אור ברסלב

שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן צג

סימן צב

בשם ה' ב' בלק תרנ"ז פלונסק לכבוד ידידי הרה"ג מ' משה חיים נ"י טריוואקס בק' ראדזין. בדבר בקשתו לשים עין על ספריו ששלח לי. לרוב טרדותי עשיתי חפצו בדרך עראי. ראיתי בס' נא"ד בהא דראב"א שנולד ביום שמת רבי. ושואל מקידושין. וכבר כתבתי לעיל סי' ע"ח וניחא. ובדרך זה בברכות (ד"כ ע"ב) א"ל רבינא לרבא נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן. ומקשים אמאי לא אמר הנפ"מ לענין ספק אם ברך. דאי נימא דאורייתא צריך לחזור ולברך עיי"ש בצל"ח ומש"כ זקני בשו"ת שער אפרים סי' י"א. ועי' שם לחו"ז במעון הברכות דכאן דרבינא הי' השואל והוא סובר הרהור כדיבור א"כ אין נפ"מ לענין ספק דהא יכול לצאת שנית בהרהור עיי"ש דפח"ח. אבל ראיתי בס' ברכת ראש שהביא תי' זה. ודחה דתרי רבינא היו. אחד הקדמון. וכאן מיירי ברבינא ששאל לרבא עיי"ש. אכן לדברינו ניחא. ועי' בהרא"ש פ' אלו טריפות. ובחידושי בסוגיא דברכות שם:

ובדבר מש"כ בספרו מ"א. הנה בברכות (דף ב' ע"ב) בתוס' ד"ה משעה שהעני וכו' תימה עני גופיה מתי יתפלל וכו' ויש לומר דזמן תפלה הוי קודם לזמן סעודה דלאו דוקא משעני נכנס לאכול אלא פורתא מעיקרא קאמר שעד שיכינו לו סעודתו יקרא ויתפלל עכ"ל. והנה במהרש"א הקשה הא קושית התוס' הוא גם במתני' דקתני משעה שהכהנים וכו' והאיך יאכל אז בתרומה דאסור להתחיל בסעודה וכו' די"ל דה"ק משעה שהכהנים וכו' דהיינו שמותרין לאכול בתרומה ואין להם טומאה עוד ומיהו ודאי אסורין להתחיל בסעודה משום זמן ק"ש אבל משהעני נכנס לאכול פתו במלח וכו' משמע שאין דרכו לאכול כפירש"י משום שאין לו נר ואהא קשיא להו שפיר מתי יתפלל וכו' ודו"ק עכ"ל. ועיין בס' ברכת דוד ריש ברכות ד"ה ברש"י משעה שהכהנים שמדייק בדברי רש"י ז"ל שמתרץ קושי' המהרש"א כדבריו ודפח"ח. והנה בצל"ח שם (ד"ב ע"ב) ד"ה משעה שהעני וכו' חי' דאכילת תרומה שהיא מצוה אינה אסורה אפי' בזמן ק"ש ובמשנה בד"ה משעה שהכהנים וכו' ביאר הצל"ח יותר, וכ' כיון שאכילת תרומה מצוה היא כעבודת עבודה במקדש והרי ר' טרפון ביטל זמן בית המדרש בשביל אכילת תרומה כמבואר בפסחים (דע"ג ע"א) ולכך לא הקשו התוס' קושייתן על המשנה ואין אנו צריכין לדברי המהרש"א לקמן ע"ב בדברי התוס' וכו' עיי"ש:

ובסברא זאת מיישב הצל"ח שם הא דלכאורה יש לדקדק למה הוצרך לומר הכהנים ודי באומרו משעה שנכנסין לאכול בתרומה ופשיטא דכהנים נינהו דזר אסור בתרומה ואולם לפי מה שחידש שהכהנים מותרים באכילת תרומה אף שהגיע זמן ק"ש לפי שהוא מצוה חשובה כעבודה במקדש וא"כ לכך תני הכהנים דאל"כ הוי מוקמינן שהכהנות נכנסין לאכול בתרומתן והן ודאי מותרות שהן פטורות מק"ש כמפורש במשנה לקמן (ד"כ ע"א) קמ"ל משנתינו כהנים דאפי' כהנים זכרים מותרים וכו' עיי"ש עוד תירוץ בצל"ח. ולפי"ז מתרץ בצל"ח שם ד"ה וליתני משעת צאת הכוכבים מה דיש לדקדק לפי סברא זאת דכהנים בתרומה מותרים לאכול משום דהיא עבודה א"כ מאי מקשה הגמרא ליתני משעת צ"ה דילמא היא גופה קמ"ל משנתינו שמותרים לאכול אז ותי' דלפי דבריו דלהכי תני כהנים ולא תני סתם משעה שנכנסים לאכול בתרומה להורות שאיירי בזכרים דלא תוקמי בכהנות שפטורות מק"ש א"כ יש לפרש קושי' הגמרא כאן דאכתי ליתני סתמא משעה שנכנסין ואעפ"כ ידעינן דאיירי בזכרים דאי בנשים שפטורות מק"ש א"כ ליתני משעת צ"ה דהרי לא קמ"ל מידי עכ"ל:

וחמי זקיני במעון הברכות (דף ב' ע"ב) ד"ה משעה שב"א נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות הקשה גם לר"מ הא אסור לאכול קודם כקושי' התוס' בהא דמשהעני נכנס וכו' ובכאן אין לתרץ דזמן מה קודם דהא בע"ש הכל מוכן כמ"ש רש"י. וכ' דיותר נראה לישב עפ"י מה שתירץ הצל"ח דאכילת תרומה הוא מצוה א"כ י"ל דאכילת וסעודת שבת דג"כ מצוה לא אסרו:

אכן מה דפשיטא לי' להצל"ח כאן ראיתי שנסתפק בצל"ח ביצה (דף י"ט ע"ב) אי אכילת תרומה הוי מ"ע. והביא שם מהרמב"ם בריש ה' תרומות כשחישב כל המצות שבהלכה זו לא מצאתי כלל שימנה אכילת תרומה מצוה וכו' באופן שאני מסתפק אם שייך לומר באכילת תרומה ובאכילת קק"ל עדל"ת עיי"ש בצל"ח. ואנכי הארכתי בזה במק"א. ועיין בזה בשו"ת שאילת שלום מה"ת סי' י"ז:

והנה בצל"ח שם בתוס' ד"ה משעה שהעני כו' ועוד אני אומר דעל משנתינו ל"ק להו לפ"מ שכתב המ"א (סי' רל"ה סק"ד) בשם הטור דדוקא לקבוע סעודה אסור אבל טעימה מותר א"כ משנתינו א"ש וכהנים נכנסים לאכול אכילת עראי ואח"כ יקראו ק"ש אבל הברייתא צמצמה זמן ק"ש משעה שנכנס עד שעה שעומד לפטור מסעודתו. וסעודתו משמע קבע וכו' עיי"ש. וכן ראיתי לחו"ז במעון הברכות ריש ברכות שכ' ולענ"ד נראה ליישב עפ"י דברי המג"א דהוציא מדברי תוס' לקמן (דף ד' ע"ב) דדוקא סעודה אסור אבל טעימה שרי קודם ק"ש וכו' ועיין תוס' שבת דאי טעימה שרי מותר לאכול אפי' פירות הרבה דפירות לא הוי רק טעימה. לפ"ז י"ל דבמשנתינו י"ל במה דקתני משעה שאוכלין בתרומתן מיירי בתרומת פירות דאפי' הרבה שרי דאינו רק טעימה משא"כ בברייתא דקתני משעה שעני נכנס לאכול פתו היינו סעודה קשה שפיר והאריך שם דזה דוקא לשיטת הרמב"ם דתרומת פירות דאורייתא דאי כשיטת התוס' הא קיי"ל דתרומה דרבנן טבול יום אוכל ולא בעי הערב שמש עיין בהרמב"ם (פ"ו מהלכות תרומות) והוא משנה ערוכה בפ' בתרא דחלה דתרומות ח"ל טבול יום אוכלה ולשיטת הסוברים דתרומת פירות דרבנן נוכל לומר דבעי הערב שמש כיון דעיקרה מדאורייתא כעין סברת התוס' ביצה (דף ד' ע"ב) לענין אין מבטלין איסור לכתחילה. ועיין בתוס' פסחים (ד"ל) ועיין בשו"ת כסא דהרסנא (סי' ק"ז) לדו"ז הג' ז"ל וכן כ' בתוס' עירובין (דף ל"ב ע"א) לענין חזקה שע"ש עיי"ש:

אכן לפי"ז יקשה על קושי' הגמרא וליתני משעת צ"ה דילמא הא קמ"ל דטעימה שרי בזמן ק"ש והבן:

ולעד"נ לתרץ דדווקא בעני מקשים בתוס' שפיר אבל במתני' בכהנים לא קשה כלל. דהנה מבואר בטוש"ע (או"ח סי' רמ"ה) דשנים מותרין לקרות לאור הנר בשבת דאם אחד יבוא להטות יזכירנו חבירו ועיין באו"ח (סי' תל"ח) לענין בדיקה א"כ י"ל דדווקא בברייתא דאיתא משעה שהעני וכו' דהוא יחיד שפיר הקשו דאסור להתפלל בזמן ק"ש אבל במתני' דאיתא לשון רבים משעה שהכהנים דהול"ל משעה שהכהן כמו בברייתא משעה שהעני. ונקטו כהנים משום דרבים מותרים לאכול דכל אחד יזכיר את חבירו. וכעין סברת הצל"ח ריש ברכות בשיטת רש"י דבהקטר חלבים ואברים לא עשו חז"ל סייג משום דכהנים זריזין הם ולא חששו לעצלות וכן בפסח לא עשו סייג משום דפסח אינו נאכל אלא למנויו ובני חבורה זריזים הם ועיין בפסחים (דף פ"ה ע"א) עיי"ש. ומצאתי שכיוונתי לדברי הס' ברוך מרדכי ריש ברכות והוא האריך בסברא זאת לחלק בין יחיד לרבים ותי' בזה תמיהת הטו"ז (סי' רל"ה) שמתמה על בניו של ר"ג דעברו על דברי חכמים ואכלו בזמן ק"ש. ולהנ"ל ניחא דהמה היו רבים וברבים מותר. ובזה ניחא מה שלכאורה קשה אם נימא דברבים מותר א"כ מה מקשה הגמרא ליתני משעת צ"ה דילמא הא קמ"ל דרבים מותרים לאכול אף בזמן ק"ש. ולהנ"ל ניחא דהא זאת כבר אשמעינן מסיפא ממעשה דבניו של ר"ג שאכלו משום דהיו רבים. ובזה מיושב קושיתי (ומצאתי להגאון רע"א זי"ע בזה) הנ"ל. דדילמא קמ"ל דטעימה מותר דאי מיירי בטעימה א"כ למה נקיט כהנים לשון רבים הא גם יחיד מותר לטעום בזמן ק"ש ועיין מש"כ בזה בס' קול סופר (ברכות פ"ק אות ג') ועיין בתפארת ישראל פ"ק דברכות בחידושים. ועיין בשו"ת אלף המגן סי' י"ט:

שוב מצאתי תירוץ נפלא בס' פנים יפות פ' אמור (כ"ב ז') מזקיני הגה"ק ז"ל דבעני מיירי שהתחיל לאכול אבל בכהנים י"ל דמיירי שקודם ביאת השמש אכלו חולין ובעת שבא השמש הוא מתחיל לאכול בתרומה וכיון דהתחיל בהיתר קיי"ל דאין צריך להפסיק עיי"ש:

והארכתי בזה בדרוש שהגדתי בביהמ"ד של הגביר הנדיב ר' יצחק כהן נ"י מפה באור ליום ג' יתרו י"ג שבט תרנ"ו בעת התחלת לימוד הש"ס שיסדתי ת"ל בין בחורי חמד דפה שנתחלקו כל. המסכתות בין הבחורים כהלכה כולם הנמצאים פה שי' לגמור שני פעמים בשנה ברצות השי"ת. ועי' בס' כנסת חכמי ישראל סי' רט"ו. ובס' בית אברהם ח"ב (ד"ג ע"א). ובס' קהלת משה (דף ט'):

בברכות שם במשנה הקטר חלבים ואברים וכו' וברש"י ד"ה כדי וכו' והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל ולא נקיט להו הכא אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה והכי נמי תנן בפ"ש דמגילה (ד"כ ע"ב) כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטיר חלבים ואברים עכ"ל. והנה הרמב"ם (בפ"ד מה' מעשה הקרבנות) חולק על רש"י וסובר דגם בהקטר חלבים ואברים עשו חכמים סייג עד חצות. והנה זקיני בתוס' יו"ט הקשה על רש"י דמה ראי' ממגילה דילמא שם מיירי לענין דאורייתא כשר כל הלילה אבל באמת מדרבנן גם בהקטר חו"א הוי רק עד חצות וכיון שכבר שנאו רבי במשנתינו לא הוצרך לשנותו עיי"ש:

והנה בצל"ח כ' ליישב שיטת רש"י דכוונתו כיון דקחשיב קצירת עומר והקטר ולא קחשיב שם במגילה אכילת קדשים א"ו דלא הי' יכול לשנות אכילת קדשים לפי שאין מצותו כל הלילה ולכך לא חשיב שמה ק"ש לפי שק"ש גזרו בו חכמים עד. חצות וכו עיי"ש. גם כ' דמשטחיות לשון משנתינו נראה להכריע כדברי רש"י מדפלגינהו התנא לתרי בבי. הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה ע"ה. וכל הנאכלים וכו'. ולמה לא כללינהו יחד וכך ה"ל למתני הקטר חלבים ואיברים וכל הנאכלים ליום אחד וכו'. א"ו הורה לנו דהם חלוקים בדינם שהקטר חלבים ואיברים מצותן באמת עד שיעלה ע"ה ואפילו חכמים לא גזרו בהם אבל הנאכלים היא רק מדין תורה אבל חכמים עשו בהם סייג עד חצות וכו' עיי"ש:

ובגוף הסברא לשיטת רש"י ז"ל למה באמת לא עשו חכמים סייג בהקטר חו"א כ' הצל"ח שלשה חילוקים. א' דדווקא בק"ש דהיא מצוה חמורה שהוא עיקר קבלת עול מ"ש לכן חששו חכמים לעשות סייג. וכן אכילת קדשים שאכילת נותר הוא חיוב כרת חששו לעשות סייג אבל הקטר חו"א שאין בו כרת רק איסור לאו גרידא לא חששו לעשות בזה הרחקה וסייג וכן משמע מרש"י יבמות (דקי"ט ע"א) בד"ה מה לי וכו'. ובזה ניחא לשון רש"י כאן שכ' ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבא לאכלם לאחר ע"ה ויתחייב כרת דלכאורה הוא שפת יתר ברש"י דהרי אף שלא יאכלם מ"מ הרי עובר בלאו דלא יניח ממנו עד בוקר וגם בירושלמי הוא מטעם כרת. ולהנ"ל ניחא דמשום איסור לאו גרידא לא הי' חוששין כדרך שלא חששו בהקטר חלבים ואנכי דקדקתי כן גם בהרשב"ם פסחים (דק"כ ע"ב) ד"ה ראב"ע היא וכו' עיי"ש. ועיין שו"ת אוריין תליתאי (סי' פ"ח) ודו"ק:

טעם השני. דדווקא בק"ש חששו לעצלות משום דלכל מסור אבל ה"ח לכהנים מסור וכהנים זריזין הם ולא חששו בהם לעצלות. וגם בפסחים לא עשו הרחקה לשיטת רש"י משום דאינו נאכל אלא למנויו ובני חבורה זריזים הם והא דעשו הרחקה בנאכלים ליום אחד אף שאכילת בשר קדשי קדשים לכהנים מסור והם זריזים מ"מ כיון דיש בנאכלים ליום אחד תודה שהיא קדשים קלים ונאכל לכל אדם והוצרכו לעשות סייג שלא לאכלה רק עד חצות ממילא הוצרכו להשוות מדותם בכל הנאכלים ליום א' להיותם נאכלים רק עד חצות דלא שייך להחמיר בתודה ולהקל בק"ק. ובזה יובן דברי הירושלמי וז"ל כל הנאכלים ליום א' קדשים קלים ולכאורה אטו קדשי קדשים אינן נאכלין ליום א' אדרבה ק"ק כולם נאכלין ליום א' אבל קדשים קלים יש בהם נאכלים לשני ימים ולהנ"ל ניחא דעיקר הרחקה לא עשו אלא בשביל קדשים קלים. ועי' במלא הרועים בסוגיא דספיקא דאורייתא אות ח':

טעם השלישי לפי שהקטר חו"א אף שמדאורייתא כשרים מעם כל הלילה מ"מ עיקר מצותן אפילו מה"ת אינה בלילה רק שעת עיקר מצותן הוא ביום והרי אפי' שבת דוחין מטעם זה שחביבה מצוה בשעתה כדאיתא במנחות (דף ע"ב) אלא שאם לא הקטירם כל היום כשרים כל הלילה מן התורה וא"כ מסתמא מחבבין המצות ומקטירים אותם ביום דלא שכיח שישארו עד הלילה. והוה מילתא דלא שכיח ולא גזרו בהו חכמים למעבד להו סייג. והניחו על דין תורה שאם אירע שלא הקטירם ביום שכשרים כל הלילה עד שיעלה ע"ה ובזה יש ליישב מה שדקדקו התוס' בזבחים, (דף נ"ז ע"ב) למה לא עשו סייג להנאכלים לשני ימים למעבד להו הרחקה ולפמש"כ ניחא דבתשו' זקני החכם צבי (סי' קכ"א) מביא בשם הרמב"ן שהנאכלים לשני ימים עיקר מצותן יום אחד אלא שאם נשאר ליום שני התירה התורה להיות נאכלים גם ממחרת וא"כ הוה ג"כ מלתא דלא שכיחא ולא גזרו בהו חכמים עכ"ל הזהב:

והנה חמי זקיני במעון הברכות ד"ה ולא זו וכו' תי' בדברי הצליח אל קושית העולם בשם הגאון אבד"ק פ"ב למה לא מקשים התוס' קושיא זו במתניתין דהכא ועכ"פ במתני' דזבחים דקתני סייג ומה זה דציינו דבריהם על ס"ד דאביי שם דפריך ודילמא ר"ע וס"ל סייג בפסח מדרבנן וזו פליאה נשגבה עיי"ש שתירץ ע"ד נפלא חכו ממתקים:

וראיתי בס' זרע בירך ריש ברכות שכ' הוכחה לדעת רש"י מפ"ב דמגילה דהתוס' כ' התם במגילה דהא דתני התם כל הכשר בלילה וכו' מסתמא דומין הן זה לזה וכיון דהקטר חו"א כשרים אף בלילה אבל עיקר מצותן ביום כדאיתא בפרק אלו דברים באו וראו כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חו"א כשרים בלילה ודוחין השבת שמקטירם ביום השבת כדי לקיים המצוה בשעתה עיי"ש. וקצירת עומר אינו כשר ביום אלא בלילה דוקא כדכתבו התוס' התם במגילה ואכילת פסחים נמי אינו נאכל אלא בלילה אבל ביום לא. לפי"ז יש מקום עיון אמאי תני לה במשנה דמגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חו"א דהמה אינם דומין זל"ז. ושייר לה אכילת פסחים דדמי לה בכל צד כנ"ל, ואף דמרבינן אכילת פסחים בזה הכלל אכתי קשה דטפי הוה למיתני אכילת פסחים בפירוש דדמי לי' לקצירת העומר כנ"ל. והקטר חו"א הוה לי' לאתויי בזה הכלל וכמש"כ בעל שארית יוסף נתיב המשנה דכל ב' דברים דקתני לה במתני' בהדדי יש לנו להשוותן כל מה דאפשר. אלא ע"כ אכילת פסחים אמרו בי' חכמים עד חצות ועומר הוא כל הלילה לכך לא תני לי' פסח לגבי עומר. ואי ס"ד דאף הקטר חו"א אמרו בי' חכמים עד חצות. א"כ הדרא קושי' לדוכתי'. נמצא יש לרש"י הוכחה גדולה כנ"ל:

אכן אכתי יקשה לשיטת הרמב"ם ז"ל דגם בהקטר חו"א עשו סייג א"כ למה לא הציג רבי במשנה דמגילה אכילת פסחים דדמי יותר להא דקצירת העומר כנ"ל. אכן באמת ניחא דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דסובר דקצירת העומר כשר ביום עיי"ש:

ובמק"א הארכתי בשיטת הרמב"ם בהא דקצירת העומר ואעתיק בזה. דהנה הרמב"ם (בפ"ז מה' תמידין ומוספין ה"ט) פסק דנקצר ביום כשר ושם ה"י פסק דדוחה את השבת. ומקשים עליו דהא במנחות (דף ע"ב ע"א) מבואר דמאן דסובר קצירת עומר דוחה שבת לא ס"ל נקצר ביום כשר ועיין בס' קול סופר ברכות (פ"ק אות ד') מירושלמי פ"ב דמגילה ובקול סופר מנחות (פ"ו אות ק"ס) ועיין בברכת הזבח מנחות שם ואינו תח"י. וראיתי שמביאו בס' צאן קדשים מנחות שם ובש"ך יו"ד (סי' רס"ב):

ולעד"נ לתרץ דהנה באמת מקשה שם הגמרא לרבי דהי' תלמידו דר"ש וע"כ סובר ג"כ הא דר"ע רבו דכל מלאכה שאפשר לו לעשות מערב שבת אינו דוחה את השבת ותי' הגמרא סבר לה כאידך דר"ש דבא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חו"א כשרים כל הלילה ולא הי' ממתין להן עד שתחשך וכו' ודחה הגמרא שאני התם שהרי דחתה שחיטה את השבת וכו' עיי"ש. וא"כ י"ל דדווקא התם בשיטת הגמרא דראבר"ש על כרחך שמיע לי' הא דחביבה מצוה בשעתה מר"ש אביו ורבי' וע"כ מחלק בין הא דהקטר חו"א ובין הא דקצירת העומר דאי נימא דנקצר שלא כמצותו כשר לא הי' דחי שבת דהא בשעת קצירה אכתי לא אידחי שבת. וא"כ גם רבי דהי' תלמידו דר"ש ע"כ סובר ג"כ כן בגוף הסברא דשאני התם שהרי דחתה שחיטה את השבת ורק כיון דהוא סובר נקצר ביום כשר א"כ ע"כ סובר דלא דחיא שבת הקצירה כמבואר שם. אבל הרמב"ם ז"ל י"ל דסובר באמת הסברא דחביבה מצוה בשעתה אף במקום דלא אידחי שבת וסובר באמת דדחיא שבת אף הקצירה משום דחביבה מצוה בשעתה. דהא מבואר בש"ס יבמות (דף כ' ע"ב) בביאת כהן גדול באלמנה חד אמר פוטרת צרתה וכו' לימא תיהוי נמי תיובתא דר"ל (דאמר כל דאפשר לקיים את שניהם אין עדל"ת) אמר לך ר"ל כי אמינא אנא היכא דמקיימי מצוה אבל הכא חליצה במקום ייבום לאו מצוה הוא ועיי"ש בהראשונים שפי' דאף דבדיעבד אם חולץ מקיים המצוה מ"מ כיון דמצוה מן המובחר הוא, לייבם א"כ לא הוי כאפשר לקיים שניהם ועדל"ת. והחולק שם דאינה פוטרת צרתה הוא משום דחשיב אפשר לקיים שניהם. אף דלא יהי' מצוה מן המובחר. ומצאתי עתה בשו"ת זקיני החכ"צ (סי' קס"ו) שתי' כעין זה ומביא שם ירושלמי כהרמב"ם. והנה המעיין בהרמב"ם (פ"ו מה' יבום ה"י) מבואר דסובר כסברת האומר דפוטרת צרתה ולא הוי אפשר לקיים שניהם ורק משום טעמא אחרינא סובר שם שלא יתיבמו חייבי לאוין שמא יבוא עלי' פעם שנייה והרי ביאתה אסורה ואין שם מצוה עיי"ש. וא"כ י"ל דהגמרא במנחות קאי כמ"ד אינה פוטרת צרתה ומשום מצוה המובחר חשיב אפשר לקיים שניהם. לכך סוברים דהא דחביבה מצוה בשעתה הוא דווקא אם כבר דחתה שחיטה את השבת אבל הרמב"ם לשיטתו סובר דמשום דחביבה מצוה בשעתה דוחה שפיר אף לענין קצירה כיון דמבואר בהדי' בהא דר"י מה חריש רשות וכו' יצא קציר העומר שהיא מצוה. וכן סוברים ר"ג וב"ד כמבואר במועד קטן (דף ד' ע"א) כתירוץ רב אשי שם. והא דכשר ביום יש לו משנה מפורשת במנחות וראי' גדולה גם ממשנה דמגילה מהא דחשיב קצירת העומר והקטר חלבים ע"כ דדומין הם כדברי הס' זרע בירך הנזכר. דהא הרמב"ם לשיטתו סובר דגם בהקטר חו"א איכא סייג עד חצות. וע"כ דדומין הם בזה דגם קצירת העומר כשר ביום כנ"ל. ועיין בפלתי (ריש סי' כ"ח) בהא דפריך הגמ' ריש ביצה ליתי עשה דכיסוי וידחה ל"ת דיו"ט הא אפשר לקיים שניהם היינו לשחוט לתוך הכלי ולכסות בלילה ותי' משום דחביבה מצוה בשעתה עיי"ש. והיא כשיטת הרמב"ם ז"ל. ובאמת ראיתי בדרך זה גם בצאן קדשים שם. שכ' דע"כ יש תנאים דלא ס"ל הך סברא מגו דדחתה שחיטה את השבת דהא ר' ישמעאל ריש פירקן סובר דבשבת הי' בא מג' ובחול מה'. וקתני בברייתא דר"י ור' יוסי אמרו ד"א. דר"י נמי ס"ל גבי לבנה כיון דאפשר לא טרחינן. ומסיק ע"כ לא קאמר ר"י התם דלא ניתנה שבת לדחות אבל הכא דנתנה שבת לדחות אצל ג' סאין ומיגו דנדחה מפני ג' נדחת נמי מפני ה' סאין. ולפי"ז רבי ישמעאל דס"ל דבשבת הי' בא מג' סאין. ע"כ ס"ל דלא אמרינן מיגו דנדחה וכו' אע"ג דנעשה בב"א. מכש"כ דלא אמרינן מגו דדחתה כבר שחיטה את השבת מ"ה ידחה אח"כ ההקטרה וכו'. וא"כ לכל הני תנאים למה דחו הקטרה מחו"א. דליכא למימר כיון דכבר דחתה שחיטה את השבת הא לא ס"ל מיגו. אלא ע"כ דסבירא להו משום חביבה מצוה בשעתה אף בלא מיגו וכן סובר הרמב"ם ז"ל. וא"כ לפי"ז אין ראי' מש"כ הש"ך (יו"ד סי' רס"ב סק"ב) מהא דמנחות דאם נימא דאין צריך להטיף דם ברית במל בתוך ת' א"כ אמאי דוחה שבת. ולהנ"ל ולדברי הצאן קדשים י"ל משום דחביבה מצוה בשעתה דוחה שבת. ובמק"א הארכתי בדברי הש"ך ז"ל ובדברי היד אברהם בהגהותיו שם (בסי' רס"ב) עם דברי הטו"ז או"ח (סי' תקפ"ח) בהא דלא גזרינן במילה שמא יעבירנו. ועיין דברי שאול מגילה (דכ"ה): ויש עוד ראי' דהא הרמב"ם סובר ע"כ כהרא"ש (הובא ביו"ד סי' רס"ב) דאין צריך להטיף דם ברית במל בתוך ח' ועכ"ז דוחה שבת. וראי' מצאתי דהרמב"ם סובר כן א) מהא דהארכתי בסוגיא דטעה בדבר מצוה דסובר דגם במל של אחר השבת בשבת פטור. ב) ממש"כ בסידורו ש"ש (שורש ג') דמאן דסובר שה"ק ומילה משום רחמנות ע"כ סובר דאין צריך להטיף ד"ב. והרמב"ם סובר משום רחמנות עיין מורה נבוכים (ח"ג פ' מ"ח):

עוד נלענ"ד ליישב דלכאורה קשה למאי דמסיק שם הגמרא מקרא דוידבר משה את מועדי ה' שמעינן דהקרבת עומר דוחה שבת כיון דאי אפשר לו מאתמול אבל קצירת העומר לא מוכח ממועדי ה' דדוחה שבת כיון דאפשר לה מאתמול עיי"ש. א"כ קשה אהא דקאמר הש"ס ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחה שבת ונקצרי' מע"ש. הרי אי סובר כר' ישמעאל דאמר דקצירה דוחה שבת מדכתי' בחריש ובקציר וכו' א"כ ע"כ מוכרח לומר דהקרא אתי לאשמועינן דאפילו בקצירה שאפשר לעשות מע"ש גם כן דוחה שבת. דאי נימא דבעינן דומיא דתמיד כסברת התוס' שם שכ' ד"ה אמאי דאע"ג דלכתחילה מצותו בלילה כיון דדיעבד כשר לא הוי דומיא דתמיד דכתיב בי' במועדו לומר דדחה שבת ומסתברא דדומיא דתמיד בעינן עכ"ל. ואם נימא דדוקא באי אפשר לעשות מע"ש אז דוחה שבת. והיינו אי סובר דנקצר שלא כמצותו פסול ומש"ה פסול בנקצר מע"ש. א"כ למה לי קרא דבחריש ובקציר לר' ישמעאל דדוחה שבת הרי ידעינן מקרא דוידבר משה דדוחה שבת כיון דאי אפשר לעשות מע"ש. אלא ע"כ בא הקרא דבחריש ובקציר לומר דדוחה שבת אפילו ביכול לעשות מע"ש. ומטעם חביבה מצוה בשעתה. ואפילו לר"ע דחולק על ר"א בשבת (דף ק"ל) וסובר דכל מלאכה שאפשר לעשות מע"ש וכו'. אבל בקצירה אפילו ר"ע מודה דדוחה אפילו באפשר לעשות מע"ש מטעם דגלי לן קרא בחריש ובקציר. דאי באי אפשר לעשות מע"ש כבר ידענו מקרא דוידבר משה כנ"ל. וראיתי שכוונתי בקושי' זאת לדברי מחו' הג' נ"י בס' מאה שערים שער כ"א:

אכן י"ל דהנה בתוס' שם ד"ה בשיטת ר"ע רבו כ' ולא סבר לה כוותי' לגמרי אלא בההיא דכל מלאכה שאפשר וכו' דפליג ר"א ולא סבר לה כוותי' דשמותי הוא. אבל בההיא דמה חריש רשות סבר לה כר' ישמעאל ולא כר"ע דמוקי קרא לחריש של ערב שביעית עכ"ל. והנה באמת זה תמוה כיון דמצד רבו אתינן עלי' א"כ גם בהא דחריש וקציר הוי לי' למוקמי כר"ע. דבשלומא שאר תנאים י"ל דסוברים כר"ע רק נגד ר"א דשמותי הוא. אבל נגד ר' ישמעאל לא. אבל מצד תלמיד דסובר כרבו עיין תוס' ע"ז (דף נ"ו ע"ב) ד"ה אבל הוא מוכרח לפסוק בכל מילי כרבו לכן י"ל דבאמת דלפי המסקנא דקרא דוידבר משה וכו' אתי קרא דבחריש ובקציר כר"ע לענין ערב שביעית. וממילא אין ללמוד מקרא דוידבר משה רק לענין הקרבה דאי אפשר בע"ש. ולכך באמת ר' יוחנן דהוא מרא דשמעתתא במנחות שם סובר בש"ס מועד קטן (דף ד' ע"א) דר"ג וב"ד סוברים כר"ע בהא דחריש וקציר אף דהוא גופו סובר במנחות דמה חריש רשות כר' ישמעאל. אכן זה רק לפי, ההו"א אבל למסקנא דקרא דוידבר משה וכו' עכצ"ל דקרא דחריש וקציר הוא כר"ע דמוטב שיהי' כל מילי כרבו ר"ע. אבל הרמב"ם ז"ל סובר כרב אשי בש"ס (מועד קטן שם) דר"ג וב"ד ס"ל כר' ישמעאל לומר דקצירת עומר ד"ש וכ"כ בפי' המשניות (שביעית פ"א מ"ד) דזו משנה ראשונה. אבל משנה אחרונה כר' ישמעאל דס"ל דקאי על קצירת העומר דדחי שבת דר"ג וב"ד נמנו כר"י. א"כ כיון דקרא דוידבר משה אתי להקרבה א"כ ע"כ קרא דחריש וקציר אתי אף לאפשר מע"ש משום דחביבה מצוה בשעתה כנ"ל והבן. (ועיין בשו"ת שאגת ארי' (סי' ד') ובס' טהרת הקודש מנחות שם ובס', קרן אורה מנחות שם. ועיין בפתיחה לס' יד יוסף ורביד הזהב על ה' פסח. ובחידושים למס' מנחות (דף ב' ע"א) ובס' חמדה גנוזה לזקיני הגה"ק ובאור חדש עה"ת בהר. ועי' בשו"ת זכרון יצחק חאו"ח סי' נ"ט וסי' ס"א. ובס' כתנות אור בהר בישוב הרמב"ם הזה. כעין תירוצי בישוב הרמב"ם דשתי הלחם לעיל סי' ב':

בספרו (ד"י) במאי קמיפלגי אבע"א קרא אבע"א סברא והק' כיון דקרא היא למאי אמר דסברא היא. נ"ב ועיין בתוס' ב"ב (דמ"ח.) שהקשו וא"ת כיון דסברא וכו' אמאי איצטריך קרא יע"ש וכה"ג בש"ס כתובות (דכ"ב ע"ב) דפריך ל"ל קרא סברא הוא וכבר הקשו בתוס' שבועות (דכ"ב ע"ב) דא"כ היכי אמרינן אבע"א קרא וכו' וכיון דאיכא סברא ל"ל קרא. ותי' דיש דברים שאין הסברא פשוטה כ"כ וצריך הפסוק להשמיענו הסברא. ועי' תוס' יומא (דע"ד, ע"א) אכן בחי' הרשב"א שבועות שם הק' להיפך כיון דאיכא קרא ל"ל סברא ותי' דהו"א דמקרא אין ראי' דבנדרים הלך אחר לב"א קמ"ל סברא. וזה פלא דהא בכתובות שם קאמר הגמ' להיפך. וכ"ה בש"ס ב"ק (דמ"ו). ועי' בהלכות גדולות ה' שבועות בגירסתו בש"ס. ועי' באור זרוע הגדול בפתיחה באלפא ביתא (אות ל"ד) שכ' דנהי דדבר הנלמד מסברא ג"כ דאורייתא מ"מ מה שנלמד מקרא עדיפא מסברא. ועי' שו"ת דברי יעקב סי' ל"ח:

בספרו (די"ב) אם רואה אדם וכו' בפרושו כוון לפי' הגה"ק מקאצק זצ"ל. הובא ברמ"צ אליהו זוטא (דכ"ב) והארכתי בזה בדרושיי תלי"ש:

ידידו:

תוכן העניינים

שות תירוש ויצהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה