אור ברסלב

שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן קנ

סימן קמט

בשם ה' יום א' בלק י"א תמוז תרע"ד פלונסק. שוכט"ס לכ' גיסי ידנ"פ הרב הגדול חו"ב וו"ח נגיד ונדיב מפורסים רתהרה וכו' מ' יהושע רייז נ"י בק' דייוויץ. אחד"ש באהבה. מכתבך מלא וגדוש בחידושי תורה. האיר מול פני ונתמלא אורה. כן יעזור לך הש"י לישב באהל תורה ולחדש ח"ת מתוך עושר ומנוחה. בימים הללו אי"ה אני אסע לקרלסבאד. עפ"י פקודת הרופאים. ומפני אשר עלי להיות בדרך מסעי בלבוב כנודע לך. ע"כ יהי'. דרכי לעבור את הגבול דרך בעלזיץ. ואקוה להיות גם אצליכם להתראות ולשמוח יחד. ולע"ע הנני שולח לך מה מחידושי ת"ל בסוגיא זו ותמצא בהם חפץ לדבריך אשר הצעת לפני. וזה החלי:

א) בסוגיא דאין חוששין פסחים (דף ט' ע"א) בגמרא טעמא דלא חזינא דשקל הא חזינא דשקל חיישינן ובעי בדיקה ואמאי נימא אכלתי' וכו' והקשה המהרש"א ז"ל אמאי לא מקשה הש"ס מהא דמדורות הכושים אגופה דמתני' בלא חזינא דשקל דקתני בי' טעמא דא"כ אין לדבר סוף הלא בלא טעם, זה, נמי לא חיישינן דנימא אכלי'. ול"ל להקשות על דיוקא הא חזינא דשקל עיי"ש. ולעד"נ ליישב בעזהשי"ת דלכאורה קשה לפי שיטת התוס' שם (ט' ע"ב) ד"ה היינו שתי קופות דבככר גדול ליכא למימר אכלתיה א"כ מה מקשה הש"ס נימא אכלתיה דילמא מיירי בככר גדול. אכן זה לא קשה דהא כוונת, הש"ס להקשות כיון דרק בלא חזינן דשקל אין חוששין הא אם חזינא דשקל בעי בדיקה. הא עכ"פ יש אופן דגם בחזינא דשקל אין צריך לבדוק היינו בחזינא דשקל ככר קטן דאז נימא אכלתיה. וזאת הוי רבותא טפי מהא דאין חוששין בלא חזינא כלל והבן. והנה זאת דווקא בחזינא דשקל א"כ י"ל שראו שלקח ככר קטן. אבל במתני' בלא חזינן דשקל שפיר הוצרך לטעם דאין לדבר סוף דאל"כ אכתי ניחוש שגיררה ככר גדול דלא שייך לומר טעם דאכלתיה. דהא בלא חזינא מיירי ולא ידעינן מה גיררה אם גדול או קטן ואדרבא יש לחוש שגיררה ככר גדול לכן מוכרח להביא טעם דאין לדבר סוף ולא הי' הגמרא יכולה להקשות דנימא מצד אוכלתיה. ומיושב קושית המהרש"א. אח"כ מצאתי שכוונתי לדברי רבינו הצל"ח זי"ע וששתי ת"ל כי כוונתי לדעת הגדול ומאורן של ישראל ועיין לקמן (אות ז'). ועי' בספרי דגן שמים פסחים שם:

ב) אין חוששין וכו' הקשו בתוס' שם והא מרישא שמעינן דקתני כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה עיי"ש, ולעד"נ דקושי' התוס' יהי' רק לפי פי' רש"י ז"ל במשנה שם אין חוששין וכו' כשבדק זוית זו וכו' אבל לפי מה שכ' הרמב"ם (בפ"ב מה' חמץ ומצה ה"ז) וז"ל אין חוששין שמא גיררה חולדה חמץ למקום שאין מכניסין בו חמץ. שאם נחוש וכו' נחוש מעיר לעיר ואין לדבר סוף עכ"ל. א"כ לפי שיטת הרמב"ם משנה זאת היא באמת פי' וסיום למשנה הקודמת, דהא דבמקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה. היינו ולא חיישינן ג"כ שמא גיררה חולדה לשם. וכוונת הרמב"ם ז"ל שפי' כן הי' באמת שהי' קשה לו קושי' התוס' והבן. ומצאתי בבית מנוחה (פ"ב מחמץ ה"ז). אח"כ ראיתי באו"ח ת"ל וכן זכיתי ומצאתי בפ"י עיי"ש. ועיין לקמן אות ט"ו:

ג) שם אמר רבא האי מאי וכו' ראיתי בצל"ח שם שהק' לרבא שאין חילוק בין לחם לבשר וא"כ עכ"פ כבר שמענו ממשנה דאהלות דהיכי דלא חזינא דשקל לא חיישינן. א"כ משנתינו מיותר לגמרי דתנינא חדא זימנא עכ"פ דספק מוציא מידי ספק וכו' עיי"ש. ולעד"נ דממשנה דאהלות אין ראי' לחמץ דחמור מאוד כסברת התוס' ריש פסחים לענין שמא יבוא לאכלי' עיי"ש:

ד) בש"ס שם הא חזינא דשקל וכו' נימא אכלתיה והקשה המהרש"א למה לא מקשה הגמרא אגופה דמתני' בלא חזינא דשקל דנימא טעמא דאכלתיה ול"ל טעמא דאין לדבר סוף עיי"ש. עוד הקשה הפ"י דלמה לא מקשה הגמרא מהא דמדורות הכושים על מתני' דבסמוך דקתני ומה שמשייר יניחנו וכו' שהחשש שמא תטול בפנינו כמבואר (בדף ט' ע"ב) א"כ מפורש דהיכא דחזינא חיישינן והי' לו להקשות ממדורות הכושים דאמרי' אכלתיה ולמה הקשה על דיוקא דמתני' עיי"ש:

ונראה לענ"ד לתרץ בהקדם קושית המהרש"א בתוס' ד"ה כל מקום דלפי דקיי"ל דמדורות עכו"ם בחו"ל דרבנן. א"כ מה פריך הגמ' ממדור עכו"ם דאתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן אמתניתין דגבי חמץ איכא ודאי דאורייתא ולא אתי ספק ומפקיע כמש"כ תוס' לקמן דמתניתין איירי כשלא ביטלו והוי ודאי דאורייתא והניח בצ"ע עיי"ש. ולעד"נ דדוקא לקמן אליבא דמסקנא מיירי מתני' בחמץ דאורייתא. אבל עתה המקשה הי' סובר דמתני' מיירי בודאי דרבנן אחר שביטלו., דהא כיון דהמשנה אמר הטעם דאין חוששין הוא משום דאין לדבר סוף. א"כ משמע דדוקא משום דאין בידינו לתקן זאת לא חיישינן אבל עכ"פ מחויב לבטל דהא לזה יש לדבר סוף להוציא מכלל איסור דאורייתא. וזאת באמת כוונת המשנה אין חוששין וכו' אין לדבר סוף. וא"כ צריך עכ"פ לבטל שישאר רק איסור דרבנן ואז נימא אכלתיה כמו במדורות בכושים. רק דקושי' הגמ' הוא דא"כ גם בחזינא דשקל נימא אכלתיה והבין. וא"כ מיושב קושית המהרש"א דקושי' הש"ס הוא מדרבנן על דרבנן. וא"כ מיושב גם קושי' ראשונה של המהרש"א דעל מתני' גופה לא הי' קשיא שלא נאמר הטעה דאין לדבר סוף רק מטעם אכלתיה. דהא אם לא נימא במתני' אין לדבר סוף רק טעם דאכלתיה. א"כ לא נדע דמיירי אחר, ביטול שהוא איסור דרבנן. וא"כ גם טעם דאכלתיה ליתא דאין ראי' ממדורות שהוא דרבנן לחמץ שהוא ודאי דאורייתא והבן:

וממילא מיושב גם קושי' הפ"י דעל מתניתין דלקמן ומה שמשייר לא הי' קשה דהא י"ל דמיירי קודם ביטול בעוד שהוא ודאי דאורייתא וכמו שכ' הר"ן שם דמיירי קודם, ביטול שהרי שייר אותו למאכלו. לכך מקשה רק על דיוקא דמתני' דאין לדבר סוף דמשמע שכבר ביטל דכל מה שיש בידו לתקן מחויב לתקן והבן:

ה) ובגוף קושי' המהרש"א דהא מדורות הכושים הוי ודאי דרבנן ומה מקשה לחמץ י"ל דהא דמדורות דהוי רק דרבנן הוא רק למסקנא דהוי ספק אימר נפל הוה. אבל לשיטת המקשה על דיוקא דחזינא שהי' ס"ד דשם מיירי בודאי נפל א"כ גם שם הוי ודאי דאוריתא ומצאתי ת"ל תי' זה בצל"ח שכוונתי לדברי קדשו:

ה ה)שם טעמא דלא חזינא דשקיל וכו' הקשה הפ"י דלמה מקשה הש"ס מדיוקא ולא הקשו על משנה השני' ומה שמשייר יניחנו וכו' וכדמוקי הגמ' (ד"ט ע"ב) שלא תבוא וכו' שמא תטול חולדה בפנינו וקשה דנימא אכלתי. ולעד"נ לתרץ בהקדם דברי חמי זקיני הגאון הקדוש מה"ר ישראל יונה לנדא ז"ל אבד"ק קעמפנא בעהמח"ס מעון הברכות בכתי"ק למס' פסחים ליישב קושית המהרש"א דלמה לא מקשה הש"ס ממדורות הכושים על טעם המשנה דאין לדבר סוף דנימא מטעם אכלתי ותי' וז"ל וקודם אדקדק לפי פשוטו תיבת טעמא אי, לו שחר כלל ה"ל להקשות כפשוטי' הא חזינא וכו' ואמאי לימא אכלתי. ול"נ לפרש דהנה מקודם חל חובת ביאור לבאר קצת קושי' המהרש"א דמקשה אמאי לא פריך אגופא דמתני' דל"ל טעם דאין לדבר סוף הל"ל טעמא דאכלתי' לכאורה יש לדקדק מה נ"מ יש בזה אם אומר זה הטעם או זה הטעם ומה נרויח בזה. אך נ"ל דיש נ"מ גדולה בחזינא שהבאתי כאן לטעם דאין לדבר סוף. הא כאן שסוף לבדוק אותו מקום כדאי' בפ"י ז"ל וצריך בדיקה. משא"כ לטעם דאכלתי' אף כאן א"צ בדיקה ופשוט. וא"כ נ"ל דזה כוונת המקשה. ומש"ה מאריך דכוונתו להקשות כקושי' מהרש"א רק שמפרש מה הנ"מ ומביא בלשונו טעמא דלא חזינא פירוש זה הטעם אינו רק בלא חזינא אבל חזינא שהבאתי' חיישינן ובעי בדיקה ואמאי נימא אכלתי' ולא יהי' צריך בדיקה אף בחזינא שהבאתי' ומביא ראי' מי לא תנן וכו' והמעיין יראה דלפי פי' זה מדויק כל הלשון המקשה גם פירש"י מדויק כאשר יעיין ומתורץ קושי' המהרש"א ז"ל ופשוט עכתד"ק. וא"כ ממילא ניחא קושית הפ"י ועי' בספרי דגן שמים שם ובס' עין הבדולח פסחים שם מחו"ז הגה"ק הנ"ל: ז) הנה לעיל מחודש א' בישוב קושית המהרש"א ובאופן זה יש לתרץ בדרך אחר עפ"י המבואר בש"ס ב"ק (דף י"ט ע"ב) בענין אכילה ע"י הדחק כגון שונרא דאכל תמרי וחמרא דאכל ביניתא. א"כ י"ל בזה לא אמרינן אכלתי'. וא"כ לכאורה מה מקשה הגמרא נימא אכלתי'. רק דכוונת הש"ס בחזינא דשקיל חמץ שאוכלים שלא ע"י הדחק נימא אכלתי. וזה דוקא בחזינא. אבל בלא חזינא אין לומר הטעם דאכלתי' דשמא גיררה דבר חמץ שאכילתה ע"י הדחק וצריך לטעם דאין לדבר סוף והבן:

ח) בגמרא שם טעמא דלא חזינא דשקל וכו' נודע הקושיות, א) קושית המהרש"א דלמה לא מקשינן על המשנה דל"ל טעמא דאין לדבר סוף נימא אכלתי'. ב) קושית המפורשים דלרבא דמפרש בהא דמדורות הכושים משום דאיכא ס"ס א"כ במתני' בחמץ בלא חזינא ל"ל לטעם דאין לדבר סוף נימא מטעם דאכלתי' והוי ס"ס. ג) הצל"ח הקשה לרבא דאין חילוק בין לחם לבשר א"כ כבר, ידעינן הדין ממשנה דאהלות דאי איכא ס"ס לא חיישינן דאימר אכלתי וא"כ המשנה מפסחים מיותר לגמרי. ד) קושית המהרש"א דמה קושי' ממדורות הכושים דהוי דרבנן לשיטת התוס' שם ד"ה כל וחמץ הוי דאורייתא. ה) קושית פני יהושע דלמה מקשה הגמ' על דיוקא דטעמא דלא חזינא דשקיל ולא הקשו על משנה השנית דמה שמשייר יניחנו וכו' שמא יטול עכבר בפנינו ואמאי נימא אכלתי':

ולעד"נ בהקדם שיטת הרשב"א הובא בש"ך (יו"ד סי' ק"י סקס"ו) דס"ל דהיכא דיש ס"ס מ"מ אי איכא לברורי צריך לברר עיי"ש והתה"ד חולק דאין צריך. והש"ך מסכים לשיטת הרשב"א. והנה שיטה זאת מבואר בטוש"ע או"ח (סי' תל"ט ס"א) בהא דט' צבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ושקל וכו' דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי דדוקא בככר גדול אבל בככר קטן אין צריך לבדוק. ועיי"ש בטו"ז ומג"א דהוי ס"ס שמא מצה ואח"כ חמץ שמא אכלתי' ובאמת מבואר זאת בתוס' פסחים (דף ט' ע"ב) ד"ה היינו שתי קופות עיי"ש. משמע כהתה"ד דאף דאיכא לברורי לבדוק מ"מ אינו צריך לבדוק בס"ס אכן באמת ראיתי במנחת יעקב קונטרס הספיקות (סקמ"ה) שכ' דאפשר גם התוס' והטור סוברים כהרשב"א רק דכאן הספק דשמא אכלתי' הוי ספק הרגיל וקרוב לודאי ועדיף משאר ספיקות (כסברת התוס' פסחים (דף ט' ע"א) ד"ה ואם ובתוס' שם ריש ע"ב) ואין צריך בדיקה אבל באמת בשאר ס"ס כשאיכא לברורי צריך לברר ועיין בנחלת צבי סי' ק"י ביו"ד:

אכן נ"ל לחדש דבחמץ דאיכא גם טעמא דאין לדבר סוף גם הרשב"א מודה דאין צריך בדיקה. וא"כ י"ל דכוונת קושי הש"ס כן הוא טעמא דלא חזינא דשקיל היינו כי הטעם דאין לדבר סוף מועיל רק במשנתינו על לא חזינא דשקיל אבל בחזינא בעי בדיקה ואמאי נימא אכלתי' היינו נימא אכלתי' בצירוף טעם דאין לדבר סוף. ומביא מהא דתנן מדורות הכושים דאמרינן אכלתי. ואף דשם הוי דרבנן וכאן דאורייתא אכן כאן יש עוד טעם דאין לדבר סוף. לכך לא בעי בדיקה אף בדאורייתא. ומתרץ רבא דשם במדורות הכושים הוי ס"ס לכך אמרינן אכלתי. אף דשם אין הטעם דאין לדבר סוף. מ"מ כיון דהוי דרבנן וס"ס. גם הרשב"א סובר דלא בעינן לברר כפי שמחדש בשו"ת נודע ביהודה (חיו"ד סי' מ"ג). אבל כאן בחמץ כיון דודאי שקיל הוי רק ספק אחד. ואף דהוי גם טעם דאין לדבר סוף. מ"מ לא עדיף משני ספיקות דג"כ לשיטת הרשב"א באיכא לברורי ובעינן בדיקה. אבל זאת גם רבא מודה דאם לא חזינא דשקיל בחמץ דהוי ג"כ ס"ס אף דהוי דאורייתא מ"מ לא בעי בדיקה אף לשיטת הרשב"א משום דאיכא הוספה גם טעם דאין לדבר סוף. ועי"ז נעשה הס"ס דאוריי' כמו ס"ס דרבנן כשיטת הנוב"י הנ"ל:

וא"כ לפי"ז מיושב כל הקושי' דלא קשה קושית המהרש"א דעל המשנה לא קשה דנימא הטעם דאכלתי' דהא דחמץ הוי דאורייתא. ואין ראי' ממדורות הכושים דהוי דרבנן ורק בצירוף טעם דאין לדבר סוף שפיר, מקשה הגמ'. גם לא קשה קושי' השני' דלרבא נימא טעם דאכלתי' בלא טעמא דאין לדבר סוף. דהא בלא הטעם דאין לדבר, סוף הי':

צריך לברר. גם לא קשה קושי' הג' דממשנה דאהלות לא נדע רק בהא דרבנן ולא בחמץ דהוי דאורייתא. גם לא קשה קושית המהרש"א מאות ד' דהא גם כאן אף דהוי דאורייתא שפיר יש טעם דאין לדבר סוף. גם לא קשה קושי' הפ"י דהא במשנה שם דמה שמשייר דהוי דאורייתא לא קשה נימא אכלתי' והבן:

והנה לשיטת הרשב"א ניחא מה שראיתי בס' בית מנוחה (פ"ב מה' חו"מ ה"ז) שהקשה דמה אשמעינן דאין חוששין הא בלא זה איכא ס"ס לשיטת התוס' ריש פסחים דהבדיקה הוא משום דילמא אתי למיכל א"כ איכא ס"ס דילמא לא גיררה ואפילו גיררה שמא לא יבוא לאכלה עיי"ש. אכן לפי הרשב"א אין מועיל ס"ס דסוף כל סוף צריך לברר. רק מטעם אלד"ס דאז אין לברר. או משום תי' המנחת יעקב והבן:

ט) בש"ע או"ח (סי' תל"ט) בהג"ה ודוקא בככר גדול אבל בככר קטן דאיכא למימר אכלתי' והוי ס"ס ואין צריך בדיקה. והנה בטו"ז שם (סק"ב) הקשה וז"ל ועוד קשה דא"כ אפילו בככר גדול נמי נימא ס"ס. ספק חמץ ספק מצה ואת"ל חמץ שמא קראה לחברתה ואפלי' אפילו ככר גדול. דכהאי גוונא אמרי' בב"מ (דף מ' ע"א) שהביאו התוס' ד"ה ומאי וכו' בשם ירושלמי הני עכברי רשיעי נינהו כד חמין עיבורא לא מסתיין דאכלן אלא קריין לחבריהן דאכלן עמהם ע"ש. ולעד"נ ליישב בהקדם קושית המגן אברהם (שם סק"ג) איך חשיב ס"ס הא לא נתוודעו שני הספיקות ביחד וקי"ל ביו"ד (סי' ק"י) דבעינן שיוודעו שני הספיקות ביחד. אכן נ"ל דלא קשה בהקדם מה שהקשיתי בגמרא דידן (דף ט') הס"ס דאימור הוי וכו' אימור אכלתיה הא איתא בש"ך יו"ד (סי' ק"י סקי"ג) בשם הפוסקים דבעינן ס"ס שיכול להתהפך כגון ספק נגע ספק לא נגע. ואת"ל נגע ספק שרץ ספק צפרדע. אבל בא"י להתהפך לא הוי ס"ס כגון ספק נכנס ספק לא נכנס ואת"ל נכנס ספק נגע לא נגע. משום דאין יכולין להתהפך ולומר ספק נגע וכו' ואת"ל נגע שמא לא נכנס וא"כ כאן נמי אין לומר את"ל לא אכלתי' שמא לא הוי. ותירצתי בסברת התוס' (דף ט' ע"א) ד"ה ואת"ל. ושם ע"ב דהספק דאימור אכלתיה הוי ספק הרגיל וקרוב לודאי עיי"ש. וא"כ י"ל דהוי ס"ס אף דא"י להתהפך. ומצאתי קושייתי ותירוצי גם יחד בס' ברכת אברהם פסחים (דף ט') וכמו כן י"ל אף דבעינן שיוודעו השני ספיקות יחד מ"מ כאן דהוי קרוב לודאי וספק הרגיל אף בכהאי גוונא הוי ס"ס והבן. ומצאתי ג"כ כעין סברא זאת בפני יהושע (ט' ע"ב) בתוס' ד"ה שתי קופות עי"ש וא"כ לפי"ז שפיר מיושב קושית הטו"ז דדוקא ספק אכלתיה הוי קרוב לוודאי וספק הרגיל אבל הספק דקראה לחברתה הוי ספק לבד ולא ספק הרגיל. וא"כ בככר גדול אף די"ל שמא קראה לחברתה אבל אכתי ישאר קושית המג"א הא לא נודעו ב' הספיקות בבת אחת והבן:

בטו"ז או"ח (סי' תל"ט סק"ב) הקשה ל"ל במשנה טעם דאלד"ס הא לפי תי' של רבא בגמרא במדורות הכושים דאמרינן אכלתי' משום דהוי ספק אימור לא הוי. א"כ במתני' בלא חזינא דשקיל ג"כ י"ל הטעם דאכלתי' עיי"ש. ולעד"נ בהקדם מה שראיתי בס' ברכת אברהם פסחים שם ד"ה שם הא חזינא שמתרץ קושי' המהרש"א דלמה מקשה הגמ' על הדיוק ולא על טעם המשנה דאלד"ס נימא אכלתי'. ומתרץ דבאמת כונת המשנה דאלד"ס הוא משום דאכלי'. וזאת ראי' דלא חיישינן ממקום למקום דא"כ גם מעיר לעיר ניחוש ואין לדבר סוף אלא וודאי דאמרינן אכלתי' א"כ גם במקום למקום ג"כ אמרינן אכלתי'. וע"ז מקשה הגמ' טעמא דלא חזינא וכו' ואמאי נימא אכלתי' היינו דטעם זה דאכלתי' דנצמח ע"י האין לדבר סוף יועיל גם בחזינא. וא"כ לא קשה קושית המהרש"א שיהי' קושי' הש"ס על טעם המשנה דל"ל טעם דאין לדבר סוף נימא טעם דאכלתי' דהא באמת גם במשנה הכוונה מטעם אכלתי'. רק דהגמ' מקשה דיועיל טעם זה גם בחזינא דשקיל עיי"ש דברי קדשו. ולפי"ז לא קשה קושי' הטו"ז דלימא הטעם דאכלתי' בלא חזינא דהא היינו הך בטעם דאלד"ס נכלל הטעם דאכלתי' והבן:

ולפי"ז נ"ל ליישב קושית המהרש"א שהקשה דמה קושי' ממדורות הכושים דהוי דרבנן על חמץ דהוי דאורייתא דמיירי בלא ביטל כדברי התוס' שם ד"ה כדי. אכן יבוא לנכון דהנה התוס' ד"ה אין הקשו והא מרישא שמעינן דקתני כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה. וראיתי בס' ברכת אברהם שתי' לפי שיטת תוס' ריש פסחים דהמשנה מיירי לענין דרבנן היינו שכבר ביטל ורק שמא יבוא לאכלו א"כ אין ראי' מרישא דדוקא בדרבנן אין חוששין וכאן אשמעינן דגם בדאורייתא בשלא ביטל ג"כ אין חוששין עיי"ש וא"כ לפי"ז אשר פי' של אין לדבר סוף הכוונה משום אוכלתי'. א"כ כבר ידעינן ממתני' דגם בדאורייתא אמרינן אימור אוכלתי' רק דכל קושית הש"ס הוא שיועיל טעם זה גם בחזינא כמו במדורות הכושים. ואף דשם הוי דרבנן. עכ"ז גם בדאורייתא ידעינן ממתני' דידן דאימור אכלתי,' והי' סברת המקשה דגם במדורות הכושים מיירי בוודאי א"כ גם כאן בחזינא נימא אוכלתי' לזאת מתרץ רבא דרק בס"ס אמרינן כן ולא שיהי' ספק מוציא מידי וודאי. ולכך רק במתני' שלא חזינא דשקיל אמרינן טעם דאכלתי' הנכלל בטעם דאלד"ס:

והנה ראיתי בס' ברכת אברהם, שם שהקשה על קושית הגמ' מחבר שמת דילמא דוקא שם בדרבנן דהא תרומה בזה"ז דרבנן אבל הכא בדאורייתא אין ספק מוציא מידי וודאי עיי"ש שנדחק לתרץ דכוונת המקשה הי' שמשנתינו מיירי ג"כ בדרבנן בשכבר ביטל. אכן באמת מנ"ל זאת שמיירי בדרבנן שיהי' עי"ז קושיא דילמא מיירי שלא ביטל דהוי דאורייתא. ולעד"נ דלא קשה דהא בטעם דאכלתי' כ' בתוס' שם דהוי ספק הרגיל וקרוב לודאי א"כ אף דהוי דאורייתא נימא דספק כזה מוציא מידי ודאי כמו בחבר שמת דספק שאינו רגיל מוציא מידי וודאי דרבנן. כן בדאורייתא דחזינן דס"ס מועיל לדאורייתא.

ובמקום שיש ספק הרגיל עדיף טפי דאף בא"י להתהפך כמובא לעיל. כ"כ נימא שיהי' מוציא מידי ודאי אף מדאורייתא. וראיתי אח"כ בס' כרם שלמה (סי' ג' ה' ע"א) שפלפל בספק הרגיל:

לזאת מתרץ הש"ס שאני התם דספק וספק. ואף דהוי וודאי דרבנן כדברי התוס' שם ד"ה כדי מ"מ ספק מוציא מידי וודאי. אבל מודאי דאורייתא אין ספק מוציא מידי וודאי. ואף די"ל עדיין דכאן דהוי ספק הרגיל יועיל אף בדאורייתא כנ"ל. אכן י"ל דעתה כוונת הגמרא דגם בחבר שמת הוי ספק הרגיל דאי נימא שלא רצה לעשר הי' לו עצה לפטור לגמרי כדין מערים אדם על תבואתו א"ו דעישר והבן. ממילא אף בספק הרגיל מועיל רק בדרבנן ולא בדאורייתא ודו"ק:

יא) בגמרא שם ע"ב היינו תשע חניות רש"י פי' לענין בדיקה ותוס' שם פי' לענין אכילה ופ"י הקשה אי לענין אכילה למאי נ"מ אשמעינן דין זה דתשע חניות לענין חמץ כיון שכבר נשמע דין זה לענין איסור אכילה בבשר שחוטה וטריפה עיי"ש. ולעד"נ לתרץ בהקדם מה דקשה לכאורה למה נקיט הגמ' ואתא עכבר ושקיל ולא נקיט כמו גבי תשע חניות ולקח מאחת מהן. אכן י"ל דליישב קושית הפ"י נקטו לשון זה.

דאם יאמרו בלשון ולקח מאחת מהם. א"כ היינו הך דבשר שחוטה וטריפה. לכן נקטו ואתא עכבר ושקיל דאז נצמח לנו חידוש סברת התוס' שחידשו דאם ראינו שלקח מקבוע ונולד הספק במקום קביעות הוי ג"כ קבוע ולא הוי כנמצא ביד עכו"ם והבן:

יב) במשנה אין חוששין ובירושלמי מסיים דאין יכולין כל ישראל לבדוק כאחת ולכך אין לדבר סוף. והנה בפ"י הקשה דאף אם יכולין כל ישראל לבדוק חמצן כא' אפ"ה אם יחוש לחולדה אין לדבר סוף דאף בתוך הפסח יש לחוש שמא גיררה חולדה חמץ של עכו"ם. מיהו לפרש"י ריש מכילתן דעיקר הבדיקה משום בל יראה א"כ לא קשה מידי דהא לחמצו של עכו"ם ליכא למיחוש לבל יראה דאתה רואה של אחרים וכו' אלא דאכתי לשיטת התוס' ריש פסחים דכולה בדיקה משום שמא יבוא לאכלי' קשה ליישב שיטת הירושלמי עכת"ד הפ"י. ולעד"נ בהקדם מש"כ לעיל ליישב קושית התוס' כאן ד"ה אין וא"ת והא מרישא שמעינן. דהמשנה מחדש כאן לענין איסור דאורייתא וכאשר:

באמת כ' בתוס' ד"ה כדי דמיירי שלא ביטל עיי"ש, א"כ גם לשיטת התוס' מיירי כאן לענין בל יראה ולכך שפיר כ' הירושלמי דאין לדבר סוף משום דלאו כל ישראל בודקין כאחת אבל משום שגיררה מעכו"ם לא חיישינן דשלך אי אתה רואה והבן:

אלא דאכתי יקשה קושית הפ"י שם על משנתינו דאין חוששין וכו' דא"כ אין לדבר סוף. דהנה רש"י ותוס' פסחים (דף ה' ע"ב) חולקים בהא דשלך אי אתה רואה דשיטת רש"י דדוקא הקדש ועכו"ם ממעטינן אבל של אחרים של ישראל עובר הנפקד א"כ שפיר קשה א"כ אלד"ס דניחוש גם מעיר לעיר אף דהוי של אחרים מ"מ יעבור. אבל לשיטת תוס' שם דגם של ישראל אחרים אין עוברים כמו גבי של עכו"ם דגם זה נכלל במיעוט דשלך אי אתה רואה אבל וכו' א"כ מאי ראי' מהא דא"כ אלד"ס הא חמץ של אחרים באמת אין חשש דהא אין עוברין אבל ממקום למקום דהוי חמץ שלו אפשר דחוששין. וא"כ יש לדבר סוף עיי"ש ובפ"י שוב ראיתי בס' פ"י כאן בגמרא ד"ה ומי אמרינן אין חוששין שמא גיררה חולדה וכו' עיי"ש וע' בפ"י (ריש דף יו"ד ע"א). ואנכי רציתי לתרץ עפ"י מה שכתבו האחרונים דהא דכ' התוס' דכאן מיירי קודם ביטול הוא רק לתירוץ הש"ס ספק וספק הוא. אבל באמת בל"ז יש לומר דמיירי גם כאן שכבר ביטל דהוי רק דרבנן לענין אכילה לשיטת התוס' ריש פסחים וכאשר באמת משמע כן מקושי' התוס' כבר שמעינן לה מרישא. ובפרט כי בתוס' ד"ה כדי יש עוד תי' דמיירי בהנך דלא חזי אלא לבהמה וא"כ מיירי כאן באמת שכבר ביטל וכן משמע מקושי' הש"ס מחבר שמת ולא תי' דכאן הוי דאורייתא ושם הוי תרומה בזה"ז דרבנן א"ו שהי' שיטת הגמ' דכאן נמי מיירי לענין דרבנן. וכמש"כ מהרש"א דאם נוקמא משנתינו קודם ביטול א"כ לא הוי קושי' ממדורות הכושים דהוי דרבנן עיי"ש. א"כ ממילא ניחא דרש"י לשיטתו שסובר דענין הבדיקה הוא לענין בל יראה הלא סובר רש"י דחמץ של ישראל ביד נפקד עובר עליו. אבל תוס' לשיטתי' שסוברים דאין חשש בחמץ של אחרים. הם באמת סוברים דכוונת המשנה דאין לדבר סוף מיירי ג"כ לענין אכילה והבן:

ולפי"ז כיון דמשמע מהא דאין לדבר סוף דמיירי בשכבר ביטל. ורק דכל החשש הוא דילמא אתא למיכל כשיטת התוס'. דאל"כ אין עוברין בבל יראה על של אחרים כנ"ל. ובאמת כ' בס' עטרת זקנים דרש"י ותוס' ריש פסחים שניהם לדבר אחד נתכוונו א"כ לפי"ז שפיר מקשינן ממדורות הכושים ולא קשה קושי' המהרש"א דשם הוי דרבנן דהא גם כאן מיירי לענין דרבנן.

וכשיטת התוס' ד"ה כדי בתירוץ השני. וממילא ניחא קושית המהרש"א שיקשה על טעם המשנה דל"ל אין לדבר סוף נימא טעם דאכלתי' דהא אי לא הוי אמר טעם דאלד"ס א"כ הוי מוקמינן באמת משנתינו קודם שביטלו דהא לא הי' תולה הטעם דאין חוששין משום חמץ של אחרים. והוי באמת כוונת המשנה לענין בל יראה לענין דאורייתא. א"כ לא הי' יכולין לומר טעם דאכלתי' דמצינו רק לענין דרבנן במדורות הכושים. אבל עתה אחר הטעם דאין לדבר סוף ע"כ מוקמינן גם משנתינו לענין דרבנן שפיר קשה וממילא גם קושית הפ"י מיושב דלא הקשו על הא דמה שמשייר יניחנו בצנעה דהא שם ע"כ מיירי שלא ביטל כיון דשייר לעצמו א"כ בדאורייתא לא אמרינן אכלתי'. אבל כאן ע"כ מיירי שכבר ביטל דזאת הוא הטעם דאלד"ס שניחוש לחמץ של אחרים דהוא רק לענין דרבנן והבן ועיין בפ"י ד"ה בגמרא טעמא שת"ל כוונתי לקצת דבריו:

יג) בתוס' ד"ה כדי וכו' ואומר ר"י דמתניתין איירי בשלא ביטלו. וראיתי בס' פ"י שהקשה דיבטלנו עכשיו עיי"ש. ולעד"נ כיון דכאן מיירי בחמץ של אחרים מעיר לעיר ומבית לבית וביטול הוא מטעם הפקר לשיטת התוס' לעיל א"כ אינו יכול להפקיר של אחרים. ואף דלסברת הר"ן ריש פסחים כיון דשני דברים אינם ברשותו של אדם בגילוי מילתא בעלמא סגי שלא ניחא לי' שיהי' שלו ולכך לא בעינן ג' בענין הביטול כמו הפקר דצריך שלשה. אכן תוס' שם תי' בשם הר"י דמדאורייתא לא צריך ג' עיי"ש (ד' ע"ב) אבל באמת צריך הפקר גמור לכך לא יוכל לבטל שוב ראיתי בפ"י (דף יו"ד ע"א) ד"ה בגמרא אטו וכו' והבן:

יד) שם בגמרא תשע ציבורין וכו' וראיתי בס' ברכת אברהם שם שהק' וז"ל יש להקשות לדעת הרמב"ם שפסק בפ"ט מה' טומאת מת דהא דקי"ל ספד"א לחומרא היינו מדרבנן אבל מה"ת כל ספיקא שרי א"כ לפי מה שמבואר ביו"ד ס' ק"י הקט"ו בש"ך שם דהך, דינא דקבוע כמחצה ע"מ דמי הוא בין לקולא בין לחומרא עיי"ש קשה אמאי אמר דוקא ט' ציבורין של מצה ואחד של חמץ הלא גם איפכא יוכל למיתני האי דינא דהיינו ט' ציבורין של חמץ ואחד של מצה ואתי עכבר ושקיל וכו' והוי רק ספק חמץ ספק מצה מטעם קבוע כמע"מ דמי ואינו אסור רק מדרבנן אבל בפירש ואתי עכבר ושקיל וכמו דאזלינן בתר רובא והוי כוודאי חמץ ואסור מדאורייתא.

ובין דרבנן לדאורייתא איכא נפקותא טובא עיי"ש ובמאמר הקודם שם. ולענ"ד יש לישב עפ"י סברת הרמב"ם דהא דאשם תלוי הבא על הספק משום דזדונו כרת וגם הרמב"ם מודה דספ"ד מדאורייתא לחומרא עיי"ש בכ"מ (בפ"ט מה' טומאת מת) א"כ י"ל דגם בחמץ בין מטעם רובא בין מצד ספק ע"י קבוע יהי' איסור דאורייתא דג"כ בכרת. ובפרט לסברת ה"ה (בפ"ב מה' חמץ) בדעת הרמב"ם ז"ל דסובר דגם בספיקא דרבנן לחומרא בחמץ משום דכל ענין בדיקה נתקנה על הספק. והוי שם ספק כודאי. א"כ יש לומר הסברא דספיקא דאורייתא בחמץ הוי באמת דאורייתא. וא"כ אין שום נפקותא לומר בזה קבוע או פירש והבן:

טו) תשע ציבורין וכו' רש"י פי' הנ"מ לענין בדיקה ותוס' פירשו לענין אכילה. והנה מקשים דלמאי נ"מ לאשמעינן דין זה בחמץ. כיון דלענין אכילה כבר נדע דין זה דקבוע מהא דחניות המוכרות בשר שחוטה. ומה נ"מ בין איסור חמץ לטריפות ועיין לעיל. אכן נ"ל דיהי' ניחא שפיר בהקדם דברי מאור עינינו הפ"י שם ד"ה תשע ציבורין דגם רש"י מודה לענין אכילה אם פירש ניזל בתר רוב והקשה (מסי' תמ"ז) דבחמץ לא אזלינן בתר רוב ביבש ביבש ותי' בסברא נפלאה דדוקא רובא דאיתא קמן לא אזלינן בחמץ אבל רובא דליתא קמן מועיל גם בחמץ. ואף דבחולין פ"ק מבואר דרובא דאיתא קמן עדיף. מ"מ לענין חמץ באיסור משהו באמת עדיף רובא דליתא קמן דאז גם המשהו ליתא כאן לסברת הרוב עיי"ש. וא"כ י"ל דלזאת מביא הגמרא ענין זה בחמץ ללמוד דין חדש הזה דגם בחמץ פירש אזלינן בתר רובא והבן:

ולפי"ז מיושב קושית הברכת אברהם שבמאמר הקודם דנימא דין דתשע ציבורין לענין לקולא אכן לדברינו ניחא דבזה לא יהי' חידוש דין. ולמה להגמרא לכפול הדינים בטריפות ובחמץ ודו"ק. אחר כותבי האיר ד' עיני וראיתי בפ"י ד"ה בא"ד ונ' לר"י וכו' שכוונתי קצת לדברי קדשו: טז) הרמב"ם בפי' המשניות סוף מ"ד דאהלות פי' במדורות הכושים דהוא דרבנן. והקשה כאן המהרש"א ז"ל מהא דמקשינן ממדורות הכושים על מתני' הא משנתינו מיירי בדאורייתא כפי' התוס' ד"ה כדי דמיירי בלא ביטל עיי"ש. ולעד"נ עפ"י מה שפירש הרמב"ם ז"ל דמשנתינו הוא פירוש וסיום למשנה הראשונה וקאי על מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה משום דאין חוששין. ועיין לעיל א"כ כיון דמבואר בהרמב"ם (פ"ב מה' חמץ ה"ג) דמשנה הראשונה באור לארבעה עשר מיירי לענין דרבנן ובשכבר ביטל וכפי' התוס' ריש פסחים א"כ באמת משנתינו מיירי ג"כ בשכבר ביטל דהוי דרבנן והרמב"ם יתרץ כתי' השני שבתוס' ד"ה כדי וניחא שפיר:

והנני גיסך באה"ר:

תוכן העניינים

שות תירוש ויצהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה