שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן יד
בעזהשי"ת ה' תצוה ט' אדר תרס"א פלונסק. לכבוד ידידי הרב הגאון וכו' מו"ה מנחם נ"י לעפקאוויטש אבד"ק פראשניץ:
אחדשכ"ת האיר מול פני חידושיו. וכשאני לעצמי חידשתי ת"ל בזה בכמה אופנים ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל והנני מוקף טרדות מכל עבר ולא ירשני העת להשתעשע עמו בארוכה כאשר עם לבבי. עכ"ז פניתי מעט למען כבודו. והנני נותן לפניו קצת מחידושי בענינא דא וזה החלי. בש"ס פסחים (דף כ"ב ע"א) והרי גיה"נ וכו' הרמב"ם פ"א מה' חו"מ ה"ב כ' החמץ בפסח אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ ומביא שם הלח"מ קושית הרשב"א והרא"ש והוא קושית חכמי לוניל הביאם המ"מ בהל' מ"א פ"ח הי"ד שפסק הרמב"ם דגיה"נ מותר בהנאה וכו' ומקשה שם במ"מ וז"ל ואע"ג דהתם בפ' כ"ש אמרינן מאן דאית לי' אין בגידין בנו"ט אסור בהנאה ואנן קי"ל כמ"ד אין בגידין בנו"ט וביותר ביאר הלח"מ בפ"א מחו"מ הל' ב' וז"ל וא"ת אם דעת רבינו לפסוק כר' אבוה כדפסק ארמב"ם בפ"ח מה' מ"א א"כ הא אמרינן בריש פכ"ש (דף כ"ב) דר"א ס"ל כשהותרה נבילה היא וגידה וחלבה הותרה ולדידי' האי מתניתין דשולח אדם ירך לנכרי וכו' לא אתי אלא כמ"ד יש בגידין בנו"ט וא"כ רבינו דפסק אין בגידין בנו"ט בפט"ו מה' מ"א איך פסק דג"ה מותר בהנאה עיי"ש:
ונלע"ד דהנה בס' חות דפת יו"ד סי' ק' סק"ז חידש דאפילו למ"ד אין בגידין בנו"ט אבל הגיד עצמו יש בו טעם וכ"כ הפרמ"ג יו"ד סי' ק' סק"ה וכ"כ במטה יהונתן שם. ועיין בשיטת החו"ד דכ"כ הרשב"א ומדובר בו נכבדות בשו"ת בן יהודה סי' קמ"ח עיי"ש. והנה קשה על זה דא"כ מה מקשה הגמ' בפסחים כאן הניחא למ"ד יש בגידין בנו"ט וכו' הלא גם למ"ד אין בגידין בנו"ט יש לומר כשהותרה נבילה וכו' וראיתי שרמז לקושי' זו דודי זקיני הגאון ר' ברוך פרענקיל באמרי ברוך שם על החו"ד. וכן קשה לי מגמ' חולין (דף פ"ט ע"ב) דמוקי הגמ' הא דניה"נ נוהג במוקדשין למ"ד אין בגידין בנותן טעם. הא מ"מ בפני עצמו ישנו לגיד בנו"ט. שוב ראיתי בשו"ת עץ החיים ח"א סי' כ"ג ומביא שכבר מדובר בזה בס' העמק שאלה בשאילתות וישלח פכ"ד אות ו'. ובחידושי בש"ס חולין (דף צ"ט מ"ב) כתבתי בהא דאיתא שם כיצד משערינן אר"ה כבשר בראשי לפתות מתני' דלא כהאי תנא וכו' ויש לדקדק דקודם היה להגמ' לומר מתני' דלא כהאי תנא ואח"כ דברי רב הונא כבשר בראשי לפתות. דהא מקודם איתא במשנה אם יש בה בנותן טעם וא"כ הוא דלא כהאי תנא דסובר אין בגידין בנו"ט ואח"כ איתא במשנה כיצד משערינן כבשר בלפת ומצאתי שעמד בזה בחי' הרי"ם חולין (דף צ"ו ע"ב):
ונלע"ד לתרץ דהנה איתא ברש"י ד"ה מתני' דקתני גיד אע"פ שמכירו אוסר את התבשיל מפני טעמו דלא כי האי תנא עכ"ל ויש להקשות למה ציין רש"י דמתני' דלא כהאי תנא היינו סיפא דמתניתין דגיד בזמן שמכירו הא יש לפרש דקאי ארישא דהא דקתני ירך שנתבשל בה גיה"נ אם יש בה בנו"ט וכו' הוא דלא כהאי תנא דסובר אין בגידין בנו"ט וברישא דמתניתין מבואר דיש בגידין בנותן טעם ולמה שביק רש"י לדייק מרישא ומצאתי שכבר הקשה כן בס' בנין ציון החדשות בחי' לפ' גיה"נ (דף צ"ט ע"ב) ותי' דמרישא לבד לא יקשה די"ל דלא הגיד אוסר אלא שומן הגיד דשומנו ודאי יש בו טעם כמש"כ תוס' ולכן פירש"י דסמך קושייתו על הסיפא דתני גיד שנתבשל עם הגידין משמע שהגיד הוא האוסר ולא השומן עכת"ד ודפח"ת. ולפי"ז כיון דכל קושיות הגמ' דמתניתין דלא כהאי תנא היינו מסיפא דמתניתין שפיר מדויק מה דהגמ' מביא מקודם הא דרב הונא דכבשר בראשי לפתות דקאי ארישא ואחר כן מביא הא דמתניתא דלא כהאי תנא דזאת נלמוד מסיפא דגיד בזמן שמכירו כנ"ל והבן:
עוד יש לומר דהנה החו"ד ביו"ד סי' ק' והפרמ"ג שם כ' דאף למ"ד אין בגידין בנותן טעם מ"מ בגיד עצמו יש בו טעם קלוש. ובזה תי' קושי' הרשב"א הובא בטו"ז יו"ד סי' ק' סק"ה בהא דירך שנתבשל בה גיה"נ ונמוח הגיד ואינו ניכר דצריך ששים דהקשה הרשב"א כיון דאין בגידין בנותן טעם א"כ יתבטל ברוב עיי"ש וחידשו כנ"ל דמ"מ טעם קלוש יש בגיד אף למ"ד אין בגידין בנו"ט. וכ"כ בס' חוסן ישועות חולין (דף צ"ט ע"ב. והנה הקשיתי מהא דקאמר הגמ' כאן מתני' דלא כהאי תנא הא י"ל דאף דסובר אין בגידין בנו"ט אבל עכ"פ טעם קלוש יש בגיד וכן קשה מהא דחולין (דף פ"ט) ומפסחים (דף כ"ב) דקאמר הגמ' למ"ד אין בגבנו"ט אין לומר כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרו משמע דאין בגיד טעם כלל אכן י"ל ואולי כן גם כוונת החו"ד והפמ"ג דלמ"ד אין בגידין בנותן טעם מ"מ יש בגיד טעם קלוש היינו באם מבשלין הגיד עם בשר שפיר יש להרגיש הטעם אבל אם מבשלין עם שאר הגידין למ"ד אין בגבנו"ט אין להכיר שום טעם וכעץ בעלמא הוא והתורה אסרה. ומיושב שפיר קושי' הרשב"א בהא דנמוח הגיד ואינו ניכר בעינן ששים דהא שם מיירי בירך שנתבשל בה גיה"נ כמבואר בש"ע ס' ק' דנקיט דין זה בהא דנתבשל עם הבשר ולא בנתבשל עם הגידין ושפיר נו"ט להצריך ששים. וכאן דקאמר הגמ' מתניתין דלא כהאי תנא היינו מסיפא דמתניתין דגיד שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנו"ט דלא אתי' כהאי תנא דסובר אין בגידין בנותן טעם וטעמו קלוש ואינו נו"ט בגידין כשרים:
ולפי"ז יש ליישב קושי' הכו"פ סי' צ"ט בהא דילפינן מזרוע בשילה לענין ס' או מאה דקשה ממ"נ למ"ד אין בגידין בנותן טעם ע"כ שלא הסירו הגיד מהאיל בשעת בישול דהא אינו אסור. וע"כ עם הגיד הי' ששים דאם נימא דהי' מבלעדי גיד ששים א"כ היה יותר מששים עם הגיד ואנן ששים ילפינן וע"כ דעם הגיד הי' ששים וא"כ יקשה לאידך גיסא למ"ד יש בגידין בנו"ט א"כ ע"כ דהסירו הגיד דהא אוסר וא"כ בציר לו מששים עיי"ש. אכן לדברינו ניחא די"ל דגם למ"ד אין בגידין בנו"ט עכ"ז מסירין הגיד מהאיל דהא יש בו עכ"פ טעם קלוש לאסור אם יתבשל בבשר ובאמת איכא ששים בלא הגיד בין למ"ד יש בגידין בנו"ט ובין למ"ד אין בגידין בנו"ט והבן:
ולפי"ז שפיר ציין רש"י ז"ל דמתני' דלא כהאי תנא היינו סיפא דמתני' דגיד שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנו"ט ולמ"ד אין בגידין בנו"ט אינו אוסר את התבשיל. אבל מרישא אין לדייק דמתני' דלא כר' ישמעאל בנו של ריב"ב דהא ברישא בגיד שנתבשל עם בשר גם ר' ישמעאל סובר דנותן טעם כי הטעם הקלוש ניכר בבשר. וא"כ ממילא ניחא ומדוקדק הא דמביא הגמ' דברי רב הונא קודם כיון דר"ה קאי ארישא דמתניתין ואח"כ מביא הא דמתניתין דלא כהאי תנא היינו סיפא דמתני' דגיד בין הגידין והבן: נחזור לענינינו דלחומר הנושא נ"ל ליישב שיטת החו"ד בהקדם קושי' הכו"פ ביו"ד סי' ס"ה סק"ב שכ' יש לדקדק דקאמר בפסחים מאן תנא דס"ל אין בגידין בנו"ט ר"ש הא ס"ל גיה"נ אסור בהנאה וקשה הא איכא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא בחולין (דף צ"ט ע"ב) דס"ל אין בגידין בנו"ט ולא מצינו דס"ל גיה"נ אסור בהנאה עיי"ש. לפי"ז י"ל דשלש דיעות איכא בזה ר"ש סובר דאין בגידין בנו"ט היינו דגם בפני עצמן אין להם טעם כלל. דהא כל הראי' דר"ש סובר אין בגידין בנו"ט הוא מהא דהאוכל מגיה"נ של בהמה טמאה ר"ש פוטר דשם מיירי שאוכל הגיד בפני עצמו וא"כ ע"כ דסובר דאין בגידין בנו"ט אף בפני עצמן. ועוד דראיתי בס' תיו יהושע במערכת ג' הלכות גיה"נ אות ד' שמביא בשם ס' ערוגת הבושם שהרבה לפלפל אם בגיה"נ אין בו טעם כלל וכעץ בעלמא הוא או דיש בו קצת טעם רק שאינו טעם גמור והוי רק בגדר שלא כדרך אכילת' עיי"ש וידוע מדברי התוס' שבועות (דף כ"ד ע"ב) דר"ש דאית ליה כ"ש למלקות אית לי' נמי דשלא כדרך אכילתן הוי אכילה עיי"ש וא"כ י"ל דלדידי' אף דליכא שום טעם והוי שלא כדרך אכילתו חייבה התורה. אבל ר' ישמעאל בנו של ריב"ב סובר אין בגידין בנו"ט היינו ליתן טעם בתבשיל אבל בפני עצמו יש לו טעם ודעה ג' הוא דיש בגידין בנו"ט אף באחרים:
ולפי"ז שפיר מיושב החו"ד מהא דחולין (דף פ"ט) דמוקי למתני' דגיה"נ נוהג במוקדשין אליבא דמ"ד אין בגידין בנו"ט היינו דיש לאוקמי כר"ש דסובר באמת דכ"כ אין בגידין בנו"ט אף בפ"ע אין בו טעם אכן בפסחים (דכ"ב) מקשה הגמ' הניחא למ"ד יש בגידין בנו"ט אבל למ"ד אין בגידין בנו"ט מה איכא למימר היינו למ"ד דאין בו טעם אפי' בפני עצמו וע"ז מתרץ הגמ' מאן שמעית ליה דאמר אין בגידין בנו"ט ר"ש היינו שאין בנו"ט אף בפ"ע הוא רק ר"ש. ור"ש ה"נ דאסר בהנאה. וממילא מיושב קושית הכו"ע דלר"י בנו של ריב"ב אף דסובר אין בגידין בנו"ט עכ"ז שפיר יוכל להתיר בהנאה. די"ל דסובר כהחו"ד דבפני עצמו יש בו טעם. וא"כ שפיר הותר בכלל נבילה ולכך לא מייתי הגמ' בפסחים רק לר"ש. אבל בחולין (דף צ"ט) דשם מיירי המשנה דירך שנתבשל בה גיה"נ דמשמע דנותן טעם אף בתבשיל שפיר מייתי הגמ' דמתני' דלא כר"י בנו של ריב"ב דסובר בפירוש אין בגידין בנו"ט. ואף די"ל דבפ"ע יש בו טעם. עכ"ז קשה דכאן במשנה דירך מבואר דנו"ט אף באחרים ולא מייתי מר"ש דאין מפורש רק דלמדין מדבריו דאוכל מגיה"נ של בהמה טמאה כנ"ל וממילא מיושב פסקו של הרמב"ם דאף דסובר אין בגידין בנו"ט י"ל דמ"מ בפ"ע יש בו טעם וא"כ שפיר מותר בהנאה מהא דכשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרו (ויש לדבר בפסקו של הרמב"ם מקושי' הרשב"א ובמה שהובא בס' שער יהודה (דף ז' ע"ב) ד"ה ובמש"כ. בסוף כמאמר. (ובדף ח' מ"א) ד"ה אמנם מס' פאר הלכה עיי"ש בדפי הס'):
ולפי"ז יש ליישב קושית השעה"מ פ"ח מה' מ"א על דברי התוס' ריש גיה"נ ד"ה אלא דמקשה בתוס' דאמאי לא מייתי מתניתין דאינו נוהג בטמאים ותי' דניחא לי' למפרך ממתניתין ששנוי' קודם וקשה דהי' לו להביא מתניתין דשולח אדם ירך ששנוי' קודם משנת ירך שנתבשל בה גיה"נ דס"ל יש בגידין בנו"ט. דהא מותר בהנאה עיי"ש. ולפי דברינו ניחא דשם בהא דשולח אדם ירך לנכרי י"ל דסובר דאין בגידין בנו"ט לתת טעם לתבשיל. ועכ"ז הותרה בכלל נבילה כנ"ל. לכן מייתי הגמ' ממשנה דירך שנתבשל דמבואר דנותן טעם אף בתבשיל. ובזה מיושב קושית הכו"פ סי' צ"ט בהא דזרוע בשילה והבן והארכתי עוד בכמה תי' ולא עת האסף פה:
והנני ידידו: