אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק ד השמטות › סימן א

שות תעלומות לב חלק ד· רבי אליהו בכור חזן

השמטות · סימן א

השמטות

ירושלם יום ט' תמוז תרס"ז לפ"ק. לכבוד המנורה הטהורה זכה וברה, המאור הגדול לממשלת התורה. תנא ירושלמאה, שולשילתא דבי נשיאה, עט"ר הודי והדרי דודי לי, ציס"ע כמוהר"ר איהו חזן יצ"ו, כירח יכון עולם כיר"א. אדוני הרב הגדול!

בהיותי עסוק בסיום הדפסת ספרו הנכבד תעלומות לב ח"ד וזכרון אליהו, הופיע לנגד עיני האי ספרא דנהר ס' מפי אהרן להרה"ג המפורסם בקי בחדרי תורה כמוהר"ר אהרן אלחאדיף הי"ו, ובסוף הספר ראיתי פסק ארוך ע"ד היתר הקראים אשר פלפל בחכמה לאוסרם איסור עולם, ושם הרבה להשיב ע"ד כת"ר שליט"א. ואנכי הצעיר אמרתי אל לבי אשנה פרק זה להבין דברי חכמים וחידותם, אולם אחרי החילותי ללמוד ראיתי כי הענין ארוך מאד, וכבר דשו בו רבים ראשונים ואחרונים הללו אוסרים והללו מתירים אלו ואלו דברי אלקים חיים, ומי אנכי אשר אבוא אחריהם לבאר הדברים, לכן אמרתי הנה באתי לישא וליתן בדברי קדושים אראלים ותרשישים לא להלכה ולא למעשה אלא כתלמיד היושב לפני רבותיו, אולי אזכה ואכוין לדעתו דעת עליון הרחבה ועמוקה מני ים ואשמע מפה קדוש מני"ר כי ירדתי לסו"ד והבנתי דבריו העמוקים, והיה אם ימצאו דברי חן בעיניו והיה זה שכרי הגדול. ונא אבקש מכת"ר שליט"א, כי ישים עיניו בדברי, וכבוד תורתו יגדל ונשא מאד ובימיו תושע יאודה וישראל כיר"א. וזה החילי בעזרת צורי וגואלי, וה' אלקים יעזור לי.

הנה מני"ר פתח את דבריו ואמר חוששני לגט מעושה, והולך ומבאר דבריו כי אף לפי עדות בדה"ץ שבירושת"ו לא נתיחדו עדים מבנ"י אלא שנמצאו באותו מעמד, ולפי דברי הפוסקים אין מציאותם משוה אותם עדים כי הקראים מיחדים עדים משלהם, וגם אין נותנים לה לאשה דבר המועיל להתקדש בו לפו"ד כתקון חכמים ז"ל, וכפי התורה, וגם שאינם אומרים דבר מדברי הקידושין, זאת ועוד, כי לפעמים החתן והכלה והצבור ומסדר הקדושין מתיחדים בחדר מיוחד וכל הקרואים יושבים מחוץ ואינם יודעים דבר מה מהקדושין. על כל אילין מפני חומר איסור אשת איש סבר רבנו דיש לב"ד לחקור ולדעת אם העדים אתו לאסהודי, וגם אם ראו את נתינת הקדושין ואמירת הבעל, ואם נעשה הכל כד"ת, ואם אחרי החקירה והדרישה יתברר הדבר שהיו בה קדושין גמורים אז יאסרוה וידונו אותו לגרשה, ובלא"ה הוי כפיתם כפיה דשלא ע"פ הדין וחשיב גט מעושה, ואם תנשא לאחר על ידי גט זה הוו בניו ממזרים ודאי, והבא עליה בחנק את"ד:

והרה"ג מפי אהרן הרבה להשיג על דברים המצדקים אלה, וכת' דהכא לא שייך גט מעושה כיון דבלא"ה אסורה, ודברי תימא הם דאף אי נימא דבלא"ה אסורה משום ספק ממזרת, ע"י גט זה תיאסר עוד יותר משום ודאי אשת איש, ובניה ממזרים ודאים, דגט זה כמאן דליתא דמי ומה הועילו חכמים בתקנתם, ודברי הרמב"ם שנסתיע מהם אין להם מקום פה דבנד"ד הוי כפיה דשלא כדין, וכמו שביאר מרן הגאון תדב"א יצ"ו:

עוד כתב להשיג ומ"ש הרב המשיב כאשר אבאר לא ביאר לנו כלום וכו' אם לא שנאמר וכו' ואנא דאמרי דתלמיד טועה קרא לפניו דברי מרן הגאון הי"ו, וכבר כתבנו ביאור דבריו, ומה היה לו עוד לבאר?

תו הביא לנו מה שרשום בזכרונו דלא מיקרי גט מעושה אלא דוקא כשאנסוהו בגוף הגט ולא כשאנסוהו בדבר אחר, זכרונו זה הוא ממ"ש מרן הב"י סי' קל"ד משם תשו' הרשב"ץ וז"ל, וכ"ת עוד יש אונס אחר שאע"פ שאונסו בגופו אינו אונסו לגרש אלא שהוא אונסו לעשות דבר אחר והוא מעצמו כדי להנצל מאותו עונש מגרש עצמו, וזה אינו נקרא כפיה כיון שלא כפו אותו ממש להוציא ע"כ. אולם אינו דומה לנד"ד ואין משם ראיה כלל, דבנד"ד כיון שאסרו את אשתו עליו והפרישוהו מקהל ישראל עד שיגרש אין לך אונס גדול מזה למי שהוא יהודי, והרי אומרים לו בפירוש גרש את אשתך, ומה לי חובטים אותו במקל ואומרים לו גרש, למכים אותו בשבט פיהם, ועוד דהרי מבואר שם בסוף דבריו שצריך, שתהיה הכפיה בדבר אחר עפ"י הדין עי"ש:

תו חזיתיה להרה"ג אהרן הוא הקדוש שהוסיף להשיג וכת' וז"ל, והנה טרם אענה וכו' אומר אני דכ"ז לדעתו דס"ל דהקראים הם פסילי עדות וכו' אבל לפי מ"ש וכו' דלרבים מהאוסרים וסברת מרן ג"כ דכשרים לעדות וחוששים לקדושיה מן התורה, א"כ לא איכפת לן בכל מ"ש ה"ה יצ"ו בזה ע"כ, ולא דק דאף אם נאמר שכשרים לעדות אפי"ה ישנם חששות אחרות דאולי לא נתן קדושין ולא אמר, וגם אולי נהגו כמנהג קצת המקומות שלהם שנכנסין לחדר מיוחד ואין איש רואה ויודע מסדר הקדושין וליכא עדות כלל:

ומ"ש עוד ואמנם תמיהני עליו שבדבריו אלו סותר את עצמו, שבתחי' כת' שמיחדים עדים שלהם וכו', ואיך כתב אח"כ שלפעמים וכו' ע"כ, גם בזה מוכרח אני לומר שתלמיד טועה קרא את התשובה הזאת לפניו, דהא מרן הא"ח נפשנו, לפעמים קאמר כלומר יש שמיחדים עדים שלהם ואז עדי ישראל לאו כלום הוא, ויש לפעמים שמעידין וכו', ובאופן זה ליכא עדות כלל, ובזה לא יסתפק שום מבין, ושותיה דמר לא גמירנא:

ומה שהביא מתשו' התשב"ץ דאמרי' הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, ורצה לומר דאע"ג דאין עדות בקדושין מ"מ הרי היא מקודשת ובחזקת אשת איש מכח עדי ביאה, דאנן סהדי דנתיחד עמה ובא עליה, דברים אלה לא היה צריך להביא מתשו' התשב"ץ שהשיב לגבי האנוסים, כי גם בנדון הקראים רבים וגדולים רצו לומר סברה זו, עיין במהרש"ך ד' כ"ו ובמהריק"ש סי' ל"ג שהביאו סברה זו ודחו אותה בשתי ידים, וכד חזינא דברי התשב"ץ אין להם מקום פה בנד"ד דהרואה דברי התשב"ץ במקומם יראה ויבין דלא אמר למילתיה אלא דוקא בישראלים אנוסים, דכיון שחוזרים אחר קדושים כשרים וראיה לדבר דמקדשי והדר נסבי בחוקותיהם, א"כ אמרי' בהו חזקה אין אדם עושה בעילתו בע"ז. משא"כ לגבי הקראים, אע"ג דראינו אותם דמקדשי, כל שלא ראינו הקדושים שנעשו כדין של תורה לא מהני עדי יחוד וביאה, דאכתי אמרי' אדם עושה בעילתו בעי"ז, ומאי דמקדש היינו ליחדה להם לאשה, אי נמי סברי לפי טעותם דהוו קדושין, ובאמת לפי"ד לא היו קדושין כראוי, ואינם מקפידים לקדש כד"ת, משא"כ האנוסים שהם מזרע הרבנים ורוצים בדיני ישראל, והראיה שהם מקדשים ואלו פקרו חלילה לא היו נזקקים לקדש, ודאי דקדושיהם עושים אותם כדת משה וישראל, ואינם עושים בעילתם בע"ז. ועוד אני אומר דאעיקרא דמילתא מנ"ל לומר דהקראים חיישי לבעי"ז כיון דאיסור פנוי בפנוייה לא הוזכר בדברי תורה (ובזה היה לי מקום עיון ע"ד התשב"ץ, אך כמו שאמרתי לאדוני בתחי' דברי אנני חפץ לדבר משלי בענין זה) והרה"ג המחבר כנראה שהרגיש במה שכתבנו לתרץ השגתי הקודמת הביא דברי התשב"ץ אלה ולא הועיל בזה וכדאמרן:

עוד כתב להשיג וז"ל, ומה גם וכו' ושפיר אתו דברי הב"ד שבירושת"ו וכו' עי"ש. ואנא דאמינא גם לזה יסלח אדונירם דלא כיון יפה דע"כ לא כתב מרן הא"ח נפשנו הכי אלא לחומרא כדי לחוש בתר ס' ממזרות כל היכא דאי אפשר לנו לברר משא"כ היכא דליכא עדות ברורה לפנינו על הקדושין הראשונים, וכבר נתקדשה לשני, בכה"ג ודאי לא נסמוך על השערתנו ולומר דעודנה בחזקת אשת איש וקדושי שני לא חיילי ולכופו לגרש ולדון כפיה זו ככפיה דעפ"י הדין, אלא אדרבה אזלי' לחומרא ומוקמי' לה בחזקת מקודשת לשני עד שיתברר לן גופא דעובדא היכי הוה, וכל עוד שלא נתברר לן אמרי' דבעיא גיטא מעליא, ואם נכוף אותו הוי גט מעושה והרי הוא כמאן דליתיה, וכל דאפשר לברורי מבררינן:

עוד הביא לנו הרה"ג המחבר מ"ש מרן ומור"ם ז"ל באה"ע סי' מ"ב ס"ד דאפי' יחד עדים יכולים אחרים שראו המעשה להעיד ע"כ, והרואה יראה דאין משם ראיה, חדא דלא פירשו מרן ומור"ם למילתיהו דאפי' בדאיכא קרובים ופסילים ולא יחד עדים כשרים מצו אחרים להעיד, ועוד דהא סיים רמ"א שם וכ' וצריכים העדים לראות וכו' ואין הולכים בזה אחר אומדנות וכו', וכ"ש בנד"ד דאיכא אומדנות להיפך לבטל הקדושין הראשונים, ומדברי הפתחי תשובה אדרבה הוי תיובתיה דכ"ת וז"ל, ועכ"ז יראה לע"ד שראוי להזמין עדים לכתחילה בקדושין כמו בגיטין מטעם שעל הרוב עומדים בשעת קדושין גם קו"פ ויש לחוש למ"ש הריטב"א ז"ל (קדושין ד' מ"ג) וכו' דגבי קדושין יש סברא לומר דאפי' אי למחזי אתו עדות כולם בטל, ומסיק שם דיש להחמיר כדעתו וכו' ועוד לפעמים שהמסדר והשושבין פסול קורבה, והעולם עומדים מרחוק במזמוטי חתן וכלה ולא רואים ולא שומעים שום קדושין וכו' עי"ש ע"כ, ומינה לנד"ד נפ"ל במכ"ש מכמה טעמי, חדא דודאי איכא פסולים וגם דאולי יחדו עדים פסולים משלהם וכדכתב מהרש"ך וגם דחשודים בעיקר הקדושין שאינם עושים כדת, ומסדר הקדושין והעדים אינם יודעים ואינם מדקדקים בדיני קרובים כראוי, ועוד דאיכא למיחש שנתיחדו בחדר, וכל העולם לא ידעו ולא ראו מאומה מהקדושין, ועל כל אילין בודאי הגמור דלא מהני ולא כלום מציאות כמה מישראל בשעת הקדושין:

איברא שבד"ה ועיין בתשו' ח"ס מכשיר אפי' ביחד עד פסול, דאשה מקודשת עפ"י עדות כל העומדים שם במזמוטי חתן וכלה, ומסיק דכל אנן סהדי פסולים וכשרים מצטרפים, ואין צריך בו דין עדות ואינו נפסל בצירוף קו"פ עי"ש, מ"מ בנ"ד לית דין ולית דיין שיאמר דאפי' לא נתיחדו עדי"כ יהיו קדושיו קדושין, וע"כ לא אמרי' להכשיר אפי' ביחד עד פסול אלא משום דאמרי' דלאו כל כמיניה דמסדר קדושין ליתד לעדות קו"פ שהחתן וכלה ממאנים בו, ודבר ודאי הוא דהקראים אינם ממאנים בעידיהם ולגבי דידהו לא שנא להו בין עדיהם לעדי ישראל, ומכ"ש למ"ש מהרש"ך דאדרבה טפי ניח"ל בעדיהם, ועד כאן נמי לא הכשיר הפ"ת בעדי מזמוטי חתן וכלה אלא משום דכיון דאשה זו נכנסה לחופה ויצאה בחזקת נשואה בלי ערעור בכה"ג אמרי' ודאי שקדושיה היו כדת של תורה בלי פקפוק, משא"כ הכא דיש לחוש באופן הקדושין, ומה גם דאיכא למיחש שמא נהגו כמנהג אחיהם הבני מקרא שמתיחדים בחדר מיוחד, בכה"ג פשיטא ופשיטא שכל שלא נתיחדו עדי"כ מציאותם שם לא משוה להו עדים, ומהי"ט נמי לא שייך לומר אנן סהדי, ואעפ"י שלא נתיחדו עדיהם כל שלא נתיחדו בפי' עדי ישראל לא הוו קדושין, וז"פ וברור ובזה נסתרו כל השגות הרה"ג רבי אב"א כמובן:

ומ"ש להשיג עוד דהוראת חכם לא מהני בזה כיון דאיכא אומדנות שנתקדשה בעדי ישראל, כבר מלתנו אמורה דהכא ליכא שום אומדנא ואדרבה להיפך איכא אומדנות שלא נתקדשה בעדי ישראל, ומינה גם חזרתו לאיסור לא מהני כלום כיון דכל טעם חזרתו היתה משום שנתקדשה בעדי ישראל וכמבואר יוצא מתוך דברי הפוסק הראשון, רב קשישא הרה"ג פחד יצחק וכבר כתבנו דאין מציאותם משוה אותם לעדות, וא"כ נפל פיתא בבירא, והפסק הראשון במקומו עומד וזו אינה צריכא לפנים:

עוד כת' להשיג המחבר רבי אב"א נר"ו עמ"ש עט"ר ע"ד הגאון המפורסם בשדי חמד שאולי לא כיון לבו וכו', וכת' ע"ז הרה"ג המחבר דמה יענה וכו', ומה יענה וכו' וגם כי זה נקרא הלכה למעשה. לע"ד איני רואה פה שום השגה, אחרי שעט"ר מרן הגאון תדב"א הי"ו הוסיף לבאר את דבריו וכו' ואף אם נכונה השמועה זאת מי יודע טעמו ונמוקו וכו' הרי זה נקרא מעשה ולא הלכה למעשה, כיון שאין ההלכה לפנינו לדעת ממנה אופן השאלה שעמדה לפניהם באותו פסק וטעם האיסור שאסרום ומכ"ש בנד"ד שכבר נישאת ואנו באים לבטל הקדושין עפ"י הוראה זו. א"כ כדי לעשות מעשה גדול כזה באיסור אשת איש. ודאי צריך בירור בדבר אם גם בכה"ג אמרו למילתיהו רבותינו הראשונים ז"ל ובטרם שיתברר לפנינו הדבר אם נכוף אותו לגרשה הוי גט מעושה. ובזה אזדא לה גם סתירת הגאון מהר"ש אלפאנדרי הי"ו שהחריד חרדה גדולה ע"ד אלה וסו"ד מסיק ואף למה שנראה מדבריו די"ל וכו' הא ודאי לא שכיח, והרואה יראה באיזה דרך רצה לדחות דברי מרן תנא דידן בדחיקא של קש באומרו לא שכיח, אין זה אלא מאהבת הנצוח דבריו פורחים באויר, ואנא דאמרי שכיח ושכיח. מה גם דהגאון שדי חמד זצוק"ל, אמר כי זכרון עובדא זאת הוא מימי ילדותי, וגם לא פירש שם בדבריו אם בלא נתקדש בעדי ישראל היה האיסור, וא"כ גם בזה כבוד תורתו נקי ואין כאן השגה:

ובהיותי בזה ראיתי מ"ש מו"ר בסה"ג תעלומות לב ח"ג ד' ב' ע"ב שהביא לן מ"ש הגאון חת"ס ז"ל לישב ב' הסוגיות דסתרי אהדדי דבמס' ר"ה אמרי' אם באים אנן לדון אחר ב"ד של ר"ג צריכים אנו לדון אחר כל ב"ד וב"ד וכו', אלמא דכל מעשה ב"ד שנפסק בב"ד אין להרהר אחריו, ואדרבה צריך להחזיק בההוא פסקא ולמעבד כותיה ואלו בב"ב אמרי' כי אתא האי פסקא דדינא דידי וכו', שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וע"ז יצא הגאון חת"ס לישב דמ"ש אין לדיין אלא מה שעיניו רואות היינו בדידעינן טעמא דדינא וחזינא פירכא בדינא בכה"ג אמרי' אין לדין אלא מה שעיניו רואות אבל היכא שאין טעם הפסק לפנינו, ולא איתברר לן טעות מחזיקינן פסק דינא, והיינו דאמרי' בר"ה אם באים אנו לדון וכו', וא"כ דון מינה ואוקי באתרין לנד"ד שאין אנו יודעים טעם הפסק, ומכ"ש שגם אם ידעי' גופא דעובדא היכי הוה לא נוכל להחליט ולומר שטעו, דהא איכא כמה מהפוסקים ראשונים ואחרונים דסברי מרנן לאסור אין לנו לסתור פס"ד.

ולדידי היה נ"ל לומר דאעיקרא קו' החת"ס ליתא ואין אנו צריכים לחילוקו ואנא דאמינא דכל דחזינא טעותא בדינא או בסברת הפוסק הראשון ונתברר לנו טעותו לא מבעיא דלא עבדי' כותיה אלא איכא למימר דגם מקרע קרעינין ליה, והחילוק הוא מבואר דמ"ש רבא בב"ב היינו לדיני ממונות, וכן מוכח מפי' רשב"ם דכת' כי אתי פסקא דדינא כלומר שפסקתי ומסרתי ביד בע"ד לראיה ובדי"מ כיון שיש בו חילוקים רבים שהדין משתנה בהם וגם אומדנות וכיוצא, אע"ג שנמצא בו פירכא אין לקורעו משום דעדיין איכא למימר דלא טעה הדיין ומעשה שהיה לאו הכי היה, אי שהדיין ראה ונוכח כי זה האמת וכיוצא בדברים אלה לכן לא גמרי' מינה, וכן כל כיוצא בזה, משא"כ בקדוש החדש דליכא למימר ביה שום צד דודאי לא קדש את החדש אלא מפני שנראה לו הדין לקדשו, ואם באים אנו לסתור את דינו ע"כ הרי אנו משוים אותו טועה ובכה"ג אמרי' דאין לנו לדון אחר פס"ד של ב"ד.

וכ"ז הוא לשיטתו דהגאון חת"ס ולפע"ד אין אנו צריכים לשום חילוק דהא גם בב"ב אמרי' מקרע לא חקרעוני, דלסתור הפס"ד עצמו לנדון שפסק הב"ד בזה אין להסתפק דודאי לא סתרי' ליה ועבדינן כותיה אלא דלמגמר למילתא אחריתי כיוצא בה אמרי' אין לדין אלא מה שעיניו רואות, ועובדא דר"ה הינו לסתור פס"ד עצמו של ר"ג ולהא הוא דאמרי' אם באים אנו לדון, וכמעט תמוה הוא בעיני מה שהוצרך החת"ס לחלק בזה, ולדידי נ"ל פשוט מאד כדאמרן. (כעת לא נמצא אצלי ס' החת"ס לראות בשרשם של דברים ואבקשה מאת אדוני כי ייטיב נא לראות בדבריו ולשפוט ברוחב בינתו ובפלס שכלו הישר אם צדקו דברי).

ואיך שיהיה באופן דנד"ד שאין הפסק לפנינו ואין אנו יודעים גופא דעובדא היכי הוה ומאי טעמיהו דרבותינו הראשונים דאסרום, דאיכא למימר שנתברר להם שהיו ודאי ממזרים, ואפי' אם נאמר שבלתי שום בירור אסרום דסמכו על האוסרים מאן לימא לן דסברו מרנן דאף אם קדשו אמרי בהו דאין קדושיו קדושים כגונא דנד"ד, וא"כ מילתא כדנא אי אפשר לנו לפסוק את הדין עפ"י עדות שאינו מבורר ומפורש כל צורכו, ושפיר דן מרן הגאון תדב"א הי"ו ודבריו אינם צריכים חיזוק:

ולולא דמסתפינא היתי אומר עדיפא מינה דאף אם נניח כי הסכמה רבותינו שבארץ ישראל הראשונים היתה לאסור איסר גמור על הב"מ ולפוסלם לבוא בקהל בכ"מ, מ"מ אין אנו חייבים לדון תמיד כהוראתם דאטו מי עדיפי מגברי דאתו מחמתיהו הלא הם הפוסקים הר' ואח' אשר דברו בקדשם בענין זה ואסרום ובכל זאת הנה קמו אחרונים והתירום עפ"י ראיות מופתיות. ומעתה אם רבני ירושלים תקיפי ארעא דישראל שבאותו זמן לפי כח הבנתם הכריעו כס' האוסרים, לא מפני זה סתמו טענותיהם של כל החכמים הבאים אחריהם לבטל את דעתם, וכלם רשאים להכריע לפי הנראה להם ולדין ולהלכה ומעשים בכל יום שזה בינה וזה סותר, וכ"ז הוא אם הינו יודעים טעמם והכרעתם מכ"ש עתה שאין אנו יודעים אין לנו אלא להחשיבם בכלל האוסרים:

ותו לא, אבל להחליט בפשיטות מבלי להרהר ולחקור על המעשה איך היה דבר כזה לא נאמר ולא יאמר ותורה היא וללמוד אנו צריכים.

אולם אם באמת המצא ימצא כתוב כי החליטו באותו זמן וקבלו עליהם לאסור את כל בני מקרא אשר ימצאו בירושת"ו אם קבלה נקבל, אך עד הלום לא מצינו שום הסכמה מרבני עי"ק בדין זו. הגם הלום ראיתי להרה"ג מפי אהרן הי"ו שהרבה להשיג ע"ד כת"ר שליט"א וכת' ומ"ש מני"ר כי לא כל הקראים שוים וכו' דבריו אלו מרפסן איגרי דלאו סיפא רישא וכו' דמני"ר העיד בגודלו וכו', וא"כ מאי אהני ליה למני"ר כל הנך פוסקים שאיבה וקבץ וכו' עי"ש ובמחכ"ת לא דק בזה דהא מרן הגאון אסיפא דדינא אסיק למילתיה וכת' מ"מ אמינא שאחר וכו' הא ודאי שאין אנו יכולים לכופו וכו' אלא גודא רבא שדינן עליהו להפרישם עד שיתברר הדין ואחר החקירה והדרישה וקב"ע מהאנשים הראשונים שהיו נמצאים בשעת קידושיה עם הקראי הראשין וכו', הרי להדיא שלא היה דעתו להתירם בשופי אלא דעכ"פ לברורי מיהא בעי ולא לכופו לגרש דהוי גט מעושה, ולכן הביא להקת הפוסלים דס"ל להתיר להורות דאין הדין פשוט לאוסרה, מה גם אחר שנישאת בהוראת חכם עדי יתברר הדבר היטיב, ואם באמת נתקדשה בעידי ישראל או שיתברר לנו דנטמע בהם ספק ממזרת הא ודאי אסרי' להו. ובטרם החקירה אף אם נניח דמנהג אבותיהם בידיהם (משא"כ האמת, ואנכי הרואה כיום שאינם מקורבים אל הרבנים כו"ע) מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דשמא לא נתן ולא אמר. והטעם הב' שכיון שמתקרבים אל הרבנים, אין זה אלא השערה, וכבר כתבנו ס' מהרש"ך ומהריק"ש להיפך מזה, ומרן תדב"א לא אמר הכי אלא לחומרא למיחש מיהא ולא להתירם לבוא בקהל בשופי, אבל במקום שבזה תצא לנו תקלה כי הכא דעל ידי השערה זו נכשיר גט מעושה וזה ודאי יגרום להרבות ממזרים ודאים בזה לא עלה על הדעת לומר דנסמוך על השערתנו ונתיר אשת איש, וא"כ כדי לכופה ולהחזיקם לודאי ממזרים, צריך דו"ח בלי ספק.

ובדרך אגב עמדתי על דברי הרה"ג המחבר בזה שתמה על דברי מהריק"ש והניח דבריו בצ"ע, ואנכי הרואה לפי קוצר השגתי אמינא דדברי מהריק"ש צדקי יחדיו דאיהו על דברי מהר"ש גאביזון קאי דכת' להכשיר את הקראים לעדות, ולמדה מדברי הרמב"ם דס"ל דלכל דבר שהם מודים מצטרפים עמנו לעדות והינו דאמרי' עד אחד כותי ועד אחד ישראל כשר ומהי"ט מכשירינן לעד כותי ומינה דן הר"ש גאביזון להכשיר את הצדוקים, ועלה השיגו מהריק"ש דמדברי הרשב"א מוכח להיפך דע"א כותי לא מהני לעדות בקידושין אפי' לעד חתימה שהוא מדרבנן וזה פשוט לכל ישר הולך בדבריו ולא דבר מהריק"ש על כותי חבר כלל, דוק בדבריו ותשכח דהכי הוא אלא מה שאני מתקשה ע"ד המהריק"ש הוא דלמה הוצרך להביא דברי הרשב"א בזה אחרי שרש"י ביאר כדברי הרשב"א וכו' ועד כותי אינו כשר לקידושין וכו', ואולי מפני שמבואר יותר.

תו חזיתיה להרה"ג המחבר אהרן הוא הקרוש שחזר להכריח ולקיים דבריו הראשונים בד' מרן בהלכותיו שסובר דהקראים הם הכשרים לעדות ובנה יסודותיו על שלשה עמודים:

א) ממה שפסק מרן שהצדוקים בזה"ז הם כבותים קודם הגזירה אלמא לא ס"ל כהרדב"ז ורב"א שכתבו דהקראם בזה"ז הרי הם כעכו"ם דאלת"ה כיון דלא נ"מ לדידן בזה"ז הי"ל להשמיטן (ואין זה הכרח דלפי מה שנתבאר דלאו כל המקומות שוים אמטו להכי פסק מרן את דינו, ונ"מ למקומות שנמצאים שם קראים כשרים דומה לאותם שהיו בזמנו של הרמב"ם). ב) ממה שלא תירץ כתי' הכנה"ג (גם זה לאו מילתא היא דודאי אי אפשר לומר דפליגי במציאות ומרן חדא קאמר), מכריח למילתיה מכח ריהטא דס"ו דקידושין דמיירי במקדשין בג' וזה נלמד מר"א דאמר לפי שאין עידיהם בקיאין בקדושין והאריך בזה עי"ש. ואגב שיטפיה לא דק דלע"ד אמינה דמהס"ו אין כאן הכרע ואדרבה מפי' רש"י משמע דמקדשים בעדי ישראל וטעמא דאסרום היינו משום שמא אירע ס' בקידושין והם מתירים אותם להנשא לאחר שלא עפ"י הוראת חכם ושלא כדין וזה שייך גם בעדי ישראל, ועפ"י יסוד זה שפיר קאמר מרן הא"ת נפשנו הי"ו דהר"ש לא אסרם אלא בקדשו בעדי ישראל דומה דכותים הנאמר בגמ' והיינו דקאמר מהריק"ש, ואולם להלכה כבר נתבאר לעיל דלאו כל הצדוקים בזה"ז שוים ואיכא דלא מקדשי בעדי ישראל ולכן יש להתירם. ואע"ג דפסק מרן דצדיקים בזה"ז הרי הם ככותים לכל דבריהם מיהו בהא דאין מקדשין בעדי ישראל הם חלוקים ומילתא דמגליא היא. ופשוט דלא נאמר הרי הם ככותים אלא לדון על עצמם להכשירם לעדות או לפוסלם וכל כיוצא בזה. אבל אם דנים אנו על מעשיהם ודאי דבכה"ג לא אמרו הרי הם ככותים דהא קמן דמעשיהם אינן ככותים וא"כ לא נשאר עוד מקום לכל דבריו והאריכות בזה אך למותר:

מסקנא דמילתא אסיק הרב המחבר וכתב אבל אנן דאתכא דמרן סמכינן צריכים אנו לכל האריכות שדעתי דעת עליון הוא דקראים שבזמנינו הם ככותים קודם גזירה לכל דבריהם א' להכשירם לעדות. ב' שקידושיהם קדושין. ג' שהם ספיקי ממזרים:

ואנא עבדא לא מצינא לחלוק על דבריו בזה, אך צריך להוסיף לענ"ד עוד דברים אחדים על דבריו. א) שהקראים שהם ככותים הם הקראים המתקרבים אל הרבנים כאותם שהיו בזמן הרמב"ם (וזה מבואר מתי' של מרן הב"י ע"ד הטור). ב) להכשירם לעדות אם הם ככותי חבר. (דאי אין להם דין כותי חבר ודאי שאינם כשרים לעדות דלא עדיפי מכותי עצמו ואכתי לא נתברר לנו אם יש להם דין כותי חבר ואדרבא מדברי הכנה"ג מורה להיפך וכבר כתבנו דלא פליג מרן עליו ועכ"פ ברור הדבר דלאו כל הקראים יש להם דין כיתי חבר). ג' שקדושיהם קדושין בשקדשו בעדי ישראל או בעדיהם אם הם לכותי חבר (מה שלא נמצא בזה ז). ד' שהם ספיקי ממזרים אם היה בהם שנתקדשו כדת ובעדי ישראל. גם עוד תנאי אם אינם כגוים גמורים פיקרים ומזלזלים וכו'.

מעתה הבה נא אבוא למה שהוסיף לומר האי תנא דידן המחבר הי"ו בתשובתו זאת, וכד חזינא ראיתי שכתב עוד אלא שבתשובתו זאת אמינא מלא מסתפינא וכו' דלא עדיפי אינהי מכותים דאף אחר גזירה נשארו באיסורם מטעמא דכתיבנא דלחומרא לא עשאים כעכו"ם דהכי ס"ל למרן ז"ל וכו' ואנא דאמרי לקע"ד שותיה דמר לא גמירנא בהא, דאחרי שהוא מבאר דבכותים ה"ט דאסורים משום דלחומרא לא עשאום לפי מה שהניח א"כ היכי ניקום ונימר הכי בקראים למטוניי דמה שהם כעכו"ם היינו מדינא ולא מפני שעשאום חכמים? דבר זה לא ניתן ליאמר וכ"ש ליכתב, דאם באמת הם עכו"ם נימא בהו דלחומרא מחשבי' להו לישראל.

תו חזיתיה למני"ר דכת' חוזרני עתה לתשובתו מ"ש להעמיס בד' הר"ש שלא אסרם אלא בעומדים במרדם כיון שהוכחתי וכו' עי"ש לע"ד אין זו השגה דאנן עלה קימי' ולא על פיו אנו חיין. ומה שהביא מס' ב"ה והגאון יד שאול לא שמה מתיא דרבים ועצומים סוברים כן בדעת הר"ש ומרן תדב"א הנ"ל לפי פשטות הדברים ודקדוק הלשון קאמר. ומה שרצה להוכיח מדברי מהרש"ך גם לזה יסלח אדוני הרב שלא כיון יפה דמהרש"ך בתשובתו מהדר על דברי התשובה דלעיל בדף כ"ב ע"ד שכתב ובהיות שהשאלה היתה וכו' ומינה תידוק לאלו הבאים לחסות תחת כנפי השכינה ולקבל ורז"ל שאסור להתחתן בהם לפי שהם ממזרים וז"פ כדברי הר"ש עכ"ל ועלה קאי מהרש"ך לדחות סברתו ולאפוקי מסברא זאת קאמר וזה לא יצדק וכו'.

וראיתי אחרי רואי דברי הרה"ג המחבר, בד"ה ומ"ש עוד וז"ל. ומה שנתעצם וכו' והחזיק דבריו הראשונים וכת' דמ"ש הרמב"ם ז"מ היינו על ביאתו, ולע"ד דבר זה אין לו שחר ואין דקדוקו מספיק לפרש דברים כאלה על הרמב"ם ולברר דבר זה במילים לא אוכל, והמעיין יראה ויבן כי דברים אלו לא ניתנו להאמר. ומ"ש ובפרט דיש מעלה עוד בז"מ שאם הוא ת"ח קודם לכה"ג ע"ה, ע"כ ישתקע דבר זה ולא יאמר ולדבריו מותר להרבות ממזרים, משום דקודמים לכה"ג א אין זה אלא פליטת הקולמוס:

וראיתי עוד בדבריו שכ"ת וז"ל, ומ"ש באו"ד וכו', אנכי הרואה וכו', וברב חזון הרבתי וכו' ולא הבנתי דבריו דאטו משום דאיהו חזון הרבה להוכיח דלא כמהריק"ש, בזה נדחו דברי מהריק"ש עד שלא יבוא ולא יצטרף גם למספר המתירים, הם כי לא להזכיר. ובזה נסתרו גם השגות אחרות, ואמנם למדתי כל דבריו וראיתי כי גם עליהם יש להשיב ואולי מרב פשיטותם מנעתי את עצמי ועל המעין הישר סמכתי שכאשר יביא את דבריו בצד הבחינה הישרה יבין וישכיל לדעת את האמת לאמיתו:

אסיפא דמילתא חוזרני לומר את מה שכבר אמרתי בתחי' דברי' כי לא מכמות רוחא וכל קבל דלא די רוח יתירא בי, נכנסתי אני הצעיר בין שני הרים גדולים לישא וליתן בדבריהם, חס לי' לזרעא דאבא דליחשוב כהאי, אלא הריני כתלמיד היושב לפני רבו ושואל, תורה היא וללמוד אני צריך, ואם שגיתי למדוני מתורתכם ואחכמה, ואם דברי כנים ואמתים ויעלו לרצון לפני הדר"ג מני"ר עטרת זהב גדולה דודי לי הודי והדרי סיני ועוקר הרים, תנא דבי אליאו הי"ו, ולפני מע' הרה"ג אהרן הכהן הגדול מאחיו, אז ישמח לבי גם אני עבדכם ותלמדכם:

בן ציון מאיר חי עזיאל הי"ו.

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה