שות תעלומות לב חלק ג· רבי אליהו בכור חזן
סימן יז
אחרי עבור שנים רבות עתה בשנת התרכ"ו ליצירה הגיע לידי פסק דינו של הרב הגדול שקדמני האי תנא ירושלמאה שושילתא דבי נשיאה מופת הדור כמהר"ר:
משה פארדו זלה"ה וז"ל אסכנדריה ר"ח טוב מבורך אדר א' משנת התרמ"א בא סימן בשבטי ישראל הודעתי נאמנה פ"ק למעלת השרים והסגנים הגבירים הרמים העומרים על הפקודים שרי וגבירי הוועד הקדוש הנקראים בשם: כומוניתא אשראלית ומתוכם מעלת הגביר השר:
פריזדנתי רי לה כומוניתא סי' יוסף:
סוואריס גר"ו שיחיו לעד כי"ר כתוב בתורה (דברים י"ז ח') ובאת אל הכהן או אל השופט אשר יהיה בימים ההם. פירש רש"י ז"ל אל השופט אשר יהיה בימים ההם ואפי' אינו כשאר שופטים אשר היו לפניו אתה צריך לשמוע לו אין לך אלא שופט שבימיך ע"כ וכן במשנה פ"ב דר"ה ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים אלא לומר לך שכל ב"ד וב"ד שעמדו ב"ד על ישראל הרי כב"ד של משה ע"כ וכן אמרו בש"ס יפתח בדורו כשמואל בדורו ע"כ וכן אמרינן בריש מס' ביצה אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ע"כ:
ובכן מאחר כי הרב הגדול סבא קדישא ח"ק נתן עמרם זלה"ה בשנת התרכ"ח ליצירה שרטט וכתב למע' שרי וגבירי הועד הקדוש הנז' אשר היו בו בפ' מנהיגים את הצבור ושאלו להרב זלה"ה על מה שהיו נוהגים מקודם להכניס ארונו של מת אחד השרים מגדולי ישראל לבהכ"נ המקודש הנק' בשם: קהל:
אליהו זכל"ט להספידו שם אי שפיר עבדי ומותר לעשות כן או אם יש איסור בדבר א"כ יבטלו מנהגם ולא יניחו עוד להכניס שום ארון של מת קטון וגדול שם והרב זצ"ל חשף את זרוע קדשו ובידו המלאה הביא ראיות לאסור איסר כאשר יבואו דבריו לקמן בעהי"ת:
ומעתה יאמר האומר מי יעמוד ח"ו לבטל דברי הרב ז"ל ומי יבא אחרי המלך אשר כבר עשוהו שרי עם הגבירים הרמים גדולי ישראל שרי הועד הקדוש הנז' דהא קיימא לן חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר
האמנם מאחר כי הרב ז"ל לא עשה כן דרך הסכמה ולא הורה כן מעצמו שאם בו בפרק היו מסכימים מנהיגי הצבור והרב עמהם בדרך הסכמת הצבור שהיו אז הם מסכימים כן היו צריכים להכרת אותה בבתי כנסיות והיו כל הצבור יודעים ובהתאסף ראשי עם יחד בבית הכללי היתה נכתבת בפנקס הכולל ונעתקת בלשון איטלקי למען ידעו דור אחרון והיה לזכרון זה יעיד כי לא נעשית בזה שום הסכמה אלא ששאלו לרב ז"ל אם מצה"ד אסור או לא והרב ז"ל בחושבו כי מע' השרים הנז' דעתם מסכמת לאסור שרטט וכתב לאסור והורה כן לשעתו שאם יסכימו לבטל המנהג ההוא שלא להכניס שום ארון של מת בתוך בית הכנסת הקדושה הנז' יש להם על מה שיסמוכו ובקש צדדים לאסור וכאשר יבואו דבריו לקמן בעהי"ת:
ובמטו מניה דמר אמינא כי לא לפניו חנף יבא דבעלמא דקושטא קאי והאמת אהובה כאשר הודיעונו רבותינו בגמרא ב"ב פ' יש נוחלין דף ק"ל ע"ב וז"ל אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע כי אתי פסקא דדינא דידי קדמייכו וחזיתו ביה פרכא לא תקרעוניה עד דאתיתו לקמאי אי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא בי לאחר מיתה לא מקרע תקרעוניה דאי הואי התם דילמא הוה אמינא לכו טעמא מגמר נמי לא תגמרו מניה דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ע"כ והרמ"ה ז"ל בשיטתו פי' אחר שהעתיק דברי הש"ס עד דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות הלכך דיינוה אתון לההוא דינא כדמחזי לכו ופסקא דידי לא תקרעוהו דילמא אתי מאן דאמר ביה טעמא לקיומיה ומהדר ליה לדינא עכ"ל והרי"ף והרא"ש העתיקו דברי הש"ס הנז' לפסק הלכה יעו"ש:
והנה מדברי רשב"ם ז"ל שפי' וז"ל כד אתי פסקא דדינא שפסקתיו לאדם אחד ומסרתיו בידו להיות לראיה אל תקרעוהו לבטל דברי ע"כ:
משמע שבאותו הדין עצמו שפסק רבא וחייבו לראובן שיפרע לשמעון כו"כ לזמן פ' ובא שמעון לדון עם ראובן לפני ר"פ ור"ה לכופו שיפרע לו וכשהוציא שמעון הפסק דין לפני ר"פ ור"ה ראו ר"פ ור"ה שיש להקשות על אותו הדין ולסותרו. ע"ז קאמר להו רבא שלא יקרעו אותו מעב"ד ואם נראה להם שאין הדין כך יכולים הם לפטור את ראובן באותו פסק דין עצמו שחייבו רבא וכן מבואר מדברי הרמ"ה הנז"ל:
וכתב הרב כרם שלמה בתשובה ח"מ סי' א' דקי"ג ע"א וז"ל ומדקאמר אי חזיתו ביה פרכא משמע דצריך הדיין כשיבא לפניו איזה פסק דין שמביא התובע בידו לראיה בעלמא לראות ולעיין בו שמא טעה הדיין בדבר משנה כיון דלפעמים תמצא דאפילו יחיד מומחה טועה כמ"ש הפוסקים וכו' וזה דקאמר להו רבא אי חזיתו ביה פירכא ודאי קודם שהיו גומרים את הדין ע"פ פסק דינו קאמר שיראו בו ויעיינו בו כדי שלא יוציאו ממון ע"י פסק שלו שלא כדין ואע"ג דקי"ל טעה בדבר משנה חוזר וכו' בנדון רבא שהיה הבעל דין מוציא פסק דין שנתן לו ורבא לראיה בידו כמ"ש רשב"ם ודאי יותר טוב לראותו קודם גמר דין וכו' והאריך בזה עי"ש:
והא ודאי כיון דקי"ל כשם שאסור לומר על האסור מותר כך אסור לומר על המותר אסור הוא כי אם לגדר וסייג יש כח ביד חכמים לאסור ובנ"ד ידענו דלא משום גדר או סייג כתב הרב ז"ל מה שכתב כי אם מצד הדין הגמור לפי דעתו ז"ל כאשר יבואו דבריו לקמן בהי"ת:
גם ידוע כי בזמן הרבנים שקדמוהו נהגו לעשות יקר לאיזה אנשים של צורה אנשי שם בעלי מצות להכניס ארונם בבהכ"נ הקדוש' הנז"ל להספיד' וכבר העידו שמזמן קרוב הכניסו את ארון סי' הלל די פיגוטו והספידוהו שם ואמר הרב הגדול כמוהר"מ חזן עליו דברי כבושים שנוהגים לאומרם וכך מתבאר מתוך דברי הרב ח"ק נתן זצ"ל שהביא על הישיש הנכבד החסיד סי' שלמה סופינו ז"ל שהיה זקן כבן פ' שנה וצוה לפני מותו שלא יכניסו ארונו בבה"נ המקודש הנז' מכלל כי כבר היה נהוג להכניס ארונות הנכבדים בבהכ"נ הנז' והמורה לאסור בדבר התמוה לרבים בזה לא יפה עושה כמבואר בפוס' אלא דהרב ז"ל חשב כי יד השרים נטויה בהסכמת הצבור להסכים כן וכתב להם דאיסורא איכא ועדין לא נעשה מעשה להסכים כן. ואני בבואי פה בהיותי מלוה איזה נכבדים מגדולי העיר הזאת שכלבע"ו פה ושאלו ממני שורת הדין אמרתי כי ע"פ הדין איני מוצא להיתרא ולא לאיסו' איסר והענין תלוי ביד השרי' מנהיגי הצבור למה שיסכימו וכן נעשה מעשה עד השלשה שהכניסום ואמרתי עליהם דברי כבושים הלא מצע"ר כנהוג:
ועתה שנשאלתי להורות להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ומחוייב אני לגלו' דעתי בזה הנה אנכי כותב ומעלה בכתב ידי מה שנראה לי ע"פ שורת הדין והם רשאים ולא אני:
וקודם בואי לגלות דעתי אומר כי הכנסת ארון המת בבהכ"נ לא מצאתי איסור מבו' זולת בעיירות המוקפות חומה מימות יהושע ן' נון בארץ ישראל דוקא כמפורש במשנ' פר' א' דמס' כלים משנה ז' וז"ל עיירות המוקפות חומה (מימות יהושע ן' נון) מקודשות ממנה שמשלחין מתוכן את המצורעים ומסבבין לתוכן מת עד שירצו יצא אין מחזירין אותו ע"כ ופי' הרב רע"ב דכשכבש יהושע את הארץ קדש העיירות שהיו מוקפות חומה בימיו שיהיו כמחנה ישראל להשתלח משם את המצורעים ומסבבין לתוכן מת מותר לנשאו בעיר ממקום למקום עד מקום שירצו טובי העיר לקוברו שם יצא המת מן העיר אין מחזירין אותו בעיר לקוברו שם ואפי' רצו טובי העיר דכיון דיצאה טומאה מן העיר אין מכניסין אותו בתוכ' ע"כ ויעו"ש להרב תוס' יו"ט שהביא פי' הראב"ד שאם רצו לסבבו בעיר כדי להרבות בהספדו ובכבודו עד שירצו קרוביו להוציאו מסבבין ומחלוקת הרמב"ם והראב"ד באם רצו טובי העיר שיקבר שם דהרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז מה' בית הבחירה הלכה י"ג כתב ואין קוברין בתוכן מת עד שירצו טובי העיר לקוברו שם ע"כ. והראב"ד השיג עליו וז"ל לא שמעתי מכאן רצון טובי העיר וכו' אלא לעולם אין קוברין בהן אלא אם רצו לסבבו בעיר כדי להרבות בכבודו עד שירצו קרוביו להוציאו מסבבין ע"כ:
ועט"ר הרב מר זקני בפי' התוספתא דמס' כלים הבי"ד הרב מהרח"א בספר דרך הקדש שכתב דאם עברו וקברו את המת בערי חומה עברי בלאו דלא תטמא את אדמתך לדעת הראב"ד ז"ל והוכיח כן מן הירושלמי גבי מת מצוה עי"ש וכתב עט"ר הרמ"ז שם דמדלא מייתי האי קרא הרמב"ם ז"ל מוכרח דס"ל דהוי אסמכת' בעלמא ואכמ"ל:
והשתא כיון דלמדנו דאפי' בערי חומה שקדשן יהושע בכבוש הארץ דאפילו לדעת הראב"ד שאין יכולין לקבור בהן מת עכ"ז כתב דפי' המשנה ומסבבין לתוכן מת ר"ל דאם רצו לסבבו בעיר כדי להרבות בכבודו עד שירצו קרוביו להוציאו מסבבין ולפי דעתו ז"ל דאין קוברין בתוכן מת אפי' אם רצו טובי העיר ויליף לה מהירושלמי ממת מצוה דעברי בלאו דלא תטמא את אדמתך עכ"ז כתב דאם רצו לסבבו בעיר כדי להרבות בכבודו שרי אפי' שישהה המת בתוך העיר שעה או שתים מתוך שמסבבין והטע' דאפי' במחנה לויה שהיא הר בית המקדש מותר להכניס שם מת כדאיתא בתוספתה ומייתי לה בגברא בפסחים דף ס"ז ע"א וז"ל וטמא מת מותר ליכנס למחנה לויה ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו וכן איתא בנזיר דף מ"ה ע"א ובסוטא דף כ' ע"ב ופסקה רבי' הרמב"ם בפ"ז מה' בית הבחירה אחר שפסק בהלכה י"ג המשנה דמס' כלים הנז' עשר קדושות הן בא"י זו למעלה מזו ותחי' כתב עיירות המוקפות חומה מקודשות משאר הארץ וכו' והעתקנו דבריו בקיצור לעיל ובה' י"ד כתב ירושלם מקודשת משאר עיירות המוקפות חומה וקחשיב קדושתה יעו"ש ובה' ט"ו כתב הר הבית מקודש ממנה שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסין לשם. ומותר להכניס המת עצמו להר הבית ואצ"ל טמא מת שהוא נכנס לשם ע"כ:
ובכן בנ"ד כי:
בית:
הכנסת של קהל מקודש שנוהגים בו אליהו הגם כי הוא כקדושת בהכ"נ של בבל לדברים אשר נבאר מ"מ מותר גמור הוא להכניס לתוכו ארונו של מת אדם מישראל כ"ש עתה כי כולנו:
טמאי:
מתים שאין לנו אפר פרה עד ישקיף ה' ויבנה לנו בהמ"ק בביאת הגואל ויקבץ נדחי עמו עד עמוד הכהן לאורים בב"א:
פש:
גבן ההספד שעושים בתוך בהכ"נ אי שרי להספיד בתוך בהכ"נ או לא: הנה אי' במסכת מגילה דף כ"ח ע"א תנו רבנן בתי כנסיות אין נוהגים בהם קלות ראש אין אוכלים בהן ואין שותים בהן ואין ניאותין בהן ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ואין מספידין בהן הספד של יחיד אבל קורין בהן ושונין בהן ומספידין בהן הספד של רבים: ופרש"י אין אוכלין בהן ולא גרסינן ואין אוכלין בהן דכולהו פירושא דקלות ראש הן לשון קלות שמקילין אותה ואין ניאותין ואין מתקשטים לתוכו ואין מטיילין שם הספד של רבים של תלמיד חכם שמת שצריכין להתאסף ולהספידו ובית הכנסת ראוי לכך לפי שהוא בית גדול:
למדנו מדברי הש"ס דמפני שצריך לכבד את בית הכנסת אין ראוי לנהוג בו קלות ראש שלא יעשה האדם בית הכנסת כביתו שאוכל ושותה ומתקשט ומטייל בו וישן ונכנס בו כחום היום להסתר מפני החמה או בזילוף גשמים להסתר מהם לא יעשה כן בבית הכנסת מפני שכל זה קלות ראש הוא שמיקל בכבוד בהכ"ן וצריך לנהוג בו כבוד:
והבריתא החשיבה הספד של יחיד בכלל קלות ראש ובר' הטעם שכיון שיכולין להספיד את המת בביתו א"כ כשמספידין אותו בבהכ"נ נראה כמשתמש בבהכ"נ ללא צורך אלא שמחשיב בהכ"נ כשאר בתים של העיר וזה ודאי קלות ראש הוא שמיקל בבהכ"נ:
אכן הספד של רבים שלא ימצאו בית גדול כללי כזה אינו קלות ראש ומה שפירש רש"י הספד של רבים של ת"ח שמת שצריכין להתאסף ולהספיד ובהכ"נ ראוי לכך לפי שהוא בית גדול נתן טעם למה הותר להספיד הספד של רבים בבהכ"נ מפני שבהכ"נ מכילה רוב עם ולא ימצאו בית כללי גדול כמוהו א"כ אינו קלות ראש שנוהגים בבהכ"נ כשצריכים הצבור להספיד בתוכו ופי' הספד של תלמיד חכם שמת נר' טעמו ממאי דתניא בתוספתא הובאה בש"ס במסכת שבת דף ק"ה ע"ב ומס' מ"ק דכ"ה ע"א חכם שמת הכל קרוביו הכל קורעין עליו הכל חולצין עליו וכו' ואיתא התם כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו וכו':
אמטו"ל פירש הספד של רבים בת"ח שמת שבודאי ישראל כשרים ומתאספי' לסופדו ואינם מתעצלים בהספדו. ולא בא לאפוקי אדם נכבד שרבים מתאספים לסופדו אלא בא לאפקי שאר העם שאין מתאספים רבים וזה יקרא הספד יחיד דבכגו"ד אין להקל בכבוד בהכ"נ כי מיעוט עם אינם צריכים בית גדול עד שיכנסו לבהכ"נ והוי קלות ראש:
וכן מבואר שם בסוגיין על פסקא דברייתא ומספידין בהם הספד של רבים היכי דמי הספד של רבים מחוי רב חסדא כגון הספדא דקאי בי רב ששת מחוי רב ששת כגון הספדא דקאי בי רב חסדא רפרם אספדה לכלתיה בבי כנישתא אמר אי משום יקרא דידי אי משום יקרא דמיתא אתו כ"ע פרש"י אתו כ"ע והו"ל הספד של רבים ע"כ:
והרי"ף ז"ל העתיק הברייתא וכתב ומספידין בתוכו הספד של רבים מחוי רב חסדא כגון הספדא דקאי ביה רב ששת מחוי ר"ש כגון הספדא דקאי ביה רב חסדא רפרם ספדה לכלתיה בבי כנישתא אמר אי משום יקרא דידי אי משום יקרא דידה דמיתא אתו כ"ע ופי' הר"ן הספד של רבים שהרבים עוסקים בו ע"כ:
מתבאר מדברי הרי"ף שהעתיק הברייתא ודברי הש"ס להודיע מה נקרא הספד של רבים שר"ל שמת איזה חכם מגדולי העיר או קרוביו שבאים רבים לאותו הספד וכן כתב הרמב"ם בפי"א מה' תפלה ואין מספידין בהן אלא הספד של רבים כגון שיהיה שם הספד גדולי חכמי אותה העיר שכל העם מתקבצין ובאין בגללן:
והטור ז"ל בא"ח סי' קנ"א כתב ואין מספידין בהן אא"כ יהיה ההספד לאחד מגדולי העיר שכל בני העיר מתקבצין ובאין להספידו וכן העתיק מרן ז"ל בש"ע א"ח סי' קנ"א וז"ל ואין מספידין בהן אא"כ יהיה ההספד לא' מגדולי העיר שכל בני העיר מתקבלים ובאים להספידו ע"ב:
וכתב הרב ענן אברהם לאחד מגדולי העיר שמת קרובו של הגדול כגון רפרם דספדה לכלתיה בבהכ"נ ע"כ וביאר הרב מחצית השקל דבריו שמת קרובו של הגדול וכו' ר"ל שלא תטעה דכוונת הש"ע שמת חכם גדול אלא אפי' מת קרובו של גדול והכי איתא להדייא במגילה דכ"ח עכ"ל:
מבואר יוצא מכל דברי הפוסקים דהספד של רבים דקאמרה הברייתא הוא כמשמעו כמו שפי' הר"ן ז"ל הספד שהרבים עוסקין בו כמו שביאר הש"ס דקאמר רפרם משום יקרא דידי ודמיתא אתו כ"ע ולאו תנאי מתדבק הוא דבעינן שיהיה הספד לא' מגדולי חכמי העיר שמת ובאים לסופדו אלא אפי' אם הגדול חי ומת קרובו ובאים ומתאספי' לספוד משום כבוד הגדול רבים מבני העיר מותר לעשות אותו הספד בבהכ"נ דלא מפני כבוד של חכם הותר להספיד בבהכ"נ אלא מפני שרבים מתאספים והו"ל הספד של רבים ובהכ"נ בית גדול ומכיל את רוב העם המתאספים לאותו הספד כמ"ש רש"י ז"ל ועוד אני מבאר כי ההספד שהיו עושים בזמן קדמון היה מעין מה שאנחנו עושים בר מינן לכבוד הרב מרבני עיה"ק ירושלם על שמועה רעה ח"ו שיושבים בארץ כאבלים ואומרי' קינות כיום נ"ב זה ההספד הוא שנאסר אם לא יהיה הספד של רבים ובזמנם היו נוהגים לומר קינות על כל אדם מישראל שמת ב"ט אבל מה שנהגו שאומר הרב טוב שם משמן טוב גדול העצה וכו' או משנת הילודים למות או משנת עקביא ן' מהללאל וכו' כל זה לא היה נקרא בזמנם הסעד כמו שקורין אנחנו עתה אלא נקרא דברי כבושין שאומר החכם להכניע לבות בני אדם והחי יתן אל לבו כי סוף אדם למות ודברי כבושין כאלו אין לאסור לאומרם בבהכ"נ והרי יותר מהמה תקנו בשני וחמישי לומר בבהכ"נ אנשי אמונה אבדו וכו' ועוד אני אומר כי מנהג זה שמכניסים את המת בבהכ"נ ומספידין אותו ואח"כ מוליכין אותו לבית עלמין כבר היה לעולמים עה נא אמון יע"א מקדם קדמתא ומנהג קדום הוא ומנא אמינא לה מדברי רבינו הרמב"ם ז"ל בתשובה והיא לו' נדפסה בשו"ת פאר הדור סי' ע"ז וז"ל:
שאלה ותורינו הדרתו מה שכתב בס' אהבה (הלכות תפלה פי"א הלכה ז') ואין מספידין בתוכם אלא הספד של רבים והמנהג באסכנדריא שמביאין המת בחצר בית הכנסת עד שיתפללו הצבור ואח"כ יבואו הדיינים והחזנים ואח"כ יבואו כל הקהל יצ"ו עם המטה ויאמרו צדוק הדין וקינות כל אחד מהחזנים ואח"כ מוליכין אותה לבית הקברות אם זה נקרא הספד של רבים או לאו וכן אם אחד מהאבלים אינו יכול לעלות לבית הקברות או הוא חולה או מפני הגשמים או על שמועה כי באה לו ונוהגי' שבעת ימי אבלות בבית הכנסת ואחר התפלה יאמרו צדוק הדין וקינות הנמצאים שם אם זה הספד רבים או לא ואם יש מנהג זה בעיירות אחרות או לא עכ"ל השאלה:
והשיב:
תשובה אין זה נקרא הספד של רבים והספד של רבים הוא כשמת א' מגדולי העיר אז חייבין כל העם לסופדו. או שנשמע על אדם כשר שנלב"ע זהו הספד של רבים דאז יכולים לסעוד בבית הכנסת ומה שראינו במצרים שיש להם כותל מיוחד ויושבין כל שבעת הימים דננו אותם לכף זכות שאמרו שאותם המקומות אשר יקראום כתל האבלים לזה נבנה מעיקרא ואינם כשאר הבית הכנסת אלא מתחלה הוקצה לכך וכך התנו:
אמנם בית הכנסת סתם ודאי שאסור לומר בו קינה על מת אלא אם יהיה הספד של רבים וכתב משה עכ"ל רבינו ז"ל בתשובה לבאר מה שכתב בחבור: למדנו מדבריו ז"ל כי כבר בזמן רבינו ז"ל נהגו פה אסכנדריא להכניס את המת בבהכ"נ ולהוציאו משם לבה"ק כמו שעושים פה היום אלא שהיו נוהגים לעשות כן לכל מתי ישראל להביאם לחצר בהכ"נ ושהה המת שם עד שיתפללו ואח"כ היו באים הדיינים והחזנים וכל הקהל עם המת לבהכ"נ ואומרי' צדוק הדין וקינות ואח"כ מוליכים אותו לקוברו:
והשואל רצה להליץ בעד המנהג באומרו כי כיון שהולכים כל הקהל עם המת לבהכ"נ הו"ל הספד של רבים ושאל להרב אם כיוון יפה והשיב לו כי אין זה נקרא הספד של רבים כיון שאין מספידין בתורת חיוב שאינם חייבים בהספד שאר העם אלא שכיון שהקהל מתפללים בבהכ"נ ושם נמצאו כשמביאין המת בודאי לא ילכו עד שמוליכין את המת ומטעם אחר נמי אינו נקרא הספד של רבים שאין באים שם כל בני העיר או רובם אלא אותו קהל שמוליכין המת בו וכן בתשובה שינה מלשון השואל שאמר כל הקהל ובתשובה כתב חייבין כל העם לסופדו וסוף דבר כתב עיקר האיסור הוא לומר קינה בבהכ"נ על המת ובודאי דזה הוי זלזול לבהכ"נ וכגו"ד שהיו אומרים קינות על המת הוא שאסר הרב שיעשו הספד של יחיד דהיינו הספד של אחד העם אבל על אחד מגדולי העיר או שמועה רעה ב"מ שמת אדם כשר התיר אפי' קינה כמבואר בדבריו ז"ל:
באופן דזכינו לדין ונמצינו למדין דמה שאנו נוהגים להכניס ארונו של מת בתוך בהכ"נ לפי"ד רבינו מותר גמור הוא דהכנסת המת גופה אין שם ליתא באיסורא כי אפי' בהר הבית מותר כ"ש בבהכ"נ ובחו"ל ודברי כבושים שאומרים עליו לא נאסר מעולם וקינות אין אנחנו נוהגים לומר בבהכ"נ אפילו לאחד מגדולי ישראל כ"ש לשאר העם א"כ לפי"ה אפי' לכל איש מישראל מותר לעשות לו ההספד שאנחנו נוהגין לאומרו שהם דברי כבושין כנז':
אבל ההספד שהיו נוהגים בימי התלמוד מבואר במס' מ"ק דב"ה ע"ב על רבא בר רב הונא ורב המנונא פתח עליה ההוא ינוקא גזע ישישים עלה מבבל ועמו ספר מלחמות קאת וקיפוד הוכפלו לראות בשוד ושבר הבא מבבל קפץ על עולמו וחמס ממנו נפשות ושמת בהם ככלה חדשה רוכב ערבות שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק כי נח נפשיה דרבינא פתח עליה ההוא ספדנא תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר נשים לילות כימים על משים לילות כימים ור' חנין שלא היו לו בנים וביום שנולד לו בן נלב"ע ר' חנין פתח עליה ההוא ספדנא שמחה לתוגה נהפכ' ששון ויגון נדבקו בעת שמחתו בעת חנינתו אבד חכינו כי נח נפשיה דר"ז פתח עליה ההוא ספדנא ארץ שנעל הרה וילדה ארץ צבי גדלה שעשועיה אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה וכל אלו וגם מאמרי נשי דשכנציב דהתם כלם הם ממש קינות על המת דברים הנכנסים בלב השומע ומתעורר לבבות ולהוריד דמעות על המת והוא מה שהיו נוהגי' מקדם קדמתא פה אסכנדריה בזמן רבינו הרמב"ם ז"ל כמו שכתב השואל והוא ז"ל אסר להם שיאמרו קינה על המת בבהכ"נ להספד יחיד זולת לאחד מגדולי העיר שחייבים כל העם להתקבץ לסופדו:
באופן כי למדנו מכל האמור כי ההספד שאנו עושים שאומר הרב פסוק גדול העצה ומשנת עקביא מהללאל או הילודים למות וכיוצא שאינם הספד שהיו נוהגים לומר בזמן התלמוד לא נאסר מעולם לאומרו על היחיד בתוך בהכ"נ אפילו שאינו הספד של רבים שאינם אלא דברי כבושים וכנז"ל:
ומעתה הבא נבא עלי' בא"ר מאי דאייתי בידיה הרב מאורות נתן ז"ל מתני דמ"ק דכ"ז ע"א אין מניחים את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד ופרש"י אין מניחין מטה במועד ברחוב להספידו ולא של נשים לעולם מפני הכבוד פרש"י ולא של נשים לעולם ששופעת זיבה ע"כ ובגמ' על פסקת ולא של נשים לעולם מפני הכבוד אמרי נהרדעי ל"ש אלא של חיה אבל שאר נשים מניחים ופרש"י ל"ש אלא חיה שמתה מחמת ולד שהיא שופעת ר' אלעזר אמר אפי' שאר הנשים דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם סמוך למיתה קבורה:
ולכאורה מ"ש דנהרדעי ס"ל דמפני הכבוד דקאמר התנא אין מניחין מטה של אשה ר"ל מפני ששופעת זיבה דוקא דמפני הכבוד דקאמר התנא ר"ל ניוול שמא יזוב ממנה דם והוא לה ביזוי אם באנו לחוס לכבודה להניח מטתה ברחוב להספידה כאנשים מתוך שמתאחרת המטה ברחוב שעה או שתים עד שיתקבצו בני העיר שמא מתוך כך יזוב ממנה דם נדה ותתנוול וכ"ז בחיה יש לחוש לזה אבל שאר נשים לא ומ"ש דפי' רש"י ז"ל במתני' אתי כנהרדעי שפי' ששופעת זיבה אבל לר"א דקאמר דאפי' שאר הנשים אין מניחין ויליף לה מן המקרא דקאמר ותמת שם ותקבר שם סמוך למיתה קבורה לית ליה טעמא דמתני' דאין מניחין מטה של אשה ברחוב מפני ששופעת זיבה אלא מפני הכבוד דקאמר התנא שאין כבוד לאשה שתהיה מושכבת במטה ברחוב אבל שמא יזוב ממנה דם לא חיישינן והיה אפשר לומר דלר"א ודאי דאית ליה דאין לחוש לנדה אלא לאשה שמתה נדה בימי זובה או יולדת ובהא לא פלוג אנהרדעי שהרי מתניתין היא במס' נדה דס"ט ע"ב ב"ש אומרים כל הנשים מתות נדות וב"ה אומרים אין נדה אלא שמתה נדה. ובגמרא מאי טעמייהו דבית שמאי אינימא משום דכתיב ותתחלחל המלכה ואמר רב מלמד שפירסה נדה הכא נמי אגב בעיתותא דמלאכא דמותא חזיא וכו' ואסיק דטעמא דב"ש מדרבנן ומשום טומאה וטהרה התקינו שיהיו מטבילים כלים וכו' כב"ש כמ"ש התוס' שם לתי' אחרון בד"ה והאנן תנן וכו' יעו"ש:
אלא דכ"ז לא יתכן לאומרו כיון דרש"י ז"ל פי' טעמא דמתניתין מפני הכבוד דר"ל ששופעת זיבה ותתנוול צ"ל דס"ל המח' נהרדעי עם ר"א הוא דלנהרדעי דוקא בחיה דודאי שופעת זיבה אין מניחין מטתה ברחוב מפני הכבוד דודאי תתנוול אבל בשאר נשים לא חיישינן אבל ר"א ס"ל דיש לחוש אפי' באשה זקנה כי אין להכחיש המוחש מאי דסברי ב"ש דאגב בעיתותא דמלאכא דמותא חזייא ואפשר דנעקר דם מן החדר ויצא לפרוזדור ואחר דרפוי מרפיין אבריה יצא הדם לחוץ ותתנוול ואע"ג דלענין טומאה אפשר דאינה מטמאה באבן מסמא לבית הלל מ"מ לענין נוול חיישינן אפי' בספק כזה ומאי דדריש ר"א בג"ש דסמוך למיתה קבורה טעמא דקרא הוא זה דשמא תתנוול ותנא קא דייק ואמר מפני הכבוד דמ"ש כי זהו טעמא דקרא ואתי פי' רש"י שפיר אף לר"א שכן פסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והטור ומרן ז"ל:
וכן בקדש חזיתיה להרב תוספת יו"ט ז"ל על מ"ש הרב רע"ב בפי' המשנה שכתב ולא של נשים לעו' דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם סמוך למיתה קבורה ע"כ וכתב הרב תוס' יו"ט של המשנה ולא של נשים לעולם מפני הכבוד פרש"י ששופעת זיבה ומ"ש הרב דכתיב ותמת שם מרים וגו' ה"ק ר"א בגמרא וצ"ל דמתני' טעמא דקרא מפרשא עכ"ל. וכן כתב הר"ן ע"ד הרי"ף ז"ל במלות קצרות שכתב הרי"ף ולא של נשים לעולם מפני הכבוד ל"ש חיה ול"ש שאר כל הנשים דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם סמוך למיתה קבורה ע"כ וכתב הר"ן של חיה פי' שהיא קרובה לבית הנוול יותר והלכתא כר"א ע"כ בא לומר דלא תימה דדוקא לנהרדעי חיישינן לנוול בחיה אבל בשאר נשים לא. ולר"א לא חיישי לנוול אפי' בחיה וגזירת הכתוב הוא דסמוך למיתה קבורה דליתא אלא אפי' לר"א דדריש מקרא דשם שם טעמא דקרא הוא משום נוול
וכן מתבאר מדתניא באבל רבתי פי"א עיר שמתו בה שני מתים מוציאין את הראשון ואח"כ מוציאין את השני וכו' איש ואשה מוציאין את האשה מפני שהשה קרובה לנוול וכן פסק הטור ביו"ד סי' של"ד איש ואשה מוציאין את האשה מפני שקרובה לבית הנוול ע"כ והא ודאי תיבת לבית היא ט"ס וצ"ל שקרובה לנוול כמ"ש הש"ך ע"ד מרן בש"ע שהעתיק דברי הטור עי"ש וכתב בפרישא לבית הנוול ששופעת זיבה ע"כ:
כתוב עוד בבריתא דאבל רבתי הנז' דברים שבין איש לאשה מניחים את האיש ברחוב ואין מניחים את האשה עולין בחבר עיר על האיש ואין עולין בחבר עיר על האשה ע"כ. וכן פסק הטור בסי' שנ"ה וז"ל אין מניחין מטה של נשים ברחוב מפני שקרובה לנוול ל"ש של יולדת ל"ש של שאר אשה ועולין בחבר עיר על האיש ואין עולין בחבר עיר על האשה ע"כ. וכתב מרן בב"י אין מניחין מטה של נשים ברחוב משנה בסוף מ"ק ובגמרא אמרי נהרדעי ל"ש אלא של חיה אבל של שאר נשים מניחים ר"א אומר אפי' של שאר נשים ופסק הרי"ף כר"א וכן פסק הרמב"ם פי"ב והרמב"ן בת"ה ומ"ש ועולין בחבר עיר על האיש וכו' ברייתא באבל רבתי פי"ב עכ"ל:
והנה בדין הראשון שכתבו הטור ומרן בסי' שנ"ד איש ואשה מוציאין את האשה:
ושאל התשב"ץ ז"ל בח"ב סי' מ"א וז"ל עוד שאלת איש ואשה שמתו ביום אחד שמוציאין את האשה תחי' מפני הנוול אם יש חילוק בין ילדה לזקנה למעוברת ומניקה תשו' ודאי שכן הוא שמוציאין את האשה תחילה כדתניא באבל רבתי ומוכח התם דאפילו מת האיש תחי' מוציאין את האשה תחי' שאם מתה האשה תחילה לא היינו צריכים לטעם נוול דהא תניא התם עיר שמתו ב' מתים מוציאין את הראשון תחילה ואח"כ מוציאין את השני. ולענין שאלתך אם יש חילוק בין אשה לאשה הא מלתא פלוגתא דאמוראי היא בפ' ואלו מגלחין גבי הא דתנן ואין מניחין את המטה ברחוב וכו' ולא של נשים לעולם מפני הכבוד דנהרדעי אמרי דוקא של חיה אבל שאר נשים מניחין ור"א אמר דאפי' של שאר נשים אין מניחין דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם שמוך למיתה קבורה ופסקו רבוואתא כר"א וה"ה נמי לענין הוצאה תחי' ל"ש של חיה ול"ש של שאר נשים דכולהו קרובות להתנוול יותר מהאנשים עכ"ל: למדנו מדברי הרשב"ץ ז"ל דטעם שני הדינים אין מניחין את האש' ברחוב ושמוציאין את האשה תחילה כשמתו איש ואשה בעיר אחת ביום אחד אף אם מת האיש ראשון מוציאין את האשה תחילה מפני שקרובה להתנוול מפני דם זיבה שבה:
ובודאי דה"ט דכיון שמוציאין את המת הראשון תחילה ומוליכין את המת לבה"ק ואח"כ חוזרין משם לעיר ומוציאין את השני בודאי שוהים כמה שעות בין הוצאת הראשון לשני ומאי דביני ביני יש לחוש לנוול באשה ומהאי טעמא מקדימין להוציאה קודם האיש ומהאי טעמא גופיה אין מניחין מטה של אשה ברחבה מפני שהיה מנהגם להניח המטה ברחוב כדי שיראו בני העיר את המטה ויתאספו לגמול חסד עמה א"כ דוקא מטה של איש מניחים אפי' שתשהה המטה שעה או שתים שפיר דמי מפני כבוד המת כדי שיתאספו בני העיר וכבודו במרובים לעשות יקר למת בראוי אבל באשה לא אע"ג דאין הפרש בין איש לאשה ע"ש:
וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' אבל ה"ה וז"ל ומספידין הנשים כאנשים בכל מקום אבל אין מניחים מטת האשה ברחוב לעולם שזה גנאי לאשה אלא סמוך למיתתה קבורתה עכ"ל וכתב מרן בכ"מ ומספידין הנשים כאנשים בכל מקום בפ' בני העיר דכ"ח ע"ב רפרם ספדה לכלתיה ובפ' ספדה ר"נ לאמו של בן זזא הספד גדול ע"כ גם בב"י ע"ד הטור בסי' שד"מ שכתב ונשים נספדות בין האנשים ובין החכמים כראוי להן:
וכתב מרן בב"י ונשים נמי נספדות בין האנשים והחכמים כראוי להן כן כתב הרמב"ן בת"ה והביא ראיה מדאמרינן בפ' בני העיר דכ"ח רפרם ספדה לכלתיה בבי כנישתא אמר אי משום יקרא דידי אי משום יקרא דידה אתו כ"ע ובגמרא אמרי' ספדה ר"נ לאמו של בן זזא הספד גדול ודאתמר עלה לא מפני שראויה לכך על הספד גדול הוא חוזר הרי"ץ גיאת ע"כ. וכ"כ הרמב"ם בפי"ב שמספידין הנשים כאנשים בכל מקום עכ"ל מרן ז"ל בב"י ובש"ע כתב כשם שמספידין על האנשי' כך מספידין על הנשים כראוי להן ע"כ העתיק דברי הרמב"ם ז"ל כשם שמספידין על האנשים וכו' ודברי הטור כראוי להן והשמיע סוף דברי הטור ונספדות בין האנשים והחכמים יען זה נכלל בתיבת כשם כמו שכתב הוא עצמו בב"י ע"ד הטור וכ"כ הרמב"ם וכו' וטעמו דבתיבת כשם השוה הרמב"ם אשה לאיש ודוק. למדנו מכל האמור דחיוב ההספד הוי לאשה כאיש אין נגרע זולת שאין מניחין מטת האשה ברחוב וכנז"ל והב"ח הביא דברי רש"י בפי' מעני ששופעת זיבה והיינו טעמא לשני הדינים הנז"ל:
ומה שכתב הטור אח"כ ותנן אפי' עני שבישראל לא יפחות מב' חלילין ומקוננת ואח"כ כתב בענין הספד אשתו תניא וכו' ולכאו' מ"ש דמייתי ראיה לנשים שחייבים להספידן כאנשים מדחייבו לעני שבישראל להביא ב' חלילין ומקוננת ואם היתה כוונת הטור כן אינה ראיה כלל שהזרים חייבים להספיד לנשים כאנשים כלל דבעלה דוקא שחייב בקבורתה חייב בחלילין ומקוננת ומי חייב לזרים וכיון שעיקר דינו הוא מהרמב"ן בת"ה ואייתי הרי"ץ גיאת ראיה מרפרס דפ' בני העיר א"כ אם כוונת הטור כנז' הו"ל לאתויי ראיית הרמב"ן אלא ודאי דהלשון מסורס כמ"ש מרן בב"י ושפיר עבד הפרישה שהבי"ד דברי מרן ב"י בביאור דברי הטור ודלא כהב"ח שכתב ע"ד וליתא ואחר המח"ר דבריו ליתנהו והנכון כמ"ש מרן בב"י ודוק: פש גבן חקור דבר שהטור ז"ל בסי' שנ"ה העתיק דברי הברייתא הנז' בדין השני ועולין בחבר עיר על האיש ואין עולין בחבר עיר על האשה ומרן ז"ל בב"י כתב ומ"ש ועולין בחבר עיר על האיש וכו' ברייתא באבל רבתי פי"ב ע"כ ומרן ז"ל בב"י לא ביאר הטעם למה אין עולין בחבר באשה והרב ב"ח כתב וז"ל פי' לפי שאין כבוד לחכם שהוא מנהיג העיר שכל העיר נוהגים ע"פ צוויו שיהא עולה על האשה כשנושאין אותה לקבורה עכ"ל והרב ש"ך העתיק ממש דברי הב"ח הנז' לפי שאין כבוד לחכם וכו':
אכן הרב ט"ז כתב ח"ל ואין עולין בחבר עיר בסי' רל"ה כתב הטור יש בעיר חבר עיר פי' אדם גדול ובברכות אמרי' רי"א אין מתפללין מוספין אלא בחבר עיר והיינו צבור ואיך שיהיה פירושו כאן מ"מ לא בא למעט באשה אלא שאין עומדין בחבורה ברחוב' של עיר לענין הנזכר בטור סי' שע"ו אבל לענין ללוותה פשי' שאין חילוק בין אשה לאיש וכמ"ש סי' שד"מ ס"ב כן נ"ל פשוט וכן משמע בפרישה עכ"ל:
הנה הרב בא לדחות דברי הב"ח חמיו מבלי שהזכירו שהב"ח כתב שאין עולין בחבר עיר באשה ר"ל שלא ילך החכם מנהיג הקהל בלוויה על האשה ודחה דבריו שאין חילוק בין אשה לאיש לענין לויה כמו שאין חילוק בהספד וצדק הרב ט"ז בזה:
אמנם גם מה שביאר הוא דבא לומר שאין עומדין בחבורה ברחובה של עיר לענין הנז' בטור סימן שע"ו לא נתבררו דבריו שהרי כל המעמדות המוזכרים שם וברכת רחבה הכל היה אחר שיסתם הגולל כמו שביאר הטור שם א"כ מה שרצו לבאר בדבריו הבא"ט ובאה"ג אינו מובן כלל יהיה איך שיהיה הרי כתב הטור שעתה לא נהגו באותן מעמדות אפי' לאיש וכתב הב"ח סי' שע"ו וז"ל וכתב בספר א"ז והאידנא אין נוהגים לעמוד ברחבה אפי' על אדם גדול ומי שהיה רוצה לעשות עתה מעמדות מוחין בידו ע"כ ומרן ז"ל בש"ע סי' שע"ו השמיט כ"ז מהלכה ולא הביאו וה"ה בדין זה ואין עולין באשה בחבר עיר השמיטו מהלכה מהש"ע ואנו אין לנו אלא דברי מרן:
מעתה נהדר אנפין למ"ש הרב ח"ק נתן זלה"ה בכתבו:
תחלת כל כתב וז"ל זאת אומר דהא ודאי אין אין לך איסור גדול מזה וכ"ש להכניס מטה של אשה לבהכ"נ הר"ז נדמה בעיני לטובל:
ושרץ:
בידו כי היא באה להתקדש בקדושת המקום הקדוש בבית הכנס' והרי שמלתה מגוללת בדמים מדם נדה ודם יולדת דהא ודאי אין לך טובל ושרץ בידו גדולה מזו והבן עכ"ל כעת תחי' דבר מה שדמה בהכ"נ לטבילה כוונתו למ"ש בברכות דט"ו ע"ב וט"ז ע"א א"ר חמא בר חנינא למה נסמכו אהלים לנחלים דכתיב כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה' וגו' לומר לך מה נחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה אף אהלים מעלים את האדם מכף חובה לכף זכות ע"כ. אם זאת היתה כוונתו לא יצדק כלל דמיון טובל ושרץ בידו כי לא נדמו בתי מדרשות שנקראים אהלים לטביל' אלא שטבילה מהני לטהר הגוף מטומאה וב"כ וב"מ לשוב בתשו' לנקות הנשמה מחטא ומה ענין זה לטובל ושרץ בידו ומ"ש אין לך איסור גדול מזה כבר הוכחנו דמת מותר אפי' להכניסו להר הבית שהיה מקודש הרבה כ"ש לבהכ"נ שנקרא מקדש מעט שמותר להכניס המת בתוכו ומ"ש כי היא באה להתקדש בקדושת המקום הקדוש בבהכ"נ לא ידעתי אכנה מה עלה בדמיונו וכי גוף המת בא להתקדש בקדושת המקום אם זכר אם נקבה לא במותו יטהר גבר כי מי יתן טהור מטמא המת שהוא אבי אבות הטומאה היאך יטהר ויתקדש אין לנו אלא שבהספד שמספידין לגוף המת ואומרים שבחו ומזכירין מדות טובות שהיו בו כל מה שאומרים עליו שומע כמתוך החלום כמ"ש מורם בדרכי משה סי' שמ"ב שכתב י"א מפני שאיתא בירושלמי המת יודע ושומע קילוסו כמתוך החלום וכל מה שאומרים בפניו יודע עד שיסתום הגולל וישוב אל העפר עכ"ל וכ"כ הט"ז שם וז"ל יש בירושלמי המת יודע ושומע קילוסו כמתוך החלום וכל שאומרי' בפניו יודע עד שיסתום הגולל עכ"ל א"כ בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל ומתנחמת בשומעה מה הבריו' אומרות עליו ויען בהכ"נ מקום רחב מספידין בו הספד של רבים כמו שביאר רש"י ז"ל במסכת מגלה וכנז"ל ומ"ש עוד ושמלתה מגוללת בדמים דם נדה ודם יולדת:
חס להן לבנות ישראל שיניחו על המתה שמלה מגוללת בדמים חלילה שהרי דין פשוט הוא כתבו הטור ביו"ד סי' שנ"ג וז"ל לשון הרמב"ם מנהג של ישראל במתים ובקבורתן מעצימים עינו של מת ואם נפתח פיו קושרין לחייו ופוקקין נקביו אחר שמדיחין אותו וסכין אותו במיני בשמים וגוזזין שערו וצפרניו ומלבישין אותו תכריכין תפורין של פשתן וכו' ע"כ וכתב מרן ז"ל בב"י שכתב הכל בו מדיחין אותו להעביר והמתו כדי שלא יקוצו העם בטלטולו יעו"ש ומורם ז"ל בד"מ כתב וכתב בבנימן זאב סי' ריד מציאות ר"א ראוי שיטהרוהו במתון ובטהרה ובנקיות בין האצבעות ידים ורגלים ובין האזנים ויחופו ראשו וכו' כדי שיבא בטהרה למנוחה והרד"ך כתב ע"ה הכל בו שכתב מדיחין אותו כדי להעביר זוהמתו וכו' וכדי לנקותו היטב שיהא נקי מכל טינוף כ"כ בבית כ"ב הבי"ד בשירי כנה"ג יו"ד בהגהב"י וסיים ובס' חסידים כתב כל עומת שבא כן ילך כשנולד רוחצין אותו וכשמת רוחצין אותו ובספר מטה משה בח"ה בהלויית המת פ"א ס"ד וכתב בשם תשב"ץ לפי שכשהנשמה יוצאה מהגוף רואה פני שכינה ומחמת פחד פולטת שכבת זרע ומטמא את הגוף וכו' ובס' חסידים סי' תשל"ג כתב יזהר שלא ישאר טינוף על בשרו וכו' ע"כ:
וכבר מנהג זה נוהג בכל תפוצות ישראל שמרחיצין את גוף המת יפה יפה ומוציאין ממנו כל צואה וכל לכלוך ונותנים מוך של פשתן בבית הסתרים שלא יזובו ממנו מים סרוחין ע"י טלטולו א"כ מאי קאמר הרב חלילה לחשוד את בנות ישראל שיניחו שמלה מגוללת בדמים על גוף המתה:
ותו דאשתמיט מניה דמר מ"ש מור"ם בהגהה בש"ע א"ח סי' פ"ח כל הטמאים קורין בתורה וכו' וכתב מור"ם יש שכתב שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבהכ"נ או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר וי"א שמותרת בכל וכן עיקר וכתב רי"ו הבי"ד הבאה"ט וז"ל יש טועין לומר שהנשים יולדות לא יכנסו לבהכ"נ עד שעבר מ' לזכר ופ' לנקבה ומנהג טעות הוא ויש למחות בידם עכ"ל:
והנה מלבד מה שכתב מור"ם על הסברא ראשונה יש שכתבו וסברא שנייה ויש אומרים שמותרת בכל ובודאי כי כן הלכה הוסיף לבאר וכן עיקר. ולא עוד אלא שמרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' רפ"ב ס"ט פסק להדייא כל הטמאים אפי' נדות מותרים לאחוז בספר תורה ולקרות בו וכו' ע"כ א"כ נשים נדות ויולדות אפילו בחייהן מותרות ליכנס לבהכ"נ כ"ש שמותר גמור הוא להכניס ארון שאשה מתה בתוכו לבהכ"נ אפי' נדה או יולדת שכבר הורחצה בצונן וכנז"ל:
ואין כאן שום דמיון לטובל ושרץ בידו כלל טבילה אין כאן שרץ אין כאן וכדבר האמור:
כתב עוד וז"ל ולעיקר הדין זו אינה צריכה שאלת חכם שהרי משנה ערוכה היא זו במ"ק דז"ך אין מניחין מטה של אשה ברחוב העיר ל"ש חיה ול"ש יולדת מפני הנוול וכל הנשי' סמוך למיתתן קבורתן ע"כ לשון המשנה ופסקה הרי"ף והר"ן לשם והוקבעה בש"ע יו"ד סי' שנ"א וז"ל אין מניחין מטה של אשה ברחוב מפני הכבוד ע"כ וכן הוא הסכמת כל הפוסקים עכ"ל כעת:
הנה לפי דמיון הרב לא ידעתי מה הפרש היה בדעתו ז"ל בין מה שהיו נוהגים בזמן הרבנים שקדמוהו וכן בזמנו ז"ל שלעולם היו מניחים ארונו של מת בחצר בהכ"נ של קהל אליהו בין שתי כסאות והרב אומר דברי כבושין רבות בנות עשו חיל ופסוק גדול העצה או משנת עקביא בן מהללאל או הילודים למות וכיוצא ואינו עושה שום הספד על המת ממש ולפי דמיונו היה גם זה אסור ומנהג בטעות היה לפי דבריו ז"ל מהא דאין מניחין מטה של אשה ברחוב:
אכן כבר כתבנו דבזמנם לא היו מוציאין את המת בארון אלא בכליבא כעין סולם כמו שביארו התוספות ולא בארון כמו שאנחנו נוהגים ותו דרחיצת המת והדחתו ונקיותו מכל לכלוך וכ"ש הנחת המוך של פשתן בבית הסתרים למנוע כל היורד מהגוף מים סרוחים באיש או זיבה באשה וכיוצא כ"ז מזמן הרמב"ם והכל בו וספר חסידים וכיוצא הוא שנהגו כן ותו דכ"ז שאסרה המשנה להניח מטת האשה ברחוב הוא מפני שהיה מנהגם להניח מטת האיש ברחוב שעה או שתים עד שירגישו בני העיר ויתאספו לגמול חסד עמו להספידו וללוותו ומטעם זה אסרו באשה אפילו זקנה היה מקום לחוש לנוול דידה וכאשר ביארתי למעלה:
אבל לדידן דאין מוציאין את המת במטה אלא בארון מכוסה ומוליכין הארון עד חצר הכנסת של קהל אליהו ושם מניחי' את הארון בין ב'כסאות ואינם שוהים שם כלל כי תכף אחר שיאמ' הרב או איזה חכם דברי כבושין הנז' וקדיש תכף יוליכוהו לבית עלמין ולא ישהו אפי' רביע שעה ומ"ל אם יעשו כן בעזרת בהכ"נ מ"ל בתוך בית הכנסת כיון דמת מותר להכניסו בבית הכנסת כאשר ביארנו ול"ד לרחוב כלל וכנז"ל:
כתב עוד וז"ל ובדעדיפא מינה מצאנו באבל רבתי והיא ברייתא ערוכה בזהו הלשון:
ואין עולין בחבר עיר:
באשה ופירש הט"ז שאין יוצאין עם הארון של האשה ברבוי עם לשלא תתבייש מפני הנוול שבה דהיינו דם נדה ודם יולדת וא"כ כ"ש וק"ו להכניס ארון של אשה לבהכ"נ שהרי אפי' ברוב עם או ברחוב העיר אין מניחין וכו': ואני אומר לישרי לן מר כי הגם שהפריז על המדה וכתב דברייתא ערוכה היא מ"מ כבר כתבנו דמרן ז"ל לא רצה לערוך לה שולחן והשמיטה משולחנו הטהור וכנז"ל:
אלא דהרב ז"ל משום מעשה שהיה בזמנו שהכניסו ארונה של יולדת שמתה לבית הכנס' הנז' והרב ז"ל היה רע בעיניו זה שנדמ' בעיניו כטובל ושרץ בידו ובו בפ' שתק עד שנשאל ממע' השרים ובחושבו שדעתם להסכים לבל יכנס עוד ארונו של מת לבהכ"נ בקש צדדים לאסור כדי שיהיה למעלת שרי וגבירי הכומוניתא על מה לסמוך ויודע צדיק שכבר קודם שבתו על כסא הרבנות כבר בזמן הרב שקדמו הרב הגדול כמוהר"מ חזן דכל רז לא הוה אניס ליה הכניס ארונו של אדם חשוב סי' הלל די פיגוטו נ"ע לבהכ"נ הנז' ואפטר עלוהי הרב כמוהרמ"ח ז"ל בתוך בהכ"נ הנז' בדברי כבושים הנוהגים בזמנינו ואין זה הספד שנאסר להספיד בבהכ"נ כשלא יהיה הספד של רבים אלא הספד שהיו נוהגים לומר קינות על המת לבכות עליו כמו שכתב רבינו הרמב"ם ז"ל בתשו' ומנהג זה להכניס ארונו של מת בתוך בהכ"נ פה באסכנדריה כבר היה נהוג מקודם זמן הרמב"ם ז"ל וכשיהיה הספד רבים התיר אפי' לומר קינות על המת בבהכ"נ ולא אסר אלא לומר בהספד יחיד דוקא קינה אבל בהספד של רבים התיר בפשי' והוא המנהג שאנחנו נוהגים להספיד על שמועה רעה מאיזה רב וגדול של הגולה שם ישבנו לארץ כאבלים בק"ק זראדיל גם בכינו ואמרנו קינות ערוכות כיום מר בתשעה לחדש אב הנחמות הספד כזה הוא שאמרו בברייתא אבל מספידין בתוכו הספד של רבים כמו שביאר הרמב"ם ז"ל בתשובתו הנז"ל אבל דברי כבושים שאנחנו נוהגי' לומר על כל נפשות מת וכנז"ל שאנחנו קורין לדברי כבושים כאלו הספד בלשון מושאל דבר זה לא נאסר מעולם ודוקא לענין צדוק הדין הוא שנחלקו בחול המועד שתלמידי רש"י כתבו משמו שאומר על המת צדוק הדין וקדיש שאין זה הספד אלא הודאה וקבלת דין שמים ובדבר זה נחלקו חכמי אשכנז כמו שכתב הרא"ש במס' מ"ק פ"ג סי' פ"ז ד"ה ועל צדוק הדין וקדיש לאומרו בחנוכה ובפורים וכו' יעש"ב וי"ל דדוקא בחנוכה ופורים וחוה"מ נחלקו כי עכ"פ בימי שמחה איכא דס"ל שזה אנינות אבל שיקרא זה עצמו הספד אין לנו אלא דחכמי מגנאזה כתבו דדי לאומרו על חכם גדול בחוה"מ שמספידין עליו אומרים אותו אבל לאחרים שאין מספידין עליו אין אומרי' ג"כ צדוק הדין ולא שיקרא בשם הספד ועל הכל אנחנו מנהגנו לומר צדוק הדין וקדיש בבית המת לא בעזרת בהכ"נ אלא דברי כבושין הנז"ל ובימים שאין אומרים תחנונים שאנחנו אומרים בבית המת ה' מה אדם ותדעהו וכו' שלא לומר צדוק הדין אעפ"כ עקביא בן מהללאל וגדול העצה וכו' אומרים אותו שאין אלו דברי הספד איבא דכ"ע וז"ב:
כתב עוד וז"ל ומעתה הבא נבא אל הביאור דאם יהיה מותר להכניס מטה או ארון של מת ואדם חשוב מפורסם בעיר גם בזה מצאנו הדבר מפורש להדייא במס' מ"ק דכ"ח ופסקה הש"ע ביו"ד סי' שמ"ד סעיף ח"י וז"ל מספידין ת"ח בבהכ"נ או בבה"מ אבל לא שאר העם ע"כ הרי בהדייא שדוקא לת"ח הוא מותר להכניס הארון לבהכ"נ ולא לשאר אנשים ואפי' החשובים והביא ראיה ע"ז מאדם נכבד הישיש זקן קרוב לפ' שנה שצוה שלא יכניסו ארונו לבהכ"נ ובהא סליק שיש ללמוד ממנו שאם חסיד וזקן שהוא הר' שלמה סופינו צוה כן כ"ש שאר אנשי דעלמא:
ואנא דאמרי לישרי לן מר בכל מ"ש בסו"ד כי הדין הנז' בש"ע יו"ד סי' שמ"ד סי"ח הנז' לא ממס' מ"ק הוא אלא ממס' מגילה. וגם כי הרב ח"ק נתן ז"ל השמיט תיבה אחת מהש"ע שעליה נבנה טירת כסף כאשר נבאר שעיקר הדין כתבו הטור ז"ל שם וז"ל בבהכ"נ ובבית המדרש מספידין בהם תלמידי חכמים ונשותיהם אבל לא שאר העם ע"כ וציין מרן בב"י בפ' בני העיר דכ"ח ודברים הללו ממש העתיקן מרן ז"ל וז"ל מספידין ת"ח ונשותיהם בבהכ"נ ובבה"מ אבל לא שאר העם אלא שהטור ז"ל הקדים תיבות בבהכ"נ ובבה"מ מספידין בהם ת"ח ונשותיהם. ומרן הקדים תיבות מספידין ת"ח ונשותי' וכו':
והטעם נ"ל דלענין כבוד בית הכנסת כבר כתבו הטור ומרן בא"ח סי' קנ"א דבית הכנסת ובה"מ אין מספידין בהם אלא א"כ יהיה ההספד לא' מגדולי העיר שכל בני העיר מתקבצין ובאין לסופדו ופה ביו"ד באו לבאר שלא נטעה דדוקא לגדולי העיר הותר אבל לתלמיד חכם שאינו מגדולי העיר לא הותר לזה חזרו וכתבו הדין בכל ת"ח מותר כיון דחכם שמת הכל קרוביו וכנז"ל א"כ ודאי מתקבצים רוב העם לסופדו ועוד הוצרכו לבאר מה שביאר הרב מגן אברהם דמ"ש מרן אא"כ יהיה ההספד לא' מגדולי העיר אין הכוונה כשמת הגדול דוקא אלא אפילו מת קרובו של הגדול כגון רפרם דספדה לכלתיה בבי כנישתא כמ"ש בפ' בני העיר דכ"ח וכנז"ל זהו שביארו הטור ומרן ונשותיהם ולאו דוקא נשותיהם שא אפי' שאר קרוביהם כיון דלכבוד החכם מתקבצים רוב בני העיר להספיד הו"ל הספד של רבים ומותר להספידן בבהכ"נ וכנז"ל אלא דמרן בש"ע בחכמה יסד אר"ש דבא"ח סי' קנ"א דקא עסקי בדיני כבוד בכ"נ וב"מ ראוי להקדים ב"כ וב"מ וכאן דקא עסקי בענין ההספד ביו"ד סי' שמ"ה ראוי להקדים תיבות מספידין ת"ח וכו' ולסיים בבהכ"נ ובה"מ משו"ה בזה לבד שינה מרן בש"ע פה שהקדים המאוחר עכ"פ מדבריהם למדנו דאין הפרש בין אשה לאיש בענין ההספד. והרב ח"ק נתן ז"ל השמיט תיבת ונשותיהם מהש"ע יען היא כנגד היסוד שבאה לפי דעתו ז"ל שרצה לאסור הספדן של נשים בבהכ"נ וכבר הארכנו למעלה דכשם שמספידין לאנשים כך מספידין לנשים כאשר ביארנו וזיקקנו למעלה ראש: וכבר מילתי אמורה דחלילה לומר על הרב מאורות נתן ז"ל דאשתמיט מניה כ"ז אלא דלעשות רצון שרי וגבירי הועד שחשב בדעתם שהיו רוצים להסכים לבל יכניסו עוד ארון המת לבהכ"נ כתב מה שכתב לעשות סמך לדעתם לפי"ד ועוד אחרת היתה שנדמה לו להרב ז"ל כי ההספד המוזכר בפוס' הוא להכניס ארונו של מת לבהכ"נ ואחר המח"ר להכניס ארונו של מת לבהכ"נ מותר גמור הוא דאפי' בהר הבית הותר להכניסו וכאשר ביארנו אלא ההספד שאינו של רבים אסרו מפני כבוד בהכ"נ כאשר ביארנו אבל הספד של רבים לאיזה אדם חשוב או אשה חשובה בין ילדה בין זקנה הרה ויולדת הכל מותר כשמתאספים רוב עם ובהכ"נ בית גדולה שמכילה אותם וכ"ז שנאסר הספד של יחיד שאינ' מהאספי' רוב עם להספידו הנק' הספד של יחיד יש לצדד דדוקא הספד וקינות הוא שנאסר כמבו' בתשו' הרמב"ם לא דברי כבושים שאנחנו נוהגים לומר וכיון דאין כאן שום הסכמה בזה חזר הדבר לסני וכיון שאני הצעיר כבר התרתי להם שיכניסו ארונות של אנשים חשובים מכובדים:
ועיני ראו בשלשה וד' משרי ישראל שהכניסו ארונם לבהכ"נ הקדושה: קהל:
אליהו זכל"ט ע"כ באורים כבדו ה' המקום המקודש הלזה מאורי אור יקרות והיו למאורות. זה"ר צילם כככבים בהילם. והיתה הארה גדולה כיום מועד וכבוד גדול עשו לו לבית הכנסת המקודש הנז' דבר להפליא מלא האורה היתה מאירה אורים גדולים קדש הילולים וכמה מנורות היו לברות. יושר המאורות דבר נאה ומתקבל אין לך כבוד גדול מזה לבהכ"נ המקודש הלזה ודאי מותר גמור הוא וצ"מ כיר"א זהו מה שהעלתה מצודת שכלי אדם אוע"נו:
הצעיר:
משה:
פארדו ס"ט