אור ברסלב

שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן לז

סימן לו

בשם ח' ב' תבא תרס"ה פלונסק לכבוד י"נ הרב הגאון הג' וכו' מ' שמעון דובער עי' אבד"ק שעדליץ:

אחדשכ"ת זה באתי לביתי ת"ל. ואמרתי אקיים את אשר אמרתי לכ"ג לשלוח לו איזה מחידושי אשר הי' מו"מ בינינו בהיותינו יחד בפעלצאוויזנא [עי' בספרי שו"ת בית יחזקאל סי' מ"ג] בסוגיא דראש השנה (דף כ"ח ע"א) בגמרא שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא וכו' אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא וכו' מהו דתימא וכו' והאי מתעסק בעלמא הוא קמ"ל. הנה לכאורה קשה דמנ"ל באמת לרבא ללמוד מהא דאבוה דשמואל דתוקע לשיר יצא הא באמת יש לחלק דהתם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל וכפירש"י דהיכי דנהנה באכילתו לאו מתעסק הוא ובאמת מצינו להרמב"ם בפ"ב מה' שופר דפסק דבשופר בעי כוונה ובפ"ו מה' חמץ ומצה פסק דבכפאוהו ואכל מצה יצא וסותר א"ע ומפרש הר"ן ז"ל בשמעתין דהרמב"ם סובר דבמצה לא בעי כוונה כיון דנהנה אבל בשופר בעי כוונה וכאשר היה הס"ד בגמרא ועבדינן צריכותא עיי"ש א"כ מנ"ל באמת לרבא לחדש בשופר מהא דאבוה דשמואל במצה:

אכן נלענ"ד עפ"י מש"כ במג"א סי' ר"ד לדעת הרא"ה ז"ל דאין מברכין כשאכל באונס משום דלא מחשב הנאה אי אפשר לומר דהטעם דכפאו ואכל מצה משום דנהנה דהרי באונס לא חשיבא הנאה עיי"ש. והנה ראיתי בס' אמרי בינה במס' ר"ה בסוגיא דידן מהגאון מהר"ם אש זי"ע שתי' בזה קושית המהרש"א על התוס' בפסחים (דף קי"ד) שהקשו דלמה רבא מדקדק מהא דאבוה דשמואל ולא מביא מהך דאכל בלא מתכוין יצא משום דשאני הא דאכל בלא מתכוין דמשום אכילה לא בעינן כוונה ותמה המהרש"א דהרי הכא מוכיח רבא ג"כ מהך דכפאו פרסיים אע"ג דמידי דאכילה הוא והניח בצ"ע:

ובאמת בתוס' בר"ה כאן תי' דהו"א דוקא בהא דאכלו בלא מתכוין משום דירקות הוי דרבנן ולכך לא בעינן כוונה אבל מצות דאורייתא בעי כוונה עיי"ש. אכן להנ"ל ניחא דמהא דכפאוהו פרסיים כיון דהוי ע"י כפי' ואונס לא חשיב הנאה ואין נ"מ בין מידי דאכילה להא דתקיעת שופר אבל בהא דאכלו בלא מתכוין דמיירי בלא כפי' שפיר כתבו בתוס' דרבא לא דקדק משם דהו"א דוקא שם דבאכילה הוי הנאה ולאו מתעסק הוא עכת"ד. וא"כ שפיר ניחא דרבא בא ללמוד מאבוה דשמואל לענין תוקע לשיר וקאמר הגמרא מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל וכפירש"י ונהנה באכילתו הלכך לאו מתעסק הוא קמ"ל היינו דרבא קמ"ל סברת הרא"ה ז"ל דגם בהא דכפאוהו לאכול מצה לא הוי נהנה וממילא גם במידי דלאו אכילה מאצ"כ ופשוט:

ויש להמתיק יותר עפ"י מש"כ בס' אמרי בינה שם בהא דכתב הר"ן בשמעתין בשם הרא"ה ז"ל מדקתני כפאו ואכל מצה ולא קתני כסבור חמץ ואכל מצה אע"כ דדוקא בכה"ג יצא שהוא יודע שאוכל מצה אבל אם אינו יודע שאוכל מצה אינו יוצא וכתב הוא לחדש דזה לא יתכן רק אם טעמא דכפאו ואכל מצה דיצא הוא משום דמצות אצ"כ אז שייך שפיר לפליגי דנהי דלא בעי כוונה לצאת אבל בעי מיהא שיודע שעושה המצוה דהיינו שיודע שהוא מצה אבל אם באמת מצות צר"כ ממילא מצד הכוונה בין שיודע שהוא מצה בין שאינו יודע לעולם לא הוי כוונה והא דיוצא רק משום שהוא נהנה ופירש"י דומי' דמתעסק בחלבים ועריות והרי התם אפילו כסבור רוק הוא ובלעו דלא מתכוין לאכילה כלל חייב כמבואר בשבת פ' כ"ג וכיון שכן מה לי יודע שהיא מצה מה לי שאינו יודע:

ולפ"ז ניחא דרבא אינו מדקדק מהא דפסחים מאכלו בלא מתכוין דלא מצי לאוכוחי מזה דהוה מצינן למימר דטעמא משום דנהנה כדברי התוס' בפסחים אבל מדשלחו לי' לאבוה דשמואל מוכיח שפיר דאס"ד טעמו משום נהנה מ"ש דנקט כפאו ואכל מצה ולא נקט רבותא טפי כסבור חמץ ואכל מצה יצא אע"כ דבאמת בכה"ג לא יצא ומוכח דאין הטעם משום נהנה וש"מ דתוקע לשיר יצא והגמרא לא קאמר רק דהו"א דטעמא דשלחו ליה לאבוה דשמואל משום דנהנה אבל באמת רבה סובר דא"א לומר כלל דטעמא משום נהנה עכת"ד. והענין הוא דיש לומר דרבה סובר, דאין הטעם משום נהנה כסברת הרא"ה דאם אוכל ע"י אונס וכפי' לא הוי הנאה כנ"ל והרא"ה אזל בזה לשיטתו שמפרש הא דאבוה דשמואל דמיירי שיודע שהוא מצה וא"כ ע"כ אין הטעם משום נהנה דהא במתעסק אף אם כסבור רוק הוא חייב כנ"ל א"ו מדשלחו לי' לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה היינו שיודע שהוא מצה א"כ ע"כ אין הטעם משום נהנה ושפיר למד מזה הרא"ה דאם אכל באונס ובכפי' באמת אין כאן הנאה כנ"ל וא"כ שפיר למד רבא לתוקע לשיר כנ"ל:

ובזה מיושב קושית הגאון פני יהושע שדקדק למה אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא ולא אמר סתם זאת אומרת מצות אצ"כ. אכן לדברינו ניחא דאי היה אומר סתם מאצ"כ הו"א דוקא מצות דאכילה כמו באכל מצה אז לא בעי כוונה וכסד"א דגמרא. לזאת בא רבא לחדש דגם בתוקע לשיר יצא ומפרש לנו בזה הא דאבוה דשמואל דאין הטעם משום דנהנה רק גם בתוקע לשיר יצא וכאשר למד כן מהא דכפאו לאכול מצה היינו שיודע שהוא מצה א"כ ע"כ אין הטעם משום נהנה וכי ע"י אונס אינו נהנה כלל כשיטת הרא"ה ז"ל כמבואר: עוד י"ל עפ"י מש"כ בס' ערוך לנר ר"ה בשמעתין לתרץ קושי' הפ"י על אבוה דשמואל דאמר כפאו לאכול מצה ולימא סתמא מצות אצ"כ ותי' דקמ"ל הך דשלחו לי' כיון דקיי"ל אונס רחמנא פטריה מעונש לאו. ולכן הו"א כמו דאין עובר על ל"ת באונס כן גם לא מקיים עשה באונס וכעין דאמר לקמן כיון דמתעסק במקום שנהנה חייב בל"ת כן הו"א דקיים ג"כ עשה הכי יש ג"כ הו"א איפכא דבמקום דלא, עובר על ל"ת לא מיקרי ג"כ עשה לזה קמ"ל כפאו ואכל מצה יצא לאשמועינן מיני' תרתי דהיינו דמצות לא צריכות כוונה ושיוצא במצוה שמקיים באונס עכ"ל. א"כ חזינן דאין לדמות עשה לל"ת דאף בל"ת באונס פטור אבל עשה באונס הוי מצוה. א"כ שפיר אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא ואין לחלק בין אכילה דלא בעי כוונה משום דגם לענין ל"ת חייב משום נהנה. דע"י האכילה לא הוי מתעסק. זה אינו דבמצות עשה הוי מצוה אף בלא כוונה ואין לדמות לל"ת.

ואין, ההנאה והאכילה גורם המצוה. דהא חזינן דאף ע"י כפי' אמר אבוה דשמואל דהוי מצוה. אף דל"ת באונס לא הוי חיוב ופשוט:

שם א"ל אביי אלא מעתה וכו'. הנה בסוכה (דף מ"ב ע"א) מקשה הגמרא לאביי הא מדאגבהיה נפיק בי' אמר אביי כשהפכו רבא אמר וכו' הב"ע כגון שהוציאו בכלי ובתוס' שם כ' מדאיצטריך לשנויי הכי משמע דס"ל דמצות אצ"כ וכו' ותימא דבסוף ראוהו ב"ד דאמר רבא מאצ"כ קא מותיב לי' אביי טובא ושמא אביי קיבלה מיניה עכ"ל. והנה האחרונים הקשו הא שם קאי אביי אליבא דר' יוסי ובפסחים (דף קי"ד) מבואר דר' יוסי סובר מצ"כ וכן מפורש בר"ה (דף כ"ט ע"א) וא"כ למה לאוקמי כשהפכו הא אי מצ"כ לא נפיק כשאגבהיה ועיין אמרי בינה שם. והנה לכאורה היה מקום לתרץ עפ"י סברתו של שו"ת כתב סופר חאו"ח סי' ק"ז אות א' שכ' ליישב קושי' כעין זאת על הרי"ף ז"ל דמביא בסוכה הסוגיא דשם הקושי' הא מדאגבהיה נפיק בי' ותירוצא דאביי ורבא. ולכאורה לפי שיטתו דפוסק מצ"כ א"צ לכל זה ומחדש שם סברא ישרה דיש לחלק בין מצוה למצוה. והוא במצוה שאין בה מעשה הניכר כי היא מעשה של מצוה שיש במעשה או בדיבור זה ג"כ של רשות. היינו שעושים לפעמים כך להנאתו או לצרכו או שעושה דבר זה לצאת ידי מצוה אחרת ואין מעשה זה מיוחד למצוה שמחויב בה עתה בכה"ג איכא פלוגתא דתנאי אי מצ"כ או לא. והיינו פלוגתא דר"י ורבנן במרור שיש אכילת מרור של רשות ולהיכר וכן במצה איכא אכילת מצה של רשות בפסח ובכל השנה וכן בתקיעת שופר יש של רשות שתוקע לשיר ולשורר או להעביר השד וכדומה ונהנה בתקיעה. וכן הישן בסוכה יש של רשות שערבה עליו סוכתו. בכל אלו אין היכר במעשה עצמו שעושה ענין של מצוה ס"ל מצ"כ דע"י מחשבתו שעושה עכשיו דבר זה ומיחדו למצוה משוי לי' מצוה אבל לקיחת ד' מינים אלו יחד וכ"ש אם אגדם ליכא כה"ג נטילה של רשות דאין בו הנאה ותועלת של רשות ליקח ד' מינים אלו יחד וליכא כמו לקיחה זו רק למצוה ומיוחד מעשה זו למצוה כ"ע מודים, דא"צ כוונה דסתמא דלקיחה זו לשמה לשם מצוה קיימא וכו' עכת"ד. וא"כ ניחא גם אליבא דר' יוסי, אכן במק"א הארכתי דלכאורה מוכח מש"ס עירובין (דף צ"ה) דלא כסברתו. גם מדברי התוס' סוכה (דף ל"ט ובדמ"ב) שם משמע דלא כוותי' ומצאתי שכבר דחה סברא זו בס' ברוך מרדכי ברכות (דף י"ג) עיי"ש:

איברא דראיתי בפ"י סוכה שם שכ' על קושי' התוס' לאביי וז"ל ואף שאיני כדאי מ"מ ללמוד אני צריך. דלענ"ד לא דמי כלל דאפילו למ"ד דמצ"כ היינו לאפוקי היכא שלא נתכוין כלל לשם מצוה אלא כמתעסק בעלמא או בתוקע לשיר וכן במצה דלא נתכוין כלל לשם מצוה אלא לאכילה בעלמא משא"כ בהאי דשמעתין נהי דלא נתכוין לצאת בו מיד אלא להוליכו לביהכנ"ס לברך עליו שם היינו לפי מה שטעה באיסור שבת שהי' סבור שמותר לצאת בו דרך ר"ה אבל מ"מ עיקר הולכת הלולב הי' לשם מצוה ואילו היה נזכר מאיסור שבת היה דעתו לצאת בו לאלתר וא"כ כשהוליכו אח"כ ד' אמות בר"ה הוי כשוגג גמור שלא בדבר מצוה כיון דכבר נפיק ביה בדיעבד כן נ"ל עכ"ל. א"כ מיושב אליבא דר' יוסי ומיושב ג"כ שיטת הרי"ף ז"ל. אכן התוס' שם שהקשו אליבא דאביי דעתם דע"כ מיירי שם דלא הי' כוונה דהא קאי אמוציא לרה"ר והתם אין שייך מתכוין לצאת כל כמה דלא בירך ועוד דאיירי בהולך אצל בקי ללמוד א"כ בודאי לא כיוון לצאת בהגבהתו. וכן מפורש בתוס' סוכה (דף ל"ט ע"א) ד"ה עובר שכ' דהא דלא משני הגמ' בסוף פרקין כגון שמתכוין שלא לצאת בו דהא מיירי באדם שאינו בקי שהולך אצל בקי ללמוד ועיי"ש בהרא"ש, א"כ עכצ"ל דאביי קיבלה מרבא אך מה נאמר לתרץ הא דר' יוסי וצ"ל דתוס' לשיטתם שכ' בר"ה (דף כ"ח ע"א) דנוכל לומר לר' יוסי מצוה משום הכירא וא"כ י"ל דר' יוסי סובר מצות אצ"כ:

ובאמת ראיתי בס' טורי אבן בר"ה (דף כ"ח) ד"ה אלמא קסבר שכ' דהא דכ' בתוס' די"ל לר' יוסי דלעולם מצוה משום הכירא וכ' הוא דבע"כ צ"ל כן מהא דסוכה (דף מ"ב) דמקשה הגמ' אליבא, דר"י הא מדאגביה נפיק בי' כנ"ל ע"כ דר' יוסי סובר מאצ"כ עיי"ש. הן אמת דחזיתי בס' ערוך לנר בר"ה שכ' על הטו"א דאכתי קשה מר"ה (דף כ"ט ע"א) דאמר ר' יוסי אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע א"כ ע"כ דסובר מצ"כ עכ"ל. אכן י"ל כמש"כ הרז"ה והר"ן ז"ל בשם י"א דהא דאמר ר"י דצריך שיתכוין שומע ומשמיע היינו כוונת משמיע להשמיע עיי"ש ועיין בתוס' ר"ה שם ד"ה אבל נתכוין ופשוט איתא בסוכה (דף מ"ב ע"א) ברש"י ד"ה הכי גרסינן הא מדאגביה נפיק ביה אמר אביי כשהפכו. הכי קשיא ליה וכו'. כ' בס' כפו"ת בשמעתין וז"ל משמע מתוך לשון רש"י דאביי גופיה הוא דקשיא ליה ה"ד לא יצא בו ומשני כשהפכו וק' דמאי קשיא לי' לאביי והלא איהו הוא דאמר ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב ומדשם חילוק זה דמשמע דהוה ידע דיש מציאות שיוציא הלולב לר"ה ולא יצא וא"כ מאי קשיא הא מדאגביה נפק ביה. ואפשר דמשום קושיא זו היה בין המפורשים מי שהיה משנה הגירסא והוה גרים אמר אביי ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב דמדאגביה נפיק ביה ומשכחת לה לא יצא כשהפכו. ונמצא דהכל הוא מימרא א' דמפרש אביי את דבריו ולא גרים לה בלשין קושי' הא מדאגביה נפיק בה ותירץ אמר אביי כשהפכו ולאפיקי גירסא זו בא רש"י יאמר ה"ג וכו' כלומר דלעולם הגירסא' היא בלשון קושי' ותירץ כדגרסינן בספרים ומ"ש תחילה אמר אביי ל"ש וכו' הא אביי הוא אביי קשישא שהי' קדמין לאביי האחרון ואביי האחרון הוא דקשי' לי' על דברי אביי קשישא הא מדאגביה נפיק ביה וכו'. אך קשה לי מי הכריחו לרש"י לפרש דאביי הוא דק"ל הא מדאגביה וכו' לימא דאביי אמר תחילה ל"ש וכו' והקשה לו א' מבני הישיבה הא מדאגביה וכו' ותירץ לו אביי כשהפכו ואפשר דרש"י נמי ה"ק דקושיא הא מדאגביה היא מא' מבני הישיבה ובא רש"י לפרש כוונת קושית המקשה דהכי קשיא ליה ה"ד לא יצא בו וכו' עכל"ק. ועיין בשו"ת זקיני החכם צבי סי' ב' בכוונת ש"ס כתובות (דף כ"ב ע"ב) ג"כ דאביי גופי' הקשה ע"ע: ולעד"נ דלכך כ' רש"י הגירסא בלשון קושי' להורות דאין זאת מדברי אביי גופיה רק דאחר הקשה על דברי אביי להורות בזה ליישב קושי' התוס' בד"ה אמר אביי שכ' מדאיצטריך לשנויי הכי משמע דס"ל דמצות אצ"כ ובר"ה (דף כ"ח ע"ב) משמע דאביי סובר דמצות צ"כ מדקא מותיב אביי טובא על דברי רבא ולרש"י ז"ל הי' דוחק לומר דאביי קיבלה מיניה כיון דאין מפורש וגם תוס' עצמם כתבו זאת בלשון שמא עיי"ש (הן אמת דראיתי בהגהות אשרי בר"ה שם שכ' דאביי ס"ל דמצות אצ"כ ובודאי מקורו מהא דתוס' סוכה כאן דשמא קיבלה מיניה דרבא. או די"ל מקורו לפי גירסת הראשונים בר"ה שם אמר רבה זאת אומרת מצות אצ"כ עיי"ש בהרא"ש והר"ן וברש"י ברכות (דף י"ג). והנה אביי דהי' תלמידו דרבה ב"נ עיין ברש"י שבועות (דף י"ז) ובתוס' בכורות (דף ל"ו ע"ב) וברש"י גיטין (דף נ"ט ע"ב) ובסוף הוריות ובש"ס ברכות (דף מ"ח ע"א) ובודאי כרבו ס"ל וכמבואר בשו"ת הרא"ש כלל פ"ב) לכן מפרש רש"י דאביי אליבא דנפשי' לא בעי לאוקמי כשהפכו רק לפי סברת המקשה הא מדאגביה נפיק ביה דמשמע דסובר מצות אצ"כ השיב לו אביי כשהפכו היינו אפילו אי כשיטתך דמצות אצ"כ יש אופן שלא יצא בו כעין שמצינו הרבה פעמים בגמ' דאחר משיב לפי שיטת חבירו המקשה ועיין בפסחים (דף ע"ב ע"א) הכי קאמר, ליה לדידי לא דמי רישא בעוקר וסיפא בטועה לדידך לא אם אמרת וכו' עיי"ש:

וכן י"ל להיפך לפי מש"כ הכפו"ת דאביי קשישא הקדמון אמר ל"ש אלא שלא יצא בו ואביי האחרון הקשה הא מדאגביה היינו לפי שיטתו דאביי הקדמון דסובר באמת מצות אצ"כ. ותירץ אביי הקדמון את דברי עצמו כשהפכו משום דהוא סובר באמת דאצ"כ. אבל אביי האחרון סובר באמת דמצ"כ כדמשמע בר"ה שם ויש לדבר בזה דתרי אביי היה ועיין בס' מע"ח מערכת א' אות כ"ו לידינ"פ ש"ב הגאבד"ק קוטב. ובס' ועד לחכמים להגאון בעל מלא הרועים ערך אביי ועיין כעין זה בכפו"ת בשמעתין בתוס' ד"ה אמר אביי שתי' הא דברכות ר"פ היה קורא דלא משני דבמצוה דאמירה בלבד לכ"ע בעי כוונה ותי' דהתרצן לפי שיטת המקשן דאינו מחלק הך חלוקה רצה להשיב לו עיי"ש והבן:

בסוכה שם רבא אמר אפילו תימא שלא הפכו וכו' כ' בס' כפות תמרים וז"ל דע דהתוס' לעיל (דף ל"ז) ד"ה דבעינא לקיחה תמה כ' שם לולב שהוציא בכלי דס"פ לא כשאוחזו בדופני הכלי וכו' עכ"ל וק"ל מנ"ל למקשה דהכא דכשתירץ רבא כגון דהוציאו בכלי דר"ל דמניח ידו תחת שוליו כדי שיקשה לו והא"ר לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה לימא דמ"ש רבא כגון שהוציאו בכלי מיירי שאוחזו בדופני הכלי ולא יצא מטעם חציצה דהכלי חוצץ בין ידו ללולב ובכן לא קשיא ממ"ש רבא לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה דההיא לא הוי אלא כשאוחז בבית יד וצ"ע עכ"ל ולעד"נ לומר דהנה לכאורה יש לדקדק בדברי רבא דאמר אפילו תימא שלא הפכו דהיא שפת יתר דלמה לרבא לדחות דברי אביי הא כן היה לו לומר רבא אמר כגון שהוציאו בכלי. אבל י"ל עפ"י מש"כ בחידושי בסוגיא דמצ"כ בר"ה בהא דכ' התוס' בשמעתין דמדאיצטריך לשנויי הכי משמע דסובר מאנ"כ דלכאורה הי"מ למימר דמיירי שמתנה בפירוש שלא לצאת ועיין בזה בתוס' סוכה (דף ל"ט ע"א) או כסברת הרשב"ם ברבינו יונה ברכות (דף י"ב) ובהר"ן ר"ה (דף כ"ח). אכן י"ל דזאת נכלל בתירוץ אביי כשהפכו ולפי"ז יש ליישב הא דמביא הריטב"א בשם מפורשים שפי' כשהפכו כגון שנטל הלולב בשמאל והקשה הלא אין זאת פוסל מדאורייתא. ולהנ"ל ניחא דדי בזה להראות ולגלות דעתו שכוונתו שלא לצאת ידי המצוה והבן:

שוב ראיתי בזה בחידושי ח"ס בשמעתין וששתי ת"ל. ולפ"ז י"ל כיון דכל כוונת אביי בתירוצו שמוקי כשהפכו דזאת מגלה דעת שכוונתו שלא לצאת. לכך שפיר מוסיף רבא על תירוצו של אביי ואמר אפילו תימא שלא הפכו.

היינו דאין צריך גילוי דעת גדול כזאת שכוונתו שלא לצאת רק די בגילוי דעת קטן היינו כגון שהוציאו בכלי וע"ז מקשה המקשן והא רבא הוא דאמר לקיחה ע"י דבר אחר שמיה לקיחה היינו כיון דהמקשן ראה דרבא מדקדק בדבריו אפילו תימא שלא הפכו א"כ בודאי כוונתו דבגילוי דעת קטן די א"כ הבין בכוונת רבא דודאי אין כוונתו כגון שהוציאו בכלי דמיירי שאוחזו בדופני הכלי ולא יצא מטעם חציצה כקושית הכפו"ת דא"כ הי' הגילוי דעת של רבא עוד יותר גדול מהא דאביי כשהפכו דמי לא יבין שאם יש חציצה בודאי כוונתו שלא לצאת. ובמה יפה כח תירוצו של רבא נגד תירוצו של אביי. ואשר ע"ז אמר רבא אפילו תימא בשלא הפכו היינו דלא בעינן כ"כ גילוי דעת. אלא ודאי דכוונת רבא שהוציאו בכלי באופן דליכא כ"כ גילוי דעת א"כ שוב קשה דאמאי לא יצא הא לקיחה ע"י דבר אחר שמיה לקיחה וא"כ לא הוי גילוי דעת כלל. ומתרץ ה"מ דרך כבוד אבל דרך בזיון לא. ועכ"ז הוי גילוי דעת קטן נגד גילוי דעת של אביי דשם בשהפכו הוא עושה חסרון בגוף לקיחת הלולב שמהפכו אבל כאן גוף הלקיחה הוי כתיקונו רק שיש בזיון בדבר ודי בזה להורות שכוונתו שלא לצאת. אבל לקיחה ע"י חציצה זאת לא הי' שום הוי אמינא להמקשה לפרש כן דברי רבא דהא באופן זה הוי שוב גילוי דעת גדול דהא איכא חסרון בגוף הלקיחה שחוצץ ולא שייך בזה לומר אפילו תימא בשלא הפכו דהכוונה הוא אפילו תימא דלא בעינן כ"כ לפרש כוונתו כנ"ל והבן כי יקר הוא ת"ל:

והנה הרמב"ם בפ"ב מה' שופר פסק דמצ"כ ובפ"ו מהלכות חמץ ומצה פסק דכפאוהו ואכל מצה יצא וכ' ה"ה בפ"ה מה' שופר לתרץ שיטת הרמב"ם ז"ל שלא יהי' התירה בפסקיו וכ' דדוקא בשופר בעינן כוונה משום דליכא מעשה דעיקר מצוה הוא השמיעה אבל במצוה דאיכא מעשה כגון אכילת מצה לא בעינן כוונה עיי"ש. והנה האחרונים הקשו מהא דפסק הרמב"ם בפ"ב מה' שגגות י"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא לולב לצאת בו פטור מפני שהוציא ברשות ולא הביא תירוצי הגמ' דמיירי בהפכו או בכלי ולדעת הה"מ אליבא דהרמב"ם קשה אמאי סתם ולא כ' דמיירי בהני גווני וכן תמה מהר"ם ב"ח בסוכה שם. דהא אליבא דשיטת הרמב"ם קשה קושית הגמ' הא מדאגביה נפיק בי' כיון דע"י מעשה לא בעינן כוונה:

ונלענ"ד לתרץ דהנה האחרונים כ' דלשיטת הסוברים מצאצ"כ יש שני טעמים. אחד דסתמא הי' לשם מצוה כמו דאמרינן ריש זבחים קדשים סתמא לשמה הן עומדים ה"נ דכוותי' אמרינן במנות. טעם שני משום דאין להכוונה שום ענין כלל להמצוה דאנן אזלינן רק בתר עשיית המצות ואין כלל בכוונה כח להפסיד המצוה או לגרעה, ואע"ג דבקדשים פסולין שלא לשמה היכא ששחט בפי' שלא לשמה התם שאני דגלי קרא וחולין מקדשים לא ילפינן. ועיין בזה בס' תבואת השדה שער המצוה שער ב' שכתב דיש נ"מ בין הני הטעמים להרבה דברים כמו לענין שיטת הרשב"ם שהובא ברבינו יונה ברכות (דף י"ב) ובהר"ן ר"ה כאן דאפילו א"א מצות אין צריכות כוונה מ"מ היכא שנתכוין שלא לנאת כ"ע ס"ל דלא מהני וזה תלי' אי נימא הטעם דמנאצ"כ משום דמסתמא קיימה לשמה א"כ היכא שנתכוין להדיא שלא לנאת בודאי ל"ש לומר סתמא לשמה דהא נתכוין שלא לנאת אמנם אי נימא כטעם השני דאין להכוונה שום ענין כלל להמצוה אם כן אפילו היכא שנתכוין שלא לצאת נמי מהני דאנן לא אזלינן כלל בתר מחשבתו רק בתר עשיית המצוה. וכן י"ל בהא דמחלק הרבינו יונה בין מצוה שתלי' במעשה דלא בעי כוונה ובין מצוה שתלי' באמירה דבעי כוונה ה"ד א"א הטעם דאצ"כ משום דסתמא הוי לשמה לפי"ז יצא לחדש דע"כ אמרינן דסתמא לשמה רק במעשה כמש"כ שם להדיא וז"ל שהמעשה היה במקום כוונה אבל במצוה שתלי' באמירה בלבד ודאי צריך כוונה. אבל אם נאמר טעם דמצאצ"כ פי' דאין להכוונה שום ענין ושייכות להמצוה פשיטא שאין חילוק בין אמירה למעשה ובכל אופן יצא אף שלא נתכוין עיי"ש נפ"מ לענין הרבה סברות. וכן י"ל גם בשיטת הרמב"ם ז"ל דהוא סובר דמצאצ"כ דסתמא לשמה קאי וזהו רק במעשה כמו באכילת מצה דזאת מורה על הכוונה דסתמא מתכוין לשם מצוה אבל בשמיעה לא אמרינן מסתמא כוונתו לשמה רק דבעינן כוונה מפורש. דאי היה דעת הרמב"ם דא"צ כוונה משום דאין להכוונה שייכות להמצוה א"כ גם בתק"ש דהוי רק ע"י שמיעה לא היה בעינן כוונה כנ"ל. א"ו דבאמת בעינן כוונה להרמב"ם רק משום דסתמא אמרינן דיש כוונה וזה רק במצוה ע"י מעשה: ויש להסביר הענין עפימש"כ בסוגיא דיאוש (דף ס"ו ע"ב) בש"ס ב"ק כי אמרינן יאוש קונה היכי שזה מתכוין וזה רוצה לקנות ובס' תרומת הכרי סי' רס"ב מחדש דבקנין שינוי אף בלא מתכוין ואינו רוצה לקנות קונה ומביא ראי' מש"ס גיטין (דף נ"ג ע"ב) בהא דגזל חמץ ועבר עליו הפסח שמקשה הגמרא למ"ד היזק שא"נ שמי' היזק ומפרש התוס' משום שינוי ולא מתרץ כי אמרינן שינוי קונה היכא שזה מתכוין ורוצה לקנות עיי"ש. והענין מה דבאמת יש נ"מ בין יאוש לשינוי משום דשינוי הוא מה שהגזלן עושה מעשה וזאת נחשב ככוונה לקנות אבל ביאוש אין הגזלן עושה שום מעשה בקנין ולכך בעינן שיתכוין לקנות וכן הוא סברת הרמב"ם ז"ל לענין כוונה במצות דהמעשה מוכיח הכוונה אבל במצות ע"י שמיעה לא אמרינן דסתמא לשמה קאי:

א"כ ממילא מיושב שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' שגגות שאינו מביא תי' הגמרא כשהפכו או בכלי דהא התוס' שם כתבו דבהא דיו"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לר"ה מיירי דע"כ לא היה כוונה והיינו משום דכל כמה דלא בירך בוודאי לא התכוין לצאת ועוד דאיירי בהולך אצל בקי ללמוד וכ"כ בתוס' והרח"ש סוכה (דף ל"ט) עיי"ש. א"כ כיון דשם ע"י שהוא הולך לרה"ר הוא מברר דעתו שאינו מתכוין עתה לשום מצוה גם הרמב"ם מודה דמצצ"כ. דהא דוקא באם נוכל לומר דסתמא לשמה קאי בזה דעת הרמב"ם ז"ל דאין צריך כוונה. והיינו באם עושה, המצוה בלא כוונה אמרינן דסתמא יש כוונה אבל לא באם אינו עושה המצוה כלל רק שהגביה ללכת לרה"ר ועי"ז מפורש יוצא דלא התכוין א"כ באמת לא יצא. ועוד הארכתי בישוב הרמב"ם ז"ל בחי' לסוגיא דשמא יעבירנו במס' סוכה בעזהשי"ת:

באופן אחר יש ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל דהנה בס' יום תרועה הקשה למה נקט פרסיים לימא שכפאוהו יהודים שהוא לא היה רוצה לאכול מצה וכפאוהו יהודים שיאכל ויוצא י"ח עיי"ש. אכן י"ל עפ"י שיטת הרבינו ירוחם הובא בב"י או"ח סי' תע"ה בהא דכפאו לאכול מצה דיצא היינו דוקא באם הוא חשב שהיא חמץ אבל אם ידע שזאת מצה ולא אכל רק ע"י כפי' לא יצא כי הוי כמו המתכוין בפירוש שלא לצאת וכהיפך כוונה עיי"ש ודלא כשיטת הרא"ה ז"ל שהובא בהר"ן בשמעתין דמיירי שידע שהיום פסח ושהוא מצה והרבינו ירוחם סובר להיפך דאדרבה דוקא באם לא ידע שזה מצה ולפי"ז שפיר נקיט שכפאוהו פרסיים והיינו דלא ידע שהיא מצה אבל באם כפאוהו יהודים לאכול מצה וידע מזה והתכוין בפירוש שלא לצאת בודאי דאינו יוצא. ולפי זה מוכרחין אנו לומר כשיטת הפ"י בשמעתין דרבא סובר דלא כהרשב"ם בהא דפתח בדחמרא. ורק אפי' אם מתכוין בפירוש שלא לצאת גם כן יוצא ומשום דמצאצ"כ דהא הוא יליף מהא דאבוה דשמואל לתוקע לשיר דיצא אף דידע שהיום ראש השנה ולא חפץ לצאת ידי תק"ש אעפי"כ יצא עיי"ש. וממילא יש לומר דמשום זה פסק הרמב"ם בשופר דבעי כוונה ובאכילת מצה לא בעי כוונה. משום דסובר כמו הרבינו ירוחם ושם מיירי דלא ידע שהוא מצה לכך יצא דלא הי' היפך כוונה. אבל אין ללמוד משם לשופר דידע שהיום ר"ה והי' בפירוש היפך כוונה לכך לא יצא. ולפי"ז גם בהא דהוציא הלולב לרה"ר דידע שזאת הוא לולב והיום סוכות ולא התכוין א"כ באמת אינו יוצא בהגבהה כנ"ל כמו בתוקע לשיר ופשוט:

כתב הר"ן בשמעתין וז"ל כ' רבינו שמואל דאע"ג דאמרינן מאצ"כ ה"מ בסתם אבל במתכוין שלא לצאת אינו יוצא דאי לא תימא הכי תקשה לך הא דאיבעיא לן בפ"ק דברכות (דף י"ב) היכא דנקיט כסא דשיכרא בידי' וקסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא ופי' רש"י אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא מאי בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה ולא איפשיטא ואמאי לא איפשיטא נפשוט דיצא דמאצ"כ אלא ש"מ דאע"ג דאצ"כ במתכוין שלא לצאת לא יצא והתם הרי הוא נתכוין שלא לצאת בשכר אלא ביין עכ"ל:

והנה בפ"י הקשה דהול"ל לאבוה דשמואל סתמא דמצאצ"כ ותי' דעיקר מילתא דאבוה דשמואל משום דס"ד דאפילו למ"ד מצאצ"כ היינו דוקא בסתמא משא"כ בהאי דכפאו ואכל מצה דגלי דעתיה דלא ניחא לי' והו"א דלא יצא וכשיטת הרשב"ם סופ"ק דברכות גבי הא דפתח בדשיכרא וכו' קמ"ל אפ"ה יצא. ולפי"ז דייק רבא שפיר זאת אומרת התוקע לשיר יצא דהיינו נמי בכי האי גוונא גופא כיון שיודע דחובת היום לתקוע בר"ה ואפ"ה אינו תוקע אלא לשיר א"כ גלי דעתיה דלא ניחא לי' לצאת בהאי תקיעה אפ"ה יצא משום דאין לחלק בכך. ולכאורה באמת יש להקשות סוגיא דהכא על פי' הרשב"ם וכו' עיי"ש. ועוד הקשה בס' ביאור מרדכי בע"פ על הרשב"ם וז"ל ובסוגיין קשה מנ"ל לרל"ק דמצ"כ דילמא לעולם אין צ"כ ואפ"ה אינו יוצא כאן בטיבול ראשון דמיירי במתכוין שלא לצאת עיי"ש והובא בס' המקנה כלל נ"ג פרט ג' לידינ"פ הגאון שי'. עוד הקשה בשו"ת כ"ס חאו"ח סי' ק"ז אות ז' לפי מש"כ בתוס' פסחים דר"ח ס"ל מצ"כ מדאמר אחר שמילא כריסו ולא אמר משום שכבר יצא ולשיטת רשב"ם ותוס' לשיטתם בסוכה כשמתכוין שלא לצאת לא יצא י"ל מש"ה נקיט ר"ח לאחר שמילא כריסו דנפ"מ אפי' במתכוין שלא לצאת עיי"ש:

אכן לתרץ הכל יש לומר עפ"י מה שהקשה על הרשב"ם בס' טורי אבן בר"ה (ד' כ"ח) מגמ' עירובין (דף צ"ה) דאיתא שם במצ"כ פליגי דת"ק סבר מאצ"כ ור"ג סובר מצ"כ ואי נימא כהרשב"ם א"כ גם לת"ק ילבוש ב' זוגי תפילין ויתכוין בהדיא שלא לצאת ולא יעבור על בל תוסיף עיי"ש. אבל ראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהד"ק ח"ב סי' א' שתי' קושי' הטו"א וז"ל ולפעד"נ דהנה הרבינו יונה תי' על הקושיא מפתח בדחמרא וסיים בדשיכרא דמצוה התלוי במעשה המעשה עומד במקום כוונה. אבל במצוה התלוי בדיבור כל שלא כיוון לא יצא ובזה מצ"כ. והרשב"ם לא ניחא לי' בזה דלמ"ד מאצ"כ אף במה שתלוי בדיבור לבד כל דמדבר בפי' אף אם לבו לא נכון עמו מ"מ הדיבור בעצמו עושה רושם ויוצא בזה. אבל בזה שעושה מעשה בזה ס"ל להרשב"ם דאף אם נתכוין שלא לצאת מ"מ המעשה בעצמותה טובה ודל מהכא הכוונה שלו והמעשה נעשה מעצמו וא"כ שם בעשה מעשה ודאי סגי בזה אף שנתכוין שלא לצאת מ"מ הענין בעצמו עושה רושם ושפיר אמרו דלת"ק סגי בזה עיי"ש. וממילא מיושב כל הקושיות הנזכרים וקושי' הפ"י מכפאו לאכול מצה כיון דהי' ע"י מעשה א"כ גם הרשב"ם מודה דאין מפסיד המצוה ע"י שהי' היפך כוונה כנ"ל ופשוט. אכן לכאורה מדברי התוס' סוכה (דף ל"ט ע"א) ד"ה עובר משמע דלא כסברת השו"מ שכ' וז"ל ואפילו נקיט להו כדרך גדילתן אפשר שיתכוין שלא לצאת בו עד אחר ברכה דאע"ג דמצאצ"כ מ"מ בע"כ לא נפיק וכו' עיי"ש אף דשם הוי ג"כ מעשה ועכ"ז לא יצא.

ואפשר דיש לחלק בזה והבן:

ולעד"נ לתרץ בהקדם מש"כ ש"ב הגאון בס' נודע בשערים מה"ת בדרוש לש"ת (דקכ"ז ע"א) לתרץ דברי הרבינו יונה בברכות (דף י"ב) גבי נקט כסא דחמרא שמחלק בין דבר התלוי במעשה דלא בעי כוונה לדבר התלוי בדיבור והקשו עליו מהא דפריך הגמ' בר"ה על רבא דסובר מאצ"כ מהא דק"ש ולא תי' דשם בדיבור גם רבא מודה דמצ"כ ותי' שם בנובש"ע וז"ל דר"י לא קאמר אלא במצוה התלוי בדיבור ואין זה גוף המצוה אבל היכי דהדיבור הוא גוף המצוה ומחשבה והרהור לאו כדיבור דמי אז א"צ כוונה. והנה בברכת הנהנין עיקר הברכה לאו מצוה הוא רק עיקר החיוב במה שרוצה אח"כ לאכול ואי לא בעי לאכול אין הברכה חיובא כלל לכך בברכת הנהנין אינו יכול להוציא אחרים לכך בעי כוונה לקשר הדיבור עם המעשה שעושה אח"כ אבל אם מכוין לדבר אחר אינו יוצא. אבל בק"ש הדיבור לחוד עיקר המעשה והדיבור הוא מעשה דהא בהרהור לחוד לא יצא וא"כ נחשב ככל מעשה המצוה אשר אין צריך כוונה עכ"ל. ועיין בטו"ז יו"ד סי' א' ס"ק י"ז ומה שכתבתי בתשובה ונדפס בס' המאסף חלק ה' סי' ד'.

וממילא יש לומר גם לסברת הרשב"ם לענין היפך כוונה דדוקא לענין ברכת הנהנין דאינו גוף המצוה ואם אינו יאכל לא יתחייב כלל בברכה לכך באם היפך הכוונה אינו יוצא. אבל היכא דחיוב המצוה הוא המעשה כמו אכילת מצה אתי מעשה ומבטל מחשבה והבן. ובגוף הקושי' על הרבינו יונה י"ל דדוקא בברכת הנהנין דאיתא בברכות הנהנה מעוה"ז בלא ברכה כאלו מעל וכגוזל מהקדש ובזה שמברך קונה הדבר ויוצא לחולין לכך בעי הדיבור כוונה כי הוא דיבור העושה קנין אבל בק"ש אף דהוא בדיבור בלבד אין צריכין כוונה והבן:

ע"ב אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמ"ל וברש"י שם. הנה בס' פני יהושע הקשה דהול"ל סתם אבל הכא מתעסק בעלמא הוא ולמה קאמר הגמ' שני עניינים משום דזכרון תרועה כתיב והאי מתעסק וכו'. אכן לעד"נ דהנה המהרש"א ז"ל הקשה על רש"י בד"ה קמ"ל דאע"ג דמתעסק הוא יצא דנראה מלשונו דמתעסק בעלמא יצא קאמר וקשה דהא בהדי' תנן לקמן בפ"ב דמתעסק לא יצא אבל הכי הול"ל קמ"ל דלשיר לאו מתעסק הוא וכ"ה בהדיא לקמן בפ"ב וכמש"כ בתוס' עכ"ל:

ולפי"ז י"ל דזאת באמת כוונת הגמ' אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא היינו דמשום זה דבתק"ש כתיב זכרון תרועה לכן חשיב גם תוקע לשיר מתעסק. ולאו דוקא מנבח נבוחי הוי מתעסק רק גם תוקע לשיר מיקרי מתעסק כיון דתוה"ק כתבה בזה שיהי' זכרון תרועה קמ"ל דלא חשיב מתעסק וכמש"כ הפ"י ועיין ביום תרועה דבאמת גם כאן כוונת הגמ' לומר דקמ"ל דלא הוי מתעסק וגם רש"י ז"ל י"ל דכיוון לזה דאע"ג דמתעסק הוא היינו נגד הענין הגדול שבתק"ש דכ' התורה זכרון תרועה חשיב מתעסק מ"מ יצא משום דבאמת רק מנבח נבוחי הוי מתעסק ומצאתי שרמז לזה בס' ערוך לנר שם ת"ל:

שם רבא אמר לצאת לא בעי כוונה וכו'. ראיתי לש"ב הגאון בנודע בשערים מה"ת (דף כ"ז ע"א) בדרוש לש"ת קושיא ג' על הא דהשיב לו רבא מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנם משמע דאף בכוונה אינו עובר כמו בכהן המברך המתכוין להוסיף ואפ"ה אי לאו אילו מתרמי לי' ציבורא אחרינא זמני' הוא לא הי' עובר ומדוע אח"כ הדר בי' רבא ומסיק דאף שלא בזמנו עובר רק דבעי כוונה כי לא ידעתי מי הכריחו לכך הלא הסוגיא עולה כהוגן בלי שום קושיא אם שלא בזמנו אינו עובר כלל עכ"ל. אכן לפי הגירסא בראשונים אמר רבה זאת אומרת ולא גרסי לעיל רבא ניחא ועיין בס' ערוך לנר שכ' מדלא קאמר הדר אמר רבא משמע דסוגיא עד השתא לא רבא אמרה ומזה ראי' דמ"ד לעיל זאת אומרת התוקע לשיר יצא דמיניה דייק דס"ל מצאצ"כ שאין זה רבא כגירסא דלפנינו אלא רבה וכן הגירסא בס' המלחמות וברא"ש ובאור זרוע עכ"ל ועיין בהר"ן וברש"י ברכות (דף י"ג ע"א):

בש"ס ברכות (דף י"ג ע"א) ש"מ מצ"כ ופירש"י ותקשה לרבא וראיתי בס' ברוך מרדכי שם שמביא מס' מגן גבורים סי' ס' שמקשים הא איכא עוד מ"ד טובא דסוברים מאצ"כ ומדוע דוקא מפרש רש"י דתקשה לרבא עיי"ש. ולעד"נ עפ"י מה שהקשו על הרבינו יונה שמחלק בין מצוה התלוי במעשה או בדיבור דא"כ מה מקשה הגמ' בר"ה לרבא הא שאני ק"ש דתלוי בדיבור. וראיתי לחמי זקיני הגה"ק בס' מעון הברכות שם שכ' וז"ל ולפי פשוטו עלה ברעיוני דתק"ש לא הוי אפי' כמצוה התלוי באמירה כיון דקיום המצוה בשמיעה ואפי' התוקע לא נגמר קיום מצותו בתקיעה רק בשמיעה ואין לדמותו למצוה דתלי' במעשה וכו'. ועיין בהה"מ שנדחק דרבא לא ס"ל חילוק זה. ולדבריו מיושב מה דפריך לרבא ממתניתין דהכא כיון דרבא בע"כ לא ס"ל חילוק זה וכו' עיי"ש. וא"כ שפיר כ' רש"י דהקושי' הוא לרבא דאף דמצינו מ"ד דסוברים מאצ"כ היינו במצות התלוי' במעשה אבל רבא דסובר התוקע לשיר יצא דהוי רק מצוה התלוי' בשמיעה ועכ"ז סובר דאצ"כ ולית לי' חילוק דהרבינו יונה א"כ קשה מק"ש ופשוט:

הנה בטורי אבן בר"ה הקשה מהא דר"ל דייק בפסחים (דף קי"ד) ממתניתין דמצ"כ ובנזיר (דף כ"ג) קאמר ר"ל במי שאכל פסח שלא לשם מצוה יצא הרי דס"ל מאצ"כ. ופשוט י"ל עפ"י מש"כ הר"ן בשיטת הרמב"ם ז"ל דמחלק בין אכילת מצה דהוי נהנה לתק"ש דאינו נהנה וכן י"ל לריש לקיש דבפסח שנהנה אצ"כ אבל באכילת מרור דאינו נהנה כמש"כ הפ"י בסוגיין א"כ צריכה כוונה והבן:

ואגב הנני להביא כאן מה שכתבתי בסוגיא דשמא יעבירנו לקמן בר"ה (דף כ"ט ע"ב) ובסוכה (דף מ"ב ע"ב) ובש"מ ת"ל. וזה החלי. הנה הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' שופר הלכה ו' כ' ולמה אין תוקעין בשבת גזרה שמא יטלנו בידו ויוליכנו ד"א ברה"ר או מוציאו מרשות לרשות וכו' והקשו המפורשים דהוא נגד הש"ס דאמר רבה טעמא דשופר ולולב משום דשמא יעבירנו ד"א ברה"ר וברש"י ובתוס' בסוכה (דף מ"ג ע"א) הקשו דלמה לא אמר רבה משום שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר. ותי' שם. ולמה נקיט הרמב"ם מטעם דיוציאנו מרה"י לרה"ר. וראיתי בס' שער יהודה בחי' סוכה שם שכ' לתרץ וז"ל עפ"י מה ששמעתי ממו"ח הגה"ק ליישב קושי' התוס' ורש"י הנ"ל וכעת מצאתי קצת מזה בס' בינה לעתים ה' יו"ט להרמב"ם פ"א הלכה ד'. דהנה המג"א סי' תקפ"ח סק"ד הקשה בשם הרמ"פ דנימא שמא יתקן כלי שיר ומתרץ דא"כ גם ביו"ט יאסר ובש"א ובטורי אבן בר"ה (דף כ"ט) מקשה לרבה דאמר בביצה (דף י"ב ע"א) דב"ש ס"ל הא דאין מוציאין לא את הלולב ולא את הקטן ביו"ט לרה"ר דס"ל לב"ש עירוב והוצאה ליו"ט כמו לשבת א"כ קשה לרבה גופא דאמר כאן הטעם שמא יעבירנו והיינו טעמא דלולב וה"ט דשופר איך תוקעין ביו"ט וכן הלולב ביו"ט ג"כ יש לגזור שמא יעבירנו ומעולם לא שמענו דיחלקו ב"ש וב"ה בתקיעה כנ"ל ולהנ"ל קשה דא"כ ביו"ט איך תקעינן. אך נראה דהמפורשים כ' דכל מלאכה שאסורה בשבת אסורה ביו"ט היינו דוקא מלאכות שהן בכלל ל"ת מלאכה משא"כ אותן מלאכות שאסורים רק מהללמ"מ אזי דוקא בשבת אסורים ולא ביו"ט דאין למידין בנין אב מהלכה א"כ לא קשה קושי' הש"א דבשבת (דף צ"ו) אמרינן דמעביר ד"א הוי רק הללמ"מ:

ולפי"ז ע"כ מה שאמר רבה לב"ש שם בביצה דס"ל עירוב והוצאה גם ליו"ט היינו דוקא הוצאה מרה"י לרה"ר דזה מבואר בפסוק אל יצא איש ממקומו משא"כ העברת ד"א ז"א רק הללמ"מ בזה מודו ב"ש דלא אסור ביו"ט. ולפי"ז מיושב היטב קושי' רש"י ותוס' דמקשו למה לא א"ר משום שמא יוציאנו ז"א דא"כ לא נתקע גם ביו"ט כקושי' הש"א הנ"ל ולכך אמר רק הטעם משום שמא יעבירנו דאינו אסור ביו"ט ע"כ:

ולפי"ז מיושב היטב דברי הרמב"ם הנ"ל דמביא הטעם משום שמא יוציאנו כנ"ל דדוקא רבה לשיטתו דאמר בביצה שם דס"ל לב"ש עירוב והוצאה ליו"ט כמו לשבת לא יכול לומר הטעם משום הוצאה מרשות לרשות דא"כ לב"ש לא יתקע לעולם וכן לולב לא יטול אכן לפי הלכתא דאנן פסקינן דלא כב"ש ואמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכש"כ למאי דמסקינן שם בגמ' ביצה כר"י דכ"ע אית להו דגם לב"ש ליתא לאיסור הוצאה ביו"ט. לכך שפיר אמרינן הטעם משום הוצאה מרשות לרשות דלא יקשה א"כ ביו"ט לא נתקע לב"ש. דב"ש לא ס"ל דאיסור הוצאה נאמר ביו"ט וגם קיי"ל מתוך ולכך הרמב"ם לפי האמת מביא הטעם משום שמא יוציאנו וכו' עיי"ש: ולפי"ז מיושב קושית הגאון ר' עקיבא איגר בשם חכם אחד הובא בס' נפש חיה ח"ד (דף מ"ח) על מה דאיתא דאין נוטלין אתרוג בשבת משום שמא יעבירנו ד"א ברה"ר והתוס' הקשו דלבן עזאי לא משכחת מעביר ד"א ברה"ר כיון דמהלך כעומד דמי ותירצו דמשכחת לה בקופץ עיין בתוס' שבת (דף ה' ע"ב) וקשה לבן עזאי אמאי לא יטלו לולב בשבת דאטו ניחוש שיקפוץ ד' אמות עיי"ש. אכן להנ"ל ניחא דלבן עזאי נוכל לומר משום שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר דדוקא רבה אליבא דב"ש לא יוכל לומר רק משום מעביר ד"א ברה"ר אבל לדידן יש לומר גם משום דיוציאנו מרה"י לרה"ר והבן: אכן ליישב פסקו של הרמב"ם ז"ל נ"ל דהנה בתוספות חדשים סוכה פ"ד מ"ג כ' וז"ל ומ"ש הר"ב שמא יטלנו וכו' ויש כאן איסור העברה ברה"ר וכו' ולי קשה דמשמע שישכח שהוא שבת וא"כ פטור כדאיתא בפ' דלעיל משנה י"ד ולמה יגזרו חכמים בשביל זה לבטל מ"ע של שופר ולולב בפרט דבר שאינו מצוי שישכח השבת. ונ"ל דה"פ דבריש הזורק איתא בגמ' דהוצאה מרה"י לרה"ר ילפינן מקרא אל יצא איש ממקומו וכן בהוריות (דף ד') חשיב להוצאה מפורש בקרא וא"כ לא יטעה שום אדם לומר שמותר אבל העברת ד"א ברה"ר איתא שם דהילכתא הוא ויש טעות בה ולומר דהרבנן גזרו כדמצינו בהרבה שבותים שהתירו במקום מצוה ובזה מי שאינו חכם יוכל לטעות בה לכך גזרו חכמים וכה"ג מצינו וכו'. ומפי אדמו"ר הגאון הגדול אב"ד ור"מ מוהר"ר שאול זצ"ל (הוא דודי זקיני הגאבד"ק אמשטרדם זי"ע) שמעתי תי' פשוט על קושי' הנ"ל דהא לעיל (דף מ"ב ע"א) אוקימנא למתניתין כשהפכו דוקא וכאן גזרינן שמא לא יהפכנו ואז מדאגבהיה נפק בי' וחייב דלא הוי טעה בדבר מצוה וכו' עיי"ש ועיין בזה בכפות תמרים סוכה (דף מ"א ע"ב). ולפי"ז מיושב קושי' רש"י ותוס' בסוכה (דף מ"ג) על רבה דאמר שמא יעבירנו ד"א ברה"ר ולא אמר משום שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר. ולהנ"ל ניחא דדוקא העברת ד"א ברה"ר דהוי רק הילכתא יש לחוש דיטעה לומר דמותר במקום מצוה. אבל הוצאה מרה"י לרה"ר דהוי מקרא אין לחוש שיטעה מי בזה דמותר ולמזיד לא חיישינן דברשיעי לא עסקינן ואי דיוציאנו מרה"י לרה"ר בשוגג שוב הוי טעה בדבר מצוה ופטור ופשוט: אמנם האחרונים הקשו דלר"ה דסובר בשבת (דף קל"ז) דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב. א"כ שוב נוכל לומר משום שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר בשוגג ואי משום דהוי טעה בדבר מצוה ז"א לפי מה שכ' הריטב"א סוכה (דף מ"ב ע"ב) והר"ן מגילה (דף ד' ע"ב) לתרץ הא דגזרינן בשופר ולולב שמא יעבירנו ולא גזרו במילה בשבת שמא יעבירנו משום דמילה הוי ודאי יום השמיני ועושה המצוה ודאי אבל בשופר דאיכא ספיקא דיומא שמא אין היום ר"ה ולא יעשה המצוה ושבת הוי בבירור וחיישינן שיבוא לידי איסור ד"א ברה"ר עיי"ש. וא"כ הוי עיקר גזרה דרבה משום דלא בקיאינן בקביעי דירחי והוי שבת ודאי ויו"ט ספק ויוכל להיות שלא יעשה המצוה וא"כ הוי טועה בדבר מצוה ולא יעשה המצוה דחייב לר"ה בשבת שם. אכן י"ל כיון דאיכא בשבת שם פלוגתא ולמאן דסובר טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה פטור א"כ אין החשש שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר דיהי' פטור כנ"ל לכך אמר רבה גזירה דהוי אליבא דכ"ע והיינו משום שמא יעבירנו ד"א ברה"ר דאז חיישינן שיעשה עפ"י טעות שיחשוב שמותר במקום מצוה כיון דהילכתא גמירי לה ואין מפורש בקרא כדברי התוספות חדשים:

אכן אכתי קשה לפי תירוצו של דו"ז הגאון מאמשטרדם הנ"ל דלא הוי טעה בדבר מצוה כיון דגזרינן דיטלנו כדרך גדילתו ולא יהפכנו דאז מדאגביה נפיק בי' ושוב אינו טועה בד"מ ואכתי איכא למימר הגזירה דיוציאנו מרה"י לרה"ר בשוגג. אכן רבה נקיט גזירה דהוא אליבא דכ"ע היינו בין למ"ד מצות צ"כ ובין למ"ד מאצ"כ. ועיין בראשונים בר"ה (דף כ"ח) דגורסים רבה בהא דתוקע לשיר יצא א"כ סובר מאצ"כ אבל לגירסת הש"ס דילן יש לומר דרבה סובר מצ"כ. או דרבה נקיט גזירה דהוא אליבא דכ"ע. והגזירה דיוציאנו מרה"י לרה"ר יהי' רק למ"ד מאצ"כ דאז שפיר מדאגביה נפיק בי' כקושי' הגמ' בסוכה (דף מ"ב ע"א) ועיי"ש בתוס' אבל למאן דסובר מצ"כ א"כ אף דלא הפכו הוי טעה בדבר מצוה דהא לא נפיק בהגבהתו דמצות צריכות כיונה והבן:

והנה הרמב"ם בפ"ב מה' שגגות מביא סוגיא דסוכה (דף מ"ב) ולא מוקי בשהפכו ועיין לעיל בסוגיא דמצ"כ שתירצתי שיטתו דסובר מאצ"כ משום דסתם הוי כמתכוין אבל שם בודאי לא התכוין כמבואר שם בתוס' משום דלא בירך וגם דהלך לרה"ר לבקי אז הרמב"ם סובר דלא נפיק בהגבהה ועיין תי' לשיטת הרמב"ם בס' נפש חיה ח"ד (דף מ"ח) דפח"ח. ובפ"ח מה' שגגות ה"ח סובר הרמב"ם כר"ה בשבת (דף קל"ז) דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב א"כ לשיטתו שפיר נקיט הגזירה משום שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר דהא שייך הגזירה אף בשוגג ולא הוי טעה בדבר מצוה דהא הוי ספק דלא בקיאינן בקביעי דירחא ולא עשה מצוה:

ולפי"ז מיושב שיטת הרמב"ם דבפ"ז מה' לולב מביא רק הגזירה דשמא יעבירנו ד"א ברה"ר ולא מביא הגזירה דיוציאנו מרה"י לרה"ר ובשופר מביא גם משום שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר כנ"ל דהא דוקא בשופר כ' הרמב"ם משום שמא יוציאנו בשוגג ולא הוי טעה בדבר מצוה כנ"ל דיש ספק אי עשה מצוה והרמב"ם סובר כר"ה בשבת (דף קל"ז) דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב אבל בלולב דכ' התוס' בסוכה (דף מ"ג ע"א) ובר"ה (דף כ"ט ע"ב) דלולב הוי ידוע קביעת החודש אף בגבולין א"כ הוי טעה בד"מ ועשה מצוה ופטור וא"כ אין חשש גזירה בשוגג דהא יהי' טעה בד"מ ויפטור ולכך נקיט רק הגזירה משום ד"א ברה"ר דאז יש חשש שיחשוב דמותר במקום מצוה ויעשה במזיד אבל ברה"י לרה"ר אין חשש שיעשה במזיד משום דמפורש בקרא כנ"ל. ואם נימא דאכתי יקשה לתירוצו של דו"ז הגאון מאמשטרדם דלא הוי טעה בדבר מצוה דהא אם יטול ולא יהפכנו אז מדאגביה נפיק בי' ושוב נוכל לומר הגזירה משום שוגג מרה"י לרה"ר דלא הוי טעה בדבר מצוה זה אינו דלשיטת הרמב"ם ז"ל דאינו מוקי בשהפכו כנ"ל ואף שלא יהפכנו לא נפיק בי' שוב הוי טעה בד"מ גמור ולכך לא נוכל לומר בלולב הגזירה מרה"י לרה"ר ובשוגג אבל בשופר דהוי טעה בד"מ ולא עשה מצוה משום דאכתי לא ידעו קביעת החודש. והרמב"ם דפוסק בפ"ח מה' שגגות דחייב א"כ יוכל להביא הגזירה מרה"י לרה"ר כנ"ל:

וגם לפי מה שראיתי לידי"נ הגאון ז"ל בס' נפש חיה ח"ד (דף מ"ח) שמתרץ הא דלא כ' הרמב"ם בשהפכו משום דממילא פטור דלא הוי עקירה דהא בשעת הגבהה הי' טעה בדבר מצוה ובגמ' שם בסוכה קאי אליבא דר' יוסי דסובר כבן עזאי דמהלך כעומד דמי עיי"ש. א"כ ג"כ ניחא דלא הביא בלולב משום שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר בשוגג דהא יפטור דלא הוי עקירה אבל בשופר דשמא לא עשה המצוה שפיר חייב ועיין בשו"ת נפש חיה חאו"ח סי' ז' ח' בזה והבן:

עוד נ"ל בישוב שיטת הרמב"ם ז"ל מה שכ' בפ"ב ה"ו מה' שופר החשש מד"א ברה"ר ושמא יוציאנו מרה"י לרה"ר ובפ"ז מה' לולב כ' רק משום שמא יעבירנו ד"א ברה"ר לבד. בהקדם מש"כ בס' נפש חיה ח"ד (דף מ"ח) ליישב שיטת הרמב"ם בפ"ג מה' שגגות בדין דטעה בדבר מצוה במעביר לולב בשבת ד"א ברה"ר ולא הביא דמיירי כשהפכו כדמוקי הגמ' בסוכה (דף מ"ב ע"א) ותי' עפ"י קושיתו וכן הביא הגאון רע"א בשם חכם א' בהא דמקשה הגמ' והא מדאגבהי' נפיק בו ולא הוי אח"כ טעה בדבר מצוה והא בכל הוצאות שבת אינו חייב רק בעקירה והנחה והכא בשעת עקירה הוי טעה בדבר מצוה ואינו חייב וכן הקשה בשו"ת ר' משולם איגרא חאו"ח סי' נ"ד. ובס' ר' משולם איגרא בחידושיו לסוכה (דף מ"ב) ובשו"ת נטע שעשועים סי' ח' והובא בזה בס' עט סופר ח"א כלל ז' בסוגיא דטעה בד"מ פרט א'. ועיין בשו"ת שואל ומשיב מהד"ג ח"ב סי' נ"ה ובס' תבואת השדה שער ט' אות י"ד. ותי' דקושי' הגמ' קאי לר' יוסי ובירושלמי בריש שבת מבואר דר' יוסי סובר כבן עזאי דמהלך כעומד דמי וא"כ הוי בכל עת עקירה חדשה דמהלך כעומד דמי ועקירת גופו חשיב עקירה כמבואר בתוס' שבת (דף ה' ע"ב):

אכן הרמב"ם דל"ל כבן עזאי אינו צריך לאוקמי כשהפכו ואח"כ מביא ליישב הא דכ' רש"י על רבה דלא מוקי משום שמא יוציאנו דהוי כמפנה חפצים מזויות לזויות ונמלך עליהן להוציאן והקשו בתוס' דא"כ אף משום מעביר ד"א ברה"ר לא יתחייב ותירץ הכפות תמרים דהך דינא דר' יוחנן דמעביר חפצים מזויות לזויות וכו' הוא רק לענין מרה"י לרה"ר שנלמד ממשכן והיתה עקירה ע"מ להוציאן אבל מעביר ד"א ברה"ר דהוי הללמ"מ חייב אף שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך וכו' והנה גוף דברי רש"י וכו': אך הנה לכאורה קשה מאי גזירה שייך הא אף אם יעבור ד"א ברה"ר יהי' טעה בדבר מצוה וכו' אך באמת הגמ' מוקי כשהפכו וכו' ושפיר איכא חשש שיעבירנו שיטול כדרכו (וכמו שתי' דו"ז הגאבד"ק אמשטרדם בתוס' חדשים סוכה פ"ד הבאתיו למעלה בסוגיא זו). אך אכתי קשה דלא יתחייב דהא חסר עקירה אך הגמ' מקשה לר' יוסי דסובר כבן עזאי כנ"ל אבל לרבנן אכתי קשה דמאי חשש שמא יעבירנו איכא וכו'. אך לשיטת הכפו"ת ניחא דהא דינא דו דמעביר חפצים מזל"ז פטור וכו' הוא רק מרה"י לרה"ר אבל בד"א ברה"ר שפיר חייב אף דחסר עקירה. ומעתה מיושב קושית רש"י ותוס' דרבה לא קאמר חשש דיוציאנו מרה"י לרה"ר דהא יהי' טועה בד"מ ואי משום דאגביה נפיק בו שוב תהי' חסרה העקירה עכת"ד:

והנה לכאורה סותר א"ע למה שתירץ מקודם שיטת הרמב"ם דלא מוקי כשהפכו משום דבלא זה פטור משום דלא הי' עקירה דהא לפי דבריו לשיטת הכפו"ת הא דבעינן עקירה דוקא מרה"י לרה"ר אבל הרמב"ם בפ"ג מה' שגגות דנקיט דינו במעביר לולב ברשות הרבים פטור מפני שעשה ברשות ושינה מלשון המשנה. דבמשנה איתא שהוציא הלולב מרה"י לרה"ר והוא כתב שהעביר ד"א ברה"ר ושוב יקשה דלמה לא מביא כשהפכו. דאם לא הפכו הא מדאגבהה נפיק בו כקושי' הגמ' ואי כתירוצו משום דחסר עקירה הא בד"א ברה"ר חייב אף דחסר עקירה כנ"ל:

אכן לתרץ כל הנ"ל נ"ל עפ"י מה שנסתפק בשו"ת נפש חיה חאו"ח סי' ו' בדינא דר' יוחנן בשבת (דף ה' ע"ב) המעביר חפצים מזל"ז ונמלך עליהן להוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ויש להסתפק אם הפירוש דוקא דכבר נשא החפצים מול"ז ואח"כ נמלך והוציאן פטור אבל אם רק עקר החפץ ע"מ להוציאו מזל"ז וקודם שעקר גופו נמלך ועקר גופו ע"מ להוציא שפיר חייב כמו דאמר רבי שבת (דף ג') דהיכי דהטעינו חבירו וכו' דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי והכי נמי אף שעקירת החפץ ממקומו הי' ע"מ להוציאו ממקום למקום מ"מ כיון שקודם שעקר גופו כבר הי' דעתו להוציאה לחוץ חייב כיון דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי ועקירת גופו הי' ע"מ להוציאו וכו' עיי"ש ומביא שם ראיות לפשוט כה וכה ועיי"ש בסי' ז': ולעד"נ לחלק בזה דבמוציא מרה"י לרה"ר אינו חייב, רק אם הי' עקירת חפץ ולא די עקירת גופו אבל בד"א ברה"ר די בעקירת גופו ע"מ להוציאו וחייב אף באופן ספיקו של הנפש חיה וכעין סברת הכפו"ת הנ"ל דבד"א ברה"ר דהוא הללמ"מ חייב אף שהיה רק עקירת גופו לבד. ובזה יש חילוק בין סברתו ובין סברת הכפו"ת דהוא כ' דבד"א ברה"ר חייב אף שלא היה עקירה כלל. ולפי דברי גם בד"א ברה"ר בעינן עקירה משעה ראשונה לכך רק דדי בעקירת גופו. ובזה מיושב הרבה ענינים שמביא שם הנפש חיה בסי' ו' ז' בנידן ספיקו ודו"ק. וא"כ שפיר ניחא הא דאמר רבה משום שיעבירנו ד"א ברה"ר ולא קאמר שיוציאנו מרה"י לרה"ר משום דמרה"י לרה"ר בעינן עקירת חפץ וכאן דלא הי' עקירת חפץ דהא מדאגבהה הי' טועה בדבר מצוה ופטור. לכך אמר רבה משום ד"א ברה"ר דאז חייב שפיר כיון דהיה עכ"פ עקירת גופו לאחר שיטלנו בידו. ובזה מדויק מה דאמר שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד"א ברה"ר עיין מה שדקדק בזה בס' בגדי יו"ט ביצה (דף כ'). ולדברינו ניחא דהיינו שיטלנו בידו ואז יהי' עקירה טועה בדבר מצוה אבל אח"כ שוב יהי' העברת ד"א ברה"ר עם עקירת גופו כנ"ל. אבל הרמב"ם בפ"ב מה' שגגות דלא מביא כשהפכו משום דמיירי במעביר ד"א ברה"ר ובאופן שלא היה גם עקירת גופו משעה ראשונה לכך כדמשמע מלשונו דכתב מעביר לולב ד"א ברה"ר וא"כ פטור דלא היה עקירה כלל. דהא עכ"פ בעינן בד"א ברה"ר עקירת גופו וכאן לא היה עקירה כלל:

וממילא מיושב הא דנקיט הרמב"ם ז"ל בלולב רק טעם דיעבירנו ד"א ברשות הרבים ולא כ' דיוציאנו מרה"י לרה"ר כמו שתי' רש"י בדברי רבה ומשום דלא היה עקירה משעה ראשונה לכך אבל ברה"ר אף דאיכא רק עקירת גופו חייב. אבל במוציא מרה"י לרה"ר דבעינן גם עקירת חפץ. ועקירת חפץ ליכא במצוה דהא הוי טועה בד"מ כיון דאגבהה נפיק בי'. וזאת ניחא בלולב דיש סברא דאגבהה נפיק בי' והוי טועה בדבר מצוה בעקירה. אבל בשופר דבהגבהה ליכא עוד מצוה שפיר כ' הרמב"ם גם החשש דשמא יוציאנו מרה"י לרה"ר דהא איכא גם עקירת חפץ ואי משום דהוי טועה בד"מ בזה י"ל כמו שכתבתי לעיל דבשופר הוא טועה בד"מ ולא עשה מצוה דהא איכא ספיקא בקביעי דירחא. אבל בלולב ידעינן קביעת החודש גם בגבולין והוי טועה בד"מ ועשה מצוה ועכ"ז פטור אף דנפיק בהגבהה משום דליכא עקירת חפץ ודוקא בד"א ברה"ר דלא בעינן רק עקירת גופו כנ"ל. ורבה דנקיט בשופר רק ד"א ברה"ר משום דמוקי אליבא דכ"ע אף להסוברים טועה בד"מ ולא עשה מצוה פטור כנ"ל. אבל בשופר איכא גם חשש דשמא יוציאנו להרמב"ם דהא איכא עקירת חפץ ג"כ וכמו שהקשה הנפש חיה לתירוץ רש"י שעוקר ע"מ שלא להוציאן והקשה הא בגמ' איתא הטעם שילך אצל בקי להתלמד וא"כ יהי' העקירה ע"מ להוציאן עיי"ש:

הרי"ף ביצה (דף י"ח) בסוגיא דטבילת כלים מביא טעמא דרב יוסף דאמר משום סחיטה וטעמא דרב ביבי דאמר גזירה שמא ישהה ושביק טעמא דרבה דאמר גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר וטעמא דרבא משום שנראה כמתקן.

והנה הרא"ש שם סי' י"ב חולק עליו וכתב הלכך נראה דטעמא דרבה עיקר דהילכתא כוותיה לגבי דרב יוסף וכן מצינו זה הטעם גבי שופר ולולב ומגילה. וכן רבא בתראה הוא וכו' עיי"ש. והנה בטו"ז או"ח סי' שכ"ג סק"ה הקשה על הרא"ש וכ' ותמהתי על פה קדוש דהרא"ש בזה דמ"ש דהילכתא כרבה נגד ר' יוסף אין זה קושיא דהכא רב ביבי נמי פליג על רבה וכו' עיי"ש:

והנה ראיתי בזה דברים נעימים בשו"ת כתב סופר חאו"ח סי' ס"ט וזה תוכן דבריו דכוונת קושית הרא"ש נהי דאמוראי כולהו ל"ל כרבה בע"כ אין מוכרח דס"ל בט"כ לא שייך טעמא דשמא יעבירנו אלא דל"ל למגזר כ"כ יו"ט אטו שבת משום קושי' שהקשו על רבה ולא ניחא להו בכל השנויים לכן נאדו מדרבה והוצרכו לחדש טעם אחר משום יו"ט ושייך גם בשבת. אבל בשבת נ"ל דמודו כ"ע דאיכא גם טעם דרבה והוקשה להרא"ש עכ"פ בשבת קיי"ל כרבה והרי"ף השמיט טעם זה גם משבת וכ"ש דקשה לפימש"כ המהרש"א דהרי"ף מביא טעמא דר' יוסף משום שבת דלא שייך ביו"ט בודאי קשה לענין שבת הי' לו להביא טעמא דרבה. דמנ"ל דכולהו אמוראי חולקים על רבה בשבת. וארווח לן בדברינו הקודמים דמיושב קושית הטו"ז על קושית הרא"ש דהא רבה ור' יוסף הלכה כרבה. דהא כולהו אמוראי חולקים על רבה. ולהנ"ל ניחא דקושית הרא"ש דבשבת מנ"ל דחולקים על רבה בעיקר גזירה שמא יעבירנו אלא דלא גזרינן יו"ט אטו שבת:

וכל זה יש לומר לרבה ורבא ור"ב אבל לר' יוסף דלדידי' ג"כ צריך לומר דגזרו דלאו ב"ס אטו כלים דבני סחיטה נינהו ומקשינן ומתרצינן כמו לרבה. ואי ס"ל לר' יוסף גזירה דשמא יעבירנו לשבת הול"ל בכולהו כרבה וגזרינן יו"ט אטו שבת דהא גם לדידי' צריך לשנויי כמו לרבה. ועל כרחך דר' יוסף לית ליה כלל גזירה דשמא יעבירנו בטבילת כלים. וי"ל דלכן שביק הרי"ף טעמא דרבה בשבת. משום דר' יוסף ע"כ גם בשבת פליג על רבה. וקשה ליה להרא"ש הא רבה ור' יוסף הלכה כרבה ולא מצינו חולקים אחרים על רבה בשבת רק ר' יוסף והלכה כרבה נגדו וכו' עיי"ש דפח"ח. ולעד"נ להוסיף ראי' לשיטת הרא"ש דע"כ רב יוסף חולק על רבה בעיקר הגזירה דשמא יעבירנו דהנה הרמב"ם בה' מגילה פ"ב הי"ג מביא במגילה טעמא דרבה ומקשים עליו למה לא הביא טעמא דר' יוסף במגילה (דף ד') מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה וכ' שם בתוס' דלמה חידש רב יוסף במגילה טעם אחר הא בלולב ושופר ע"כ מוכרח רב יוסף לומר כטעמא דרבה משום גזירת שמא יעבירנו ותי' דאיכא נפקותא בטעמא דר' יוסף במקדש דליכא שבות ואפ"ה אסור משום האי סברא דעיניהם, של עניים וכו' עיי"ש: וא"כ קשה למה שביק הרמב"ם טעמא דר"י דשייך גם במקדש. לכן נ"ל דשיטת הרמב"ם הי' דרב יוסה ע"כ פליג על טעמא דרבה ולכן מחדש טעם אחר שאין קורין המגילה בשבת. דאי משום מקדש לבד הי' די לר' יוסף גם מטעמא דרבה. דגם מטעם זה אין קורין גם במקדש. דהא בס' קול הרמ"ז סוכה פ"ד מ"ב כ' דאין לחשוב לענין לולב כשבות במקדש. דדוקא במה שיש בו שייכות למקדש הוא דאמרינן דאין שבות במקדש. וכעין השופר שבמקדש שהי' תוקעין בחצוצרות משא"כ בגבולין. אבל לולב דבמקדש הוא כשל גבולין וכו' עיי"ש סברתו דבדבר שאין שינוי בין מקדש לגבולין אין זאת בכלל הדברים שאין שבות במקדש. ובמקום אחר הקשיתי על הרמ"ז מתוס' מגילה (דף ד') הנ"ל שכ' דנ"מ בטעמא דרב יוסף לענין מקדש:

אכן הרמב"ם י"ל דס"ל באמת סברא זאת ולכך לא מביא הא דר' יוסף משום דאין נ"מ לחידוש דין ורב רק טעמא דנפשי' קאמר משום דלית לי' גזירת רבה. וגם הגאון בטורי אבן במגילה שם מסיק דלא כתוס'. וגם במקדש גזרו משום שבות בזה. ואי משום קושית התוס' דמה יענה ר' יוסף בשופר ולולב באם נאמר דלית לי' טעמא דרבה י"ל כמש"כ האחרונים לתרץ אליבא דרב יוסף דבשופר י"ל דס"ל כר' לוי בר לחמא דתקיעת שופר הוי מלאכה וממעט מפסוק זכרון תרועה והא דבמקדש הי' תוקעין י"ל כדאיתא בירושלמי אליבא דר' לוי דילפינן מפסוק מבאחד לחודש והקרבתם דבמקום שיש קרבן תוקעין עיי"ש ר"פ ד' דר"ה. ובלולב ג"כ ס"ל דגם במקדש לא הוי דאורייתא רק יום אחד ולכך לא נטלוהו בגבולין בשבת א"כ אין צריך לטעמא דרבה בשופר ולולב ולא קשה קושי' התוס' הנ"ל לכך קאמר ר' יוסף במגילה טעם חדש משום דעיניהם של עניים וכו' אבל רבה לא ס"ל כר' לוי בר לחמא ומוכרח לומר הטעם דשמא יעבירנו בשופר ולכך קאמר במגילה נמי טעם דשמא יעבירנו וזה שאמר רבה היינו טעמא דשופר והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה ר"ל כקושי' התוס' דע"כ צריכין אנו לומר הטעם שמא יעבירנו משום שופר ולולב. משא"כ טעמא דר' יוסף לא שייך בלולב ושופר. והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' שופר סובר דתק"ש לאו מלאכה הוא אלא שבות מדבריהם ולכך נאיד מדברי ר' יוסף כקושי' התוס' הנ"ל ועיין בזה בס' שער יהודה שם. ובשו"ת אוריין תליתאי סי' קנ"ח. וכן י"ל דשיטת הרא"ש הוא דר' יוסף חולק על רבה בגוף הסברא דשמא יעבירנו בכל מקום. ושפיר מקשה דהילכתא כרבה נגד ר' יוסף כנ"ל:

עוד אביא כאן מה שאמרתי ת"ל בש"ס ביצה (דף י"ח ע"א) רב ביבי אמר גזירה שמא ישהא תניא כוותיה דר"ב כלי שנטמא מערב יו"ט אין מטבילין אותו ביו"ט גזירה שמא ישהא וכו' ראיתי בשו"ת כ"ס חאו"ח סי' ס"ט שהקשה דצ"ע על טעמא דר"ב שמא ישהא וחיישינן לתקלה. הא תקלה עצמה תנאי היא דבש"ס פסחים (דף כ' ע"ב) ב"ש חיישי לתקלה וב"ה לא חיישי לתקלה ואיך אמר רב ביבי טעמא דב"ה דמתניתין הא לא חיישי לתקלה גבי זילוף וגם על הברייתא קשיא לי דאמר טעמא משום תקלה גם אי נימא דברייתא כב"ש אתי דחיישי לתקלה הא לב"ה ע"כ צריך טעם אחר. אחד מן הטעמים האמורים דשייך גם לב"ש. ולמה נקיט הברייתא טעם דשייך רק לב"ש. ולא אמר יותר טעם השוה בין לב"ש בין לב"ה. וליישב הברייתא י"ל עפ"י מש"כ בתוס' חולין פ' אלו טרפות (דף ע"ב) לחלק בין זמן קצר לזמן מרובה ועיין בתוס' חולין (דף נ"ג ע"ב) וי"ל דהברייתא נקיט טעם זה דשמא ישהא וחיישינן לתקלה בכלי שנטמא לטבול ביו"ט וחיישי לתקלה בזמן מרובה ובשבת דעלמא לזמן קצר לא חיישינן. ואתי' הברייתא גם לב"ה דמודים לזמן מרובה דחיישינן דדוקא בזילוף דזמן מועט הוא לא חיישינן ועיי"ש ברש"י פסחים דב"ש חיישי אפילו לזמן מועט. ואתי' שפיר הברייתא, אלא לרב ביבי קשיא דאמר שמא ישהא אפי' לשבת דזמן מועט הוא וזה ודאי דוחק. שאי אפשר לומר דר"ב רק על יו"ט אמר דהא קאי על שבת דכולהו אמוראי אמרו כלי בשבת לכ"ע לא מ"ט וכו'. וע"ז סובב והולך רב ביבי ג"כ וקשה כנ"ל תינח לב"ש לב"ה מאי איכא למימר דלא חיישי לתקלה דזמן מועט. עכת"ד:

ולעד"נ ליישב בהקדם מה שיש לדקדק ברש"י ד"ה רב יוסף וכו' איתא טעמא דמתני' דטבילת כלים בשבת ויו"ט וכו' וברש"י בד"ה שמא ישהא איתא אי שרית לי' לאטבולינהו ביו"ט וכו' עיי"ש וצריך ביאור למה בטעמא דר' יוסף נקיט שבת ויו"ט ובטעמא דרב ביבי נקיט רש"י רק יו"ט לחודא לכן נ"ל דמכאן ראי' לדברי מהרש"א שמיישב דברי הרמב"ם ז"ל שכ' בהלכות יו"ט פ"ד טעם לט"כ ביו"ט משום שמא ישהא ובה' שבת פכ"ג ה"ח כ' טעם דט"כ בשבת אסורים משום דנראה כמתקן. וכן מיישב שם שיטת הרי"ף בשמעתין שמביא טעמא דרב יוסף משום שמא יסחוט וטעמא דרב ביבי דשמא ישהא ותוכן דברי קדשו משום דמשמע לי' להרמב"ם מתוך שמעתין שהחמירו בשבת טפי משום איסורא דמתקן דאיסור שבת חמור אבל יו"ט כיון דצורך יו"ט הוא לא גזרו משום מתקן אלא משום תקלה תרומה ומזה נראה ליישב גם דברי הרי"ף שהביא טעם דרב ביבי משום דתניא כוותיה והביא נמי טעמא דרב יוסף דשמא יסחוט דמש"ה החמירו בשבת טפי מביו"ט דכיון דצורך יו"ט הוא לא גזרו בי' שמא יסחוט אלא משום תקלת תרומה עכ"ל:

ולפ"ז בין להרי"ף ובין להרמב"ם טעמא דרב ביבי רק על יו"ט נאמר אבל על שבת נקיט הרי"ף טעמא דרב יוסף והרמב"ם טעמא דרבא. ובאמת מדויק התניא כוותי' דרב ביבי דמבואר שם טעם שמא ישהא רק על יו"ט וי"ל דיצא לו לרבינו הרמב"ם ז"ל דרבא בא רק לומר טעמא דשבת משום קושית האבן עוזר שהקשה בסוגיות הש"ס שהביאו תניא כוותיה דרב ביבי קודם דברי רבא ודרך הש"ס בכל מקום שאחר שהביא כל דברי האמוראים אומר תניא כוותיה דמר עיי"ש ומשום קושי' זו פי' הרמב"ם דרבא בא רק לסיים דברי רב ביבי. והיינו כיון דרב ביבי, אמר רק ליו"ט לכן מביא תניא כוותי' לענין יו"ט. ולאשר אליבא דרב ביבי אין לנו טעם לשבת לכן מביא הגמ' רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי וכפירש"י ד"ה רבא אמר טעמא דמתניתין וכו' ובמשנה לענין שבת נאמרה:

ולפ"ז מדוקדק מה דפי' רש"י גבי טעמא דרבי ביבי אי שרית ליה לאטבולינהו ביו"ט ולא נקיט שבת משום דר"ב רק לענין יו"ט אמר אבל גבי ר' יוסף, נקיט רש"י שבת ויו"ט והרי"ף בחר לו לענין יו"ט טעמא דרב ביבי משום דתניא כוותיה כדברי המהרש"א ז"ל ולפי"ז ניחא שפיר הא דאמר רב ביבי שמא ישהא משום דלגבי יו"ט דזמן מרובה גם ב"ה חיישי לתקלה ועיין ביו"ד סי' נ"ז סעיף י"ח ויש מחמירין דכל שצריכין להשהותו י"ב חודש חיישינן לתקלה ועיי"ש בש"ך דהיכא דא"צ לשהות רק כ"א יום לא חיישי לתקלה משום דזמן מועט הוא עיי"ש בשם הגהות ש"ד אבל לענין שבת נקיט הרי"ף טעמא דר' יוסף והרמב"ם טעמא דרבא משום דלתקלה דזמן מועט לא חיישי ב"ה כנ"ל ועיין בשו"ת אוריין תליתאי סי' ק"ס ובשו"ת מהר"י אשכנזי חיו"ד סי' כ"א והבן:

והנה בפסחים (דף ס"ה ע"ב) רש"י ד"ה הזאה תוכיח וכו' והזאה שבות הוא וכו' אלא מתחזי כמתקן גברא. והקשה באור חדש בשם הרמ"ז הא בגמ' לקמן (דף ס"ט) מסקינן דטעמא דר"א הוא משום גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר וגם מורו זקינו הגאון בשו"ת פנים מאירות ח"ג סס"ג הגדיל להקשות דהא ה"ט דמתקן רבא היא דקאמר לה במס' ביצה (דף י"ח) ואיהו גופיה לא מוקי לקמן טעמא דר"א בהכי עיי"ש. ואפשר ליישב עפ"י מה שהקשה האור חדש במאמרו הקדום ד"ה השיב ר"ע ואמר הזאה תוכיחת אע"ג דלקמן בגמ' אמרינן שהטעם דהזאה אינה דוחה שבת שמא יעבירנו ד"א ברה"ר. א"כ י"ל דהזאה חמירא דאיכא למיחש שמא יבוא לידי איסור דאורייתא משא"כ הרכבה והבאה אינם אלא שבות בעלמא וכו' עיי"ש. וא"כ משום קושי' זו פירש רש"י בקושית ר"ע לר"א הזאה תוכיח דגם בהזאה י"ל דהוא משום שבות וכדברי רש"י והזאה שבות הוא וכו' אלא מתחזי כמתקן גברא והבן:

וגם י"ל עפימש"כ שם האור חדש דע"כ רבה אית לי' ג"כ טעמא דמתקן דאל"כ קשה לרבה בביצה (דף י"ח) דמ"ט דב"ש שם דאדם טובל לפני שבת דלא שייך גזירה שמא יעבירנו וצ"ל דמודה רבה דב"ש ס"ל טעמיה משום דנראה כמתקן. כיון דמשוה אדם וכלים. רק אליבא דב"ה לא ניחא לי' לאוקמא טעמו דנראה כמתקן דקשה א"ה אדם נמי כדפריך שם וא"כ י"ל דבמתני' דהשיב ר"ע לר"א דשמותי הוא מתלמידי ב"ש (עיין נדה דף ז' ברש"י ותוס') לכך הקשה מטעם מתקן ובגמ' לרבה קאמרינן. ובאמת מבואר במהרש"ל ביצה (דף י"ח) דגם רבה ע"כ סובר גם טעמא דמתקן וכן פירש שם כל הסוגיא ובכמה מקומות ברש"י שם דנקיט גם אליבא דרבה משום מתקן וא"כ רש"י לשיטתו מביא במשנה ג"כ טעמא דמתקן ועיי"ש במהרש"א בביצה שחולק על זקיני המהרש"ל בזה ומכאן משמע כדבריו שם בשיטת רש"י ז"ל:

והנה האו"ח תי' שם באופן ראשון בדרך נפלא ובהקדם דברי זקיני מאורן של ישראל בתוס' יו"ט דמיירי בי"ג דאז אין הכל טרודים ולשיטת הר"ן בר"ה (דף כ"ט ע"ב) דוקא באם הכל טרודין שייך גזירת שמא יעבירנו וכעין דברי קדשו תירצתי בפשיטות די"ל דשיטת רש"י הוא כהר"ן בחדא דדוקא באם הכל טרודין אמרינן גזירת שמא יעבירנו. ולא ניחא לי' תירוצו של הר"ן שם גבי הזאה משום דהכל טרודין בפסח. דהא האחרונים הקשו א"כ מילה שחל להיות בשבת ע"פ ניחוש לשמא יעבירנו דהא כולם טרודין בפסח. וכן מקשים על סברת הר"ן מטבילת כלים דאין הכל טרודים. ומה שתירץ השעה"מ משום דט"כ בלילה לא שמיעא לי' לרש"י ז"ל ולכך מביא רש"י בביצה (דף י"ח) גבי רבה גם טעמא דנראה כמתקן וכאשר עמדו בזה המהרש"ל ומהרש"א שם. משום דמחשש שמא יעבירנו לחוד י"ל כנ"ל דאין הכל טרודין. וכן בהזאה מביא רש"י גם טעמא דמתקן גברא משום דאין הכל טרודין כנ"ל. וממילא מיושב קושית הרא"ש ביצה על הרי"ף דלא הביא הא דרבה לענין ט"כ. וע"כ צריכין אנו לטעמו דרבה גבי שופר לולב ומגילה. ולדברינו ניחא דרק שם הלכה כרבה משום דהכל טרודין גם תי' שיטת רש"י עפ"י קושית התוס' לקמן (דף ס"ט) הא יטמא הנושא ודוק. גם ראיתי בשו"ת כ"ס ריש סי' ס"ט חאו"ח מה שתי' שיטת הרמב"ם עפ"י דברי הפ"י מגילה לחלק בין דאורייתא לדרבנן ות"ל כיוונתי בעצמי לדבריו וששתי כי כיוונתי לדעת הגדול זי"ע:

(דף כ"ט ע"א) וקתני לא יצא. נ"ב עיין הכוונה בגמ' בהגהות הגאון ר' בצלאל רענשבורג בש"ס דפוס ווילנא ובס' טהור רעיונים בחי' למס' ר"ה כאן:

ידידו:

תוכן העניינים

שות תירוש ויצהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה