שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן קכב
בשם ה' ובעזרתו ית"ש ג' תצוה תרס"ד פלונסק הנה בירך לקחתי ולך אשיבנה, משמי מעונה שלום יענה, חכמתך בחוץ תרונה, כ' אהובי חביבי
שיב בחור כהלכה, חריף ובקי אוצר בלום וכו' מ' יחיאל הלוי קסטנבערג שי', וכעת הרב הגאון אבר"ק ראדום. א) מכתבך היקר מצאני בשבוע העבר בין סבכי הטרדות אשר הקיפו אותי מסביב. ופניתי להשתעשע עמדך למאן הלהיב לבבך לד"ת. כי מכותלי מכתבך ניכר כי לאילנא רברבא תתעביד ולגדולות נוצרת בסייעתא דשמיא. אשר כתבת בסוגיא דתופס לב"ח וכו' ראה נא יקירי מה שאמרתי בעזהש"י (ברש"י ב"מ דף יו"ד ע"א) ד"ה לא קנה כו' שלא עשאו שליח וכו' והקשו בתוס' מכתובות (דפ"ד) גבי עובדא דיימר ב"ח. גם הק' בתומים סי' ק"ה דרש"י סותר א"ע למש"כ בב"ק (דע"א ע"א) ד"ה כיון. ולעד"נ דהנה כבר דקדק הש"ך (ק"ה) למה כ' רש"י דין דתופס לב"ח בעשאו שליח בב"מ דהוי עיקר הענין לענין מגביה מציאה ואליבא דר"נ ור"ח. ולא בגיטין או בכתובות דשם הוי עיקר הדין דתופס לב"ח. ולכן נ"ל דהתוס' כאן ד"ה אמר ר' יוחנן. הקשו מהא דא"ל לר"י תופס לב"ח וכו' ל"ק וכו'. ולעד"נ לתרץ דר' יוחנן סובר באמת דמציאה לא דמי לחוב דדוקא בחוב הוי חב לאחרים כיון דהוא חייב באמת לאחרים ג"כ ומשועבד לשלם גם לאחרים וכיון דתפס השליח עבור אחד בזה הוא חב לאחרים שמפסיד להם מה שמגיע גם להם. אבל במציאה אף דיכול להיות שאם הוא לא הי' מגביה את המציאה אז ימצא אחר את המציאה. מ"מ לא חשיב בזה חב לאחרים כיון דאין מגיע המציאה לאחרים. ועוד יוכל להיות ששום איש לא ימצא את המציאה. ובזה ר' יוחנן חולק על ר"נ ור"ח דהם סוברים דמציאה הוי חב לאחרים כמו תופס לב"ח. ור' יוחנן סובר דאין מציאה דומה לחוב. שוב האיר ה' עיני ומצאתי שכן תי' בשיטה מקובצת ב"מ בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל דכי מדמה מציאה לתופס לב"ח ה"מ לר"נ ור"ח וכו' ע"ש וכעין סברא זו חילק זקני בהפלאה (כתובות דפ"ד). ואני הבאתי סמוכין לחילוק זה מהא דב"מ (דף ב' ע"ב) דאי תנא מציאה הו"א מציאה הוא דרמי רבנן וכו' חבראי לאו מידי חסר בה ע"ש א"כ חזינן במציאה אף שכבר זכה בה אדם והגביה הטלית מ"מ מורי היתרא ואמר חבראי וכו' מכש"כ דלא הוי חב לאחרים במקום שאחרים לא מצאו עדיין והאחרים לאו מידי חסר! שוב ראיתי בשו"ת רע"א (סי' קל"ג) בשם שו"ת מהר"ם אלשיך (סי' ל"ז) שכ' מסברא דנפשי' דלא אמרו התופס לב"ח וכו' אלא היכא דחב לאחרים אבל לא במונע ריוח ע"ש. ולפי"ז י"ל דרש"י כתב זאת בכונה כאן בב"מ בהא דר"נ ור"ח גבי מציאה דהוי רק מניעת ריוח. ובחב לאחרים כי ההוא שפיר יכול לתפוס בעשאו שליח דדי לנו לר"נ ור"ח דמדמין מציאה לחוב בלא עשאו שליח. אבל בהא דיימר ב"ח (ובב"ק דף ע') דחב לאחרים ממש במה שמגיע להם בזה גם בעשאו שלית אינו יכול לתפוס. וכעין זה ראיתי אח"כ במפרשי הים בים התלמוד ב"ק שם אות י"ד שתירצו עפ"י דרכם בהקדם תי' המהרש"א כתובות שם על שיטת רש"י מהא דיימר ב"ח דרש"י כ' רק במציאה דמועיל ע"י שליח כיון דאיכא מיגו דזכי לנפשי' ע"ש.אכן עוד יש לדבר ממה דמקשים על רש"י מגמ' דמציאת פועל הא שם הוי כעשאו שליח ועיין בנמוק"י ועיין קושי' הרא"ש ב"מ ממשנה דהיה רוכב דאמר תנה לי. גם הק' בתומים מרש"י ביצה (דף ל"ט ע"ב) דמוחק הגירסא קנה חבירו ועיין שמחת יו"ט שם לזקינך מהרא"ל מפלאצק זצ"ל. ובחידושי הארכתי ת"ל וישבתי שיטת רש"י בכמה אופנים ואביא כאן בנוגע למה שכתבתי לעיל די"ל בדרך זה דהא כל ענין תופס לב"ח וכו' הוא משום דלאו כל כמיני' לחוב לזה עיין בהרא"ש גיטין ובב"מ.
וכבר הק' הפנ"י כתובות דלמה לא יועיל בעשאו שליח הא שליחו ש"א כמותו ע"ש. אכן הענין דהנה בשו"ת ח"ס (חאו"ח סי' ר"א) עמד על החקירה אי סברא חיצונה הי' שיהי' שש"א כמותו ולא בא קרא אלא למעוטי דבר עבירה ושוב איצטרך קרא לרבות שליחות למצוה או נאמר להיפך דהסברא החיצונה הוא שלא יהי' שליחו ש"א כמותו ע"ש. עכ"פ י"ל דסברא החיצונה שלא יהי' שש"א כמותו ורק אחר דגלי לן קראי דמועיל כל ענין שליחות כמו בפסח ובקידושין הוא רק במקום שהוא נעשה שליח לא' לטובתו ואינו חב ועושה רע לאחרים בשליחותו. אבל מנלן לחדש ענין שליחות במקום דחב לאחרים. דאז י"ל דחוזר לסברת חוץ דאין שליחו ש"א כמותו. ובילדותי כתבתי בהא דמקשה הגמ' קידושין (דמ"ב) שליחות מנלן ולמה לא נילוף מאליעזר שהי' שליח לקדש את רבקה עיין תוס' כתובות (ד"ז ע"ב) ואף דעבד לאו בר שליחות כבר תי' בס' עטרת זקנים ועיין בס' שירת ישראל שלי. אך באמת שיטת הירושלמי דאין למדין מקודם מ"ת ואם כי יש סתירות בזה עיין תניא רבתי (סי' צ"א) אך פשר דבר איתא בציון וירושלים בירושלמי סנהדרין פ"ק דהא דהוא מצד הסברא שפיר למדין מקודם מ"ת. והנה שליחות מצד הסברא החיצונה אינו מועיל וכ"כ בס' דורש לציון דרוש י"ג. א"כ אין למדין מקודם מ"ת. והנה באחרונים הק' איך מועיל שליחות בקידושין הא הוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים. בשלמא לשיטת רש"י בעשאו שליח מועיל ועיין בנוב"י מה"ק אע"ז (סי' ס"ד) ומה"ת חאע"ז (סי' ע'). אכן לכאורה י"ל להיפך דמשום קושיא זו דהוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים. א"כ יש ללמוד באמת דתלב"ח במקום שחב לאחרים מהני. דהא לא שייך לומר כסברתי דבמקום שחב לאחרים חוזר הסברא החיצונה שלא יועיל כלל שליחות.
דהא אדרבה גם על זה יש לן גילוי דעת בקרא דשליחו ש"א כמותו אף בחב לאחרים. דהא בגוף הלימוד דילפינן דשליחות בקידושין מועיל. מזה עצמו מוכח דשליחות מועיל אף בחב לאחרים כנ"ל אכן אם נאמר כסברת הרמב"ן בשיטה מקובצת דבמניעת ריוח לא הוי אליבא דר' יוחנן חב לאחרים א"כ אין ראי' מקידושין דהא גם בקידושין לא הוי חב לאחרים. והנה כבר כ' הרמב"ן הנ"ל דבזה פליגי ר"נ ור"ח עם ר' יוחנן דלר"נ ור"ח גם במניעת ריוח הוי חב לאחרים. ולר' יוחנן לא דמי מציאה לחוב ומניעת ריוח לא הוי חב לאחרים. א"כ מיושבת שיטת רש"י דדוקא אליבא דר"נ ור"ח אומר רש"י ז"ל דבעשאו שליח מועיל דהא לר"נ ור"ח גם במניעת ריוח הוי חב לאחרים וא"כ גם בקידושין חוזר קושי' האחרונים דאיך מהני ע"י שליח דאין לתרץ כנ"ל דהא גם במניעת ריוח הוי ח"ל וא"כ אדרבה לר"נ ור"ח יש ללמוד מהא דילפינן שליחות בקידושין דגם בחב לאחרים מועיל שליחות ושש"א כמותו כקושית הפ"י כתובות דלא שייך לומר לאו כל כמיני' דהא הקרא מלמדינו דגם בחב לא' מועיל שליחות. אבל לר' יוחנן שפיר גם בעשאו שליח אינו יכול לתפוס דהא לאו כל כמיני' כסברת הרא"ש וכפי שהסברתי דמקרא ילפינן שש"א כמותו רק באינו חב לאחרים. ונשאר הסברא החיצונה דאין שש"א כמותו. דהא מקידושין דמועיל שליחות אין ראי' דהא שם הוי רק מניעת הריוח ואין חשיב חב לאחרים לר' יוחנן כמו גבי מגביה מציאה וכנ"ל. ועי' בס' המאסף שנה ד' סי' א'. ובשו"ת פנות הבית סי' ס'. ולעיל סי' ל"ג. ב) ומה שכתבת בענין קרום הריאה בחידו' לפ' אלו טרפות. הנני נותן לפניך מחידושי בסוגיא זו ותמצא פשר לדבריך בהנוגע למ"ש וכו'. בחולין (דמ"ו ע"א) רב ושמואל וכו' דאמרי קרמא עילאה ואמרי לה קרמא תתאה אר"י ב"מ אר"נ וסימניך כיתונא דורדא דמנחא ביה ריאה פשיטא אי אינקיב עילאה ולא אינקיב תתאה תתאה מגין וכו' והקשו המפורשים על מה דקאמר הגמ' פשיטא דמאי פשיטותא דהא בלישנא קמא אמרו רב ושמואל ורב אסי קרמא עילאה דבעילאה לחוד טריפה ועיין בלב אריה, וגם הקשו המפורשים דמה ענין הסימן שנתן רב נחמן ול"ל הסימן ע"ז וכי ס"ד שהי' חושש שלא נדע מה הוא קרמא תתאה ונחשוב על עור עליון שהוא תחתון. ולולא זאת אשר יראתי בפצותי לפרש דרך חדש בפי' הגמ' מה שלא פי' כן המפורשים והפוסקים. הייתי מתרץ בכונה חדשה. דהנה בתוס' ד"ה ואמרי לה קרמא תתאה פירשו כלומר עם עילאה דאי תתאה גרידא א"כ הא דאליבא דמסקנא פסקינן דבעינן תרוייהו יהי' דלא כמאן ע"ש. ולכן י"ל דהנה עוד ש לדקדק בשינוי הלשון בגמ' דהך דהכא להא דלעיל (דף מ"ה ע"א) בהא דניקב קרום של מוח דאיתא שם רב ושמואל דאמרו תרוייהו קרמא עילאה אף על גב דלא אינקיב תתאה ואמרי לה עד דאינקב תתאה וחזינן תרי שינויים בזה. א' דשם אמרו רב ושמואל אע"ג דלא אינקב תתאה וכאן אמרו סתם קרמא עילאה ולא פירשו אע"ג דלא אינקיב תתאה. ב' דשם אמרי לה עד דאינקיב תתאה וכאן לא כ' לשון "עד" רק ואמרי לה קרמא תתאה. ולכן יש לומר דכאן הכונה דרב ושמואל ורב אסי סוברים קרמא עילאה היינו אף קרמא עילאה דדוקא בהא דקרום של מוח דאמרו אע"ג דלא אינקיב תתאה. א"כ חזינן דפירשו דבריהם דרק קרמא עילאה טריפה. אבל כאן דלא סיימו אע"ג דלא אינקיב תתאה א"כ הכונה קרמא עילאה היינו עם התתאה. וכעין שפי' בתוס' אליבא דמ"ד קרמא תתאה כלומר עם עילאה. כן נוכל לפרש אליבא דאמרי קרמא עילאה כלומר עם התתאה. ודאמרי לה קרמא תתאה היינו קרמא תתאה גרידא בלא עילאה. וע"ז אר"נ סימנא כיתונא דורדא דמנחא ביה ריאה. היינו דכיון דאיתא במשנה הריאה שניקבה ובאמת הקשו המפורשי' דהול"ל קרום הריאה שניקב עיין בתו"ח ובמהר"ם שיף] א"כ כיון שבאה המשנה ללמוד אותנו דין נקיבת הריאה והיינו הקרום מהריאה וכמו שתי' המפורשים בזה ע"ש עכ"פ הקרום הקרוב יותר לבשר הריאה והוא הקרום התחתון דמנחא בי' ריאה שייך לקרותו הריאה שניקבה. וזאת כונת רב נחמן בנתנו הסימן דע"כ קרמא תתאה בלבד והיינו דשייך יותר לבשר הריאה. ובאמת כ' רש"י ז"ל דר"נ קרמא תתאה ס"ל. אבל לפירוש התוס' שכ' כלומר עם עלאה איך שייך סימנא דרב נחמן וממילא ניחא דלא כ' בגמ' כאן עד דאינקיב תתאה דהא אדרבה כאן הפי' קרמא תתאה בלבד דלא כרב ושמואל דאמרי קרמא עילאה כלומר עם התתאה. וממילא מיושב גם הא דהביאו בתוס' מהמסקנא דבעינן תרוייהו היינו דאתי' כרב ושמואל דסוברים באמת דבעינן תרוייהו וא"כ לפי"ז ליכא מאן דאמר קרמא עילאה לחוד טרפה ושפיר קאמר הגמ' פשיטא אי אינקב עילאה ולא אינקב תתאה תתאה מגין כדרבא וכו' דהא בזה ליכא מאן דפליג דהא באמת רב ושמואל ור"א סוברים קרמא עילאה היינו מלבד התתאה דפשיטא דבעינן שיהי' נקוב דהא זה הקרום הקרוב יותר להריאה ושייך לקרותו הריאה שניקבה ומלבד זה בעינן שיהי' נקוב גם העילאה והבן וכתבתי בזה בחיבורי על טריפות ופ' אלו טריפות ת"ל ועי' המאסף שנה ב' ובשו"ת בית יחזקאל סי' ל"ו:
ג) אגב אכתוב לך מה שאמרתי ת"ל בחולין (דמ"ד ע"א) בתוס' ד"ה אישתמיטתי' כו' ולשון אישתמיטתי' קשה ולעד"נ דהנה בחידושי הרי"ם לחולין שם כ' לתרץ לשון אישתמיטתי' בהקדם מה שיש פוסקים דדוקא לענין נקבים שיש בהם חסרון להצטרף לאיסר בזה מצרפים עם השלם שביניהם כיון דחסר אינו קיים גם השלם כיון שאין בין נקב לנקב כמלא נקב. אבל לענין שאין בהם חסרון להצטרף לרובא לא מצרפין כלל השלם שביניהם לרוב אף שאין כמלא נקב כיון דלא חסר מידי עיי"ש ובש"ך ז"ל אמנם נראה מוכרח כהפוסקים דגם באין חסרון מצטרף גם השלם כמו ביש חסרון דהא אמר רב חמא ב"ג אמר רב תרוייהו יחד נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר ושאין בהן חסרון מצטרפין לרובא עיי"ש משמע דשוים הם וכמו ביש חסרון דמצטרפים לכאיסר ונחשב גם השלם שביניהם כשאין כמלא נקב כמו כן באין חסרון מצטרפין לרובא ג"כ עם השלם שביניהם כנ"ל. ומיושב קושיית התוס' דפי' הש"ס כך הוא דר' ירמי' הוי סבר דבאין חסרון מסברא לא נחשב השלם שביניהם כנ"ל וא"כ אי אפשר לומר דהא דאמר ניקבה כנפה מצטרפין לרובא דנקט כנפה באין חסרון רק שאין בין נקב לנקב כמלא נקב ומצטרפין גם השלם דליתא דבאין חסרון לא נחשב השלם כלל רק ביש חסרון ולכך ע"כ נקט נפה דיש חסרון כנפה ובזה באמת מצטרפין גם השלם וע"ז פריך דלכאיסר מצטרפין בגלגולת כיון דאיירי ע"כ בנקבים שיש בהם חסרון ואמר הש"ס עלה אישתמיטתי' הא דאמר ר"ח אמר רב נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לאיסר וכשאין חסרון לרוב וא"כ ע"כ שוין הן כנ"ל ומוכח דגם באין חסרון מצרפין גם השלם שביניהם ושוב לא קשה אר' יהודא דאמר ניקבה כנפה מצטרפין לרובא דשפיר מצי איירי באין חסרון רק דנקט כנפה שאין בין נקב כמלא נקב ומצטרפין גם השלם כיון דאף באין חסרון מצטרפין ולא קשה כלל אר"י ושפיר אמר אישתמיטתי' דאי הוי ידע דהדין כנ"ל לא הוי קשיא כלל אר"י דמצי איירי שפיר באין חסרון דתליא בהא כנ"ל עכת"ד. והנה אם כדברי קדשו יהי' אוקימתא דגמ' דלא כהש"ך (ביו"ד סי' ל"ד ס"ק ו') שפסק דבנקבים שאין בהם חסרון אין מצטרפין השלם שביניהם וכ' שכן דעת רש"י והרא"ש ז"ל ובס' לב אריה הקשה על הרש"ש שכתב להיפך שדעת רש"י והרא"ש כהר"ן דגם באין בהן חסרון השלם מצטרף והתב"ש החזיק על ידו והוא כ' דאיך אפשר להשיא דעת רש"י לדעת הר"ן דהא רש"י כ' הכא ניקב הגרגרת סביב להיקפו נקבים דקים כנפה מצטרפין הנקבים לרובא אם היו כולם מחוברים יחד הי' רובא נפסק טרפה הרי להדיא כתב דרק הנקבים מצטרפין כאלו היו כולם מחוברים יחד והיינו משום דמיירי דאין בהם חסרון ואלו הי' דעתו שאף השלם שביניהם מצטרף א"כ למאי כתב מצטרפין הנקבים אם היו כולם מחוברים יחד דהא גם השלם שביניהם מצטרף והר"ן באמת לא כתב הכא כלשון רש"י עיי"ש עכ"ל. וא"כ קשה לכאורה לפי סברת החי' הרי"ם יקשה באיזה אופן מיירי רש"י אם לפי הס"ד דמיירי ביש בהם חסרון א"כ גם השלם שביניהם מצטרפין ואי לפי האוקימתא דגמ' א"כ גם באין בהם חסרון מצטרף השלם שביניהם. ועוד יקשה אם אמנם סברת החי' הרי"ם היא סברא ישרה דלשון מצטרפין שייך רק באם גם השלם שביניהם מצטרפין. אבל ראיתי בס' לב אריה בפירושו לשון אישתמיטתי' וליישב קושית התוס' שכ' להיפך דאם נאמר דגם השלם שביניהם חשבינן כנקוב. א"כ איך שייך לומר מצטרפין לרובא דמה לנו בצירוף הא א"צ לצרף הנקבים ולחברם יחד כיון דגם השלם שביניהם חשבינן כנקוב והוי נפסק ממש ברובא ולא שייך לשון מצטרפין אע"כ דהשלם שביניהם אינו מצטרף לכך שייך שפיר לומר מצטרפין לרובא דמצטרפין הנקבים כאלו הם מחוברים יחד עיי"ש. ולכן נ"ל דבאמת יש לומר דהס"ד דר' ירמי' הי' כסברת החי' הרי"ם דלשון מצטרפי' שייך רק באם מצטרפין גם השלם שביניהם ולכך הי' הס"ד דמיירי ביש בהם חסרון דאי באין בהם חסרון א"כ דעת הש"ך ז"ל בשם רש"י והרא"ש דאין השלם שביניהם מצטרפין וא"כ לא שייך לשון מצטרפים וקאמר הגמ' אישתמיטתי' דרב חמא ב"ג וכו' דהוא מביא לשון מצטרפין בין הנקבים שיש בהם חסרון ובין הנקבים שאין בהם חסרון וא"כ בנקבים שאין בהם חסרון איך אמר לשון מצטרפים הא באמת קיי"ל כהש"ך גם לפי המסקנא דאין השלם שביניהם מצטרף. ומזה הוכיח דלשון מצטרפין שייך כפי' הלב אריה היינו דאם באמת אין השלם מצטרף אז יותר שייך לשון מצטרפים היינו דחשבינן ומצרפים רק הנקבים בלא השלם שביניהם. וא"כ שפיר י"ל דהא דר"י מיירי באין בהן חסרון ולשון מצטרפין היינו הנקבים בלא השלם כפי' הלב ארי'. ולפי"ז שפיר כ' רש"י דרק הנקבים מצטרפין לפי המסקנא וגם לפי המסקנא אינה נדחית דעת הש"ך ז"ל דבאין בהם חסרון אין השלם שביניהם מצטרף וכל החילוק בין הס"ד להמסקנא הוא בין פי' החידושי הרי"ם לפי' הלב ארי' כנ"ל והבן:
ד)בחולין (דף מ"ב ע"ב) בתוס' ד"ה אפיק חדא ועייל חדא ולמ"ד חסרון מבפנים לא שמי' חסרון כו' צ"ל דהך סוגיא כר"ש דלרבנן ליכא אלא י"ז עיי"ש ומקשים העולם בל"ז על המקשן דפריך מבהמה שנחתכו רגלי' או על המקשן דהק' והאיכא כמה חסרון בשדרה הוי להו לרשום דע"כ הך סוגיא כר"ש דלרבנן ליכא אלא י"ז ולא מקשינן מידי וקושיא זו איתא במהדורא בתרא. ונראה לענ"ד לישב דהנה איתא לקמן (דמ"ז ע"ב) ריאה שנשפכה כקיתון וכו' ובתוס' שם ד"ה אבל וכו' ויש שרצו לאסור וכו' והשיב להם הריב"א וכו' ולא הו"ל לאוקמי כר"ש וכו' עיי"ש. והנה הרמב"ם ז"ל פסק כיש מטריפין וכ' הב"י (סי' ל"ו) דלדעת הרמב"ם ז"ל אין צריך לדחוק כמש"כ בתוס' ריש פרקין, (דמ"ב ע"ב) ד"ה אפיק דסוגיא זו כר"ש דלרבנן ליכא אלא י"ז ע"ש. ולכך פסק הרמב"ם כיש מטריפין והוי לרבנן י"ח וכו' והא דמשני הש"ס דמ"ז ל"צ אלא לר"ש לרווחא דמלתא ע"ש. והנה בלב אריה חולין (דף מ"ב ע"ב) הקשה בהא דמתרץ הגמ' המסס ובהכ"ו דחשבת בתרתי חשבינהו בחד ופירש"י דבהדי הדדי סמכי וכחד דמי לשיטת רש"י ז"ל לקמן דבהמסם לא בעינן מפולש א"כ איך שייך למחשבינהו בחד דהא אין שיעורם שוה וכמש"כ בתוס' חולין (דמ"ג ע"א) לענין חסרון דשדרה וחסרון דריאה דחשבם בתרתי כיון דאין שיעורם שוה דחסרון דריאה בכ"ש וחסרון דשדרה פלוגתא דב"ש וב"ה וכן הק' המהר"ם שיף ותי' דדוקא לקמן בחסרון דריאה ושדרה דקושיית התוס' הוי דלכללינהו בחד משום דשניהם שם חסרון לזה כ' בתוס' שפיר דכיון דאין חסרונם שוה לא הוי שם חסרון אחד אבל גבי המסס וביה"כ דכ' רש"י דבהדי הדדי סמכי ולכך אפילו אין נקיבתן שוה מ"מ כיון דמחוברין יחד וא' באחד יחדיו ידובקו הוו כאבר אחד שייך שפיר למיחשבינהו בחד. ושוב מצאתי סברא זו בהרשב"א וכ"כ הר"ן בחידושיו לחולין דכל הטריפות שהוא באבר אחד אף שאין שיעורם שוה חשבינן בחד והוכיח זה מנפסק הגרגרת ונסדקה וכן מגלגולת שנחבסה ונחסרה ונחתכו רגלי' וניטל צ"ה ע"ש וכן תי' בסברא זו הר"ן בחי' לחולין קושי' התוס' חולין (דמ"ב ע"ב) דלכך לא מנה חסרון הגלגולת כיון דמנה אח"כ בהדי שב שמעתא גלגולת שנחבסה ברובה אף שאין שיעורם שוה ע"ש ולפ"ז מיושב גם קו' הלב אריה חולין (דמ"ב ע"א) בתוס' ד"ה דריסת שהקשה לשיטת הר"ח בתוס' חולין (דמ"ו ע"ב) עיי"ש. אכן להנ"ל ניחא דבאבר אחד חשבינן בחד אף שאין שיעורם שוה. שוב ראיתי שהלב אריה בעצמו העיר בזה לקמן ד"ה נקובי תמניא הוי ע"ש. ולפי"ז ניחא שפיר דמקודם לא הק' בתוס' הא דלרבנן איכא רק י"ז דהא י"ל כשיטת הב"י (סי' ל"ו) בשיטת הרמב"ם ז"ל דגם לרבנן הוי חסרה הריאה טריפות מיוחדת ואינה נכללת בכלל נקובה דהיינו בקמט וחסרון על הריאה. אכן כאן בתי' הגמ' דהמסס וביה"כ חשבינן בחד ואפיק חדא וכו' דקשה כנ"ל הא אין שיעורם שוה ולשיטת התוס' צריך לחושבם בתרתי וע"כ צריך לתרץ כשיטת הראשונים דאם הטריפות באבר א' אף דאין שיעורם שוה מ"מ חשבינן בחד ואברים שהם סמוכים כמו המסס וביה"כ הוי כאבר אחד. ואולי משום דפעולתם א' לעכל המזון הוי כאבר אחד. א"כ שפיר כתבו התוס' דע"כ הסוגיא לר"ש דאי כרבנן הוי רק י"ז דאין לומר כשיטת הרמב"ם דגם לרבנן הוי חסרה הריאה טריפות מיוחדת הא מ"מ כיון דהוי ג"כ בריאה חשיב ג"כ כחד דהא באבר א' אף שאין שיעורם שוה חשיב חד ולכך מוקי דאתיא כר"ש ואליבא דר' שמעון הוי שפיר י"ח אף דהוי ג"כ בריאה. אכן כיון דסובר ר"ש עד שתנקב לבית הסמפונות והיינו עד ועד בכלל וכמבואר בראש יוסף (חולין דמ"ח ע"א) וז"ל ומשמע ודאי לר"ש בעינן שינקב גם הסמפון וכו' ע"ש וא"כ כיון דניקב הוא להסמפון וחסרון הוא בריאה גופה חשיב כמו שני אברים ובפרט דאין פעולתם שוה ושפיר הוי י"ח אליבא דר"ש. ויש עוד להאריך בזה ובכל הפרטים שכתבת במכתבך היקר והחביב לי אך אין עתותי בידי עכשיו ואי"ה חזון למועד בפ"א:
ש"ב
אוה"נ: