אור ברסלב

שות תעלומות לב חלק ג· רבי אליהו בכור חזן

סימן יט

סימן יח

מעיה"ק טבריא ת"ו:

אליהו רבא רישא דדהבא. הרב הגאון הגדול:

מעוז ומגדול כמוהר"ר אליהו חזן שיחי':

תחת הכסף הביא נחמדים מזהב. קויתי לצדקה והנה ספרים למנחה נוה שלומו. ומשארו המעלות לשלמה' ותבט עיני בשוריו והתגדלתי והתקדשתי במתנתא דתורה ותשואות חן חן לו:

והאלהים אנה לידי להראותו בעליל. שאני ת"ח ולא באתי להראות חכמתי רבתי בדעות. כ"א במדות בהלכות דעות ומסתכל הייתו בספרו תכף לקבלה. בהשקפה קלה בכל תוקף צרתי על הכנסת כלה:

לא זזתי מחבבו וחביבים עלי דברי תורתו:

א דף ט' ע"ב אות כ"ח. הכל עולים למנין ז' אפילו קטן במגלה כ"ג א' אפי' קטן אפי' אשה ובש"ע רפ"ב ג' אפי' אשה וקטן וכת"ר דלג: האשה ולכאורה פלא. הא אין קורין בתור' בפחות מעשרה (משנה מגלה שם כ"ג ע"ב) ובני חורין גדולים (או"ח קמ"ג):

ולמה צריך צירוף אשה וקטן למנין ז' ל וגם תינח קטן דאתי בהדי דאבוה לבהכ"נ להתחנך במצות:

אבל אשה בעזרה מנין. וצריך לומר כגון כשיצאו מקצתן שגומרים (ש"ע שם) או באופן שהיו ה' כהנים ולוי' וד' ישראלים וכדומה. או בבואם שנים שנים לבהכ"נ איש ואשתו יחד ישבו לשמוע בקול עוגב ומשוררים ומשוררות כדרך החדשים והגברים אינם תאבים לעלות לתורה וכ"ש בפרשיות תזריע וטהרה וכדומה והנשים שהן תמיד אדוקות בדת יתר מגברים. כחוה שהוסיפה הנגיעה. ואשת מנוח הוסיפה "עד יום מותו" הן חפיצות לעלות לתורה וכזאת אולי יתכן כי יקרה באלכסנדרי' והיה ראוי להציג משפטו ודינו שאשה משלמת למנין ז' ולא לג' או דבזה"ז שכ"א מברך אין אשה עולה כלל (כברכ"י שם):

ב שם אות כ"ט שידעו לבטא חדל ממנו בין חדל להיות לשרה אשם הוא בין אשם אשם לה'. והרב גו"ר מתברך לאמר שש"צ שלהם יודעים לבטא היטב מהרגלם:

לא רק אצלנו אשכנזים נשחתו ההברות. כי אם גם אצל הספרדים יש ויש ביטוים לא טובים מהרגל נעשה טבע לא לטובה לדוגמא חולם אין לספרדים וסגול וצירי שוין ופתח וקמץ שוין (ועיין בחיי ריש וארא) ואשכנזי לא יוכל לטעות בין והמת לא תמיתוהו לחשוב והמת כטעות רבינו חיד"א ז"ל (ראש דוד קמ"ח ע"ד והרגיש בפאת הראש סוף מחב"ר) ובני ספרד דטורקיא אין מחלקין בין שין לסמך ובני מערב מחלקין (ברכ"י או"ח ן') ובספרדים כל השמות מלרע אברהם יצחק יעקב שרה רבקה רחל ובאשכנזי' הכל מלעיל:

אברהם יצחק יעקב שרה רבקה רחל:

וכצחוק לשמוע מכל חכמי ספרדים שאומרים רחל אמנו לא אמנו ואומרים צפת לא צפת ככתוב שופטים א' י"ז ובחבורי גלי מסכתא כתובות הבאתי ראי' שחז"ל דברו במבטא אשכנזית. ובתשובה הארכתי בכל חלקי הסותר:

ג דף כ"ד ע"ב אות י"ג שאין קפידה לשנות הפסוקים מלשון יחיד ללשון רבים זה מפורש בש"ע או"ח קט"ז דדרך תפלה ובקשה מותר. ואכנה"ג הטביעו במטבע ברכה רפאנו ה' ונרפא הושיענו ונושעה כי תהלתינו אתה פסוק שלם משונה מיחיד לרבים (אם לא מזמור שלם) ואחריהם כל הסליחות והפיוטים כן ואיך טעה מי שטעה ולמה צריך להרחיק עדות מתוספתא של מגילה וממאיר נתיבים ולא ממעשים בכל יום ומהלכה פסוקה במקומה:

ד דף ל"ו ע"ב אות י"ח שהוא נוהג בכוס מילה בחול טועם טעימה ובשבת שותה רביעית שיהי' במקום סעודה אנכי טועם בחול טעימה לפני בקשת קיים את הילד שהרי י"א דהוי הפסק (תשב"ץ ח"ג ס"ג וע"ט) וגם להסוברים דלא הוי הפסק (טור רס"ה) ודאי דהכי עדיף טפי סמוך לברכה. ובשבת מנהגי לשתות רביעית לקידוש ולסעודה. שהרי המברך צריך שיטעום כן מצוה מן המובחר ולמה לא יטעם המברך עצמו ואמת שהגאונים שסוברים בקידוש שאם לא טעם המקדש לא יצא מ"מ מודים הגאונים ששאר דברים שטעונין כוס דדי בטעימת אחד (או"ח רע"א ה') מ"מ מן המובחר ודאי שיטעום המברך והנה אסור לטעום כלום קוד' שיקדש אפילו מים (שם שם) וכשמקדשין בבהכ"נ אין למקדש לטעום מיין הקידוש רק מטעימו לקטן דאין קידוש אלא ב"ס ואם אין קטן ישתה כשיעו' ויהיה בדעתו לצאת בקידוש זה ואפ"ה יכול לקדש בביתו שנית (או"ח רס"ט ובמ"א שם סק"א) וכאן אפי' שיש קטן כשרוצה לטעום המברך עצמו למצוה מן המובחר ישתה רביעית לקידוש ולסעודה אך הוי כב' קדושות על כוס אחד והוי מצות חבילות חבילו' (פסחי' ק"ב) אבל זה דוק' במצות שאינן חיוב לחפש לעשותן רק כשבאו לידו כשתי סוטות כא' שני מצורעין שתי עגלות שנראה כרוצה לפרק משאו כפירש"י מצות חבילות אבל מצות חיוב ודאי זריזין מקדימין למצוה ולא הוי כמפרק משאו:

תריז נשכר ולא הוי מצות חבילות וכ"כ התשב"ץ ח"ב סי' מ"ב. דמלין ב' תינוקות זא"ז ולא הוי חבילות דמצוה אחת הן והוי כקדושא ואבדלתא שאומרים על כוס אחד והט"א שכתב סי' קמ"ז ס"ק י"א דבי מצות של חובה הוי חבילות כבר השיג עליו יד שאול סי' רס"א אות ז' וכן בכוס אירוסין ונשואין שאין כוס מעכב הו"ל כברכת הנהנין ואין יוצאין חתן וכלה בברכת בפה"ג ואיך המברך אינו טועם (פ"ת אה"ע ל"ד ס"ק ה' מהפכ"י) וג"כ מנהג ספרד שיטעום המברך (כדלקמן דף נ"ד א' אות כ"ג):

ה דף ל"ח ע"ב בסדר גירות גרים השמיט דבר גדול. דהכי אינו גר עד שימול ויטבול (יבמות מ"ו הא"ב י"ד ויור"ד רס"ח) וקיי"ל גוי ששבת ח"מ ובב"ד (סנהדרין נ"ח) ולהרמב"ם (מלכים פ"י) ב"ד רק מכין ועונשין ע"ז וגר שמל ועדין לא נתרפא ולא טבל עדין אינו גר והוי בן נח וכבוש תחת ידינו:

וצריכין אנחנו להכריחו שלא ישמור שבת זה שלא לעבור על יום ולילה לא ישבותו ונכריחו לחלל שבת עכ"פ חילול קל וזה היה לו לתפארת באלכסנדריא. שהב"ד צדק יכריחו למי שבא להתייהד שדוקא יחלל שבת וצריך ליזהר שיטבול הגר לפני המילה שיש סוברים דבדיעבד מהני (יו"ד רס"ח) ועכ"פ תועיל לענין זה לפוטרו מחילול שבת:

ו דמ"ה ע"א אות ע"ז הורה שלא להתאבל על אשתו שנפרדה בלא גט ומשום שאינו יורשה. ע"ז אעיר דדבר גדול להקל כזאת ובעיר פרוצה דמי גרעה משומרת יבם. שכתב הרשב"א בתשובה והביא' ביתה יוסף (יו"ד שע"ג) שאפי' כהן מטמא לשומרת יבם שמתה ופסקה מרן (ש"ע שם סעיף ד') אמת שטעמו של הרשב"א משום דירית לה יבם כתובתה ונכסי' נכנסין ויוצאין עמה שנפלו לה בחיי הבעל נעשה הוא כבעל דחייב בקבורתה והוי' כמת מצוה דקרי ולא עני לה אך הרואה יראה בתשובת הרשב"א שם (ח"ג סי' רנ"ב) תחלת דבר שאין דבר זה דטומאה תלוי בירושה יעו"ש ומרן באעה"ז ק"ס ס"ז לא פירש שהיבם יורשה ופסק בירושתה מתה כשהוא שומרת יבם יורשיה יורשין נ"מ וחצי נכסי צ"ב שלה ויורשי הבעל יורשים עיקר כתובה ותוספת וחצי נכסי צ"ב ויורשי הבעל חייבים בקבורתה ועל פירוש מי נקרא יורשי הבעל רק מור"ם הוסיף שי"א היבם וי"א האב ומסיק דיבם הוי יורשי הבעל (ולפ"ז ניחא דפסקי הש"ע לאו סתראי דמשום דיורשי הבעל היינו יבם לפי מסקנת מור"ם) יורש עיקר כתובה ותוספת וחצי צ"ב לכן הוא חייב בקבורת' (אהע"ז ק"ס) ולכן הוי' כמת מצוה דקרי' לאחריני ולא עני לה וע"כ אפי' הוא כהן מטמא לה (יו"ד שע"ג) אבל עכ"פ לנדון דידן הא פתח הרשב"א דטומאה לא תלי בירושה וסיים הרשב"א שאפילו כתב לה בעלה אי מיתת בלא בני תהדר כתובתה לבי נשא. והיבם לא ירש ממנה כלום נמי מטמא לה ומדמי לה לנושא קטנה שאפי' אין לה נכסים ולא ירש ממנה כלום מטמא לה הואיל ועשאוהו כבעל ליורשה כל שיש לה נכסים ומרן בש"ע מסיים גם כן סיום זה. ומטמא לשומרת יבם אפילו אם כתב בכתובתה אי מיתת בלא בני תהדר כתובתה לבי נשא א"כ רק כשראוי ליורשה מטמא אע"פ שלזו אין יורשה משום שאין לה או משום שהקונסול מעכב אם מן התורה ראוי ליורשה (ומה שצריך ישוב מיבמות כ"ט מאמר לב"ש וכו' לא אונן ולא מטמא לה דמשמע שאינו מטמא לשומרת יבם אפילו עשה גם מאמר אפי' לב"ש דמאמר קונה קנין גמור ושם דף נ"ו בתוס' ד"ה מן הנשואין משמע דרק ע"י ביאה אפי' גרועה יורשה ומטמא לה ולא שומרת יבם כבר האריך הרחיב הרב פרי צדיק סי' ג' וד' ויישב ותירץ בטעם ודעת (וקיצור עיקר דבריו הביא הרב עקרי הד"ט יו"ד סי' ל"ה אות ל"ג) ומבאר שאפילו יש לה יבמין הרבה כולם מטמאין לה אע"פ שאינם יורשים כלום ומתאבלים עליה) ובמצרים שקבלו הוראת מרן איך פסק מר עלהתאבל עליה אע"ג דאגידה ביה ואין ספר כורתה וראוי ליורשה מד"ת הנאמר דכהן מטמא לשומרת יבם ואינו מתאבל עליה ? אע"ג דטומאה דאורייתא ויעויין יו"ד שע"ד ד' כל הקרובים שכהן מטמא להם מתאבלים עליהם ויש שמתאבלים ואין מטמא להם. הנאמר דשומרת יבם שמטמא לה אינו מצד קורבה אלא מצד מת מצוה שאין לה קוברים זולתו וכדקאמר הרשב"א דדמייא למ"מ ודמייא למ"מ בכל דלטומא' אע"ג דדאורייתא מטמא לה ולאבילות א"צ להתאבל עליה כמו שאין מתאבל על מת מצוה ויעויין פרי צדיק שם ובפחד יצחק אות יבם אינו חייב הבי' התימה שהש"ע לא ביאר רק דין הטומאה לשומרת יבם ולא ביאר דין של אבילות עליה ואולי ס"ל שמטמא לה ולא מתאבל צריך טעם מה בין אבילות לטומאה וגם מייתי מעשה רב וגדול בשאלוניקי שהתאבל על שומרת יבם:

ז לא הביא בהלכות יו"ט היתר ששמעתי בשם הר"מ פארדו נ"ע שם. להוציא אור מעצי גפרית ביו"ט כבחול שאין זה הוצאת האור מן העצים דאסור ואי"ז נולד ופשט היתרו שם. דבהיתרא ניחא להו האם כת"ר לא שמיע לי' או לא ס"ל, יהיו לרצון אמרי פי ויהי רצון לפניו:

עבדו דוד שיפמאן:

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה