שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן קצה
בשם ה' ב' ויחי י"נ טבת תר"ץ ווארשא. שוי"ר לכ' חחני אהובי האברך החו"ב מופלג ומושלם איש אשכולות זית רענן ערוגת הבושם כש"מ יהושע העשיל נ"י לעווינשטיין פה:
ראיתי הקונטרס שלך תפארת בנים אשר ספחת לספר ברכת אברהם מזקינך הגה"ק רבינו אברהם אבושל אבד"ק פ"פ דמיין זצ"ל שנדפס על ידך. והוטב בעיני מאוד וכו' והנני להוסיף איזה ענינים כבקשתך. והנני פותח בברוך. בפתיחה קטנה למס' ברכות:
במשנה ריש ברכות מאימתי קורין את שמע וכו' משעה שהכהנים נכנסין וכו'. ושם ע"ב מאימתי קורין ק"ש בערבין משהעני נכנס לאכול פתו במלח וכו' משעה שב"א נכנסין לאכול פתן בע"ש:
דאיתא (באבות דר"נ פ"ד) פ"א הי' ריב"ז יוצא מירושלים והיה רבי יהושע הולך אחריו וראה ביהמ"ק חרב. אר"י אוי לנו על זה שהוא חרב. מקום שמכפרין בו עונותיהם של ישראל. אמר לו בני אל ירע לבבך יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזה זה גמילת חסדים שנא' (הושע ו') כי חסד חפצתי ולא זבח. ולכאו' א) איך אמר ריב"ז לר"י בני אל ירע לבבך. האין לבכות ולקונן על ביהמ"ק שהוא חרב. ובגמ' תענית (ד"ל ע"ב) כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. ובשו"ע או"ח (סי' א' ס"ג) ראוי לכל י"ש שיהא מיצר ודואג על חורבן ביהמ"ק. ועי' בס' שמן הטוב (דף צ"ד. ב) אשר א"ל יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה. הלא טובים השנים מן האחד. ולמה לא ירע לו. משל למה"ד לאיש אשר היו לו שני בתים גדולים בנוים לתלפיות. ותצא אש ותאכל בית אחד מאלה. והאיש עומד ובוכה בכי תמרורים. אם יבוא אליו מי לנחמהו. ויאמר לו אל ירע בעיניך מאומה כי הלא יש עוד לך בית אחר אשר לא נאכל באש האם זאת נחמה יחשב: אכן יש לפרש ע"ד הגמ' (חולין ד"ז ע"ב) שא' רפב"י ישראל קדושים הן יש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה וכו'. ובתוס' שם שיש לו ואינו רוצה ואפ"ה איקרו קדושים שמזמין את חבירו לאכול אצלו מפני הבושת ע"ש. כי איתא (יבמות דע"ט) שלשה סימנים יש באומה זו. רחמנים. ביישנים ג"ח. והרוצה ואין לו הוא מהרחמנים. ואשר יש לו ואינו רוצה הוא מביישנים כתוס' הנ"ל. ויש לו ורוצה הוא מג"ח. והנה הרוצה ליתן.
יש רוצה לעשות רצון הש"י שלא עמלק"פ, ויש רוצה מפני טוב לבבו כי נכמרו רחמיו. ויש רוצה בשביל שיחי' בנו (פסחים ד"ח). הטוב מכולם הרוצה למלאות רצון הש"י. והרע מכולם הנותן רק מפני הבושת. כי הוא עובר על הכ' (ראה ט"ו י') ולא ירע לבבך בתתך לו. והמקבל לא נהנה כי כמו שער בנפשו וכו' כגמ' חולין שם:
ועד"ז יש לפרש המדרש רבה (תשא פמ"א) לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים וכו' אפי' בשעה שאנו עושין את הצדקה. מביטים אנו מעשים שלנו. ויש לנו בושת פנים היינו לך ה' הצדקה. באמת ראוי לתת הצדקה למענך לרצון הש"י שלא עמלק"פ. וכשאנו מביטים רואים אנו שנתינת הצדקה היא בשביל בושת הפנים כתוס' הנ"ל. ואין אנו מקיימים ולא ירע לבבך וכו'. ועי' בס' צבי לצדיק פ' ראה ומש"כ זקני בס' סמיכת משה בסו"ס נזיר השם: וזש"א ריב"ז לר"י בני אל ירע לבבך יש לנו וכו' היינו באם תתן למלאות רצון הש"י. ולא ירע לבבך בתתך לו. וזה אל ירע לבבך שאופן הנתינה יהי' בלא רוע לבב ולא מפני הבושת לבד. אז היא כמותה. כי חסד כזה חפצתי בזמן שאין זבח.
היינו בזמן החורבן. וקאי ולא ירע לבבך וכו' על נתינת החסד. ולא על החורבן:
והנה הא דהתחלת הש"ס במצות ק"ש משום שכל התורה תלי' בה. דע"י קבלת עומ"ש נתחייבנו בכל המצות. ובכל מה שנאמר בכל הש"ס. ועי' בפי' המשניות להרמב"ם ריש זרעים. ובפתיחה להצל"ח ריש ברכות. והארכתי בזה בספרי פינות הבית (סי' ס"ט). וע"ז רמזו חז"ל דמאימתי הוי קבלת עומ"ש שלימה והוי קירא ק"ש באמת בזמן שביהמ"ק הי' קיים הי' אם נתקיים אכילת קדשים דכהנים ובכלל זה כל עבודת ביהמ"ק. ובזמן שביהמ"ק חרב ואין זבח.
אז חסד חפצתי. והקורא ק"ש ומקבל עומ"ש הוי זה האיש אשר הוא גם דואג שיהי' לעני פת לאכול. ולא יהיו רעבים. ולכך אז"ל משהעני וכו' פתו במלח. ולא אמרו משהעני נכנס לאכול פת במלח. דזה סימן שלא ירע לבבו. וחושב כי הפת הוא של העני. כחז"ל תן לו משלו וכו'. ואקחה פת לחם ולא ואתנה. כי חלק העני בידו. ואינו נותן את שלו. ושוב הוסיפו דקבלת עומ"ש הוי קבלה. וקריאת ק"ש מאימתי הוי קורא בשעה וכו' לאכול פתן בע"ש. היינו שהוא שומר שבת כהלכתו שגם בזה תלי' כל התורה. והמחלל שבת ככופר בכל התורה (חולין ד"ה). ובירושלמי ברכות (פ"א הט"ז) זו מצות שבת שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה דכתי' (נחמי' ט') ואת שבת קדשך הודעת להם ומצות וחוקים וכו'. והגמ' מדייק בע"ש אוכלים פתן משבת. היינו הוספת חול על הקודש. כגמ' (שבת דקי"ט) כל המתפלל בע"ש ואומר ויכולו וכו'. היינו בעת שכבר אומר ויכולו עוד ע"ש מעני שמוסיף מחול על הקודש עי' בספרי פינות הבית (דקנ"ז ע"ב): וכבר פירשתי (באיכה א' י"א) כל עמה נאנחים מבקשים לחם. דלכך אנו מבקשים לחם וצר ומצוק מצאונו שהוא בעונש משום
ד"נתנו מחמדיהם באוכל". שמשליכים את השבת ומחללים אותו בשביל הפרנסה. כי שבת נקרא חמדת ימים אותו קראת זכר למעשה בראשית. ונותנים החמדת ימים באוכל. ולהיפך הוא דע"י שבת יש לחם. כגמ' (שבת קי"ט) עשירים וכו' בשביל שמכבדין את השבת. ומזונותיו קצובין מר"ה וכו' חוץ מהוצאת שבת. היינו ע"י שבת בא ברכה לאדם שניתוסף לו אחר הקצבה גם על ימי החול. כחז"ל (בר"ר פי"א) ברכת ה' היא תעשיר זו השבת. ובגיטין (דל"ח) נחתי בעה"ב מנכסיהון משום דסיירי נכסייהו בשבתא. ומבקשים לחם. ובכתובות (ק"י
ע"ב) כל ימי עני רעים והאיכא שבתות. היינו דע"י שבת יכולים להנצל מעניות ואכמ"ל. וע"ד המכילתא (יתרו כ' י"ג) מי שמחלל את השבת מעיד לפני מי שאמר והיה העולם שלא ברא עולמו וכו' וכל מי שמשמר את השבת וכו' מעיד וכו' והוא כנ"ל דק"ש ויחוד ה' וקבלת עומ"ש תלי' בזה והבן: וכבר כתבתי בספרי דגן שמים (דף נ') כי באתי ביום ועש"ק בוקר פ' תצא שנת תרמ"ד לשבת על כסא הרבנות בעיר קרסניבראד וראיתי ענין סגירת החניות בעש"ק בזמן מאוחר מאד ורע עלי המעשה. ותיכף בליל ש"ק דרשתי במקהלות קהל עדתי. והעירותי למוסר אזנם בענין זה להקדים סגירת החניות ככל האפשרי. והארכתי בדרוש. ובתוך, דברי המלצתי דחז"ל (פסחים דקי"ב). עשה שבתך, חול ואל תצטרך לבריות. ומקשים מדברי חז"ל (ביצה דט"ו ע"ב) לוו עלי ואני פורע ועי' טוש"ע ריש ה' שבת (סי' רמ"ב). אכן הענין דעפ"י הרוב סמוך לכניסת שבת יתוספו הקונים בחניות ויצליח מעשה שטן כי כולם עומדים לקנות ואז ידמה המוכר בלבבו באם יגרש הקונים ויסגור חנותו אז חלילה ידלדל מנכסיו ויבא לידי עניות. ע"ז יש לנו הבטחה מאחז"ל עשה שבתך חול. היינו משתעשה את השבת בעוד חול ולהוסיף מחול על הקודש. ואל תצטרך לבריות. היינו שלא תבוא עי"ז ח"ו לעניות להיות מצטרך לבריות. אדרבה איתא (בבר"ר פי"א) ויברך אלהים וכו' ע"ש באריכות. ופי' כל שומר שבת כדת. היינו שהוא ממתין על השבת כדת מחללו היינו בעוד יום שמותר לחללו:
והארכתי במה שפי' בפסוק (תשא ל"א י"ז) ביני ובין ב"י אות הוא לעולם כי ששת ימים עשה ה' וכו' דלהכי קרא הכ' שבת בשם אות להורות לנו על גודל ענינו. והיא. לאחד מבעלי המלאכה והמסחר שמציג על ביתו מבחוץ איזו אות (הנקרא בל"א שילד) שציין לפני הכל מלאכתו ומסחרו. והנה כ"ז שהאות נצב על הבית מבחוץ מורה לנו שהבעל מלאכה הזה הוא דר עדיין בדירה הזו. אף אם לפעמים נסע לדרכו על איזה ימים. מ"מ עדיין לא עקר דירתו מהבית הזה מכל וכל. משא"כ כשניטל האות (שילד) מבחוץ לקבעה במקום אחר מוכח דהבעל מלאכה הזה כבר עקר דירתו מכל וכל מהבית הזה. ואינו מצוי בו כלל. כן הוא ממש בענין שבת כי הוא אות המעיד שהש"י ברא את העולם בששה ימים ונח ביום השביעי והוא ג"כ אות על האיש הישראלי הנושא את נס התפארת הזה על עצמו. השומר שבת ומקיימו. שהוא מאמין בהקב"ה שהוא בורא העולם ומחדשו וממילא הוא אדון על הכל ואנחנו מחוייבים לעשות רצונו בכל נפשינו ומאודנו כי הכל שלו וע"י האמנתו בה' באמת הוא משרה בתוך לבבו קדושת ה' וכש"כ כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם. וע"ז ג"כ רמז הכ' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. בתוכם ממש. וע"כ אף אם אירע שעבר על איזה מן המצות עכ"ז האות הזה נצב להעיד על האיש הזה כי עדיין הוא דר בדירתו הראשונה. ר"ל שאיש ישראל הוא כמקדם שקדושת השי"ת בתוך לבבו. לא כן אם ח"ו מחלל את השבת בזה הוא מסלק האות מעל עצמו ומראה שבפנימיות לבבו כבר אינו דר איש ישראלי המאמין בהש"י וכבר הוסר מקדש ה' מתוך לבבו. וע"כ אחז"ל (עירובין דס"ט) כל המחלל את השבת כאלו כפר בכל התורה כולה ועי' רש"י חולין ד"ה ועי' בס' שם עולם פ"א:
והנה לפני שלשים שנה בעת אשר חזון ענן הקטרת בשבתות בגנים ובפרדסים כיום הזה לא הי' נפרץ. בורשה ישב איש יהודי על אחד הספסלים בגן קראשינסקי. המרובה באוכלסי ישראל ביום השבת. ויקטר את מקטרתו במנוחה שלימה לעיני כל ישראל. ויגש אליו אחד העוברים ממיודעיו ויקרא ידידי מה אתה עושה פה במקום הזה בפרהסיא בשבת האם יצאת מדעתך. "אמנם ידידי צדקת אך שכחתי כי". "איך שכחת כי שבת היום ולפניך עוברים מאות אחינו כולם מלובשים בגדי שבת" שסע אותו האיש בדברים. 'לא ידידי' ענה האיש לתומו "לא יצאתי מדעתי חלילה. אף זוכר אני את יום השבת. גם טעם הפשטידא אשר אכלתי היום עודנו בפי. אך שכחתי כי יהודי אני". ועי' (נדרים פ"ג מ"י) הנודר משובתי שבת וכו':
וכבר פי' בתפלת שחרית לשבת ולא נתתו ד' אלקינו לגויי וכו' ולא הנחלתו כו' וגם במנוחתו לא ישכנו וכו'. כפל לשון. גם מתחיל בלשון מתנה ואח"כ בלשון נחלה. גם מקודם אומרים בלשון עבר ולא נתתו ולא הנחלתו וסיים בלשון עתיד לא ישכנו כו'. אכן ניחא. דהטור ה' שבת (סי' רצ"ב) כ':
ומה שתקנו בשבת ג' עניני תפלות אתה קדשת. ישמח משה. אתה אחד. וביו"ט לא תקנו אלא אחת אתה בחרתנו. מפני שאלו ג' תפלות תקנום כנגד ג' שבתות. אתה קדשת כנגד שבת בראשית כמו שמוכיח מתוכו. ישמח משה כנגד שבת של מתן תורה דלכולי עלמא בשבת ניתנה תורה. ואתה אחד כנגד שבת שלעתיד ע"ש. וקאי על ג' שבתות. ולא נתתו היינו שבת בראשית. ונקרא בלשון מתנה עפ"י מה דאיתא (שבת י' ע"ב) מתנה טובה יש לי ושבת שמה. ולא הנחלתו היינו שבת מתן תורה ונק' בלשון נחלה דאי' (סנהדרין נ"ט) תורה צוה לנו משה וכו' לנו מורשה ולא להם. וב"נ ששבת וכו'. וגם במנוחתו לא ישכנו לשון עתיד על שבת דלעתיד על יום שכולו שבח. וכבר נדפסו בשמי קונטרסים בענין קדושת שבת בס' עזר אליעזר (דף כ"ט) ובס' עטרת מנחם מרימנוב (אות קצ"ח) ועי' בס' ערבי נחל (סו"פ, תצא) משל נפלא. ובס' אבקת רוכל (דמ"ה) וסיפור נפלא בס' דובר שלום (אות מ"ז). והארכתי בדרוש בענין שמירת ש"ק פה ביום ז' דחנוכה תרפ"ה בביהמ"ד דרחוב וואלסקי כ"ח אחר שנבחרתי להיות יושב ראש בחברת שומרי שבת דפה ווארשא ועי' בס' פנים יפות פ' נח (ח' כ"ב) ושבת במרה נצטוו. היינו בעת המ"ר וצוק העתים יש עצה רק בשמירת שבת להמתיק המרירות. ועי' באליהו רבה או"ח (סי' רפ"א) בשם הכלבו בפי' לאל אשר שבת דפח"ח. ובס' אגודת אזוב (דל"ט) ובקונ' הר הבית. בראש ספרי פינות הבית:
וכבר אמרתי לפרש המדרש פליאה א' הקב"ה לא"א אתה אמרת יוקח נא מעט מים חייך שאני פורע לבניך שנא' אל תאכלו ממנו נא (הובא בס' זכרון מנחם דק"כ). משום דמצות צדקה מורה דאנו בנים למקום (ב"ב ד"י) ועי' בספרי דגן שמים (דף מ"ד). ואיתא בחינוך (בא מ' ז') שנצטווינו לאכול צלי הק"פ שכן דרך בני מלכים ושרים וכו' לזכרון שיצאנו לחירות וכו' ע"ש. ובמצוה (ט"ו ט"ז). ובס' דרך פקודיך (מ"ז) מטעמי המצות למהר"ם הבבלי דאכילת נא היא כאוכלי העבדים. ואאע"ה שקיים מצות צדקה מבחינת בנים. וא' ואקחה פת לחם וסעדו לבכם. ולא ואתנה. הכונה מתי אוכל אני ליקח פת לחם לאכול. באם מתחילה וסעדו לבכם. ואח"כ אטעום גם אני. לכן זכו בניו אל תאכלו ממנו נא. היינו אכילת עבדים. רק אכילת שרים ובנים. ועי' בס' ברכת אברהם ברכות (ד"ו ע"ב) אגרא דקעניתא ועי' המשל הנפלא בס' קול יהודה לה' מגילות (דס"ח):
ראיתי בס' תורת משה פ' ראה מהגה"ק בעל ח"ס ז"ל:
את החזיר הא"ז פוסק דכל תיקו דאמוראי הוי דבר שיש לו מתירין דאם יבא אלי' יוכל להיות שיתירנה. והרשב"א חולק עליו דממ"נ אם יתירנה לא הוי דשיל"מ וב"ח בשם המרדכי אומר דהמאכל יתקלקל עד זמן ההיא ולא הוי דשיל"מ. והק' הגאון הגדול ר' אבא זצ"ל אבדדק פפ"ד על מה דאיתא במדרשים שלכך נקרא חזיר שעתיד הקב"ה להחזיר ולהתיר אבל עכשיו היא באמת אסור וא"כ לשיטת הרשב"א הי' ראוי שיהי' דשיל"מ ולא יתבטל וכו' ע"ש תירוצו. ולדעתי עפימש"כ בס' אור יקרות (פ' שמיני) וז"ל במדרש למה נקרא שמו חזיר שעתיד הקב"ה להחזיר להיתירו הראשון. וצ"ע למה יתיר הקב"ה חזיר יותר משאר מיני טמאים. ועוד מה לשון להחזיר להיתירו הראשון היאך מצינו שהיה מותר פ"א אחר מ"ת שנאסר. ונראה לתרץ דאי' בגמ' חולין (ד' ק"ט):
כל מאי דאסר רחמנא שרי לן כנגדן אסר לן חזיר שרי לן שיבוטא. פי' דג ששמו שיבוטא. וטעם מוחו כטעם חזיר ובפתיחתא דאיכה איתא דאף דגים גלו עמהם. פי' עם ישראל וכולם הדגים חזרו לארץ חוץ מדג א' ששמו שיבוטא שלא חזר עמהם ועתיד הקב"ה להחזירו לעתיד לבא. והכי פי' המדרש דודאי חזיר בעצמו לא יה מותר לנו רק הדג שיבוטא יחזיר לנו שטעמו כטעם חזיר והכי פי' המדרש שעתיד הקב"ה להחזיר להיתירו הראשון דהיינו מה שהיה ההיתר נגד חזיר דאסר לן חזיר ושרי לן שיבוטא ולעתיד יחזור לנו האי שיבוטא ע"ש. א"כ מיושב שפיר. וניחא גם מה שהקשה בס' תורת חיים סנהדרין (דקי"ב) הא לא יחליף האל וכו' דתו ע"ש והבן. ועי' בס' עשרה מאמרות מאמר חיקור דין (ח"ב פי"ז וח"ד פי"ג) דלעתיד הקב"ה יטהר חזיר דהיינו שיחדש בריאותו שיהי' לו שני סימני טהרה משום דבלא"ה לא יוכל להיות טהור דתוה"ק לא ישתנה לעולם. והוא כח"ס והובא בשו"ת פרי השדה ח"ג (סי' קמ"ה) ובס' שדי חמד מע' ג' אות ע"ו והארכתי בקונטריסי בסו"ס ברכת אברהם ועי' לעיל (סי' קכ"ג. קכ"ד). ובהקדמתי לס' ברכת אברהם:
חותנך אוה"נ: