שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן סח
בשם ד' ובעורתו ית"ש יום ד' אח"ק כ"ב למ למ"טמונים תרס"ו פלונסק. אלף שלומים. מגבהי מרומים. לכבוד יד"נ הרב הגדול כש"ת מו"ה אברהם חיים נ"י דאנציגערקראהן בעיר ווארשא:
אחדשכ"ת באהבה, קבלתי מכתבו עם קונטריסו בענין גלות ותאורנה עיני מדבריו היקרים כולם ברורים. מזהירים ומאירים. ערבים ונחמדים. כפתור ופרח משוקדים. בהקדמות יקרות מיוסדים. הלכה ברורה. ופרפראות לחכמה. אסף מלא חפניו וקבץ לנקבצו. דעת חז"ל בנגלה ונסתר מנבכי ים התלמוד. וראשונים ואחרונים משולבות יחד דעת שפתיו ברור מללו אשרי חלקו. ואשר דרש ממני לחו"ד בהלכה זו הנה כמעט שלא הניח כ"ת דבר שלא בירר כשמלה. ואין הדבר סובל עוד אריכות יותר. וכל אשר יראה קונטריסו. הרואה יאמר ברקאי ויודה כי ד' עמו. הלכה כמותו. ומה גם כי מפורש יוצא לנו מדברי החינוך מצוה רנ"ב בדעת הרמב"ם ז"ל (ה' ע"ז פי"ב ה"ז) דאם גילח במספרים אסור. מדכתב לפיכך אם גילח זקנו במספרים פטור משמע פטור אבל אסור וכמו גבי איסורי שבת. ודלא כמ"ש מרן בכ"מ שם. ובאמת ראי' גדולה יש דכן כוונת הרמב"ם ז"ל מדנקט מקודם בהלכה ו' ומותר ללקט הפיאות במספרים וכו' וכאן נקט לשון פטור משמע דפטור אבל אסור. וכן ראיתי לרבינו מסעיד ח"י ז"ל בס' מעשה רוקח על הרמב"ם ה' ע"ז שם שכתב וז"ל במספרים פטור משמע דפטור אבל אסור קאמר. אמנם מרן ז"ל הוכיח דפטור ומותר הוא עיין עליו ומ"מ יש לגמגם דלמה לא כתב לשון מותר וכמש"כ בהלכה ח' בדין השפה לקמיה עכ"ל. א"כ כיון דחזינן דבהלכה ו' גבי פיאות הראש כ' הרמב"ם ז"ל מותר. ובהלכה ח' גבי דין השפה כתב ג"כ מותר. ורק בהלכה ז' גבי זקן כתב פטור א"כ ברור דפטור אבל אסור. והנה ראיתי בס' מנחת חינוך (מצוה רנ"ב) שכתב דמצד הסברא נראה כשיטת הכ"מ ז"ל דמה גבי פיאה דיש שיטות דחייב אפי' בלא תער כ' הרמב"ם דמותר אף לכתחלה מכש"כ גבי זקן דכ"ע מודים מותר אף לכתחלה עכ"ל. אבל לענ"ד אי משום הא לא איריא דהנה ידוע דשיטת הרמב"ם ז"ל דגם בפיאות הראש לא נאסר אלא השחתה בתער דהוא סובר הא דאיתא במכות (ד"כ ע"א) ואינו חייב עד שיטלנו בתער קאי שם לפיאות הראש דפסק כן מתוך התוספתא ועיין בטוש"ע (יור"ד סי' קפ"א) ובאורך בס' מעשה רוקח מהגה"ק מהר"א אבד"ק אמשטרדם ז"ל שהביא גם כ"ת א"כ שפיר י"ל דכונת הרמב"ם ז"ל בזקן דפטור אבל אסור ופשוט. וכן הוא לשון הפסיקתא זוטרתי פ' קדושים הא אם גילח במספרים פטור ע"ש. ויש תחת ידי פנקס קטן עם רשימות לזכרון מכתי"ק הגה"ק רשכבה"ג רבינו צבי הירש ז"ל אבדק"ק ברלין וכ' בזה"ל: עיין להרב בתשובת שמש צדקה (חלק י"ד סי' ס"א) וכבר השיב עליו הרב מהר"י אירגאס ז"ל בתשו' דברי יוסף (סי' ל"ו). ושוב ראיתי להרב מהר"ד פארדו בתשו' מכתם לדוד (סי' כ"ח) עכ"ל:
והנה בודאי, יש לנו ללמוד משבטי י"ה ויוסף צדיקא כמבואר בפ' מקץ (מ"ב ח') ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו. וברש"י שם מש"ס כתובות (דכ"ז וב"מ דל"ט) לפי שהניחם חתומי זקן וכו' ועכשיו מצאוהו בחתימת זקן עיי"ש. וכמה הרעישו ע"ז גאוני וקדושי עליון משוש דור ודור זי"ע. ומהם דודי זקני הגה"ק מופת דורו רבינו יעקב עמדן בסידור בהל' ת"ב שער הדלק וז"ל:
אבל יותר מזו עושין הזכרים הנקראים בשם יהודים המגלחים פאותיהם להתדמות לנקבות ועוקרים כעשרה לאווין מתורת משה בכל יום בגלוי פנים וכו'. ונבאר מ"ש ממספר קרוב לעשרה במנינים. ואמנם ידוע שהמקיף פאת ראשו וכו' עובר בב' לאווין. ואם גם את הזקן תספה נוספו ה' לאווין הרי ז' ולאו דלא ילבש גבר שמלת אשה שאפילו המלקט שערה לבנה מתוך שחורות עובר בזה. יש כאן ח'. ועוד בה אחת כפולה עשיריה. הוא אזהרת ובחוקותיהם לא תלכו. ולא תלכו בחקות הגוי וכו' גי' תרי"ג מצות של תורה וז' של דבריהם ר"ל שכולן תלויות בשמירת העשרה הנ"ל. ובביטול אלה כולן נמשכין אחריהם. כי העובר אפי' מצות ל"ת א' בשאט נפש הרי הוא מין וכופר בכל התורה כולה וחמור מהנכשל בערוה של כרת מחמת שיצרו תוקפו ויש לו תקנה בתשובה. מה שאין כן המרים יד אפילו באות א' מהתורה וכו' והוא אפיקורוס וכו' וכמ"ש הוי מושכי העון כעבות העגלה ע"י התשוקה נמרצת להדמות לבני נכר. הרי בלי בושה ע"ע שאין להם חלק באלקי ישראל וכו' עיי"ש ובכמה דרשות דברי שלהבת יה מקדוש ישראל בס' יערות דבש ע"ש.
והנה מה טוב ומה נעים דברי קדוש זקני הגאון רשכבה"ג בעל הפלאה ז"ל בס' פנים יפות פ' קדושים (י"ט כ"ז) וז"ל:
ודורשי רשומות אמרו שעונש הוא שמשחית הזקן שהשדים בדמות פרות מענשין אותו ואמרו ז"ל הרמז ע"ז שר"ת 'פאת 'ראשכם 'ולא 'תשחית הוא פרות. ויש לרמז בזה במ"ש דהע"ה אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. כי הזקן הוא היקר וההדר כדכתיב והדרת פני זקן (עיין ברכות די"א שבת ד' קנ"ב ובמדרש שאשתו של קרח אמרה לו כי משרע"ה שחק בהם ונטל הדרת פניהם) והמשחית אותו הוא נמשל דהיינו שמושלין עליו שדים שדומין כבהמות. אמנם עיקר השחתה הוא מפני שפיאות הזקן הם כנגד י"ג מדות והם צינוריות השפע שמשפיע רחמים וחסדים ונשיאת עון ופשע והוא קיום עולמות כדכתיב עולם חסד יבנה. והיפוכו הוא השחתת עולם. וע"ז אמרתי תוכחת מגולה על אותם אנשים אשר לא יחפצו בהשחתת הזקן לגמרי ומשחיתים מלפנים ומלאחור ומניחים באמצע עליהם נאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית וכו' ויש לפרש בזה מ"ש (ישעי' בסי' א') בנים משחיתים עזבו את ה' וכו'. עוד כתב האריז"ל שלא לגדל בלורית שערות הראש וכו' והאומרים לרע טוב ולטוב רע משחיתים הזקן ומגדלים הבלורית על אחוריהם וכו'. וע"ז נאמר נאצו קדוש ישראל נזרו אחור וכו' עי"ש באורך. ובס' שעב"ר (פ' תזריע) מביא מסה"ק בפסוק ואיש או אשה כי יהי' בו נגע בראש או בזקן דהול"ל כי יהי' בהם וכו' אלא בא הכתוב לרמז על איסור השחתת הזקן ועל צניעות האשה בשער ראשה דתלוי' בבעלה שימחה. וז"ש ואיש או אשה כי יהי' בו נגע בין אם הוא עצמו השחית את זקנו שאין נגע כמותה ובין אם אשתו גלחה שער ראשה ע"י ב' נגעים אלו בא עלי' העונש וכו' וקרינן יהי' בו הנגע דמביא קללה ודלות כמבואר (בזוה"ק נשא). ועיין בספר נפש דוד (פ' אמור) ועיין בס' לב עברי ח"ב בקונטרס מערכת ישראל בשם ספר הזכרונות. ושם במאמר ההפקירות לענין מקצץ הזקן והתדמות לעכו"ם עיי"ש. ומדברי דו"ז הגאון יעב"ץ ז"ל הנ"ל משמע דס"ל דעובר בב' לאווין. היינו דמשום חוקות העכו"ם הוא לאו מיוחד ועיין בזה בס' משנת חכמים ה' ע"ז אות נ"ד בכוונת הרמב"ם ז"ל ובס' מעשה רוקח על הרמב"ם שם:
והנה בדבר מה שמביא הגה"ק ז"ל בשו"ת ח"ס (חאו"ח סי' קנ"ט) בשם היש"ר מקאנדי' באילים שלו אודות אבי המקובלים רבינו מנחם עזרי' מפאנו בעל עשרה מאמרות ז"ל ראיתי לכ"ת בקונטריסיו שנדפס בספר תורה מציון (שנה שביעית ח' ב' וג' סי' י"ד. ושנה שמינית ח"ב סי' ה'. ובס' המאסף שי"ל בעה"ק ירושלים תוב"ב שנה שביעית סי' י"א כ' ק"ח) שמביא בזה מדברי רבינו יוסף אירגאס ז"ל בשו"ת דברי יוסף שראו במנטובה צורת הרמ"ע ז"ל והוא בזקן מלא על כל גדותיו. הנה עתה נתברר הדבר יותר. והאמת יצא ע"פ הארץ ע"י הרבני מו"ה יהודא ליב וואידיסלאווסקי מעיר לאדז שהי' לו את הספר מאמר הנפש להרמ"ע מפאנו (ד' פיעטרקוב תרס"ד) וצירף לזה קונטרס תולדות הרמ"ע. ובראש הקונטרס הציג את תפארת תמונת הרמ"ע בהעתקה ליטאגראפית בעזרת קרני אור על נחושת קלל. והדפיסה במספר רב להפיצה בכל תפוצות ישראל. והציור מהרמ"ע שלח אליו הרב ר' יוסף ירא אבד"ק פירארה אשר באיטליא מאשר בא לידו מק' מנטובה עיר מולדתו וא"כ מציאות התמונה לעינינו מקיימת את העדות משו"ת דברי יוסף. ומ"ש כ"ת שיחי' בהמאסף סי' ק"ח שם מס' וילקט יוסף עדות מהר"צ מקאמרנא שראה ג"כ תמונת הרמ"ע בבית עקד התמונות והציורים בעיר וויען והוא ג"כ בחתימת זקן מלא כהלכתה. ויפה כתב בשו"ת דברי יוסף שם דהרואה והמגיד טעה ואין למדין הלכה מפי מעשה. ובאמת כל איש רואה כמה פעמים שמספרים מעשה שהי' בעיר פלונית ובאדם פלוני והוא עד או ראה או ידע ואח"כ נתברר שלא דובים ולא יער. ולזאת אמרו ז"ל אל תדין את חברך וכו' ור"ש בן שטח אומר (באבות פ"א מ"ט) הוי מרבה לחקור את העדים וכו' וחזה זאת במעשה שקרה לו כמבואר ברש"י סנהדרין (ד' מ"ד ע"ב) מירושלמי חגיגה פ"ב ודו"ק:
ע"ד צחות יסופר דבן בוזי אחד בא פ"א ביתה הכנסת ושמע תפלת רב העיר 'ד' את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד' וינס, בחפזון גדול החוצה בגרון פתוח כקבר לבלוע את הרב על אשר העיז לאמור במקום הקודש כי ד' ישמיד כל אוהביו יחד עם שונאיו הרשעים ותם ורשע הוא מכלה, ויהי בבוקר וישכם ללכת לבית מקדש מעט זה לשמוע צקון לחש הרב והנה נעוה משמוע מפיו הקדוש 'שומר ד' את כו אוהביו ואת כל הרשעים ויפג לבו ויספוק כפיו בקול שובר ארזים 'הרשעים שמורים הם ביד ד' כמו הצדיקים שוא שקד שומר מצותיו ואך לריק כל עמלו". ולו השכים המבקר הזה ויבוא רגע אחד קודם וישמע מפי הרב את המלה "שומר" אז לא יצא לריב מהר ונאלם דומיה. או כאשר יסופר מכפרי אחד ידע ובקי באותיות הקטנות. שבא לפני הרב דמתא בצעקה גדולה 'רבי' 'רבי' כפירה ראיתי בספר פלוני שמחברו הי' צדיק מפורסם. ויחרד הרב לקראתו ויאמר. הרגע נא למה תדבר כדברים האלה על ספר מרום וקדוש. אבל 'רבי' 'רבי' הפסיקו הכפרי. כפירה בולטת. מות בסיר. דרשו נא מעל הספר עצמו. הרב בראותו כי אין להרגיעו ציוה להביא הספר ויעלעל בו הכפרי עד הגיעו לאותו מקום.
ובהורותו באצבעו ברתת ובזיע צעק. הביטו וראו בזו השיטה האחרונה. בזו השיטה יאמר בעל המחבר בשם רז"ל 'אין בן דוד בא' האין זאת כפירה. ועוד יתלה קללתו בשם רז"ל ומה יאמר עתה כבוד רבינו שאל הכפרי את הרב כמנצח. שחוק התפרץ מפי האנשים שעמדו שם ובשובה ונחת ענהו הרב 'שטיא' שפיל נא לסיפא דהאי מאמרה. הפוך נא את העלה וראה מה כתיב בתרי'. ויהי בהפכו את הדף והנה הופיעו לנגד עיניו המלות עד שתכלה פרוטה מן הכיס (סנהדרין דצ"ז) או 'עד שיכלו נשמות שבגוף' (יבמות דס"ב). פני הכפרי חפו בהודע לו עתה שבקראו בביתו בספר זה בהיות נחפז להראות למדנותו לא הרגיש שהפך שני דפים בבת אחת וממילא יצא טעותו לחשוב כי במלות 'אין בן דוד בא' כבר תם הענין. וכן הוא עפ"י רוב שדוברים עתק על צדיקים וקדושים ועוד יגידו כי בעיניהם ראו מעשה שהי'. בעת שהוא שקר מוחלט. ואויבים אפקי לקלא. או כי טעו בדמיונם ואינם יורדים לסוף דעתם של אותם גדולי ישראל, ועל כגון דא אמרו ז"ל אם ראית ת"ח שעובר עבירה וכו' אל תהרהר אחריו וכו' ומי יודע מי הביא השמועה הזאת להיש"ר מקאנדי' וגופי' דעובדא היכי הוי או דנאמר כמ"ש בשו"ת ד"י דאיש חילוני הי' הרמ"ע ז"ל או כמ"ש כ"ת שיחי' דבעת שראו אותו כן הי' חולה על איזה מכה תחת שערות הזקן. או אולי הי' גם אצל הרמ"ע ז"ל צורך שעה מפני הגזירות בימים ההם וכעין שמביא בשו"ת חתם סופר ז"ל שם דגם בימי גזירות תתנ"ו והרועים וכדומה התירו גדוליהם להמכתתים רגליהם לשנות מלבוש ולגלח זקנם שלא יכירום האויבים כי אז כבר גלחו העכו"ם זקניהם עפ"י מעשה ממלך פולין א' שהי' סריס כמבואר בספרי הימים והתירו חז"ל שהיו בימים ההם לעשות כן ולהיות גלוח הזקן ע"ש.
ומי יוכל עתה לדעת איזה שבה וגזירה רעה שהיתה אז גם על הרמ"ע ז"ל בימיו ואין דנין אפשר משאי אפשר. ואולי דעל אופן זה כיוון גם בס' ברכי יוסף חיור"ד סי' קפ"א. ובס' עבודת הקודש מורה באצבע סי' ד' אות קל"ה שכ' דלמי שהוא שרוי בערי אדום טפי עדיף לעשות בסם מלעשות במספרים עיי"ש היינו דבערי אדום היו גזירות כמו אלה שהיו שרוים בין העכו"ם והוכרחו לזה אולי בעת סכנה שלא להכירם. וכמה מאחב"י ניצלו גם בימינו אלה בעת הפרעות אם לא הכירו אותם בעוה"ר. ועיין לדו"ז הגאון הקדוש יעב"ץ בספרו עדות ביעקב (דף כ"ה ע"א) מה שמביא ממשה נורא ששמע מפה קדוש אביו הוא זקיני מאורן של ישראל החכם צבי ז"ל מה שהתירו חכמים שבדור להרב ר' משולם חתן רבינו הר"א מזרחי ז"ל מפני גזירות המלכות ע"ש ובס' שמן הטוב (דף ס' ע"ב) במעשה שהי' והרואה את הרמ"ע ז"ל עושה כן לא ידע טעמו של דבר (ועיין שבת ד' קכ"ז ע"ב) ת"ר מעשה בחסיד א' וכו' ושם מעשה בר' יהושע. ומי לנו גדול מעלי שחשב לחנה לשיכורה. ועיין ברכות (דל"א) בזה ויוסף הצדיק הביא דבתם רעה אל אביהם שראה שאוכלים אבמ"ה וכו' ובאמת קיימו השבטים כל התורה כנודע תירוצים בסה"ק שנאמרו בזה דשניהם צדקו יחדיו ואכ"מ להאריך בזה: ואגב דאסיקנא בההיא ענינא אתן לפני כ"ת שיחי' מה שאמרתי לתרץ הא דפסק הרמב"ם (ה' ע"ז פי"ב ה"ב) דעבדים חייבים בהקפת הראש כאנשים. ועיין בב"י בטויו"ד (סי' קפ"א) שכתב הטעם לדברי הרמב"ם ז"ל דאע"ג דדינם כנשים מ"מ חייבים בהקפה דנשים לא אימעטו אלא מהיקישא הואיל וליתנייהו בהשחתת זקן דהא לית להו זקן ליתנייהו נמי בהקפת הראש. הלכך עבדים כיון דאית להו זקן ליתנייהו בהאי היקשא עכ"ל. וראיתי בס' באר יעקב ביו"ד שם שכתב ותימא רבה בעיני דהא המעיין בסוגיא דקידושין (ד' ל"ה ע"ב) יראה לעינים דהוא רק ס"ד דהש"ס דהא הביא מברייתא דזקן אשה וסריס דאית להו זקן ומסקנת עיקר הלימוד הוא דילפינן פאת פאת מבני אהרן א"כ אמאי לא יהא בהאי היקשא הקפת עבדים כמו נשים וע"ש בתוס' ד"ה להשחיתה לא מצית אמרת וכו' וצע"ג ע"ש. ולעד"נ לתרץ בעזה"י דאי' בש"ס ברכות (ד' כ' ע"א) במשנה נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש וכו' וברש"י שהוא מ"ע שהז"ג וכו'. והנה בירושלמי כאן אי' ק"ש משום דכתיב בניכם ולא בנותיכם. עבד משום שיש לו אדון. ומקשים שם במפורשים דלמה לא קאמר הירושלמי טעם פיטור נשים מק"ש כטעם ש"ס בבלי דהוי מ"ע שהז"ג. גם הקשו ל"ל קרא על עבד הא הוא בכלל אשה דילפינן לה לה מאשה וכל דאשה פטורה גם עבד פטור. ולעד"נ לתרץ. דהנה בש"ס דילן מקשה הגמ' ק"ש פשיטא מ"ע שהז"ג הוא מהו דתימא הואיל ואית בה מלכות שמים קמ"ל. ופירשתי בכוונת המהו דתימא דיש סברא לומר דנשים חייבות בק"ש אף דהוי מ"ע שהז"ג כיון דאית בה מלכות שמים. וחיוב מלכות שמים הוא גם באשה דהא נשים חייבות במ"ע שלא הז"ג ומחויבות בכל מצות לת"ע אף שהז"ג ואם לא תקבל האשה על עצמה עול מ"ש מכח מה תהי' מחויבת במ"ע שלא הז"ג ובלת"ע כיון דכל חיוב המצות תלי' באם יש עומ"ש ועבודת עבד לרבו. ואם אמנם דחיוב עומ"ש בזכרים הוא גם על מ"ע שהז"ג אבל גם הנשים מ"מ מחויבות בעומ"ש על חלק המצות ששייך בהם. וכמו בזכרים גופי' יש בכהנים ולוים עומ"ש על המצות השייכים רק בהם ולכן הו"א לחייב נשים בק"ש והוצרך המשנה להשמיענו דפטורים. ובאמת דעת החינוך פ' אמור גבי מצות שביתת הרגל דגם נשים חייבות משום דאיכא בזה גם לת"ע ולכן חייבים גם במ"ע שהז"ג וכעין זה הי' הו"א בק"ש לחייבם דכולל לכל השייך גם בהם. וכעין סברת הגמ' (פסחים ד' ק"ח ומגילה ד' ד') דאף הם היו באותו הנם. ובזה פירשתי כונת הגמ' בשמעתין לענין קידוש היום בנשים. אלא אמר רבא אמר קרא זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנייהו בשמירה איתנייהו בחיוב הל"ת דשבת א"כ שפיר חייבים בזכירה היינו זוכרהו על היין דמקדשין את השבת בקידוש היום. וע"י שנתקדש היום ממילא בא החיוב הל"ת התלוי' בשבת וממילא חייבין בקידוש לענין השייך בהן. ולפ"ז יש לתרץ קושית הצל"ח שם בהא דא"ל רבינא לרבא נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן וכו' דמה שייכות זה לכאן אחר דברי רבא מקידוש היום. ולמה, הפסיק הגמ' במימרא דר"א ב"א בין הא דבהמ"ז פשיטא להא דא"ל רבינא לרבא הלא תיכף אחר שמתרץ הגמ' הא דבהמ"ז פשיטא הו"ל להביא דברי רבינא. אכן לדברינו ניחא דכיון דבהמ"ז יש סברא דנשים פטורות מדאורייתא או משום דאין להם חלק בארץ כדברי רש"י ז"ל או משום דנשים ליתנייהו בברית ותורה כדברי התוס'. וא"כ בלא הא דקידוש היום לא הי' שם הו"א לחייב נשים בברהמ"ז. רק אחר דתירץ רבא כל שישנו בשמירה וכו' א"כ יצא לנו סברא חדשה דנשים חייבות בעשה דתלי' בזה לת"ע. לכן שפיר א"ל רבינא לרבא דוקא על תירוצו נשים בבהמ"ז וכו' היינו אולי יש סברא שחייבים בבהמ"ז אף דאין להן חלק בארץ וכו' כיון דתלי' בזה ג"כ לת"ע כש"ס ברכות (דל"ה ע"א) כל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים וכו' מעל וכו' וכאילו גוזל וכו' עיי"ש ויש הו"א לחייב גם נשים כיון דגם המה נצטוו בגזל ומעילה שלא להנות מקדשי שמים כנ"ל. ולפ"ז מיושב קושית הפ"י על הא דשאל רבינא לרבא אי נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן והק' דמה ס"ד דמדרבנן דא"כ כל מ"ע נחייבינהו מדרבנן כדמקשה בסמוך ועיין בצל"ח בד"ה ובגוף הדבר. ולהנ"ל ניחא דהי' הו"א לחייב נשים בבהמ"ז כנ"ל. (ועיי' וילקט יוסף מחברת ז' סי' קמ"ט):
ולפ"ז ניחא הא דמביא קרא לפטור נשים מק"ש דבניכם ולא בנותיכם משום דאין לפוטרם משום מ"ע שהז"ג דהא יש בזה מ"ש וכמו ההו"א דש"ס דידן. וש"ס ירושלמי סובר סברא זו אליבא דאמת לחייבם מטעם זה בק"ש. וצריך קרא דבניכם וכו' לפוטרם מק"ש. וממילא מיושב גם הקושי' השני' דצריך קרא לעבד דהנה במל"מ פ' י' מהלכות מלכים הקשה למ"ש בתוס' חגיגה (ד' ב') די"מ דבירושלמי מוכח דחייב עבד במצות פו"ר. וקשה הא מה שאין אשה חייבת אין עבד חייב. ותי' דלא נאמר כלל זה אלא במ"ע שהז"ג שהנשים פטורות. להך מילי איתקש עבד לאשה. אבל במ"ע שלהז"ג כגון פו"ר דמדינא הנשים חייבות אלא שגזה"כ הוא למעט נשים אז לא ילפינן לה לה מאשה וכו' עיי"ש. ובשעה"מ (פ"א מה' מילה ה"א) ובשו"ת התשב"ץ (ח"ד סי' קס"ט). וא"כ מוכרח הירושלמי להביא קרא לפטור עבד מטעם דכתיב ד' אחד מי שיש לו אדון אחד. דאי משום לה לה מאשה זה דוקא באם נשים פטורות מטעם מ"ע שהז"ג. אבל כאן בק"ש דלשיטת הירושלמי אין הפטור מטעם א"ע שהז"ג כנ"ל ומשום דהוי עומ"ש רק מטעם דבניכם וכו' וא"כ צריך קרא מיוחד לפטור עבד. שוב ראיתי כעין דברי לחמי זקני הגה"ק ונורא רשכבה"ג מוהר"ר ישראל יונה הלוי לנדא זי"ע אבד"ק קעמפנא בס' מעוה"ב במשנה ד"ה בא"ד וששתי כעל כל הון. ומביא שם בשם בנו הצדיק ר' אברהם אהרן משה זי"ע ושם בגמ' בד"ה ק"ש פשיטא מביא בשם הפמ"ג סי' ע' שתמה על הירושלמי שמביא קרא לעבד ותיפוק לי' מלה לה מאשה. ומתרץ ע"פ מ"ש הלח"מ פ"א מהל' תפלה דיחוד עומ"ש חייב בכל רגע. וע"ש במשנה שמביא סברת הגאון מהרנ"ך והארכתי בזה בחידושי בסוגיא הנ"ל. וממילא מיושב גם כאן כיון דהפטור בנשים הוא מפאת פאת מבני אהרן אבל באמת הי' הדין לחייב גם בנשים על הקפת הראש כנ"ל, שפיר לא ילפינן לה לה מאשה לפטור עבדים כסברת המשל"מ הנ"ל והבן:
ומרוב טרדותי אשר כתרוני וסבבוני אסיים בשלום. דברי ידידו אוה"נ.
בשם ה' ובעזרתו ית"ש. יום ד' וירא י"ב מרחשון שנת עת"ר לפ"ק פלונסק. לכבוד ודנ"פ וכו' מ' אברהם חיים נ"י דאנצינערקראן בק"ק ווארשא. לשמחת לבבי האיר מול פני ספרו היקר מאמר הרביעי עם מכתבו אשר שלח לי. ומצאתיו ממצדיקי הרבים. ושכרו אתו ופעולתו לפניו. יעזרהו השי"ת כי דבריו ימצאו מסילות בלב רבים. וילמדו תועים בינה. וכבר כתב בזה זקני הגה"ק מ' פנחס הלוי איש הורוויץ זצ"ל אבד"ק פ"פדמיין בסה"ק פנים יפות פ' בחקותי (כ"ו ט"ו) ואם בחקותי תמאסו וכו' יש לפרש כיון שאמר הכתוב בחקותיהם לא תלכו להיות ישראל מובדלים מן העמים בגופם ולבושם בפאות הראש וזקן וכו' ורשעים העוברים על כל אלה ובוחרים בחוקות הגוים המאוסים בעיני הש"י מהפכים דברי אלהים חיים מאוס בטוב ובחור ברע ואומרים כשילכו בחקות הגוים הוא הודם וכו' ע"ש. ועיין מה שכ' בענין איסור הקפת פאת הראש והזקן הגאון בעל חפץ חיים שי' בס' נדחי ישראל פרק כ"ו. ושם בסוף הס' האריך בזה בקונטרס מיוחד נקרא תפארת אדם. וכ' דבפרט במדינתינו שהעולם נהגו ליזהר גם במספרים בודאי אין להתיר והוא ככל הדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור שא"א רשאי להתיר בפניהם. וביותר כהיום שנהגו הרבה מפריצי עמנו לפרוץ לאוין אלו לגמרי דהיינו בהשחתת התער מצוה רבה לכלל ישראל להתחזק בזה ושלא להקטין הזקן אפילו במספרים ולהראות לפני הכל שהמצות שצותה התורה להצטיין בהם האיש יהודי חביב אצלנו ואין אנו מתביישין בהם ח"ו כו' כו' ועל פאות הראש יש ג"כ לאו בתורה. וי"א דפאות הראש אסור מה"ת אפי' במספרים כעין תער דהיינו סמוך לבשרו. [עיין תוס' שבועות דף ב'. ועיין בס' שית יצחק מכות ד"כ] וכו'. ובעוה"ר מצוי שמעבירין את הפאות. וביותר ע"י המאשינקא שהוציא היצה"ר מחדש. עד סמוך לבשרן ממש וכו' כי באמת הזקן בזמנינו הוא כמו איזה אות הנקרא בל"א שילד שמציג כל בע"מ מבחוץ בעיירות הגדולות שזה האות מורה על תוכן האיש הדר שם אם הוא רצען או חייט וכדומה. כן הוא הזקן הוא תואר האיש הישראלי. וצותה התורה שלא להשחיתו. וכשמקיים רצון הש"י מורה על כל מה שנמצא בפנימיותו בלבו ומוחו שנאמן הוא לד' ותורתו. וכשמשליך הזקן אחר גוו אות הוא על האיש הזה שלבו פונה מדרך ה' ע"ש. וכן ראיתי בס' דברי חכמים אות קמ"א שכתב בשם הגאון האמיתי המלבי"ם זצ"ל. שהשיב לא' מן הפוקרים כי כל עת אשר השלט תולה על החנות סימן כי בעל החנות עודנו משלם לנושיו. אולם כאשר יסירו את השלט מהחנות זה סימן כי בעליו פסק לשלם לנושיו. כן הוא הדבר הזקן הוא הוא השילד היהדות ומכיון שהסיר את הזקן הוא לסימן כי כבר פשט את הרגל להיהדות ע"ש. וחזינן דגם בעת שהיו יסודי דתוה"ק בסכנה והמלכות גזרה שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם ושיבעלו נדות. הלך ר' ראובן בן איסטרובלי וסיפר קומי והלך וישב עמהם. (עיין בש"ס מעילה דף י"ז ע"א) ופירש"י שם ד"ה וסיפר קומי שגילח השער שעל מצחו והניח השער של אחריו כעין בלורית שהעכו"ם עושין כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי ע"ש. אבל לא הסיר את זקנו גם במספרים. ואפשר דמשום זה הכירו בו שהוא יהודי כמבואר שם. ולא אמרו שנודע להם שהוא יהודי. רק הכירו בו. היינו בצורת פרצוף שלו עם זקנו כצורת יהודי:
ויש להביא ראי' ברורה דגם דעת רש"י ז"ל הוא דגם במספרים אסור. דאיתא בש"ס ברכות (דף י"א ע"א) ת"ר ב"ה אומרים עומדים וקורין וכו' ומעשה בר' ישמעאל וראב"ע שהיו מסובין במקום אחד והי' ר' ישמעאל מוטה וראב"ע זקוף כיון שהגיע זמן ק"ש הטה ר"א וזקף ר"י. א"ל ראב"ע לר"י ישמעאל אחי אמשל לך משל למה הדבר דומה משל לאחד שאומרים לו זקנך מגודל אמר להם יהי' כנגד המשחיתים אף כך אתה כ"ז שאני זקוף אתה מוטה עכשיו כשאני הטיתי אתה זקפת וכו'. וכתב רש"י, ז"ל ד"ה לאחד וכו' שאומרים לו זקנך נאה ומגודל והוא אומר להם הואיל וקלסתם אותו אף הוא יהי' כנגד המשחיתים הגדול הזה יהי' נתון לתער ולמספרים שאבוא עליו ואשחיתנו. עכשיו שאני הטיתי הרי אני כמקלס את מעשיך שהיית מוטה, ואתה נזקפת. ע"ש. וכוונת ראב"ע הי' להגיד לר' ישמעאל שאחר שהוא הטה והראה בזה שבחו של ר' ישמעאל שהוא ג"כ מוטה ויעשה בזה כהלכה. לפי שיטתו של ראב"ע. והוי כמו שא' שיבח וקלס את השני שיש לו זקן מגודל ועושה כהלכה שאינו משחית זקנו. ואז השני אומר הואיל וקלסתם יהי' כנגד המשחיתים ויהי' נתון לתער ולמספרים. ועושה כנגד הדין כן עושה ר' ישמעאל כנגד ההלכה בזה שזקף. וכיון דנקט רש"י ז"ל בלשונו הזהב לתער ולמספרים. א"כ מפורש יוצא דגם למספרים הוי שלא כהלכה. מדלא כתב רש"י ז"ל יהי' נתון לתער בלבד רק מוסיף ולמספרים. והוא ראי' אלימתא לענ"ד והבן:
וראיתי להגה"ק מהרצ"א אבד"ק דינוב ז"ל בס' מגיד תעלומה ברכות שם שכתב אמשל לך משל. המשל הזה לכאורה אין לו שחר. ונ"ל לפרש דאחז"ל ויעבור ד' ע"פ ויקרא מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ ואמר למשה אם יעשו בני לפני כסדר הזה כו'. והנה ידוע דמצות פאת זקן שנצטוינו בלא תשחית הן קדושה עליונה הוא נגד י"ג מדות של רחמים בגבהי מרומים. וחלילה להשחית אפי' ע"י סם. הגם דאינו לוקה רק בתער אבל איסור גדול הוא אשר לא ישוער. והוא הנרצה ג"כ ויעבור ה' על פניו. (דייקא הדרת פנים זקן) מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ (כביכול כש"ץ דבעינן נתמלא זקנו) ואמר למשה אם יעשו בני לפני כסדר הזה ממש שיהי' להם י"ג ת"ד ולא ישחיתו שום אחד מהם אני מוחל וכו' ואותן הקלי דעת המשחיתים פאת זקנם הנה מקילין לנפשם באמרם שאין הדברים כמשמעם רק אם יעשו בני לפני כסדר הזה היינו רק בקריאה הי"ג מדות ואינם רוצים לקיים הדברים כמשמען. כ"ה הענין בכאן דלב"ש הדברים כמשמען בשכבך שכיבה ממש ולב"ה רק בזמן שכיבה. ז"ש ראב"ע המשל לא' שאומרים לו זקנך מגודל אשריך וטוב לך שאתה מקיים הדברים כמשמען. והוא משיב יהי' כנגד המשחיתים כי אין מן הצורך לקיים הדברים כמשמען והוא נכון עכ"ל. ובס' מופת הדור (דף ט"ז ע"ב) מביא מדברי הגהמי"י (פי"ב מהל' עכו"ם) שהעיד בשם רבותיו שלא עלה עליהם ברזל ומספרים כלל ע"ש:
וכבר הובא בס' עולם עשייה (דף קי"ד ע"ב) מעשה מרבינו יהודה החסיד שהי' בעירו עשיר אחד והי' מגלח זקנו במספרים והי' החכם הנז' מוחה בו ולא השגיח על דבריו אמר העשיר אסטניס אני ואיני יכול לסבול הזקן וא"ל החכם רבי יהודה החסיד הנ"ל ידוע תדע כי מרה תהי' אחריתך כי אחרי מותך יבואו מלאכי חבלה הדומים לפרות ויהי' דורסים על פאת זקנך אשר זה עונש המשחיתים את פאת זקנם צלם ישראל קדושים. ותדע שכן הוא רמוז בתורה לא תקיפו "פאת 'ראשכם 'ולא 'תשחית ר"ת פרות. וכשנפטר אותו העשיר היו יושבים אצלו כל הגדולים שבשפייאר וכו' ע"ש באורך כל המעשה מהצרות והעונשים הנוראים שעברו על הנפטר הנ"ל כדברי רבינו יהודה החסיד ז"ל. וראיתי שמביאין בשם ס' קיצור השל"ה שמביא המעשה הנ"ל בשם ס' יין המשומר בגרסא שהי' מגלח זקנו בתער. אבל בספרים הנ"ל הגרסא במספרים. וכן הוא מפורש במקורו בס' יין המשומר (דף ל"ה ע"א) להגאון מהרנ"ש ז"ל וסיים שם וז"ל הביטו וראו אחי ורעי כמה עונש גדול המגלח זקנו אפילו במספרים לא כ"ש וק"ו בתער השם יצילנו מעונשא דא עכל"ק וכן הובא מעשה זו בגרסא במספרים בס' מעשיות פליאות (ד' קראקא תרנ"ו) דף יו"ד. ובדפוס לובלין תרס"ד (דף כ"ב). ושם בס' עולם עשייה (דף ל"ב ודף מ"ו ודף נ"ד) מאריך בחומר איסור הזה וכ' דראשון היצה"ר יסיתהו להעביר מעל פניו אותות היהדות (יודען שיהלט) פאת הראש והזקן במספרים ועוד מעט יסירם ג"כ בתער ואח"כ נקל בעיניו לעבור כל עבירות שבתורה כחילול שבת וקרקפתא דלא מנח תפילין. ומשנה מאבותיו שהיו מחזיקים פיאות ראשם וזקנם לענין קדוש כמו שהיו רגילים לשבע בהם ולומר האמן לי ונשבע אנכי בזקני ופיאותי שדבר זה אמת. והוא מסיר אותם. ונעשה אריסטוקראט שהוא לדעתי ב' מלות שקריסט אקוראט, או משמעות 'אריסטו וקראט' שהיו שני חכמי יון. כי עושה א"ע הפקר נגד כל התורה כולה וכו' ע"ש. ושם (בדף קי"ד ע"א) מביא בענין זה מעשה נורא בימי האר"י הקדוש ז"ל:
ויפה דיבר בזה הגאה"ק הרבי ר' יהונתן אייבשיץ ז"ל בס' אהבת יהונתן בקונטרס אלון בכות סוף קפיטל ב' בשם מוכיח מפורסם א' שבא לעיר א' וראה האנשים שבתוכם שלא היו מגדלים זקנם רק הי' להם חתימת זקן קטן מאד כמין קמץ. והוכיחם ע"ז ואמר דעי"ז מבין כוונת הגמ' שבת (דף נ"ה ע"א) והתוית ת' תחי' ת' תמות. וקשה במה יודע להמלאך איזה ת' פירושה תחי' ואיזה תמות? וצ"ל דאותן האנשים שהי' להם חתימת זקן קטן כמין קמץ הרי להם קמץ תחת התיו ופירושה תמות. אמנם הצדיקים שהיו מגדלים את זקנם להם תי"ו תחי'. ועיין בזה בס' ילקוט הגרשוני (יחזקאל ט' ד'):
וראיתי ליד"נ הרה"ג מ' אברהם סג"ל אטינגא נ"י ר"מ בדוקלא בס' שי"ח החדש (דף מ"ו) שמביא מרב א' שהוכיח לאותן אנשים שמגלחים את זקנם ויאמר אליהם ע"ד צחות:
כתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו (ישעי' מ"ג). ידוע דכל הגוונים יכולים לשנותם לגון אחר היינו מאדום יכולין לעשות ירוק או שחור או גון אחר. אבל משחור לבן אין אדם יכול לעשות רק הבוי"ת הוא אחד ואין שני להמשיל לו בדבר זה. וזה תהלתו.
וז"ש עם זו יצרתי לי תהלתי ר"ל מה שהוא תהלתי היינו הזקן שבזה הוא תהלתי שאני עושה מזקן שחור לבן והם יספרו. מלשון תספורת. הם יגלחו אותה ע"ש. וכבר אמרתי בדרוש ע"ד צחות בהא דאנו רואין הרבה צעירי אחב"י בימינו אלה הולכים עם מקלות בידיהם. כמו זקנים הולכי שחוח בימים שעברו. ומגלחים זקנם. כי הוא מעצת היצה"ר. דבימים מקדם כאשר נתראו השערות הלבנות בזקן. וכן כאשר הרגישו החולשות מימי הזקנה והיו מוכרחים לילך בסיוע של מקלות. אז נתעוררו לעשות תשובה בזכרם אחריתם. מה עשה היצה"ר הוא מסית ומדיח לקצוץ הזקן ולא יתראו השערות הלבנות וכן גם הצעירים הולכים במקלות. וזה ענין התפלה אל תשליכנו לעת זקנה ככלות כחנו. היינו שנזכר בהזקנה רק אז ככלות כוחנו. רק שנזכר בימי הזקנה עוד בימי הכח. וע"ז רמזו בש"ס ב"ק (דף צ"ז ע"ב) מטבע של א"א זקן וזקנה מצד א' ובחור ובתולה מצד אחר היינו לזכור בהזקנה בימי הבחרות. ועיין מדרש רבה לך (פ' ל"ט) וזה ענין ש"ס ב"מ (דף פ"ז ע"א) עד אברהם לא הי' זקנה וכו' ואכ"מ להאריך:
ובס' מופת הדור (דף ט"ז ע"ב) כתב ענין נאה אשר בימי הגה"ק ש"ב בעל נודע ביהודה ז"ל הי' בפראג אחד מנטילי הכסף אשר פרץ את הגדר וגילח את זקנו והנוב"י הוכיחו לבל יזיד לעשות כן כי מלבד חטאו גם חטא הרבים ישא עליו אם יחקו גם אחרים לעשות המזמתה כמוהו אבל האיש הלזה אזניו הכביד ולא שמע לקול מורו וכה גוע בעונו. וכאשר בקשו לשאת אותו לבית מועד לכל חי. שלח הגאון נוב"י פקודה אל ראשי חבורה קדישא כי ימתינו עם ההלויה עד אשר יופיע גם הוא שמה. הח"ק חכו לקראת רבם ובעינים צופיות קוו לראות לדעת פשר הדבר על מה צוה לחכות עליו בעוד אשר בטח לא למען להספידו כוונתו רבינו הופיע בהדר גאונו וההלויה החלה. ובהגיעם עם הנפטר לרחוב הגדול צוה הגאון בעל נוב"י לעמוד עם הארון ולהורידו ושלח לקרא לספר כי יגלח את זקן המת אחרי אשר במשך ימי חליו צמחו שערות זקנו. ובין כה מת בזקן מגודל. בכדי שיבא לעולם העליון מגולח כאשר הי' בחיים חיותו. וכאשר מלא הספר אחר פקודתו שב רבינו אל ביתו ע"ש:
ובס' אהל יצחק ח"ג (דף י"א) כתב בשם הגאון ר' אליעזר פלעקלש ז"ל דהי' אומר טעם לשבח על אלה מתעי ב"י מגלחים זקנם ומגדלים בלורית ראשם.
עפ"י חז"ל דשר א' שאל לרבי מפני מה אתה מגלח ראש ולא זקן.
והשיב זה גידל בחכמה. ר"ל אחרי שכבר בא בשנים. וזה גדל בשטות בימי הילדות. אכן זקני ע"ה כז"מ שמזקינין דעתן מתטפשות נמצא שער ראשם גדל בחכמה קצת וזקנם בשטות ע"כ עושים להיפך ע"ש. ויפה כתב בס' דבש השדה אות ס"א בשם הרה"ק ציסו"ע הרבי מלובלין ז"ל שהי' נותן סימן על אותם האנשים שהולכים בשערות גדולות על ראשם ואינם מגלחים א"ע בכל עת אשר אין דבר מגונה מזה ומורה על רב אשמותיהם, והסימן ע"ז קדקד שער מתהלך באשמיו וד"ל ויסופר מגאון א' שנסע לעיר ווילנא להדפיס ספרו. ויפגע בו איש מגולח וישאלהו ויאמר:
העת לכם עתה לחבר ספרים אשר אין דורש ומבקש אותם. ויענהו הגאון ויאמר:
לדעתי נחוצים עתה בימינו הספרים רב יתר מלפנים. כי ידוע אשר החרדים נוהגים כאשר יתלש במקרה שער מפאת זקנם והניחו אותו בספר. ועתה אחרי אשר רבו השערות לאין מספר. הן דרושים לזה ספרים למכביר:
ויש ליקח מוסר מהמסופר בס' תואר פני שלמה. ובס' עמודי עולם להגר"ש אבד"ק שטרום (ד' ברלין תק"א) מהגה"ק ר' ארי' ליב דרשן דק' פוזנא שנתפס בער"ה שנת תצ"ז יחד עם השתדלן הרב הקדוש ר' יעקב ע"ה ע"ד עלילת דם ועמדו בנסיונות ומתו בקידוש השם ע"י יסורים קשים ומרים שהניחו להם כדורי ברזל מלובנים באש תחת זרועותיהם ואצילי ידיהם עד שהרגישו שנתכוצו הריאות שלהם. ומתו במיתות משונות ר"ל. ובהמשך הדברים יסופר שם כי ביום ו' לחדש חשון שלחו התליין אל הרב הדרשן ולהשתדלן להקיף פאת זקנם וכל שערות גופם באומרם פן ואולי בשערות גופם יעשו כשפים שלא ירגישו בעינוים הקשים. ואריה שאג ישאג ונתן קולו בקול מר בבכי והתחנן אל התליין לענות אותו בעינוים חצי שעה יותר מזמן הקצוב מבעל המשפט ולהניח לו הדרת זקנו שלא יהי' כנגד המשחיתים. אבל תפלתו לא עשתה פירות כמבואר שם באורך תסמר שערות הקורא. ויש עוד להאריך אך טרדותי עלו למעלה ראש. ואסיים בברכה ובשים שלום. מאת אוה"נ כה"י:
בשם ה' יום ד' בא ה' שבט תרע"ב פלונסק שוי"ר לכבוד יד"נ הרה"ג וכו' כש"ת מ' אברהם חיים נ"י דאנצינגערקראן:
מכתבו הגיעני ושמחתי בהקשיבי משלומו ושלום תורתו. וכי הוא מעלה בדפוס נוספות לספרו הבהיר "זקן אברהם". ובודאי ראוי ונכון לברר הענין עד מקום שידו מגעת. ועיין מש"כ בס' ברכת אברהם פ' וירא מהה"צ ר"א ממונקאטש ז"ל בשם צדיק א' אשר הי' רגיל להחזיק את הדיוקנא קדישא בתוך פיו. ושאלו אותו הטעם ואמר שאנו רואין שבכל פתח יש שמירה בפתח של הבית יש מזוזה בפתח של הברית יש מצות מילה ובפתח של הפה הוא הדיוקנא. ולכן ב"פ זקן גימ' שד"י. ולכן הוא כופל הדיוקנא לשנים ומניח לתוך פיו עכ"ל. ועיין בש"ס ב"מ (ד' ל"ט ע"ב) בא בחתימת זקן הלך בלא חתימת וכו'. ולכאורה היל"ל בא בזקן וכו'. אכן כמו בבהמ"ז ועל בריתך שחתמת בבשרנו וכן בברית מילה אומרים הבאים עמך בברית חותמך. היינו כי זאת החותם בין ישראל לאו"ה. ועיין בש"ס סנהדרין (דף ל"ט ע"א) א"ל קיסר לר' תנחום תא ליהוי כולן לעמא חד א"ל לחיי אנן דמהלינן לא מצינן מיהוי כוותייכו אתון מהליתו והוו כוותן א"ל מימר שפיר קאמרת וכו' כן הזקן הוא החותם להכיר יהודי והבן:
והנה בפ' ויגש (מ"ה י"ב) והנה עיניכם ראות וכו' כי פי המדבר אליכם וברש"י ועוד כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש ע"ש מבר"ר. ומקשים המפורשים אולי למד לשונו לדבר לה"ק. והמליץ שהי' בינותם יוכיח שידע לה"ק. ולעד"נ לתרץ עפימש"כ הגה"ק הר"ר יהונתן ז"ל בס' תפארת יהונתן פ' מקץ. ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו ופירש"י שיצא מאצלם בלא חתימת זקן ועכשיו בא בחתימת זקן. אבל העולם מקשים בזה קושי' עצומה הא זבולן הוה נער קטן כשיצא יוסף מבית אביו והיאך הי' מכירו ? ונראה לפרש כי הנה אמרינן בגמ' דסומא האיך מותר באשתו וכו' ואמרו שמכירה בקלא. אבל כל לשון ולשון מתחלף בטיב הדיבור ונעימת המליצה אם חזק אם רפה עד שמי שמכיר בלשון אשכנז ואינו מכיר בלשון צרפת ושומע את חבירו מדבר בלשון צרפת אינו מכירו בקלא. ולכך המה שדברו בלה"ק בהיות יוסף אצלם ועכשיו נמי היו מדברים בלה"ק הי' יוסף מכיר אותם בקלא. אף שנפתלי וזבולן נשתנו בחתימת זקן ופרצוף פנים כמש"כ הרמב"ן. אבל יוסף שדיבר בפניהם עם המליץ בל' מצרי לא היו יכולים להכיר את יוסף ע"י הקול עיי"ש. וא"כ שפיר ניחא שא' כי פי המדבר אליכם בלה"ק. כי כיון שיוסף דיבר עתה אליהם בלה"ק שוב הכירו אותו בטביעת קלא כנ"ל. ועוד האריך שם בתפא"י בענין דידוע דזקן הוא חותמו של הקב"ה והם י"ג תיקוני דדיקנא והוא אמת וכו' ע"ש. ומרוב טרדותי אקצר:
וכבר כתבתי בספרי פנות הבית סי' ק"ו ע"ד שאלתו חו"ד בענין גילוח הזקן במספרים. כבר הארכתי בזה לאיסור בתשובותיי להרה"ג מ' אברהם חיים דאנציגרקראן בווארשא. בשנת תרס"ו. והוא הדפיס את קונטריסי בספרו זקן אברהם. ובס' וילקט יוסף מחברת י"א קונ' כ' בשנת תרס"ט. ובס' זקן אברהם מ' הששי שנדפס שנת תרע"ג בווארשא. בקונ' הנז' ביררתי הענין מפוסקים ומספה"ק. ועיין במדרש רבה איכה ב' בפסוק מה אעידך וכו' בנים המצויינין במילה ובתגלחת ובציצית ע"ש במת"כ. וכן במדרש שה"ש (ד' א') מה יונה זו מצויינת כך ישראל מצויינין בתגלחת וכו'. ואפי' המגלחים במספרים כבר כ' בשו"ת אמרי אש (חיו"ד סי' נ"ה) דעובר משום ובחוקותיהם לא תלכו. ועי' שו"ת מן השמים (סי' ל"ו) המשחיתים זקנם במספרים אם אסור וכו' והשיבו לא תשחית אמרה התורה בכל דבר שיש בו השחתה ואל המשחיתים תאמר איה נור מלככם וצור מעוזכם וכו' ע"ש. ועי' בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' רמ"ג) ובס' זכרון ירושלים (דף י"א) שהאריך בזה. משום לא ילבש גבר שמלת אשה ע"ש. ועי' בפרמ"ג או"ח (סי' תקס"א) על פסוק (ירמי' מ"א) ויבואו אנשים משכם ומשילה ושומרון מגולח זקן וקרועי בגדים. היינו במספרים כי בתער לא יעבור ח"ו על הרבה לאוין (ואפשר לומר שהיו מגלחים בסם כמו שעושין היראים במקום שמגלחין) ומכאן תוכחת מגולה אדרבה השחיתו זקנם לניוול בשביל חורבן הבית לא כאותן שאומרים שהוא תואר להם ע"ש. ובס' טעמי המנהגים ח"א דע"ח. וח"ג דס"ה. ובס' שיח שרפי קודש דמ"ה בפי' דברי הטור (סי' תקפ"א) בער"ה מגלחין זקנם ע"ש דפח"ח. (עתה ראיתי בס' תולדות הפוסקים דף (ע"ו ע"ז). ועי' בשו"ת נוב"י (מה"ת או"ח סי' צ"ח) ובשו"ת ח"ס (סי' קנ"ט) חאו"ח ועי' מה שנדפס בשמי בס' מקור חיים להגה"ק מצאנז ד"ע. ועי' בס' בית יצחק (פ' פנחס) מה שמביא מס' לב עברי בשם פי' ישן נושן מרבינו משה זכות בפי' גמ' סנהדרין (דצ"ז) פני הדור כפני כלב ע"ש. ובס' מגן התלמוד (אות כ"ח) ובס' ייטב פנים לשה"ג (אות כ"ג) ובמ' זכר ליצ"מ (אות י"ב) ועוד שם. ובשו"ת מנחת אלעזר (סי' מ"ח). ועי' זוה"ק באידרא (נשא דק"ל ע"ב). ובקיצור פסקי הרא"ש פ' בתרא דר"ה מביא שערן ולא זקנן ע"ש וברד"ק (ישעי' ז') ובמגדל עוז בהרמב"ם (פי"ב מה' ע"ז). ובס' מילי דשמיא דרוש א':
והנני ידידו: