמאי וגם המקשה למה שתק והודה בתירוצים מתחלפים הילכך תירוצו של הרב ז"ל צריך לי עיון.
ונראה לי לתרץ קושיא זו לפי שיטת רבינו חננאל. שיש שני מיני ודאי רמאי. אחד מהם הוא היכא שידע בבירור שהדין שנדון ביניהם יהיה מרומה בעצמו כשנים שהפקידו אצל אחד שאם באנו לומר יחלוקו נמצא הדין מרומה שאנו נותנים לאחד מה שאינו שלו ואנו יודעין זה בבירור שלא מתוך טענותיהם. והמין השני הוא כגון זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה אף על פי שלפי טענותיהם איכא ודאי רמאי שאין לומר שכל אחד סבור לומר אמת מכל מקום אם נדון ביניהם שיחלוקו אפשר שלא יהיה הדין מרומה בעצמו לפי שאפשר שלא היה כדברי זה ולא כדברי זה אלא בין שניהם ארגוה הילכך זה אומר אני ארגתיה וכו' יחלוקו בשבועה ודמיא ממש לההיא דשנים אדוקים בשטר שאף על פי שלפי טענותיהם איכא חד רמאי ודאי אפשר שהדין שנדון ביניהם שיחלוקו הוא אמת דדילמא פרע מחצה. והכי מתרצינן אפילו תימא רבי יוסי התם איכא ודאי רמאי ונמצא נוטל מה שאינו שלו ולפיכך יהא מונח הכא במתניתין מי יימר דאיכא רמאי ונוטל שאינו שלו דילמא אף על פי שלפי טענתו הוא רמאי דילמא בהדי הדדי אגבהוה או בהדי הדדי ארגוה ויחלוקו כדין וכל אחד יטול הראוי. ויש קצת הוכחה לפירוש זה מדלא מתרץ התם איכא ודאי רמאי הכא ליכא ודאי רמאי דלישנא דמי יימר משמע אף על פי שהם אומרים ככה מתוך טענותיהם מי יימר שכך הוא דאיכא רמאי דילמא בהדי הדדי אגבהוה וכו' ותירוץ זה הבנתי מתוך פלפול התוספות ונכון הוא.
ובדרך זה תתורץ קושיא אחרת דאיכא להאי שיטתא דאמרינן אפילו תימא בן ננס התם ודאי איכא שבועת שוא הכא איכא למימר דליכא שבועת שוא ואי בדאיכא ודאי רמאי הא איכא ודאי שבועת שוא אלא משום דאיכא למימר דאף על גב דמתוך טענותיהם איכא ודאי חד רמאי דילמא שבועה לא תהיה לשוא דאימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה או ארגוה והשתא ניחא נמי דהאי תירוצא הילכתא היא ודרבי יוחנן הילכתא היא ולא פליגן אהדדי דאי פליגן אהדדי כיון דהאי תירוצא איתאמר בהדיא ופליג אדרבי יוחנן והנך אמוראי ולא קיימא לן כהאי תירוצא הוה ליה לתלמודא לפרושי בהדיא דמתניתין איירי אפילו היכא דאיכא ודאי רמאי אבל לפי תירוצנו סתמא דמתניתין הכי איתא ופסקה למילתיה בכל גוונא וליכא מאן דפליג בה ולא צריכא ליה לפרושי מידי. עד כאן. ולהלן אכתוב דברי הר"ן ז"ל שכתב ענין זה על אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא.
עוד כתב מ"ה נר"ו וזה לשונו ולפי שיטת רש"י ז"ל איירי מתניתין בדליכא ודאי רמאי כדכתב באוקמתא דרב פפא והצריכותא הכי מתפרש לפי שיטה זו דאי תנא מציאה משום דמורי ואמר רמו רבנן שבועה עליה אבל מקח וממכר דליכא הוראה להיתר אימא לא נרמי שבועה עליה דמיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא קמשמע לן דבמקח וממכר איכא נמי הוראה ובדיהבי זוזי תרווייהו או באומר ליתן. ואי תנא מקח וממכר הוה אמינא מקח וממכר הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דמורי ואמר וכי נרמי שבועה עליה יפרוש אבל מציאה דליכא הוראה אימא לא נרמי שבועה עליה דמיגו דחשיד אממונא וכו' אלא יחלוקו בלא שבועה קמשמע לן במציאה נמי איכא הוראת היתר כדכתבינא באידך צריכותא וזיל הכא ומצריך לה וזיל הכא מצריך והכי אורחיה דתלמודא בכל דוכתא. וראיתי מי שהקשה דכיון דכתב רש"י ז"ל לעיל ודוקא מקח וממכר אבל זה אומר אני ארגתיה וכו' יהא מונח היכי אמרי בהאי צריכותא אימא לא דמשמע לא ישבע אבל יחלוקו בלא שבועה. ומכח קושיא זו תלי בוקי סריקי ברש"י ז"ל יש מי שפירש שכוונת רש"י ז"ל בצריכותא כך היא אבל מקח וממכר דליכא הוראה ודאי קושטא קאמר ויטול בלא שבועה דלא חשיד איניש לתקוף בטליתו של חברו בשקר קמשמע לן דהכא איכא נמי הוראת היתר ופירוש זה סובל אותו לשון הגמרא והוא קרוב לפירוש התוספות אבל אי אפשר לפרש כן ברש"י ז"ל חדא שהעיקר חסר מן הספר ותו שכתב רש"י ז"ל שזה מחסרו ממון משמע דמשום דרשע הוא פטרינן ליה משבועה לא מפני צדקתו ותו דהרשב"א והר"ן ז"ל פירשו דטעמא הוי משום דכיון דחשיד אממונא חשיד נמי וכו' וכתבו בסמוך ודוקא דליכא ודאי רמאי אבל זה אומר אני ארגתיה וכו' יהא מונח וכתבו שכן כתב רש"י ז"ל ואם איתא שכוונת רש"י ז"ל הוא הפך כוונתם היה להם לפרש אלא משמע דמוסכמין הן בפירוש הצריכותא. ויש מי שפירש דהכי קאמר אבל מקח וממכר אימא לא אלא יהא מונח קמשמע לן דהכי נמי איכא הוראת היתר וגם זה אינו נכון שהרי עיקר הצריכותא משום שבועה היא דהכי גרסינן לה אי תנא מציאה הוה אמינא מציאה הוא דרמו וכו' משמע אבל מקח וממכר אימא לא רמו רבנן שבועה עליה אבל חלוקה במקומה עומדת. ועוד שהם צריכים לפרש לקמן גבי ואימא מיגו דחשיד אממונא וכו' ויהא מונח והא ליתא דהרי המפרשים ההולכים בשיטת רש"י ז"ל פירשו ההיא דלקמן מוטב שיחלוקו בלא שבועה והר"ן ונמוקי יוסף הולכים בשיטת רש"י ז"ל וכתבו הכא קמשמע לן דאין חולקין אלא בשבועה משמע דמעיקרא אמרינן חולקין בלא שבועה והוא ברור מאד. והוצרכתי להאריך בו מפני שראיתי מתעצמים בפירוש זה להעמיד לו רגלים ולא עמד.
ומצאתי בג' פירושי רש"י שמכתיבת יד לשון זה. אבל מקח וממכר דליכא למימר הכי דחבריה לאו מידי חסר דבודאי חסר אף על פי שזה גם הוא נתן המעות למוכר כדאמרינן לקמן דנקט זוזי מתרווייהו חד מדעתיה וחד בעל כרחיה ולכשיחלוקו יטול זה חצי המעות וזה חצי המעות אפילו הכי חסרון הוא אצל חברו דאי לאו דהוא צריך לה לא הוה מהדר אבתרה לזבונה וזה שבא לחלוק וליתן חצי דמי שלא כדין מחסרו דכיון דיהב דמי לא הוה תפיס בה ואי לאו דידיה היא לא הוה תבע ליה ונשקול בלא שבועה קמשמע לן. עד כאן. ובעיקר קושיין איכא לתרוצי לפי שיטתם דלא כתב רש"י ז"ל דזה אומר אני ארגתיה וכו' דיהא מונח אלא לפי מסקנת הצריכותא ומה שכתב אותו באוקמתא דרב פפא הוא לתרוצי קושיית אמאי לא מוקמינן לה לכולה מתניתין במציאה וכדכתיבנא לעיל אבל בצריכותא לא ידעינן דאי איכא ודאי רמאי יהא מונח ובתר דאמרינן קמשמע לן דבהא נמי איכא הוראת היתר דייקינן טעמא דמורי אבל בודאי רמאי יהא מונח וכן תמצא שהרשב"א והר"ן ז"ל כתבו זה הדיוק אחר הצריכותא וכד מעיינת בה שפיר תשכח דיש הפרש בין ליכא הוראת היתר להיכא דאיכא ודאי רמאי דזה נקרא רמאי וזה נקרא רשע ומשום דחשיד אממונא לא רמינן שבועה עליה אבל לא מפקינן מיניה מאי דתפיס כיון שמתוך טענותיהם אינו ניכר שיש ודאי רמאי אבל זה אומר אני ארגתיה דמתוך טענותיהם איכא חד רמאי בהא הוא דאמרינן יהא מונח והכי פירושו אי תנא מציאה הוה אמינא משום דמורי ואמר אבל מקח וממכר דליכא הוראה אימא לא איירי מתניתין בהכי דקתני יחלוקו בשבועה אלא יחלוקו בלא שבועה קמשמע לן דבהא נמי איכא הוראה. ועוד נאריך בזה בעה"י לפי השיטה השלישית ומעתה כל הסיעתות שכתבנו למעלה לפירוש רבינו חננאל ז"ל צריך לתרץ אותם לפי שיטה זו והא דסתם תנא ולא פירש דבאיכא הוראה להיתר איירי לא קשיא כלל דהא במציאה ומאי דדמי לה איירי ובמציאה איכא מורי ואמר ומהאי טעמא גופיה לא הוצרך רב פפא לפרש דעלה דמתניתין קאי לתרוצי ומהאי טעמא לא הוצרך התלמוד לפרש בצריכותא דקמשמע לן דבהא נמי איכא הוראת היתר דפשיטא דבהכי עסקינן במציאה והדומה אלא דהוה קשה תרתי למה לי ומצרכינן להו כפי דעות בני אדם שיש שמורים במציאה ולא במקח וממכר ויש שמורים להיתר במקח וממכר ולא במציאה מטעמא דפירש רש"י ז"ל קמשמע לן דבכולהו איכא הוראה להיתר. והא דאמרינן וליחזי ממאן נקט דמשמע דאפילו לא יהיב אלא חד מינייהו ואידך ודאי רמאי הוא עסקינן במתניתין הא כבר תרצה רש"י ז"ל שכתב דמים אני רוצה ליתן ואינו רמאי ומשום הכי מורי ואמר ובזה תירץ קושיא אחרת דאי דמי קא יהיבנא משמע שכבר נתתי מאי פריך תו וליחזי זוזי ממאן נקט. והא דפריך לימא מתניתין דלא כבן ננס אף על גב דמוקמינא למתניתין בדאיכא הוראת היתר דוקא כבר תירצוה בתוספות וזה לשונו מצינו למימר דידע שפיר דמתניתין אפשר דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה מכל מקום פריך שיחלוקו בלא שבועה אחרי שאפשר לבא לידי שבועת שוא ומשני התם ודאי איכא שבועת שוא. עד כאן.
והא דתניא שנים אדוקין בשטר ומשמע דאפילו איכא ודאי רמאי יחלוקו דדמיא ממש לזה אומר אני ארגתיה וכו'. דכל אחר מהם יודע אם פרע או לא וליכא למימר דפליג אמתניתין דהא פרכינן עלה וגבי ליה מלוה כוליה ולית ליה מתניתין שנים אוחזין בטלית וכו'. יש לומר דמשום הכי אמרינן יחלוקו ולא אמרינן יהא מונח משום דרגלים לדבר שפרע מחצה והוציאו ללכת לסופר לכתוב בו שפרעו מחצה או לכתוב אחר במחצית החוב שבו ונפל ושניהם אדוקים בו אבל זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה רחוק הוא שבין שניהם ארגוה וכיון דאיכא ודאי רמאי יהא מונח. עד כאן ממורנו הרב נר"ו.
והרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו פירש רש"י ז"ל דדוקא במקח וממכר אבל בזה אומר אני ארגתיה וכו'. ויתכן פירושו לרבי יוסי דבסמוך דאית ליה טעמא דרמאי אבל לרבנן דאית להו טעמא אימר דתרווייהו היא בכל מילי שייך למימר האי טעמא והאי שטר דלקמן אתיא כרבנן. עד כאן עיין לקמן בלשון תלמיד הר' פרץ ז"ל דבור המתחיל אלא מחוורתא כדשנינן וכו' וכבר כתבתי לעיל תירוץ אחר בשם הרשב"א.
עוד כתב מורנו הרב נר"ו וזה לשונו והא דאמרינן לימא מתניתין דלא כסומכוס דאי כסומכוס הא אמר ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה אף על גב דאיכא למימר שאני התם דליכא הוראה אבל הכא דאיכא למימר מורי ואמר רמו רבנן שבועה עליה כי היכי דלפרוש מהוראתו משום שבועה וכן הא דאקשינן לקמן וכי מאחר שזה תופס וכו'. שבועה זו למה ומשנינן אמר רבי יוחנן כדי שלא יהא וכו' ואביי אמר שמא מלוה ישנה לו עליו וכיון דטעמא דשבועה דמתניתין כדרב פפא משום דמורי ואמר מאי מקשינן ואמאי אצטרכינן לתירוצו של רבי יוחנן או אביי והא טעמא רבה איכא במתניתין ואמאי לא מסקינן כדרב פפא. תירץ הר"ן בכל אלו דהני סוגיי פליגן אהדדי וסוגיא דהכא סבירא ליה כרב פפא דטעמא דמתניתין משום דמורי ולפיכך רמו רבנן שבועה עליה כדי שיפרוש אבל סוגיא דלקמן סבירא ליה דאיירי מתניתין אפילו היכא דאיכא רמאי והא דפרכינן הכא לימא מתניתין דלא כסומכוס אליבא דרבי יוחנן פרכינן והיינו דמתרצינן כטעמיה דרבי יוחנן ומאי דמקשה תלמודא וכי מאחר שזה תופס וזה תופס שבועה זו למה אינה שאלת הגמרא אלא התחלתא דרבי יוחנן וכאלו אמר וכו' וגמרא הוא דבעי לפרושי טעמא דרבי יוחנן ואביי גם מה שמקשה ואימא מיגו דחשיד וכו' אליבא דרבי יוחנן הוא ופליגא אדרב פפא וקיימא לן כרבי יוחנן ואביי ואף על גב דליכא הוכחה בדבר דמורי ואמר חולקין בשבועה. עד כאן מיסודו של הר"ן ז"ל. עד כאן דברי מורנו הרב נר"ו.
וכן כתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו לימא מתניתין דלא כסומכוס וכו'. כל הסוגיא הזאת קשיא על רש"י דכיון דמתניתין לא משתבע אלא משום דאיכא למימר מורי ואמר אם כן מאי קושיא מדסומכוס. ורבנו ז"ל אמר דרך שקלא וטריא ומימרא דרבי יוחנן פליגא אדרב פפא ומעיקרא דאיתמר בימי רבי יוחנן ולבתר הכי אתא רב פפא ופירש וקיימא לן כוותיה דהוא בתרא. זו היא שיטתו של רבינו ז"ל אבל אינה נכונה. עד כאן. והר"ן ז"ל חולק עליו במה שפסק לשיטה זו כרב פפא. וכתב מורנו הרב נר"ו על זה וזה לשונו וקשיא לי עלה טובא דאף על גב דאמרינן בעלמא סוגיות חלוקות הני מילי כשהן מרוחקות אבל הכא מיד שהשלים דברי רב פפא וצריכותא דיליה מתחיל להקשות בסתם לימא דלא כבן ננס לימא דלא כסומכוס ונאמר אנחנו דהוי אליבא דרבי יוחנן ועדיין דברי רבי יוחנן לא הוזכרו.ותו יגיד עליו רעו כי היכי דקושיא לימא מתניתין דלא כבן ננס הויא אליבא דרב פפא וכן קושיית לימא מתניתין דלא כרבי יוסי הוי נמי אליבא דרב פפא אם כן קושיית לימא מתניתין דלא כסומכוס הוי דומיא דאינך. ותו כיון דמהכא ידעינן טעמא דרבי יוחנן מאי קא שיילינן לקמן וכי מאחר שזה תופס וכו' וקושיא זו לכל הפירושים שייכא ובהא איכא למימר דהכא אגב גררא והתם בדוכתא עלה דשבועה שיילינן כי אורחיה דתלמודא. עד כאן. והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו אפילו תימא סומכוס שבועה זו תקנת חכמים היא. לשיטת ר"ח ז"ל ניחא הא דאקשיה מדסומכוס אפילו בתר אוקמתא דרב פפא אבל לשיטת רש"י ז"ל קצת קשה והא דרב פפא פריש טעמא נמי דמתניתין משום התקנה משום דמורי ואם כן. אמאי לא פריק ליה שבועה זו תקנת חכמים כדרב פפא ויש לומר משום דרבי יוחנן מפרש טפי דאמר בהדיא שבועה זו תקנת חכמים היא. ומיהו אכתי קשה מעיקרא מאי קמקשה לימא מתניתין דלא כסומכוס בתר אוקמתא דרב פפא. ויש לומר דמאן דמקשי לימא לאו בתר אוקמתא דרב פפא אקשי ליה אלא רב פפא שקיל וטרי במתניתין לגרמיה ואוקמה בתקנתא ומאן דמקשי לימא כי הוה תני מתניתין לגרמיה שקיל וטרי ולאו דין בתר דין אתאמרן כדאכתיבו בגמרא ותדע דהא בתר דפרקיה למתניתין אליבא דבן ננס תו לא הוה קשה להו
לימא מתניתין דלא כרבי יוסי לימא דלא כרבנן דהא לכלהו בהאי פירוקא דפרקיה אליבא דבן ננס אימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוהו איפריקא מתניתין לכלהו ואפילו הכי דייקינן אכל חד וחד באפי נפשיה אלא טעמא כדאמרן דכל שאלה ושאלה באפי נפשיה אתשאלא בבי מדרשא והדר אכתיבו על הסדר בגמרין ומשום דמשמע להו דסתמא דמתניתין בכל ענין הוא בין בדאיכא הוראה בין ליכא הוראה אקשיה לימא מתניתין דלא כסומכוס ושקלינן וטרינן לאוקמה כסומכוס ומדינא ולאוקמה ואסקינן כרבי יוחנן ומן התקנה היא. עד כאן.
וכתב מורנו הרב נר"ו וזה לשונו ומתוך דברי הרשב"א ז"ל הבנתי תירוץ לקושיות שהקשינו למעלה דלעולם רב פפא ורבי יוחנן לא פליגן אהדדי אלא דרבי יוחנן מתפרש טפי שלא יהא כל אחד תוקף והולך וכו'. כהוראת היתר ולשון תוקף הוא לפי האמת לא לפי דעת התוקף דהא בהוראת היתר תופס בה לומר שהיא שלו ומעיקרא שקלינן וטרינן בפירושא דמתניתין אי תרתי קתני או חדא קתני ואסקה רב פפא דתרתי קתני ואצרכינהו ושמעינן דמתניתין בדאיכא היתר מיירי ומאן דשאיל לימא מתניתין דלא כסומכוס לא שמיע ליה הא דרב פפא ושקיל וטרי בה ומסקינן דטעמא דמתניתין כדרבי יוחנן ואפשר שגם המתרץ לא הוה שמיע ליה הא דרב פפא דאי הוה שמיע ליה היה אומר שאני שבועה דמתניתין משום דמורי רמו רבנן עליה שבועה והוה שמיע ליה הא דרבי יוחנן. אי נמי משום דרבי יוחנן מתפרשה טפי שני ליה כרבי יוחנן כדרכו של הרשב"א ז"ל ומאן דמקשי לימא מתניתין דלא כרבי יוסי לא הוה שמיע ליה מה שתירצו לאוקמה כבן ננס והוה שקיל וטרי בה לגרמיה ומאן דפריך לקמן מאחר שזה תופס וכו' שבועה זו למה לא הוה שמיע ליה טעמיה דרב פפא ולא מאי דתירצו לאוקמה למתניתין כסומכוס ושקיל וטרי בה לנפשיה ואסקוה דטעמיה כרבי יוחנן אי נמי כדאביי והכי נמי הוה מצי לתרוצי כדרב פפא אלא משום דרבי יוחנן מפרשה טפי ותלמודא הוא דקבע להו על הסדר כדכתיבנא.
ואם תאמר כיון דרבי יוחנן נמי כדי שלא יהא הולך ותוקף על ידי הוראת היתר קאמר מאי פריך תלמודא בתר הכי ואימא מיגו דחשיד אממונא וכו'. והא לא חשיד דעל ידי שמורה תוקף בטליתו של חברו. ויש לומר דהכי פריך כיון דחשדת ליה דעל ידי הוראת היתר הולך ותוקף מהאי טעמא גופיה על ידי שיורה ישבע; ויחשוב שנשבע באמת ומה הועילו חכמים בתקנה. מוטב שיחלוקו בלא שבועה והוי קושיין אפילו לרב פפא. ומיהו רש"י ז"ל כתב אדרבי יוחנן פריך משמע דסבר דרבי יוחנן פליג ארב פפא ואפילו תימא דפליג אדרב פפא מכל מקום כל מה שתירצנו עולה כהוגן ואין אנו צריכין לדחוק שהסוגיות חלוקות אף על פי שהאמוראין חלוקין וקיימא לן כרבי יוחנן. וכבר הראיתי פנים לומר דאפילו לפי שיטה זו לא פליגי אבל איני סומך על עצמי ולפי שיטה זו נמי אפילו היכא דליכא הוראת היתר חולקין בשבועה משום דפסקינן הלכתא כאביי דאמר טעמא דמתניתין שמא מלוה וכו' והאי טעמא שייך אפילו היכא דליכא הוראת היתר אבל היכא דאיכא ודאי רמאי מתוך טענותיהם יהא מונח כדכתבו רש"י והראב"ד ז"ל אבל יש להר"ן ז"ל שיטה אחרת נכונה בסוגיא זו דלא פליגא אסוגיא דלקמן וכולם עולות לטעם אחד דאפילו היכא דליכא הוכחת הוראה אמרינן דאין חולקין וכו' ככתוב לעיל משמו וכל מה שכתבנו למעלה דהוי היינו לפי שיטת רבנו חננאל ז"ל הוי נמי והיינו לפי שיטה זו ואני מוכיח שזו היא שיטתו של רש"י ז"ל שכתב ודוקא במקח וממכר אבל זה אומר אני ארגתיה וכו' משמע דלא נפיק מכללא דמתניתין אלא זה אומר אני ארגתיה וכו' דאיכא חד רמאי ודאי אבל ליכא ודאי רמאי אף על גב דליכא הוראת היתר לא נפיק מכללא דמתניתין דאם לא כן לימא אבל היכא דליכא הוראת היתר יהא מונח וכל שכן היכא דאיכא ודאי רמאי והיינו דלא הוצרך רש"י ז"ל לפרש בקמשמע לן דבר דממילא משתמע דכיון דאמרינן אי תנא מציאה משום דמורי ואמר אבל מקח וממכר לא קמשמע לן דאפילו ליכא הוראה רמו רבנן שבועה עליה אבל לפי הפירוש הראשון שהקמשמע לן הוא היפך ממה שעלה על דעתינו כי מתחלה היו סוברים דאין במקח וממכר הוראה והשתא בקמשמע לן אנו אומרים שגם במקח וממכר איכא הוראה היה ראוי שיפרש רש"י ז"ל ויאמר קמשמע לן דבהא נמי איכא הוראה כדאמרן באידך צריכותא ומה שכתב (הר"ן ז"ל וכי מקשינן מקח וממכר ליחזי זוזי ממאן נקט לפי שיטה זו וכו' דבריו צריך לי עיון דאדרבה השתא ניחא טפי דאיירי אפילו דליכא הוראה ולא יהיב דמי אלא חד מינייהו ומשום הכי פריך וליחזי וכו' והוא קנה ולמה יחלוקו אבל אי איירי מתניתין דליכא רמאי וכגון דיהבי דמי תרווייהו מאי פריך וליחזי זוזי וכו' הא אמרינן דנקט מתרווייהו וכדאקשינן לעיל לפי השיטה הראשונה. ומה שנראה לי בכוונת קושייתו ותירוצו ז"ל לפי מה שפירש הילכך מתניתין אפילו במקח וממכר דלא ידעינן אי נקט מתרווייהו אי מחד מתוקמה ועל זה מקשה מאי פריך וליחזי זוזי הא לא ידעינן אי נקט מתרווייהו אי מחד ותירץ למאי דהוה אמינא מקח וממכר דמתניתין בדאיכא הוראה וכגון דנקיט מחד מינייהו והאחד אומר ליתן עלה מקשה היכי תיסק אדעתין לומר הכי וליחזי זוזי וכו' ואיהו קנה ואותו שאומרליתן לא קנה.
והרא"ש פירש האי צריכותא בגוונא אחרינא וזה לשונו משום דאמרינן לקמן דשבועה זו תקנת חכמים היא ולהכי קאמר דאי תנא מציאה התם הוא דשכיח דתפוס משום דמורי ובמילתא דשכיח עבוד רבנן תקנתא אבל מקח וממכר דלא שכיח אימר לא עבדו רבנן תקנתא קמשמע לן. והא קמשמע לן איכא לפרושי בתרי אנפי קמשמע לן דאף במקח וממכר פעמים דמורי כגון דיהבי זוזי תרווייהו ושכיח ועבדו בה רבנן תקנתא אבל היכא דיהב חד מינייהו זוזי או זה אומר אני ארגתיה ושנים אדוקים בשטר דלא שכיח חולקין בלא שבועה ועוד יש לפרש קמשמע לן בבא יתירה דאפילו היכא דלא מורי עבדו רבנן תקנתא. ואי תנא מקח וממכר משום דשכיח דמורי וכגון דיהבי תרווייהו דמי ובהכיהוה מוקמינן לה והוא הדין דהוה מצי למימר אבל מקח וממכר דיהיב חד מינייהו זוזי לא אלא נקט מציאה דאפילו מציאה לא הוה ידעינן. עד כאן לשונו. וקשה לי עלה דאכתי לא ידעינן טעמא דשבועה דמתניתין ועבדינן עלה צריכותא ואין זה דרך התלמוד. ותו קשה לפי הפירוש השני דמאי שנא הכא דעבוד רבנן תקנתא במילתא דלא שכיח יותר משאר גזרות ותקנות. ותו דעיקר טעם הצריכותא חסר מן הספר דבשלמא לשאר פירושים עיקר טעמא דצריכותא הוא משום דמורי אבל לזה הפירוש עיקר הטעם הוא משום דשכיח ועבוד בה רבנן תקנתא וכל זה חסר מן הספר. ותו כיון דידעינן טעמא דמתניתין ידעינן לדרבי יוחנן דאמר שלא יהא הולך ותוקף והא מילתא דלא שכיח הוא ואפילו הכי עביד בה רבנן תקנתא וקשה לפי הפירוש הראשון. ותו דמקשינן ואימא מיגו דחשיד אממונא ומאי חשדא והא מורי ורוב הקושיות שהקשינו למעלה שייכי לשיטה זו ולכן צריך לי עיון. עד כאן דברי מורנו הרב נר"ו. וזה לשון הגליון קמשמע לן. לפירוש רש"י ז"ל אז הפירוש קמשמע לן דשייך נמי מורי בכל חד ועל זה הקשו דלקמן מסיק דחשיד אממונא לא חשיד וכו' לכן פירש פירוש קמא קמשמע לן דאפילו לא מורי נשבעין. ועל פירוש זה קשה אם כן לקמן שהגמרא נושאת ונותנת אי אמרינן חשיד אממונא חשיד אשבועתא יוכיח ממתניתין דלא תשיד לכן פירש בענין אחר לאו משום דלא חשיד אלא משום דשכיח פירוש שכיח דתפיס לכך תקנו בו שבועה. אבל קשה לכל אלה הפירושים אם כן לימא ארגתיה אבל לפירוש התוספת ניחא דארגתיה הוי פשיטא יותר מכולהו כיון שיודע האמת דלא חשיד אלא החידוש היכא דשייך לומר שטועה ולא שייך מורי אז יש לומר סתמא דמילתא טועה דסתם בני אדם אינם חשודים לתפוס שלא כדין ועל ידי שבועה לא יפרוש קמשמע לן דאפילו הכי ישבע. עד כאן. ועוד יובנו פירושים אחרים בזה הצריכותא ממה שאכתוב לקמן בעה"י בפירוש וליחזי זוזי ממאן נקט וכולי.
מקח וממכר וליחזי זוזי ממאן נקט. קשה לי מאן אמר ליה דלא נקיט זוזי מתרווייהו כדמשמע פשטא דצריכותא דלעיל דפריך וליחזי וכו' ותו דהוה מצי לשנויי לפי סברתו דאפילו נקיט מחד מינייהו מצי אידך למימר לי נתרצה אף על פי שלא נתתי לו מעות דלמחר יהיבנא ומה שלקח מזה בעל כרחו לקח ואני משכתי ומשיכה קונה ותו דמסקינן הכא דנקט זוזי מתרווייהו ואיך כתב רש"י ז"ל לעיל דמים אני רוצה ליתן ובהאי פירכא הא כתיבנא לעיל דעשה כן רש"י כדי דתהוי קושיא דונחזי זוזי וכו' שפיר על הצריכותא וגם כדי שלא יהיה רמאי. ותו קשה מאי תלמודא לומר מקח וממכר וליחזי זוזי וכו' פשיטא דאמקח וממכר קאי. ונראה לי דהכי פריך כיון דמקח וממכר הוא לאו אורחיה דמוכר למכור לזה ולחזור ולמכור לזה ואם כן פשיטא דמחד נקט זוזי וליחזי זוזי ממאן נקט והשתא לא מצי לשנויי לעולם דנקיט זוזי מחד ומצי אידך למימר לי נתרצה אף על פי שלא נתתי לו מעות דאין דרך המוכר להתרצות אלא למי שנתן לו מעות והוא נאמן בזה דגלוי מילתא בעלמא הוא ומשני לא צריכא וכו'. ולפי המסקנא לא צריכינן למימר דמים אני רוצה ליתן אלא כבר נתתי הדמים. ועם מה שכתבנו משם הרא"ש ז"ל מתורצת גם כן קושיא זו. ואכתי איכא למידק דהכי הוה ליה למימר הכא במאי עסקינן דנקיט זוזי וכו'. ויש לומר דמאן דפריך פריך מה נפשך אי נקיט זוזי מחד כאורחייהו דמוכרין ליחזי זוזי וכו' ואי נקיט זוזי מתרווייהו פשיטא דיחלוקו שהרי לשניהם מכר לכל אחר חציה ומאי דנקיט זוזי כל המכר מכל חד מינייהו לרבותא עביד והיינו דמשני לא צריכא דנקיט מתרווייהו חד מדעתיה וכו'. מורנו הרב נר"ו.
וליחזי זוזי ממאן נקט. פירש רש"י ז"ל דכל היכא דלא נקיט אלא מחד מינייהו מוכר נאמן לומר ממי לקח ומשום הכי מקשינן הכא ובפרק עשרה יוחסין ליחזי זוזי ממאן נקט לומר שאפילו אין מקחו בידו כל היכא שלא קבל אלא מחד מינייהו מוכר נאמן ומתרצינן הכא והתם לא צריכא דנקט מתרווייהו וכיון שכן כל שאין מקחו בידו אינו נאמן וקשיא עליה טובא היכי אמרינן דהיכא דלא שקיל אלא מחד מינייהו נאמן אפילו אין מקחו בידו והא מוכר ליתיה אלא כעד אחד כיון דאין מקחו בידו וליכא למימר מיגו דאי בעי יהיב ליה לחד מינייהו והיאך יהא עד אחד נאמן לאפוקי ממונא ולפיכך פירש רבנו חננאל ז"ל דלעולם אין המוכר נאמן כשאין מקחו בידו אפילו לא נקיט זוזי אלא מחד והא דפריך התם בקידושין וניחזי זוזי ממאן נקט לא קאי אסיפא דאין מקחו בידו אלא ארישא דתניא התם דכשמקחו בידו נאמן ועלה פריך מאי טעמא נאמן משום מיגו דאי בעי מצי יהיב ליה לאותו שהוא אומר שמכרה לו ואמאי אי אפשר שלא יהיו עדים בדבר ונשיילינהו זוזי ממאן נקט ואסהדותייהו נסמוך ולא אדיבורא דמוכר אם מכחיש העדים דהוה ליה מיגו במקום עדים ומשני כגון דנקט מתרווייהו חד מדעתיה וכו' ולא ידיע להו לסהדי מאן מדעתיה ומאן בעל כרחיה הילכך בזמן שמקחו בידו מוכר נאמן. ואם תאמר תינח סוגיא דהתם אלא הכא מאי קמקשינן וליחזי וכו' דליכא לפרושי כי התם לשיילינהו לסהדי דמדתנן בסיפא דמתניתין. בזמן שהם מודים או שיש להן עדים חולקין שלא בשבועה וכו'. מכלל דרישא בדליכא סהדי. תירץ רבינו תם ז"ל דהכא הכי פריך וניחזי זוזי ממאן נקט כלומר נשייליה למוכר דנהי שאין עדותו מועיל כלום להפסיד השני מכל מקום כיון דעד אחד מחייב שבועה דאורייתא לאותו שמכחישו דין הוא שיועיל עדותו לפטור ההוא דמסהיד ליה משבועה זו של משנתינו שאינה אלא שבועת התקנה בלבד ואחרים מוסיפין עוד בדין זה לומר שעד אחד פוטר אותו שמעיד כדבריו אפילו בשנתחייב שבועה דאורייתא וכן דעת הר"מ מרוטנברג ז"ל והביא ראיה לדבריו דמדדרשינן לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה מידי לחיוב שבועה כתיבן הא לא אימעיט אלא דאינו קם לכל עון ולכל חטאת הא לענין שבועה דלא מעטיה קרא קם בין לחיוב שבועה בין לפטור מן השבועה. הר"ן.
ולי אפשר לדחות ראיה זו דודאי האי דמיעט קרא עד אחד לענין חיוב ממון הוא דמיעטיה דאלו לענין פטור ממון לא הוה צריך קרא שאלו נתחייב ממון על פיו או בהעדאת עדים מי איכא למימר שיפטר על פי עד אחד דליצטריך קרא למעוטיה אלא האי דאיצטריך קרא למעוטי עד אחד היינו לענין חיוב ממון ובההוא הוא דדרשינן אבל קם הוא לשבועה אבל שיפטור משבועה אין לנו. עוד חזק סברא זו הרב ז"ל וקאמר דקל וחומר הוא ומה כשהעד מסייע למי שאינו מוחזק שאין כחו מרובה זוקק את המוחזק שכחו מרובה לישבע כשמסייע למוחזק אינו דין שיפטרנו משבועה. ולי אפשר גם כן לדחות זה דדין הוא שיחייב עד אחד שבועה לפי שהנתבע מה שהוא פטור ממנה קודם עדותו של עד אחד אינו אלא מפני שאין מי שיחייבנו דממילא מיפטר ורחמנא לא שדי עליה שבועה בכדי תאמר בפיטור שבועה שנתחייב בה כבר מפני הדין זה אי אפשר אלא ודאי אף על פי שכחו של עד יפה לחייב שבועה שמה שהיה הלה פטור ממנה אינו אלא ממילא אפילו הכי אינו דין שיהא כחו יפה לפטור שבועה שהטילה התורה וחייבה אותה. הרשב"ץ ז"ל.
ועוד הביא ראיה מדגמר רבי חייא דעדים מחייבין שבועה מבינייהו דפיו ועד אחד וכו'. ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל עד כשם שהוא מחייב שבועה אלו דברי הרב ז"ל ויפה פלפל. אבל לפי דעתי ראיה זו שהביא מהאי דרבי חייא אינה ראיה שאפילו אם נאמר שאין עד אחד פוטר משבועת התורה למי שנתחייב בה הני מילי כשנתחייב בה על פיו מפני הודאה במקצת אבל כשנתחייב בה על פי עד אחד ודאי עד אחד המכחישו פוטרו ממנה דעד אחד אף על פי שהאמינה אותו תורה הני מילי היכא דליכא הכחשה אבל היכא דמכחיש ליה סהדי אחרינא לא וכדאמרינן במסכת סוטה בפרק מי שקינא דעד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת היתה שותה ואף על גב דהאי דאמר נטמאת נאמן מן התורה כשנים אפילו הכי כיון דמכחיש ליה סהדי אחרינא לא מהימן והיינו דמקשינן התם וכיון דמדאורייתא עד אחד מהימן אידך היכי מכחיש ליה והאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים וכו' ומתרצינן לא קשיא כאן בבת אחת וכו' נמצא שאף על פי שהאמינה תורה עד אחד כל היכא דמכחיש ליה סהדי אחרינא בבת אחת אינו נאמן אף כאן אפילו נאמר שעד אחד קם לחיוב שבועה אבל לא לפטור שבועת התורה כל שלא נתחייב בה אלא מכח עד אחד עד אחד פוטרו ולא מטעם שעד אחד יש בו כח לפטור משבועת התורה אלא מפני שהוא מכחיש אותו עד ראשון שחייביה ומשוי סהדותיה כמאן דליתיה ונמצא שאף בעד אחד עד אחד כיוצא בו פוטרו כמו שאתה אומר בשני עדים ואין כאן פירכא. שמא תאמר אכתי איכא פירכא דבפיו ועד אחד אין כיוצא בהן פוטרין שבועתן בזה אחר זה לפי שעד המחייבו שבועה נאמן כשנים ועד זה שמכחישו אינו נאמן כיון שהוא בזה אחר זה מה שאין כן בעדים דאפילו בזה אחר זה כיוצא בהן פוטרין אותו משבועה ליתא דכי אמרינן דבזה אחר זה ראשון נאמן לפי שהאמינה אותו תורה ושני המכחישו אין בדבריו כלום הני מילי דוקא כשנעשה מעשה על פי עדותו של ראשון אבל כשלא נעשה מעשה על פיו אפילו בזה אחר זה הוה ליה כבת אחת ועד אחד בהכחשה הוא ולא מהימן וראיה לדבר מדאמרינן בפרק האשה שלום עד אחד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא ומקשינן טעמא דנשאת וכו' והאמר עולא כל מקום וכו' ומתרצינן הכי קאמר עד אחד אומר מת והתירוה וכו' אלמא אף על גב דבזה אחר זה עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אלא אם כן נעשה מעשה על פיו של ראשון כגון שהתירוה להנשא וזכתה בעצמה שאין הדבר מחוסר מעשה וכן בסוטה שבא עד אחד ואומר נטמאת שפטרוה מלשתות אבל כשעד אחד מעיד לחייבו שבועה אפילו חייבוהו בית דין שבועה על פיו כל שבא עד אחד והכחישו קודם שנשבע כבת אחת הוא ולפיכך הדבר ברור בעיני שאפילו נאמר עד אחד פוטר משבועה של תורה הני מילי בשבועה של מודה מקצת אי נמי בשבועת השומרים אבל בשבועה הבאה בהעדאת עד אחד עד אחד פוטרו ממנה ולא מפני שעד אחד קם לפטור שבועה של תורה אלא משום דמשוי ליה לסהדותא דקמא כמאן דליתיה דהוה ליה עד אחד בהכחשה ולא מהימן. כן נראה לי. הר"ן ז"ל. וכתב עליו הרשב"ץ וזה לשונו ויפה אמר אבל קצת קשה לי כי היכי דעד אחד לאחר שהתירוה לינשא אינו כלום משום דחשיב בזה אחר זה כיון שנעשה מעשה על פיו הכי נמי יש לנו לומר כשהעד חייבו שבועה ובית דין גמרו דינו אף על פי שלא נשבע עדיין אין עד אחד פוטרו משום דהוי בזה אחר זה ושני עדים אפילו לאחר גמר דין פוטרין אותו משבועה וכיון שכן אכתי הוה ליה למפרך מה לפיו ועד אחד שכן אין פוטרין אותו משבועה שכיוצא בהן מחייב אותה בשום צד בעולם ואפילו לאחר גמר דין ומדלא פריך הכי שמע מינה שאינו פוטרו משבועה ולא מטעם הכחשה שהזכיר הרב ז"ל שהרי לאחר גמר דין אינו לאותו הטעם אלא מפני שעד אחד קם לפטור שבועה ואיני יודע חילוק בין התירוה לינשא ובין חייבוהו בית דין שבועה. ומה שכתב הרב ז"ל שמפני שזכתה בעצמה אין הדבר מחוסר מעשה ואמאי לא והרי כל זמן שלא נשאת אין מעשה ההיתר ניכר בה והרי היא באיסורה כקודם לכן אלא שיש לנו לומר כיון שבית דין התירוה אינו בבת אחת הכא נמי כיון שבית דין חייבוהו שבועה אינו בבת אחת ולקמן דאמרינן עד אחד יוכיח שישנו בהכחשה והזמה כלומר בשני עדים בזה אחר זה הוא דאלו בבת אחת לא דמי לשני עדים דטעמא דבת אחת משום דמשוי ליה סהדותא כמאן דליתיה דמי ואנן היכא דאיתיה לסהדותא אמרינן דאיתא בהכחשה והזמה כשני עדים הילכך בזה אחר זה הוא דאיתיה בהכחשה והזמה ועל כרחך אית לן למימר דהיכא דחייבוהו בית דין שבועה אף על פי שלא נשבע לא הוי בת אחת כאשה שהתירוה לינשא ובר מדין אמאי לא אשכחן פירכא בזה אחר זה והא משכחת לה בנסכא דרבי אבא שהוא מחוייב שבועה על פי עד אחד ואינו יכול לישבע ומשלם וחיובו מן התורה כדמוכח בפרק כל הנשבעין וזה הנתבע שילם בעדותו של עד אחד ואחר כך בא עד אחד והעיד כדבריו ופטרוהו משבועה ואי עד אחד אינו קם לפטור משבועה אף כאן לא יפטרנו משבועה ומה ששילם שילם והוה ליה למפרך מה לפיו ועד אחד שכשהן מחוייבין שבועה אין כיוצא בהן פוטר ומדלא פריך הכי משמע שלעולם הוא פוטרו משבועה מכח עדותו של עד אחד ולא מטעמו של הרב ז"ל דהא הכא בזה אחר זה הוא שהרי נעשה מעשה על פיו ששילם ממון מפני חיובו של עד אחד לישבע ועוד אפילו לא שילם על פיו אלא שהעיד כדברי הנתבע שאמר אין חטפי ודידי חטפי אף על פי שהוא בבת אחת כיון שאינו מכחישה עד הראשון אלא משוי סהדותיה כמאן דליתיה ובודאי פוטר משבועה דלא פרכינן הכא מה לעד אחד שכן אין כיוצא בו פוטר ולא מטעם הרב ז"ל דהא לא מכחיש ליה סהדא בתרא לסהדי קמא. ודברי הרב צריך לי עיון. עד כאן.
וכן דעת הרמב"ן בספר המלחמות שאין עד אחד פוטר משבועה של תורה והביא ראיה מדאמרינן בפרק המפקיד דשומר שמסר לשומר חייב וכו'. ואינה ראיה שכיון שהראשון מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע הרי הוא מחוייב ממון ואף על פי שחיוב זה של ממון מפני חיוב שבועה בא לו אם אתה אומר ששומר שני פוטרו מחיוב זה נמצא עד אחד קם לממון. וכן דעת הרז"ה ז"ל דעד אחד פוטר אפילו משבועה דאורייתא. אבל הסכמת הרמב"ן ז"ל כך היא דדוקא משבועת התקנה הוא פוטרו כאותה של משנתינו אבל משבועת התורה לא. ומכל מקום כבר כתבתי מה שנראה בעיני שאפילו לפי דעת זה שבועת התורה הבאה בהעדאת עד אחד עד אחד פוטרו ממנה. הר"ן.
וזה לשון הרשב"ץ פירש רש"י ניחזי זוזי ממאן נקט המוכר וליהמניה דהא אמרינן בפרק עשרה יוחסין נאמן בעל המקח וכו'. ואף על גב דמסיים וכו' ומתרצינן כגון דנקט זוזי מתרווייהו ומשום הכי אינו נאמן וכן נמי פירש התם דכי פרכינן התם וניחזי וכו' אסיפא דבזמן שאין מקחו בידו אינו נאמן פרכינן דהיכא דלא נקיט אלא מחד הוה לן להימניה ומשנינן נמי התם כגון דנקיט זוזי מתרווייהו אבל לא נקט אלא מחד מהימן אפילו אין מקחו בידו. וקצת קשה בעיני דכיון דקושיין ליתא אלא למאי דהוה סבירא לן דמתניתין בדאיכא הוראה להיתר היא ודאי בדנקט זוזי מתרווייהו עסקינן דאי נקט מחד לחודיה לא אשכחן הוראה להיתר וכיון שכן היכי הוה סלקא דעתין למימר דנהמניה למוכר דהא אין מקחו בידו ונקט זוזי מתרווייהו וליכא מאן דאמר דמהימן ואפילו נאמר דמשום הכי נקט הך סוגיא הכא לאשמועינן האי דינא דבזמן שאין מקחו בידו אינו נאמר היינו בדנקט זוזי מתרווייהו וסוגיאדהתם והכא בחד גוונא נינהו אכתי קשיא לי היכי אקשינן וליחזי זוזי ממאן נקט והא בדנקיטזוזי מתרווייהו מוקמינן לה דבהכי הוא דאיכא הוראה להיתר ומה חידוש הוא זה שחדש לא צריכא דנקט זוזי מתרווייהו דמשמע דעד השתא בדנקט מחד הוה אפשר לאוקמה והכי הוה ליה למימר וניהמניה למוכר אף על גב דנקט זוזי מתרווייהו וליפרוק דכי האי גוונא לא מהימן כיון שאין מקחו בידו. ואפשר לומר דאורחא דתלמודא בהכי למשקל ולמטרי ולהדורי אפירכי לאוקמה מתניתין משום פירכי אחריני במאי דאוקמה למתניתין כלומר דעל כרחיה אית לן לאוקמה בדאיכא הוראה דאי לא תיקשי לך הא דניחזי זוזי ממאן נקט. ויש מפרשים דלאו משום נאמנותו של מוכר קאמרינן אלא הכי קאמר וניחזי זוזי ממאן נקט דודאי בזה לא ישקרו וכיון שיודו בזה נאמן שלאותו שנתן המעות נתרצה בודאי אף על פי שהאחר טוען שנתרצה לו אף על פי שלא נתן לו מעות עדיין והוא הדין דהוי מצי למימר וניחזי מאן יהב זוזי אבל ניחא ליה להזכיר המוכר משום דבדידיה תליא מילתא דאנן סהדי דלמאן דיהיב ליה זוזי נתרצה. ולפי זה הפירוש בקידושין כי מקשינן וניחזי זוזי וכו' אכולה מילתא קפריך שאם לא קבל אלא מאחד אנן סהדי שאליו נתרצה ובין מקחו בידו ובין אין מקחו בידו לנותן המעות יהבינן לה. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א מקח וממכר ניחזי זוזי ממאן נקט. כך גריס רש"י והוא פירש נשאל את המוכר ממי קבל דמיה דתניא בקידושין נאמן בעל המקח וכו' ובודאי יודע הוא רבנו דמעות אינן קונות ומי שמשך קנה אלא הכי קאמר דמסתמא מי שפרע המעות הוא משך דוגמא דההיא דאמרינן בכתובות. והקשה הוא כיון דאין השלישיות יוצא מתחת ידו אינו נאמן כדאיתא התם. ותירץ דהתם היינו היכא דנקט זוזי מתרווייהו וכו' ובודאי שזה תימה גדול אפילו תימא דדאיק ודכיר שפיר למה הוא נאמן דהא ליכא אלא חד סהדא ויפה פירש הרב בעל המאור ור"ת שאין אנו שואלין את המוכר אלא לפוטרו משבועה לבד ונראה מדבריהם דאלעיל קאי דאמרינן דשבועה זו משום חשדא דמורי שכיון שהמוכר אומר קבל מעות ממנו כדאי יש בזה להוציאו מידי חשד וליטול מחצית בלא שבועה אבל במי שמחוייב שבועה מן הדין ואפילו היסת ואף על פי שיש עד אחד מעיד כדבריו אינו נפטר משבועתו ולפי דברים אלו יתיישב יפה פירוש רש"י דהכא גרסינן דלא ידעינן ולא גרסינן ולא ידע ולאו למימרא דאי אמר דידע מהימן אלא לומר דאנן סהדי דלא דאיק ולא ידע וכי אמר הכי לא אמר אלא בדדמי עד כאן.
ומורנו הרב נר"ו כתב וזה לשונו הקשו על פירוש רש"י דהיכי מצי למימר דבעל המקח נאמן כיון שאין מקחו בידו אפילו לא נקיט זוזי אלא מחד ולא עדיף מעד אחד ומשום הכי דחו פירושו אבל בתוספות אמרו כי בחנם פירש כן אבל מן הדין כך הוא להכי משמע לי דאף על גב דבעלמא עד אחד אינו נאמן לאפוקי ממונא שאני הכא דלא הוי אלא גלוי מילתא בעלמא כיון דכל חד תפיס בכולה אנן סהדי שלא נתרצה אלא למי שנתן לו המעות וכיון דחד הוא ודאי דכיר הילכך גלוי מילתא בעלמא הוא. ואם תאמר אמאי לא נפרש ליחזי זוזי ממאן נקט כלומר לעדים דרוב המקח וממכר בפני עדים הוא דהכי פירש רבנו חננאל ז"ל הך דהתם. ויש לומר דלא אפשר דתנן בסיפא דמתניתין בזמן שיש להם עדים וכו' משמע דמתניתין בדליכא סהדי. ואכתי קשיא לי דהא דתנן במתניתין בזמן שיש להם עדים היינו שיש להם עדים שראו מי מצא או מי קנה מכלל דמתניתין איירי דליכא סהדי דידעי אבל לעולם אימא דאיכא סהדי ממי לקח המעות מזה או מזה וכיון ששניהם מודים שלא מכר אלא לאחד לזה שנתן לו המעות מכר. וניחא ליה דכיון דלא ידעי סהדי למי מכר אלא שראו לזה שנתן לו המעות לאו כלום הוא דמצי אידך למימר מעות של משא ומתן אחר הוא ולי גמר ומכר אף על פי שלא נתתי לו מעות וזה תופס עמי שלא כדין ומשום הכי לא מצינא לפרושי נשאל לעדים. ואפילו האיך דהתם לא ניחא כולי לפרושי נשאל לעדים וכי פסיקא ליה שאין משא ומתן בלא עדים אדרבה עבידי אינשי דמזבני בצינעא ולא איברו סהדי אלא לשקרי. עד כאן.
והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו לפירוש רש"י קשה לי טובא חדא כיון דמחמת נאמנותו של מוכר הוא למה לי דאמר ניחזי זוזי ממאן נקט זוזי מאי עבידתייהו והלא אין הדמים ראיה כאן כלל לפי פירושו שהרי אין הכל אלא מחמת נאמנותו של מוכר ולא הוה ליה למימר אלא וניחזי מוכר מאי קאמר. ועוד דאפילו כי אמר מוכר מפלוני קבלתים מאי הוי והלא אין המעות קונות אלא משיכה קונה וכל שפסק דמים אם קדם זה ומשך קנה ואפילו בעל כרחו של מוכר ואין אחד מהם יכול לחזור בו וכדאמרינן בפרק הספינה בההוא גברא דאייתי קרי לפום נהרא. ועוד מדקאמר ניחזי זוזי ממאן נקט ופירש הוא ז"ל נשאל למוכר ממי קבל את המעות משמע דיש הכחשה בין הלקוחות אפילו בנתינת הדמים כגון שזה אומר נתתי את המעות וזה אומר לא כי אלא אני נתתים וזה היפך פירושו שפירש למעלה אבל זה אומר אני ארגתיה וכו' דודאי חד מינייהו רמאי תהא מונחת אלמא מתניתין בדליכא ודאי רמאי ובהדיא אמר רב פפא במקח וממכר הוא דרמו רבנן שבועה עליה דמורי. ועוד מי הביאני לחשוב שלא קבל אלא מאחד מהן. ועוד למה ליה למימר דנקט זוזי מחד מדעתיה וחד בעל כרחיה דהא מה שמבטל נאמנותו הוא קבלת מעות משניהם בלבד ומה לי אם קבלם מדעתו או שלא מדעתו. ועוד למה ליה לאורוכי כולי האי ולא נודע לו ממי קבל המעות מדעתו אטו אנא לא ידענא דאינו נודע שאלו נודע הא נודע ובזה לא אמרו יחלוקו אלא שאפשר בזו שרש"י אינו גורס כאן כלל לא ולא ידיע ולא ולא ידע אבל בכל הספרים גרסי ליה ואפשר לי לפרש דהכי קאמר ניחזי זוזי ממאן נקט דקא סלקא דעתיה דלא קבל אלא מאחד מהם לפי שלא נפל המחלוקת בין הלקוחות והמוכר כלל אלא בין שניהם בלבד ונסתלקו מן המוכר לגמרי ואלו קבל מזה וחזר וקבל מזה תערומת גדולה יש להם עליו שהכניס ביניהם מחלוקת שקבלת המעות מזה ומזה הוא הגורם הגדול במחלוקת זה ועוד שהיה להם אצלו תביעת מנה אחת ואין אנו רואין להם תביעת ממון ולא תערומת על המוכר כלל ועל כן היה סבור דמתניתין בשלא קבל אלא מאחד מהם היא שנויה אם כן ניחזי ממאן נקט שהרי שניהם מודים בדבר זה וכבר הודו זה לזה בנתינת המעות וכל שנתן המעות הוא בודאי המושך הראשון דחזקה שאין המוכר מוסר חפצו ללוקח עד שהוא מקבל מעותיו וכמו שאמרו בכתובות בפרק המדיר גבי מחט שנמצאה בעובי בית הכוסות. סתמא דמילתא כל דלא יהבי ליה זוזי לא יהבי ליה חיותא וכיון שכן ריעא טענתו של זה שלא נתן מעות וחזקה של חברו היא ואמרינן לא צריכא דנקט זוזי מתרווייהו ודקשיא לך אם כן תערומת יש להם אצל המוכר שקבל מזה ומזה והכניס ביניהם המחלוקת הכא במאי עסקינן כשקבל מחד מדעתיה וחד בעל כרחיה. ואם תאמר ואכתי לישדינהו כדי שלא יכניס עצמו במחלוקתם ושלא יכניס ביניהם ספק וכדאמרינן בקידושין אי לא ניחא לה תשדינהו הכא במאי עסקינן דלא ידע מהי מדעתיה ומהי בעל כרחיה כלומר שלא ידע אי זה צרור של כסף של זה ואי זה של זה ואי נמי באומר כל הנותן ראשון יקנה והם זרקו לחיקו יחד אבל הוא לא נתכוון למכרו שני פעמים אבל למקח אחד נתכוון ואינו יודע אי זה הקדים צרורו ושמא שניהם באו בבת אחת ושניהם קנאוהו וכדאמרינן בסמוך אפשר דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה. כן נראה לי.
ולענין מנה מיותר שנתנו לו אם נתרצה האחר לחברו והניח לו הטלית כדי לסלק עצמו מן המחלוקת מסתברא דאין יכול לתבוע המנה מיד המוכר שלכל אחד ואחד הוא דוחה לאו בעל דברים דידי את וכענין שאמרו בשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת שאינם יכולים להוציא שטר חוב על אחרים ואפילו למאן דאמר מוציאין התם הוא משום דלא חיישינן לנפילה ולא לפקדון כדאיתא בפרק בתרא דבבא בתרא אלא הכא אין להם תקנה אלא בכתיבת הרשאה בלבד.
והרז"ה פירש ליחזי זוזי ממאן נקט דאף על גב דאין מקחו בידו ואינו נאמן אלא ככל אדם מכל מקום זה שהוא אומר שלא קבל ממנו הוא מתחייב שבועת התורה על פיו דעד אחר וזה שהוא מסייעו יש לפוטרו לגמרי כיון דשבועתו אינה אלא מדרבנן ואיכא חד סהדא דמסייע ליה וזה הנכון שבפירושי הראשונים כן נראה. אלא שעדיין קשה לי זוזי מאי עבידתייהו לא הוה ליה למימר אלא אי דאיתיה למוכר ניחזי מוכר מאי קאמר. עד כאן.
וכתב מהר"י כ"ץ וזה לשונו כללא דשמעתא לפירוש הקונטרס סוגיא דשמעתא וההיא דקידושין מפרשא בחד עניינא ובין הכא ובין התם גרסינן דלא ידיע אלא שקשה לפירוש הקונטרס ולפירוש רבנו תם הא דלא מוקי לה דליתיה קמן דלישייליה ולפירוש רבנו חננאל ליכא לאקשויי הכי דהא לפירושו וליחזי זוזי ממאן וכו'. לא פריך מטעם נאמנות המוכר כדפירש בתוספות ובין הכא ובין התם גרסינן לא ידיע. אבל קשיא לי לפירוש ר"ח ז"ל דבין הכא ובין התם אמאי לא מוקים בדנקיט זוזי מחד מינייהו וכל חד וחד טוען אני נתתים ושמא משום מילתא דלא שכיח הוא שיהיו חלוקין במעות עצמן. ומיהו בקידושין ניחא טפי דלשון לזה מכרתי ולזה לא מכרתי משמע דלזה נתרצה ולזה לא נתרצה מדלא קתני מזה קבלתי ומזה לא קבלתי והכי נמי בשמעתין שני הכי אגב שיטפא דקידושין. ולפירוש ר"ת הך דשמעתין דפריך וליחזי זוזי אין פירושו כי התם בקידושין דהתם לא איירי לענין שבועה וגם לפירושו הכא גרסינן ולא ידע והתם גרסינן ולא ידיע ולפירוש ר"ת יש להוכיח מדפריך וליחזי זוזי וכו' דעד אחד פוטר משבועת היסת דעל כרחך עיקר הקושיא לא הוי כדי לחייב את המכחישו שבועה דאורייתא דדילמא בשבועה דאורייתא מיירי לאותו שמכחישו מוכר אלא לפטור את המסייעו פריך. עד כאן.
והראב"ד ז"ל כתב וזה לשונו מקח וממכר ניחזי זוזי ממאן נקט לא צריכא דנקט מתרווייהו מחד מדעתיה וכו'. דלא ידע הי מדעתיה והי בעל כרחיה. כתב הר' יצחק קשיא לן הכא האי דקאמר ולא ידע וכו' ופריך להאי קושיא דכי קתני שנים אוחזין אמציאה בלחוד קאי אבל מקח וממכר לא והאי תירוצא לאו מטיבותיה דמר הוא אלא מגזיזתיה דאיכא עליה פרכי חדא מי שסדר הגמרא מאי דוחקיה לאפוקה למתניתין מפשטה דמשמע דשנים אוחזין קאי אכולה מתניתין ואיצטריך למימר דלא ידע ותו לוקמה כפשטה ואף על גב דידע. ועוד למה ליה למימר דנקט מתרווייהו לימא דלא ידע ממאן נקט ותו לא ואיכא נמי מאן דפריק ואף על גב דאין מקחו בידו נהי דאינו נאמן לענין ממונא אבל לאפטורי אידך משבועה נאמן שזה שמעיד עליו יטול החצי בלא שבועה וזה יטול החצי בשבועה לפי שהוא כעד אחד~ ושבועה זו כיון דשניהם אוחזין בה אינה אלא מדרבנן וכיון שהעד מסייעו דין הוא שיטול חלקו בלא שבועה ואפשר לזה התירוץ אבל קשה לנו מאי דוחקיה לאוקומי מתניתין דנקט מתרווייהו ולא ידע לימא דלא ידע ותו לא ואנן דלאו ידיע גרסינן אבל איהו אף על גב דידע לא מהימן הואיל ואין מקחו בידו מיהו אי לא נקיט זוזי אלא מחד מהימן הוה שהרי מעותיו בידו ועל מה שבידו נאמן לומר מזה לקחתי המעות והוא אינו נכנס בכלל בעל דין אף על פי שהלה מכחישו ואומר לא כי אלא ממני לקחת והטעם מפני שכל אחד ואחד אומר ממני לקח ולי מסר את החפץ ואת תפסת בו אחר כך נמצא שהוא מסולק מדין שניהם ועל כן הוצרך לומר דנקיט מתרווייהו חד מדעתיה וכו' דכי מסהיד ואמר מהאי מדעתי ומהאי בעל כרחי הויא לה עדות גרידא עילויהו ולא על מעות שבידו קמסהיד דהוו מחד דהא מתרווייהו נקיט אלא על דעתו שעברה קמסהיד למי היה מדעתו ואינו נאמן. ונראה לי דהא דקאמר דנקיט מתרווייהו בעדים קאמר דאי לא הרי יכול לומר מהאי נקיטנא ומהאי לא ומיגו דיכול לומר הכי יכול לומר מהאי מדעתאי ומהאי בעל כרחי אלא דעדים חזו דנקט מתרווייהו אלא דלא ידעי הי מדעתיה והי בעל כרחיה. ויש לי עוד פירוש בסוף המסכתא וזה לשוני שם בתחלת המסכתא אקשינן מקח וממכר ליחזי זוזי ממאן נקט לא צריכא דנקט וכו' ולא ידע הי מינייהו מדעתיה וכו' אית דגרסי ולא ידיע וענין אחד הם כדמפרשינן לקמן והתם במסכת קידושין גרסינן נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי וכו' במה דברים אמורים בזמן שמקחו בידו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן ואקשינן וליחזי זוזי ממאן נקט לא צריכא דנקט מתרווייהו ואמר חד מדעתיה וחד בעל כרחיה. יש מפרשים לאותה קושיא שם בקידושין ארישא שמקחו בידו כלומר למה הוא נאמן הלא הדין עליו שכל אחד הוא תובע מקחו בידו. ולא מחוור דהיכי ליחזי ליצרכיה עדים או שבועה אמאי אי ליכא עדים דשקל זוזי מינייהו מיגו דיכול למימר לא יהבו לי מידי יכול למימר נמי מהאי שקלי ואי איכא עדים דשקל ולא ידעי מהי מינייהו נהי דלגבי מעות לא מהימן אבל לגבי מקח מיהא מהימן דלזה מכרתי קאמר ומכל מקום זה שהודה לו המקח זכה במקחו ופטור מן הדמים וישבע לזה האחר ואם יחזור בו מן המכר מקבל מי שפרע ויחזיר הדמים למי שהודה לו הילכך לא מחוור האי פירושא. ועוד דההוא יליף מהאי מה הכא לא קאי אלא אשאין מקחו בידו אף ההיא נמי כי הכא והכי פירושו כי אין מקחו בידו אמאי לא מהימן והלא מעותיו בידו ועל מה שבידו נאמין אותו ממי לקחו שזה אינו מעיד אלא על מה שבידו וכיון שנדע ממי לקח הדמים מיד נדע ממי הוא המקח שאין אדם חשוד לעבור על איסור תורה ולקבל עליו קללת חכמים בדבר שאין לו הנאה ממנו שאם יחזור אדם במקחו שמא הוקר או מחשב שמא יתייקר אבל כשחוזר מזה ומוכר לזה באותם הדמים מה הנאה יש לו ואין אדם חוטא ולא לו והא כבר נסתלק מתביעתם שהרי כל אחד אומר לחברו אני פרעתי ומסרו לי ואתה מחזיק בה בגזילה וכיון שאין להם עליו טענה ומעותיו בידו נשאל אותו ממי לקח ויהא המקח לבעל המעות. ותירץ ליה דנקיט מתרווייהו וכו' עתה ודאי כבר הוא חייב מעות לאחד מהם ובעל דין הוא או נוגע בעדות הוא שאומר בעצמו זה קשה לי יותר מזה וידחקני במעותיו ומשום הכי לא מהימן. זהו פירוש אותה הסוגיא. אבל בכאן אותה הקושיא שהקשו וליחזי זוזי ממאן נקט יותר היא חזקה לפי הענין והכי פירושו נשאל אותן למוכר ולקונים שהמוכר נאמן על מעות שבידו כדפרישנא התם ואם אין המוכר בכאן נשאל לכל אחד מהם מה שאתה אומר כולה שלי מאי זו טענה אתה אומר אם תאמר אני נתתי המעות ומסרו לי וזה בא והחזיק בה בגזילה וחברו אמר לא כי אלא בחלוף נאמר להם מדבריכם אחד מכם שקרן ורמאי ולא תתנו לו אפילו בשבועה אלא הכל יהא מונח כדאיתא לקמן בשמעתא ומשום הכי איצטריך למימר דנקיט מתרווייהו ולא ידע וכו' והענין כך היה אמר המוכר כל מי שיפרעני ראשון ימשוך החפץ ויקנה ובאו שניהם והשליכו לחיקו בבת אחת והגביהו את החפץ נמצא האחד מדעתו והשני שלא מדעתו ועכשיו זה אומר אני קדמתי בנתינת המעות וקניתי את החפץ וחברו אמר לא כי אלא אני קדמתי לך ואפשר שאין כאן רמאי שבבת אחת ממש היה וכל אחד סובר שהוא קודם לחברו ומאי ולא ידע דקאמר אין כאן מי שידע בירור הדבר ואין אחד מהם נתפס ברמאות דאם היה בענין שיהיה האחד רמאי לפי טענותם שניהם הפסידו שאין מביאין אותן לשבועות עד שיתפשרו ביניהם ולא שהן טוענין טענת שמא אבל אמסקנא קאמר דאפשר דכל חד וחד לא ידע וליכא רמאי ותרווייהו בהדדי אתו ופרעו מעותיהם. ואית דגרסי הכא ולא ידעי והכל לטעם אחד חוזר אלא שזה הלשון מרווח מן הראשון אבל ממה שהקשו המפרשים על זה והוקשה להם מאי טעמא אמר ולא ידע הא ידע מהימן והא אין מקחו בידו נודע דלא גרסי ולא ידעי אלא ולא ידע והיו סבורים לומר שעל המוכר נאמר וכבר פירשתי שהקושיא והתירוץ באו על כולם ולא נשאר בה קושיא בעזה"י. עד כן דבריו בהשמטה שבסוף המסכת.