שות תעלומות לב חלק ג· רבי אליהו בכור חזן
סימן ט
לעיר בולוניא יע"א:
להמשכיל ונבון איש חמורות מדובר בו נכבדות חיים:
עד העולם וחי לעולם:
שאלתני אהובי להגיד לך מה עמדי בענין רכוש מצרים אשר צוה ה' אלוהינו בבקשה ממשה רבינו ע"ה לדבר באזני העם שישאלו ממצרים וינצלו אותם והקשית לשאול מדוע עשה ה' ככה להוציא בני ישראל ממצרים בכסף וזהב בדרך לא סלולה הזאת הקצור קצרה ידו ח"ו לקיים הבטחתו שיצאו ברכוש גדול כאשר יגזור על המצריים ועל פרעה מלך מצרים לשלם להם שכר עבודתם ושעבודם בכסף מלא:
ואתה אמרת כי דרשת מעל ספרי מפרשי התורה הדרשנים והפשטנים. וראית כל מה שאמרו בענין זה ולא הרוו למאולך וכאשר שאלו אותך בני ממך ואנשים אשר לא מבני ישר' המה להגיד להם פשר דבר. לא מצאת מענה לשון מהדברים המתקבלים אל הלב לכן באת אלי באגרתך החמודה ואותי דרשת לרוות צמאונך בדבר הגדול הזה:
דע ידידי כי רבים ושלמים שאלוני על הדבר הזה ות"ל יגעתי ומצאתי פירוש פשוט ונכון קרוב אל האמת. אשר לא קדמני בו מפרש קדמון או אחרון מאשר נמצאים אצלי ודרשתיו בקהל רב בשבת הגדול של שנתנו זאת ולא אמנע הטוב ממך. כי ידעתי שירא וחרד לדבר ה' אתה וישמח לבך בפירוש הנאה הזה:
וכדי לבא לביאורם של הפסוקים. צריך אני לבאר לך כמה שאלות וחקירות יש בפסוקי' האלו אשר נאמרו בפ' שמות ונשנו והושלשו בפ' בא ורבו בהם השינויים וההפרשיות:
הבט ימין וראה בפ' שמות כתיב ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות ושמתם על בניכם וגו' הרי כאן לא הוזכרו הזכרים אלא אשה משכנתה ומגרת ביתה ואלו בפ' בא כתיב וישאלו איש מאת רעהו ואשה וגו' ומלבד הדקדוקים הרבים שיש בין שני הציווים האלה אשר דקדקו בהם המפרשים ולא עת האסף פה שמע נא את אשר יקשה מאד בכתובים האלו הלא מודעת זאת כי כל הציווים האלו הן הם לבעבור תתקיים הבטחתו יתברך אשר הבטיח לא"א ע"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ובכן מהראוי היה לומר ונתתי את חן העם וגו' בעבור תצאו ברכוש גדול משא"כ באומרו והיה כי תלכון לא תלכו ריקם שנראה שהוא דבר מועט וכאשר היה באמת כי אין בזה רכוש גדול:
ועל הכל קשה כי מושב בני ישראל היה בארץ גושן ומובן מהכתובים שהיה שמה לבד מושב בני ישראל ואף אם אפשר שגם איזה מצריים מדלת העם ישבו שמה בודאי שלא היו בשכונה אחת וק"ו הדברים שלא גרו יחד בבית אחת וא"כ איך יאמר הכתוב ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה ופי' רש"י הגרה אתה בבית היתכן דבר זה שהיו מצריים שוכנים יחד עם ישראל ואף במונח שהיו כמלאים איזה מצריים בארץ גושן הדבר ברור כי לא היו העשירים ובעלי כסף וזהב וגם לא אפשר שהיו שוכנים יחד בשכונה אחת וכ"ש לגור יחדיו בבית אחת:
עוד תשוב ותראה בפ' בא דכתיב וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה ויתן ה' את חן העם וגו' גם האיש משה גדול בעיני מצרים ובעיני העם מלבד הקושי המבואר בסיום הכתוב גם האיש וגו' שהוא שפת יתר גם קשה מאד שהוצרך לומר שהאיש משה היה גדול בעיני בני ישראל ועל הכל קשה אומרו וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה. כי הדבר ידוע ומפורסם שלא יקרא ריע אלא אהובו וחביבו כריע כאח לו רעהו אשר כנפשו והאמת שכך היה צריך להיות כי אין באפשרות לאדם שישאל כסף וזהב מאיש שלא ידעו בידיעה של חיבה יתרה וגם הנותן לא יתן וישאיל כספו וזהבו אלא לאיש אשר הוא רעהו ואהובו וחביבו ומכירו היטב ואכול ושתה עמו. ואיך יתכן לומר זה לאיש מצרי על איש עברי ואשה מצרית עם אשה עבריה אשי לא יכלו לאכול את העברים לחם וגם היו מעוני ומוכים מהם ומהמונם וגם אתה ידעת שברות המקומות רעהו ממעט גוי ולכל הצדדים אי באפשרות לפרש שרעהו זה המפורש בכתוב הוי מצרי ורעותה היא מצרית:
ועתה הסכת ושמע מה שעלה על לבי לפרז בענין זה והוא כי חבילה לאל לצווי לעמו הנבחר לעשות עושר ולא במשפט גם בן לא היה באפשרות לישראל לצאת ממצרים ברכו גדול ע"י שאלה זאת והעושר הצפון להם הי ביזת הים אך בהיות כי ערב רב מהמצריים על אתם ואם הם יצאו ריקם ממצרים ויניחו בתה ושדותהם ומקנה קניינם נחלת אבותם באר מצרים הלא בצדק ישאלו ויקחו חלקם יחד על ישראל בביזת הים ובזה לא חפץ האל יתבר על כן גזרה חכמתו העליונה שהעם הזה שהם הערב רב העולה אתם יקחו מהמצריים כלי וכלי זהב ושמלות והיה זה חלף הבתים והשדות והכרמים אשר יניחו להם והיה זה שכרם ומשכורה שלמה תחת אשר באו לחסות תחת כנפיו ועוד תועלת אחר יצמח מזה כי הם יתנו מהשמלוך והתכשיטין להלביש את בניהם ובנותם של ישראל אשר בלי ספק היו ערומים ויחפים ובדרך זו יצאו בני ישראל ביד רמה לבושים בגדי כבוד ויקר וכאשר יקחו ביזת הים ישלמו להם להמצריים העולים אתם את מחיר השמלות ויחזירו להם הכלי כסן וכלי זהב ולא יתערבו עמהם לקחת חלק יחד ברכוש הגדול של ביזה הים:
ובכן הביטה וראה כמה מדוקדקים הכתובים בפ' שמות ונתתי את חן וגו' כי אין כאן מקום הצווי רק מודיע ה' למשה את אשר יצוה לעשות. כי רואה אלהים את אשר חושב משה בלבו איך יוציא עמו בששון וברכה את בחיריו והם לבושים בלויי וסחבות ובניהם ובנותיהם ערומי' ויחפים על כן אמר לו דע כי ונתתי את חן העם הזה מורה באצבע על העם היוצא אתם מארץ מצרים למען כי:
והיה כי תלכו אתם בני ישראל לא תלכו ריקם ערומים בלא לבוש וכסות ואיך יהיה זה:
ושאלה אשה מצרית מערב רב:
משכנתה:
ומגרת:
ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות והן ישאילו אותם לכם:
ושמתם:
על בניכם:
ועל בנותיכם הרי כאן הודיע למשה שמה שישאו הנשים המצריות משכנותיהן וגרות בנותיהן הוא בעבור יקחו מהן ישראל להשים על בניהם ובנותיהם כאמור:
ולכן בפ' בא לא הזכיר שמלות כי שם מדבר גם על הגברים ואין דרכו של איש לשאול שמלת אשה או בגדי הבנים והבנות וזה כבר יעשו הנשים מאליהן ואחרי אשר תראנה הגברים שואלים כלי כסף וזהב. הן ג"כ ישאלו כלי כסף וכלי זהב ושמלות בכלל:
ולפי שהיה צריך להודיע להמצריים טעם וסיבת הדבר של הענין המוזר הזה ולהודיעם כי לישראל הוא מוכן רכוש גדול בביזת הים ואין להם חלק ונחלה בו ולכן ראוי שהם יקחו חלקם מהמצריים על ידי שאלה וגם זה הוא בהתר גמור יען הם יניחו אצלם בתיהם שדותיהם וכל מקנה קניינם. וזה יהיה בסוד נכמס בין משה רבע"ה ובין עמו הוא הערב רב מבלי שידעו ישראל מזה דבר:
והנה הדברים מכוונים וברורים בפ' בא:
דבר נא באזני העם הוא הערב רב שהוא העם הידוע שכבר הודיעו עליהם בפ' שמות:
ועתה ציוהו לדבר באזניהם הסוד הזה:
וישאו:
איש מצרי מאת רעהו המצרי וא:
ואשה מצרית:
מאת:
רעותה המצרית:
כלי:
כסף וכלי זהב:
ויתן ה' את חן העם המצרי בעיני מצרים גם:
האיש משה גדול בעיני מצרים שישאילום ובעיני העם הערב רב ששמעו לקולו לשאול מאתם:
הרי לפניך הדברים מבוארים כשמלה וכל ישראל נקיים מהאשמה ההיא והגם שרבותינו הראשונים ז"ל לא דרכו בדרך זה (עיין במס' סנהדרין דצ"א ומס' ברכות ד"ז) מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו והיכא דאיכ' למדרש דרשינן וגם בדרך דרש נוכל לפרש מ"ש במס' ברכות ובמדרש והובא ברש"י בפר' בא ע"פ דבר נא באזני העם בבקשה ממך וכו' כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם ע"כ והקושי מבואר כי גם אם לא יאמר אותו צדיק דבר עכ"פ הוא שומר הבטחתו ודבר אלהינו יקום לעולם ואולם על הדרך שביארנו יתפרש שלא תאמר ומה כל החרדה הזאת ומה צורך לכל הבקשות האלה כדי לזכות את הערב רב בעושר הזה לזה מודיענו כי אם לא היה עושה ה' כן היו המצריים לוקחים חלק בראש עם ישר' בביזת מצרים ואז בצדק היה יכול לומר אבינו הזקן ועבדום וענו אותם קיים בהם בישראל לבדם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם לבדם שהרי גם העם הזה שלא נשתעבדו ולא עונו לקחו גם הם חלקם:
ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת. רואה אני אותך בא אלי בכח גדול וביד חזקה להרוס את כל אשר בנינו באומרך אלי ראה גם ראה מקרא מפורש שם בסוף פר' בא:
ובני ישראל עשו כדבר משה:
וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב:
וה' נתן את הן העם בעיני:
מצרים וישאילום הרי לפי האמור כאן נפל כל הדרוש ונהרס כל הבנין שהרי הכתוב מפרש כי העם הזה האמור למעלה הן הם בני ישראל ואני אומר לך כי יסודנו הוא חזק ואמיץ ואין מהכתוב הזה שום סתירה. כי הלא תראה הדבר הקשה בזה שהוצרך להשמיענו שבני ישראל עשו את אשר צוה משה ע"פ ה' ובדבר שהוא להנאתם ולתועלת' גם כי כבר הודיענו למעלה ובאומרו: ויתן ה' את חן:
העם וגו' ומובן שנתינת החן הזה היה אחר השאלה ועוד קשה אומרו וה' נתן את חן העם והיה צריך לומר וה' נתן את חנם שעליהם הוא מדבר: ואולם שמע נא כוונת הכתוב וביאורו כי הלא הודעתיך כי הסוד הכמוס של ביזת הים דבר משה באזני העם הערב רב וישראל לא ידעו מזה והם שמעו רק את אשר דבר אל הערב רב וצוה אותם משה לעיניהם שישאלו איש מאת רעהו וגו' והמה ראו כי היו שואלים ולוקחים אזי:
ובני ישראל גם כן:
עשו כדבר משה אל הערב רב:
וישאלו גם הם:
ממצרים כלי כסף:
וכלי:
זהב ושמלות אך המצרים לא נתנו מאומה לישראל יען כי וה' נתן את חן העם היינו הערב רב בעיני מצרים וישאילום וינצלו הם את מצרים והחן הזה לא ניתן לבני ישראל כי לא חפץ ה' באלה וכמדובר:
את זה ראיתי ונתון אל לבי בביאור הכתובים האלו ועוד יש להרחיב הדברים ולבארם יותר אך למשכיל ונבון שכמותך יש די במה שכתבנו וא"ש את"ם:
סימן יוד:
קצומטינא יע"א שוא לח' שבט יש' התרמ"ב:
בענין פיסול שו"ב:
מור דינא שלשלת היתה והמעלה הרב הגדול מופלא:
שבסנהדרין המפורסם לשם ולתהלה תנא דבי אליהו:
חזן נר"ו יאריך ימים על ממלכתו וחרב:
גדולתו ר"מ ור"מ בעוב"י טראבלס המערב יע"א:
אחרי דרך מבא השלום כדמ"ל לפני הדרת יקר תפארת גדולתו:
הנה באתי היום למרס בדם האהבה אשר מיום אשר ארצנו האירה מכבודו לא תזכו נוחבבו ותמיד תהלתו בפונו ובהיות בימים האלו עברו דברי ריבות במחננו בענין השו"ב הידוע אשר פסלנו אותו כפי אשר הורונו מן השמים ובהיותו פה אחד חכם שד"ר מבני מערבא הי"ו נטה קו להכשירו ועשה העיר כמרקחה. על כן הנני שולח למעכ"ת השאלה והתשובה בבקשה מאת כת"ר להשיבנו דבר יפה שא"ק כי השעה צריכה לכך אנא אדוני:
אליהו כבדני נא נגד זקני עמי ויבא דברו הטוב וכבדנוהו והנה אנכי כותב אליו בשם נשיא הארץ השר הישר המרומם אור:
ישראל הי"ו כי ימהר יחיש תשובתו הרמה. ועיני כל ישראל עליך להורות תשובה לרבים ובפרט כי מתורתו של רבינו הגדול הגאון מר זקנו זצוק"ל למדנו ומימיו אנו שותים:
כ"ד אהובו הנאמן המצפה לתשובתו הרמתה ברוב עז ושלום:
הצעיר אליהו עלוש ס"ט:
וזה נוסח השאלה בקיצור ומה שהשיב עליה רב טבחי"א הרב כמהר"ם אסרוסי נר"ו (ועתה נדפס בקיצור בספרו היקר וישב משה הנד"מ סי ז'): שאלה ראובן למד אצל רבותיו הלכות שו"ב ובעת שהגיע לפ' הנושא לשטר הקבלה כמנהג החמירו עליו הב"ד ורבותיו שלא יוכל לבדוק הסכין יחידי עד שיראה סכינו לאחד משוחטי הקהל הי"ו וקבל עליו כל זה בקגו"ש ובש"ח זולת אם ירשוהו מוריו וחתם בכתב ידו וכתוב עלה הנפק משוחטי מתא יע"א ולעת עתה חלה אחד מרבותיו וביום ד' וה' היו הולכין שני שוחטים למקולין שבשני הימים אלה השחיטה מרובה ובשאר ימים כל אחד הולך ושוחט לבדו יום אחד לכל שוחט והשתא קמו אנשי החסד והאמת לערער על ראובן שעבר על השבועה שלא ישחוט עד שירשוהו מוריו והרי לא הרשה אותו אלא אחד והיה שם שליחא דרחמנא הרב המובהק מוהר"ן בטיטו הי"ו ושקיל וטרי בהאי עניינא ומסיק דאין זה עובר על השבועה כיון שכתוב בשטר השבוע' עד שירשוהו והרי אחד מרבותיו הוא ידע בכל זה והב' כבר בטל מלאכה זו מחמת חולשא עוד יצאו עוררים על ראובן הנז"ל שפעם אחת שחט כבש ובדקו ומצא סירכא לשומן הלב ועשה לה נפיחה ע"י רוק כמנהג עירו ולא בצבצה והכשיר הבהמה והוה שמעון שוחט אחר כנגדו וצוח ווי כי עוד יש סירכה אחרת והראה אותה לראובן וראובן השיב שכבר ראיתיה אבל היתה סרוכה לדופן צר למקום המכשיר ושמעון הכחישו והראה לעומדים שם כי בראש הסירכה היה קצת משומן הלב וא"כ בלי ספק דבוקה היתה וחזר ונפח שמעון במקום סירכה הראשונה שהכשיר ראובן וע"י הנפיחה בצבצה באומרו דהוא נתן עליה רוק עב וע"כ בצבצה וראובן נתן קצת רוק ולהכי לא בצבצה. וגם משני טעיות אלו רצו לפסול לראובן הנ"ל:
תשובה על מה שרצו לפסול ראובן מחמת שעבר על השבועה לכאורא כגון דא צריכה רבה דמנלן דהעובר על השבועה נפסל להיות שוחט ובודק והרי הב"י ז"ל סי' קי"ט הביא לתשובת הרשב"א ז"ל על קצב אחד שנשבע כמה פעמים שלא לשחוק ועבר אם מותר למכור הבשר ותשובתו היתה דאפי' עבר על השבועה במזיד נאמן למכור בשר דמשומד לדבר אחד אינו משומד לכל התורה כולה יע"ש הרי לך דהעובר על השבועה במזיד לא נחשד על נבלה וטרפה דאל"כ איך הוכשר למכור בשר לאחרי' אבל הרואה יראה דאיכא תרי רבוואתא ז"ל דפליגי על הרשב"א ז"ל וס"ל דהעובר על השבועה החמורה נחשד ג"כ על נבלות וטריפות שהרי הגאון חק"ל ח"א מיו"ד סי' קנ"ו הביא לתשובת הרא"ש ז"ל סי' נ"ח שנשאל בטבח שהעיד שקר והעבירוהו עד שיעשה תשובה וכו' כי על כן אין מקום להכשירו להיות טבח שיכול להכשיל לרבים יע"ש והחק"ל ז"ל תמה עליו מדברי עצמו דכתב במסכת בכורות והעלה הרב ז"ל דדעת הרא"ש ז"ל כדעת הרמב"ן ז"ל שכתב דבטבח הממונה לרבים החמירו הרבה וכי קי"ל דמומר לאיזה דבר שוחט בלי בדיקת סכין היינו דוקא לאכול משחיטתו דרך עראי אבל למנותו שוחט קבוע לא מן השם הוא זה דמי יתיר ליכנס רבים במקום ספק וכן מ"ש החשוד לדבר אחד אינו חשוד לדבר אחר היינו דוקא לקנות ממנו או להתארח אצלו אבל למנותו ברבים ודאי דאסור ויש ראיה ע"ז מדברי הר"מ במז"ל בתשו' סי' קי"ב דמי שגנב ומכר לאחרים שלא ישחוט לרבים אפי' עשה תשובה ואם ירצה לשחוט בבית שום יחיד הרשות בידו ומזה יש ליישב תשו' הרב כרם שלמה ז"ל שנשאל בשוחט שנשבע לשקר וכו' ע"ש באורך וברוחב:
הנה מבואר דתלת אילני תקיפי הם החולקים על סברא זו דהרשב"א ז"ל דס"ל דהעובר על השבועה גם במזיד מותר להיות מוכר בשר לאחרים הלא המה הרמב"ם בתשו' והרמב"ן והרא"ש ז"ל ואת האחרונים הרב כרם שלמה ז"ל: ומזה יש ליישב תמיהת הרב הגדול מהר"ד חזן ז"ל בס' נדיב לב ח"א דע"ו שהביא תשובת הרב כרם שלמה ז"ל שכתב על שוחט אחד שנשבע לשקר דאם היה שם חימוד ממון בעי תשובה חמורה ותמה עליו מתשובת הרשב"א ז"ל דהכשיר לקצב שעבר על השבועה אפי' במזיד להיות מוכר בשר ושוב תמה גם על הגאון אביו ז"ל שכתב דבשוחט הממונה לרבים החמירו והלא מדברי הרשב"א ז"ל מוכח בהדיא דעובר על השבועה מותר למכור בשר לרבים ולא תרץ כלום יע"ש ולדעתי דזה אינו תמיהה אם הרב ז"ל יישב לתשו' הרב כרם שלמה ז"ל דס"ל כסברת הנהו תלת גאוני עולם ואין זו מסברת הכרס עד שיאמר על הגאון אביו ז"ל דזה הפך הרשב"א ז"ל. ואי לא מסתפינא אמינא דלא פליגי הנהו גאונים ז"ל עם הרשב"א ז"ל וי"ל דגם הרשב"א ז"ל מודה בשוחט שעבר עבירה שאין לנו למנותו להיות שוחט ובודק כיון דעבר על השבועה כיון דבלי ספק השוחט לרבים צריך מנוי מהקהל וכל דצריך מנוי אין להם ליכנס למנות איש כזה העובר על השבועה והלשון שכתב הרמב"ן ז"ל מוכח הכי שהרי כתב אבל למנותו להיות שוחט קבוע לא וכן כל הנהו דפסלי ליה משום דעובר על השבועה לא מיירי אלא בשוחט כדי למנותו על הצבור אמנם במוכר בשר דאין צריך מנוי וגם דאין זה קביעות גמורה דפעם מוכר ופעם מבטל לא חשו לזה וזו היא תשו' הרשב"א ז"ל דהכשיר הקצב למכור בשר לאחרים ובזה גם הרמב"ן ז"ל מודה ותדע שהרי כתב הרמב"ן ז"ל וכן מ"ש החשוד לדבר אחד אינו חשוד לדבר אחר היינו לקנות ממנו הנה מבואר דכדי לקנות ממנו בשר גם בעבר על השבועה במזיד לא נפסל מפני זה כי אין זה צריך מנוי הקהל אלא כל אחד בונה במה לעצמו וכיון שכן כ"ע מודים דאינו נפסל מפני שעבר על השבועה אבל בשוחט כל שהוא ממונה לרבים אליבא דכלהו רבוואתא ז"ל אם עבר על השבועה במזיד נפסל להיות שו"ב: המורם מזה דמי שנשבע לשקר והוא מזיד נפסל מלהיות שו"ב כדעת הרבנים הנז' ואף דהרב נדיב לב ז"ל ערער על זה מתשו' הרשב"א ז"ל מ"מ הא מסיק שם מסברא ישרה דכל דהשבועה היא שלא ישחוט ועבר על שבועתו ושחט הוי משומד לאותו דבר ובין איכא חימוד ממון בהעברת השבועה בין ליכא ח"מ נפסל להיות עוד שו"ב דחיישינן שמא ישהה וידרוס והביא חבילות ראיות על זה כמו שתעיין שם בד"ק:
והשתא נפתח בחברין רב חביבא מוהר"ן בטיטו הי"ו דידענא ביה דרב חיליה לאורייתא שכתב ישרטט בקצירת האומר לזכות את ראובן הנ"ל דאינו בסוג עובר על השבועה אי משום דהרב נדיב לב ז"ל לא פסל לאותו שוחט שעבר על שבועתו אלא משום דהתרו בו שנים ושלשה פעמים ואי משום כיון שכתוב בהסכמה עד שירשוני מורי והרי הרשוהו שהרי כל אחד שוחט יום אחד והוא בכלל וא"כ אין לך פיטור גדול מזה וכמו שהובא כל זה בהעתק השאלה הנ"ל ולדידי אמינא ולא מסתפינא במחילה מכבוד תורתו לא כיוין יפה להכשיר את השוחט הנז' משני הטעמים הנ"ל דמ"ש דלא נפסל העובר על השבועה אלא בהתרו בו זה אינו שהרי הב"י ז"ל בח"מ סל"ד הביא לתשו' הרשב"א ז"ל שכתב עד אחד שהעידו עליו שעבר על השבועה וטוען שוגג הייתי אינו נאמן להכשיר עצמו למסור לו שבועה דא"כ אין לך חשוד וכו' שיכול לומר שכחתי יע"ש הנה מבואר דהעובר על השבועה אין יכול לטעון שכחתי וא"כ אין צריך התראה בשעת העברת השבועה וא"כ כיון דהרב מודה ואזיל דמחמת שעבר על השבועה נפסל משו"ב אלא דבא להכשירו מחמת שלא התרו בו בשעת מעשה ויכול לומר שוגג הייתי ושכחתי ענין השבועה אינו נאמן ואף לדעת מהרשד"ם ז"ל והביא דבריו הרב מהר"ד פארדו ז"ל בס' מכתב לדוד חיו"ד סל"א על ההסכמה שהיה בעירם שלא למכור בגדי ששווני"קי וראובן מכר בגד רחב מבגדי שלוני"קי והפרנסים רצו להעניש ראובן וראובן השיב כי לא עלתה ההסכמה על הבגד ההוא והשיב כיון שאין ההסכמה מוכרע וכו' ואפי' את"ל שגם הבגד ההוא עלה בהסכמה מ"מ כדין טוען ראובן שהוא לא ידע ושוגג היה כי חשב שלא נכנסו בהסכמה ואעפ"י דאיכא למימר דא"כ כל אדם יטעון כן שוגג הייתי ונמצאת התקנה בטילה הא ודאי אין זה כלול דלא נחשדו ישראל על כך לעבור חרם או שבועה ולומר שוגג הייתי ע"כ והרב ז"ל למד בתשו' זו דמהרשד"ם ז"ל וכתב ממנו נקח לנ"ד דאפי' את"ל לצד החומרא שגם זה נכלל בכלל החרם מ"מ הרי ראינו מדברי הרב שיש לסמוך על טענת שוגג הייתי לפטור כיון שאין מובן בבירור להפך בלשון ההסכמה יע"ש א"כ לפי' זה גם בראובן הנ"ל י"ל דשוגג היה ושכח מענין השביעה אבל המעיין יראה דלא כתבו הרבנים הנ"ל דיכול לפטור עצמו בטענת שוגג הייתי אלא היכא דזה הענין הוא בכלל ההסכמה ומובן מלשון ההסכמה שזה בכלל אלא שלא נזכר בלשון ההסכמה ובזה הוא דאמרו שיכול לומר שוגג היה וזה שכתב הרב ז"ל לפטור כיון שאין הדבר מובן ממילא להפך בלשון ההסכמה וכיון דבעי חקירת חכם דהוא המבין דזה נכלל בכלל הסכמה להכי יכול לטעון זה שוגג הייתי אבל בדבר שהוא כתוב בפי' ועליו היתה ההסכמה פשיטא שאין נאמן לומר שוגג או שכחתי וכמ"ש הרשב"א ז"ל שהביא הב"י ז"ל דהעובר על השבועה אינו יכול לומר שוגג הייתי ושכן כתב תנא דידן מרן ז"ל בש"ע ח"מ סל"ד סעיף כ"ד יעו"ש ואעפ"י שיצאו עוררים על תשו' זו דהרשב"א ז"ל מניה וביה הא כבר עמד על זה מוהר"א אלפאנדרי ז"ל ומסיק לחלק בין שבועה לשאר דברים וכל שהעידו עליו שנשבע לשקר אין יכול לטעון שכחתי וכמו שהביא כל זה החיד"א ז"ל בספרו הנחמד ברכ"י ח"מ סל"ד אות ח"י יע"ש. וא"כ אי משום דלא התרו בו בעת העברת השבועה בא להכשירו הרב השד"ר הי"ו לא צדק בזה וכבודו במקומו מונח: והשתא בא נבא לברר הטענה השנית דמינה הכשיר הרב השד"ר נר"ו את השוחט ההוא והיינו משום שכתוב בשטר השבועה עד שירשוני מורי והרי הרשוהו דהיה שוחט יום אחד בשבוע לבדו ע"י הרשאת רבו האחד ומזה כתב דאין לך פיטור גדול מזה כמ"ש בהעתק הנ"ל ובזה עלה אריה מסובכו מהר"א עלוש נר"ו והקיפו בחבילי זמורות וכתב דבהסכמ' היו שם רבני העיר וגם רבותיו ואם כן כיון דלא הרשוהו כולם עדין קשור בחבלי העיגון ואריא דשבוע' רביע עליה ע"כ והנה המערער הנ"ל כתב דברים סתומים וחתומים מבלי שום ראיה על זה אלא שכתב מסברת עצמו ואם הוכשר בעיני רבו האחד לא הוכשר בעיני רבו השני ובאמת דזה צריכה רבה דמנלן דלא אמרינן דדי לו בהרשאת האחד אמנם דבר גדול דבר הנביא ומרוב בקיאותו בספרי הפוס' לא נטפל להביא ראיה על זה ואני אבא אחריו ומלאתי את דבריו ויש ראיות על זה מדברי הפוסקים דכל שקבל עליו שנים בלשון כולל עד שירשוהו לא די לן בהרשאת האחד הנה הרא"ש ז"ל בתשו' סי' נ"ב והביא דברי הרב ערך השלחן ז"ל חלק יו"ד סרכ"ח אות ל"א כתב וז"ל שוחט שנשבע שלא ישחוט אלא ברשות פלוני ופלוני ומת אחד מהם אין השני רשאי להרשותו ע"כ הרי לך דאף באומר ברשות פלוני ופלוני דאיכא למימר פלוני או פלוני עכ"ז אזלינן לחומרא ובעינן עד שירשוהו שניהם כ"ש הכא שכתב לשון כולל עד שירשוני מורי אף שנפרש דלא קאי תיבת מורי אלא על שני רבותיו מ"מ הא לא הרשהו אלא האחד. הן אמת דאנן לא קי"ל כהך תשובה דהרא"ש ז"ל אלא כתשו' הרשב"א שפסק מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סט"ל שכתב וז"ל אב שהשביע את בנו שלא יוכל להלוות אלא ברשות שמעון ולוי מותר להלוות ברשות אחד מהם ע"כ והיא תשובת הרשב"א ז"ל אבל עכ"ז בנ"ד גם הרשב"א ז"ל יודה דשאני התם משום שכתב שמעון ולוי ואנן קי"ל כרבי יהונתן דס"ל גבי מקלל אביו ואמו משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו לא כן בנ"ד שכלל כולם כאחד וכתב עד שירשוני מורי פשיטא דבעי עד שירשוהו כולם וכ"ש לדעת הט"ז שם ס"ק מ"ט שעמד בזה ומוקים לתשו' הרשב"א ז"ל דמיירי במת אחד מהם דאין דעת אביו לאסור בנו לעולם ומשום דיצאו עוררים על דברי הט"ז ז"ל כמ"ש הרב ערך השלחן ז"ל אין ליטפל בזה דבנ"ד שאמר לשון מורי והוא לשון כולל כ"ע מודו דלא הותרה השבועה עד שירשוהו כולם והמתעקש לומר דכיון שתיבת מורי אין בה נקודות ואם כן י"ל שהוא לשון יחיד וקאי על רבו האחד והרי הרשהו האחד שהרי פסק מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' רי"ח הנודר או נשבע רואין דברים שבגללן נשבע או נדר והולכין אחר הענין ולא אחר משמעות הדיבור וכו' וא"כ בנ"ד שמה שהחמירו עליו יותר משאר השוחטים שהם בודקים הסכין לבדן ולזה החמירו יותר משום דאין בו יראה ובעל כרחם נתנו לו הסמכה ובאותה שעה בחרו הרע במיעוטו ונתקבצו הב"ד ושני רבותיו והחמירו עליו שלא לבדוק הסכין יחידי והוא קבל כל זה בשבועה וכתב עד שירשוני מורי פשיטא דלפי שענין הוא עד שיסכימו הכל וכיון דהלשון מסופק נמי אי קאי על אחד לבד או על כולם היה לן למיזל לחומרא בשבועה וכ"ש למה שכתב מור"ם ז"ל שם וז"ל וכל זה דוקא בנודר בינו לבין עצמו אבל בנודר לחבירו כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו אם לא באומדנא דמוכח ע"כ והם דברי הריב"ש ז"ל כמ"ש הט"ז סק"ב וא"כ הכא דנדר לב"ד ולרבותיו לתקנת הצבור שלא להכשילם בטריפות ממיעוט יראתו אין לך אומדנא כזו דעל כולם קאי תיבת מורי וכל שחסר אחד מהם ועודו חי אין בהרשאת האחד כלום ואי לא מסתפינא אמינא דהאשם נמי מוטל על רבו האחד שהרשהו דגם הוא גורם בהעברת שבועה זו וכמ"ש הרב הגדול מהרשד"ם ז"ל והובאו דבריו בשו"ג ז"ל משם הכנה"ג ז"ל סי"ח מחודש ט' איש שראה חבירו שוחט בסכין פגום והניח לאכול הבשר מעבירין אותו וכ"ש אם הוא שלוחו ואין לך פושע גדול מזה שידע בעודו אסור בכבלי העיגון דשבועה והניחו לשחוט יחידי פשיטא דבר הגערה הוא המורם מזה דמה שפיטרו מהר"ן השד"ר הנ"ל מטענה זו שרבו האחד הרשהו גם בזה כבודו במקומו מונח:
והשתא נבא לברר הטענה האחרת שטען הפו' מהר"א עלוש נר"ו לפסול השוחט ההוא ממה שנעלם ממנו סירכא אחת והוא טען דהיתה דבוק' לדופן צר ומהר"א הנ"ל צדקו בעיניו דברי השוחט האחר שהוכיח שהיתה דבוקה לשומן הלב וראיה שעוד חתיכה משומן הלב דבוקה בסירכה ומזה נמי גזר עליו דין שוחט שיצאת טריפה מתחת ידו כמו שהובא בהעתק הנ"ל אמנם אנכי הדל לבבי לא כן ידמה לפסול השוחט מכח אומדנא כזו דכיון שהשוחט האחר לא ראה כן שהיתא דבוקה בשומן הלב אלא דשפטו כן מדעתו שכן נראה אין לפוסלו מזה וכמו שכתב מהרשד"ם ז"ל בחיו"ד סנ"א והביא דבריו הכנה"ג ז"ל בחיו"ד ס"א בהגב"י אות צ"ה וז"ל אם לא ראו שהית' שם סירכה אלא ששפטו כן לפי דעתם לפי שראו שם סירכא תלינן לומר דילמא לא היתה סירכה המטרפת והסכים לזה הכנה"ג ז"ל יע"ש וא"כ גם בנ"ד כיון שלא ראה שמעון הבודק האחר שהיתה הסירכה דבוקה אלא דשפט כן לפי דעתו מנלן לפוסלו ואף שיש לומר דשאני הך דמהרשד"ם ז"ל דאין כאן הוכחה שהית' טרפה לא כן הכא שהיה דבוק בה קצת משומן הלב וא"כ היתה דבוקה שם שהרי סירכה תלויה אין דרכה להעלות שומן וכמו שזה מוכח נמי מתשובת הרשב"ש ז"ל סי' תק"א וזה תורף דבריו למה שצריך לנו וכפי טענה זו בנך ראוי להגערה דאילו אמר בנך סירכה זו תלויה היתה וראיתיה היה נאמן דעד אחד נאמן באיסורין והמכחישו לומר דבוקה עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא וכו' ועוד דלפי דבריהם היה שם הוכחה שראו שהסירכה עבה בראשה כמו אותה הדבוקה בריאה והסירכה תלויה ראשה דקיק שכך הוא טבע כל סירכה תלויה ולכך בנך ראוי להגערה עכ"ל הראת לדעת כיון שיש הוכחה דסירכה זו אינה תלויה ממה שהיה ראשה עב גזר על השוחט הגערה וא"כ ה"ה בנ"ד כיון דנמצא חתיכה משומן הלב דבוק בראש הסירכה א"כ אין זה תלויה אמנם עכ"ז אמינא דבנ"ד אין לו דין העברה מחמת זה דהא יש לומר דהיתה דבוקה לדופן צר כמ"ש הבודק הראשון שהכשיר והשומן הזה אינו משומן הלב אלא משומן החזה שהיה דבוק בצלעות של דופן צר והיתה הסירכ' סרוכה שם וזו הלכה ברורה דאם משומן החזה פרוש על הצלעות אף דקי"ל דסירכת הריאה שם טריפה מ"מ אם עלה על מקום צר שבדופן ונסרכה הריאה שם כשרה דלאו שמא גרים אלא המקום גורם והרי הוא מונח בדופן צר וסברא זאת פוק חזי מי המולידה הרב העיטור ורי"ו שהביא הב"י ז"ל סט"ל והסכים עלה הרשב"ץ ז"ל ואף דהרב נדיב לב תחלה ערער ע"ז מ"מ כתב דלענין הלכה יש לדון כדעת הנהו רבוואתא ז"ל וכמו שהביא כל זה בספרו הקצר תורת הזבח ז"ל אות הס' סי' ף' ס"ק י"ב יע"ש וכיון שכן דיש לתלות במיעוטה דהשומן זה היה משומן החזה הפרוש על הצלעות ולא משומן הלב דחתיכה כזאת מועט מן המעט הדבוקה בראש הסירכה מי יוכל להבחין אם היא משומן הלב או משומן החזה הפרוש על הצלעות ולא כתב הרשב"ש ז"ל לפסול השוחט מאומדנא ההיא אלא מאחר שכן טבע כל סירכות התלויות שיהיה ראשם דק ואין כאן אפילו מיעוטא דמיעוטא שיהיה ראשה ע"ב וכמ"ש בהדיא שכן טבע כל סירכה תלויה אמנם כעין נ"ד דאיכא מיעוטא דבא משומן החזה לא ניזיל בתר אומדנא לפסול השוחט ויש לנו אב זקן בחכמה ובמנין לסמוך עליו על זה הלא הוא הגאון חק"ל ז"ל בח"א מיו"ד סקס"ז שעלה ונסתפק אם נפסל השוחט על ידי אומדנא והביא סברת כמה פוסקים דס"ל דנפסל עפ"י אומדנא ותמה עליהם ממה דקי"ל כרבנן דלא אזלינן בתר אומדנא בשור שהיה רועה ובגוול האוחר בין הגמלים ונמצא הרוג בצדו דלא אמרינן דזה הרגו ובא אל הישוב דכיון דיש לתלות במיעוטא אין למיזל בתר אומדנא יע"ש באורך וברוחב וא"כ בנ"ד דאיכא מיעוטא דסירכה הריאה לשומן החזה הפרוש על הצלעות אין לנו לילך אחר האומדנא להוציא השוחט מחזקתו וכל דלא ראה בעין שהיתה דבוקה אזלינן לקולא ותלינן במיעוט וכמ"ש
עוד כתב הרב הפוסק נר"ו להחמיר על הבודק ודן אותו כמו דין שוחט שיצאת טרפה מתחת ידו במזיד במה שהכשיר סירכה אחת ועלתה בנפיחה והשוחט האחר נפח בה ובצבצה. ולדעתי אין מזה שום פשיעה על הבודק הראשון לדונו כמזיד ובעי העברה דלפי הנראה מן הסברה דגם הבשר מותר בנ"ד דהנה התורה האמינה עד אחד באיסורין וכיון שיצאת מתחת ידו בחזקת כשרות ולא ראינו בה שום טריפות אלא חשש זה שאחר שהכשירה ועלתה בנפיחה הוסיף זה לנפוח פעם אחרת ובצבצה י"ל דרבוי הנפיחה גרם לה לינקב ומה שלא ניקבה במקום אחר היינו משום שבלי ספק כיון שהיתה סירכה הצריכה מיעוך והבודק הראשון משמש במקום ההוא כדי להסיר הסירכה ההיא וכיון שכן בקל נקרע מקום הסירכה וכיון דיש במה לתלות אין להוציא הבודק מחזקתו מחשש זה דאל"כ לא שבקת חיים לשום בודק דאחר שיכשיר הבהמה ע"י נפיחה יבא שונאו וינפח בה ותבצבץ. וגדולה מזאת מצאנו דלדידן דקי"ל דטעם הסירכות משום דאין סירכה בלא נקב אם בדקו איזה סירכה ע"י רוק ולא הסירו הסירכה ולא בצבצה ואח"כ הסירו הסירכה ובצבצה כשרה וכמו שכתב כל זה הרב עיני הכהן ז"ל סי' י"ח אות ט"ז יע"ש וא"כ כ"ש וק"ו בנ"ד דאחר שקלף את הסירכה נפח בה ולא בצבצה שאין לאסור גם הבשר אם אח"כ נפחו פעם אחרת ובצבצה כיון דגם הבודק השני מודה דהנפיחה הראשונה היתה כדרכה ואי משום דלא נתן רק מעט רוק לא מצאנו זה בשום פוסק דבעינן רוק עבה אלא דלפי ערך גודל מקום הסירכה הוא נותן רוק ומאיזה טעם נפסול השוחט משום חשש זה ולפחות יזהירו אותו שלא יעשה כן פעם אחרת ולא לדונו בהעברה ולדעתי דשתי החששות דכתב הפוסק נר"ו אין בהם כדי שביעה להוציא הבודק מחזקת כשרות כמ"ש ומ"מ השוחט הנ"ל בשאלה יש לו די והותר כדי להעבירו במה שגנב ובמה שעבר על שבועתו ודלא כדעת מהר"ן השד"ר נר"ו כמו שכתבתי וכל זה שכתבתי אינו אלא לשקלא וטריא בעלמא אבל לענין מעשה אין זה ושלנו כי אין כחי יפה לענין דינא עד שיסכים עט"ר ועלת רב אח"א משבחא מורינו הרב מהר"א חזן נר"ו איר כיר"א. כי ממנו נשאל דבר זה ומאתו הוראה יוצאה:
כ"ד איש צעיר עמוס התלאות הבוטח בה' מחסי
הצעיר
משה אסרוסי הי"ו