שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן קעא
בשם ה' א' בהר כ"ו למב"י תרע"ט פלונסק. לכ' ש"ב הרב הגדול וכו' מ' פנחס ארי' ליבוש פרענקעל נ"י בק' וויעליטשקא:
א) בין המון טרדותי הנני להשיבך בקצרה. בדבר האיסתפקתא שלך בשולח משלוח מנות מגזל אחר יאוש. יפה העירות מהא דקידשה בגזל. ועיין גיטין (דף נ"ה) בהא דעולא דבר תורה וכו' ובתוס' שם דאף דסובר עולא יאוש קני. לענין קרבן פסול משום מצהב"ע. והרמב"ן בחי' שם ובמלחמות כ' כיון דיאוש מועיל רק בצירוף שינוי רשות וא"כ קודם שהקדיש לא הוי שלו ולא קרינן בי' קרבנו וכו' ע"ש אבל דעת הרשב"א דהקדישתו וקנייתו באים כאחד וכן דעת היש"ש בב"ק. הגם דהקצה"ח (סי' קנ"ג סק"א) כ' דדעת הרשב"א דהקדישתו וקנייתו באים כאחד הוא דוקא לענין יאוש ושינוי השם ולא לענין יאוש ושינוי רשות ע"ש:
וכבר פי' לענין קושיית היש"ש על הרא"ש דבקידש אשה בגזל אחר יאוש דלהוי דאורייתא די"ל לפמש"כ המהרי"ט בחידושיו לקידושין (דף ז') באומר חציך מקודשת לי וכו' דאינו דומה למקדיש, חצי בהמה דפשטו קידושין בכולה דהתם בהמה הכא איכא דעת אחרת והק' דהרי היא אינה מעכבת ומסכמת להקידושין. ותי' המהרי"ט דשוב הוי כי יקח ולא כי תלקח וכיון שהיא מסייעת להקידושין לא מהני. והוא ע"ד סברת הר"ן בנדרים בסוגיא דבר פדא דצריך להיות כל הקידושין מצידו בלי סייעתא ממנה. וא"כ גם כאן שלא היה רק יאוש לבד רק עי"ז שהיא קונה החפץ אף הוא קונה אותו ונגמר הקנין על ידה והיא מסייעת להקידושין והוי כי תלקח. ועיין בשו"ת אוריין תליתאי (סי' קנ"א) ובס' נפש חיה, ח"ד בסוגיא דחטאת גזולה. ובחידושי בסוגיא דהמקדש במלוה בישוב הרמב"ם ז"ל ועי' בספרי פינות הבית (סי' נ"ז). הגם דאכתי שפיר הקשה היש"ש משיטת הרמב"ם (בפ"ה מה' אישות) שכ' דבקדשה בגזל מקודשת מדאורייתא וכמו שפי' שם הה"מ דהוי יאוש ושינוי רשות:
ב) גם מה דאיסתפק לך אם יוצאין משלוח מנות בד"ת כבר האריך בזה בס' קרבן תודה בחי' לריש מס' מגילה אות ה' ובס' תל תלפיות משנת תרס"ה ועי' לעיל סי' ק"ע:
ג) גם לענין משלוח מנות במתנה עמ"ל האריך בזה שם בס' קרבן תודה אות ז' ועיין בזה בברכי יוסף או"ח (סי' תרצ"ה סק"ה) ובס' המקנה (כלל ל"ד פ"ו). ועי' בפרמ"ג (סי' תרצ"ד במ"ז סק"א) ובס' עקרי הדינים סי' ל"ו (אות כ"ד). ועי' יד שאול. ובפ"ת יו"ד (סי' ס"א). ובילקוט הגרשוני או"ח סי' תרצ"ה. ובס' תורה מציון שנה ה' ח"ד סי' ו' בזה:
ד) ומה שנסתפק אם יי"ח בשלוח מנות שניפטאבאק או טאבאק לעשן. וגם מי שאינו מעשן ואינו מריח אם מקיים מ"מ בשלחו למי שמעשן ומריח. ובחכמת שלמה כ' דבעי שיהי' ראוי להמשלח. לדעתי בודאי לא יצא דלאו אכילה ושתי' היא. לא מיבעי' להאוסרים העישון ביו"ט (ע' מג"א סי' תקי"ד) אלא אפי' להמתירים היינו דעכ"פ הוי צורך אוכל נפש קצת עי' פנ"י (שבת דל"ט ע"ב) דבא לעכל המזון אבל לא הוי מידי דאכילה והרי במג"א מבואר דבעינן בשר מבושל. ואף דהפר"ח כ' דיוצאין גם בתרנגולים שחוטים (ואולי תרנגולים שאני דחזיין לאומצא כדאיתא (בשבת דקכ"ח). אבל עי' בש"ע או"ח (סי' ש"ח סעיף ל"א) דגם שאר בשר חזי לאומצא ועי' פרישה יו"ד סי' ק"א אות ב') היינו דראוי לבשלם. אבל לא ציגארעטין וטובאק דלא הוי מידי דאכילה כלל וידעתי שיש מקום לומר להיפך דאפי' להאוסרים העישון ביו"ט משום דאינו שוה לכל נפש מ"מ יוצא יי"ח לאנשים המעשנין. אבל אינו נראה לי. ובעיקר הענין אם בעינן ראוי למשלח ג"כ שכתב הח"ש הנ"ל עי' בתשובת מהר"ם שיק או"ת סי' שמ"א בזה וכמדומה לי שכבר כ' אלי בזה יד"נ הגאון ר' חיים דוב גראס אבד"ק פעטריוא. ועי' בהקדמתי לס' צבא רב ד"ט ע"ב:
שאירו ואוה"נ: