שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן ו
בעזהשי"ת בין פורים לפסח תר"מ וולאדאוו א. החו"ש לכבוד ידי"נ הרב הגאון וכו' מו"ה אפרים פישל שליט"א אבדפ"ק וולאדאוו א. אחדשכ"ת הנה ביום אתמול הציע כ"ת לפני דברי הרמב"ם פ"א מה' חמץ ה"ג שפסק דקונה חמץ בפסח לוקה והקשו עליו מש"ס פסחים (דף צ"ה) דב"י וב"י הוי לאו הנל"ע ואין לוקין. ועיין בתוס' פסחים (דף כ"ט ע"ב). והנה כבר תי' בשו"ת דבר שמואל סי' ל"ח וזקיני בשו"ת חכם צבי סי' מ"ב:
והנני לתת לפניו את הנלענ"ד בזה דאיתא בש"ס פסחים (דף ד' ע"ב) דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי וכ' רש"י ז"ל ד"ה בביטול בעלמא דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה עכ"ל. אכן בתוס' שם הקשו על פי' רש"י שני קושיות. א' דהאי השבתה הבערה היא ולא ביטול דתניא בשמעתין רע"א א"צ הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ועוד דתשביתו אמרי' לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ואחר איסורא לא מהני ביטול ולכך פי' ר"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה וכו' ע"ש:
וראיתי בס' אור חדש שם שתי' וז"ל ובדרך אחר נ"ל ליישב ע"פ מש"כ לעיל במשנה בתוס' ד"ה אור לי"ד וכו' מה שהקשה השאגת אריה אמאי קאמר ר"א לקמן (דף ו' ע"ב) שני דברים אינן ברשותו ש"א וחד מהם חמץ משש שעות ולמעלה. הא לר"ש הוה חמץ בפסח ברשותו כיון דאחר פסח יחזור להיתרו ודבר הגורם לממון כמ"ד ומה"ט מעל לקמן (דף כ"ט) יע"ש וצ"ל דר"א ס"ל כר"י דחמץ לאחר זמנו אסור. והשתא י"ל דגם רש"י ס"ל כפי' הר"י דביטול מועיל מצד הפקר רק דקשה קושית הר"ן דהפקר צריך עכ"פ בפני א' מה"ת ולמה סגי ביטול בלב וא"ל תירוצו של הר"ן אחר דחמץ בלא"ה אינו ברשותו סגי בהפקר כ"ד דאכתי קשה לר"ש דקי"ל כוותי' דהוה ממש ברשותו שיעבור בב"י כיון דאחר הפסח מותר למה יועיל לדידי' הפקר כ"ד. לכן פי' רש"י דמהני מחמת תשביתו דקרא קמ"ל דמהני ביטול בלב. ובזה מתורץ קושיא א' שבתוס' דהפ"י והש"א כ' אע"ג דמש"ה לא קיי"ל כר"י דאב"ח אלא שריפה דאליבא דחכמים קאי המ"מ של ר"י מנותר. רק כיון דקיי"ל חמץ לאחר זמנו מותר כר"ש איכא למיפרך מה לנותר שאיסורו איסור עולם משא"כ חמץ דמותר לאח"ז ור"י לשיטתו דס"ל אחר זמנו אסור יע"ש וכיון דשמעינן לר"ע לקמן ד"ה דר"ע ס"ל כר"י דאב"ח אלא שריפה ע"כ דס"ל נמי חמץ לאחר זמנו אסור דאל"כ אין למילף מנותר דאב"ח א"ש כנ"ל והוה לר"ע לאו ברשותו כ"א בע"כ דעשאו הכ' ומוכח בלא"ה דביטול מהני מחמת הפקר ולא איצטרך קרא דתשביתו ע"ז מש"ה דריש איהו שפיר תשביתו על הבערה ומיושב נמי קושיא ב' דאביי דריש אך חלק והוה אחר זמן איסור זה אינו דהא לר"ש דרשינן לה מתשביתו על ביטול ולדידי' מותר לפני זמנו והוה גם אחר שש שעות ברשותו וכו' עכת"ד:
ולפי"ז יש ליישב גם קושית האו"ח שהקשה שם במאמר הקדום על פי' רש"י דביטול ילפינן מתשביתו א"כ קשה מש"ס פסחים (דף צ"ה ע"א) בפרטי מאי קא ממעט ליה לא יראה וכו' דהוה להנל"ע וכו' יע"ש. ולשיטת רש"י דתשביתו היינו ביטול לא הוי ב"י נל"ע כלל שהרי הלאו עובר ביו"ט והעשה לא מצי לקיימו ביו"ט דהוה אחר זמן איסורא וכ"כ הרב בהגהת מ"ל דלשיטת רש"י לא הוי ב"י נל"ע וקשה מהך דלקמן עיי"ש. אכן להנ"ל ניחא דשם קאי הגמ' אליבא דר"י דחמץ לאחר הפסח אסור ומשום דסובר אין ב"ח אלא שריפה וא"כ הוי חמץ אינו ברשותו של אדם ויליף ביטול משום דהוי כהפקר וכסברת הר"ן דבהפקר כל דהו סגי ותשביתו הוי הבערה ושריפה ממש א"כ שפיר הוי לאו הנל"ע דשריפה דרש"י לא כ' הא דתשביתו על ביטול רק לר"ש כנ"ל:
וממילא מיושב שיטת הרמב"ם ז"ל דסובר ג"כ כר"ש ויליף ביטול מתשביתו דהא מטעם הפקר ליכא למימר כקושית הר"ן ז"ל דהוי דברים שבלב וכיון דתשביתו הוי ביטול א"כ לא הוי ב"י להנל"ע דהא אחר זמן איסורא לא שייך ביטול כנ"ל:
עוד י"ל עפ"י מש"כ האו"ח שם לתרץ קושית התוס' על רש"י דיליף ביטול מקרא דתשביתו די"ל באמת גם רש"י ס"ל דביטול מהני מצד הפקר בלי שום יתורא דקרא כפי' התוס' רק קשיא לי' קושית הר"ן אטו הפקר בלב מהני וגם מדאורייתא צריך להפקיר עכ"פ בפני אחד וא"ל כמו שתי' הר"ן כיון דחמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם דאסור בהנאה רק בע"כ הטיל הכ' ברשותו מש"ה סגי ביטול כ"ד עדיין קשה לריה"ג דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה א"כ למה יועיל ביטול כ"ד לזה פי' רש"י דלריה"ג נשמע דביטול כ"ד מהני מדכתיב תשביתו דמשבית בכ"ד ושריפה ל"ד וזה דדייקו חכמים שם והתורה אמרה תשביתו משא"כ לריה"ג לא איצטרך לימוד ע"ז דבלא"ה נסתר ק"ו או מה מצינו של ר"י מנותר דאיכא למיפרך מה לנותר שאסור בהנאה משא"כ חמץ דמותר בהנאה ואייתרי' לריה"ג לשון תשביתו ומוקי לה דסגי בביטול כ"ד מה שלא מהני לדידי' מכח סברא חיצונה כיון דהוה ברשותו צריך הפקר גמור כנ"ל קמ"ל קרא דתשביתו דסגי ביטול כ"ד:
א"כ כיון דעיקר פירש"י לא קאי אלא לריה"ג מתורץ קושיא א' שבתוס' דאביי קאמר שפיר לקמן אך חלק וא"ל איך קאמר רחמנא תשביתו שהוא ביטול אחר זמן איסורא זה ליתא דמידי הוא טעמא דמפיק מתשביתו ביטול לריה"ג ולדידי' לא הוה אחר זמן איסור דהא אפילו תוך הפסח מותר בהנאה וכו' ומתורץ גם קושיא שניה שבתוס' דר"ע מוקי שפיר תשביתו על הבערה לחוד דעל ביטול לא צריך קרא דממילא מהני לר"ע מחמת הפקר דר"ע לשיטתו דס"ל לקמן (דף ל"ב ע"ב) דחמץ בפסח אסור בהנאה והוה רק בע"כ ברשותו ומהני ביטול כ"ד ומש"ה מוקי לקרא דתשביתו על הבערה:
ומיושב גם קושיתינו מהך דלקמן (דף צ"ה) דאמרינן דב"י הוי להנל"ע אע"ג דתשביתו היינו ביטול ז"א דזהו רק לריה"ג הוא דנפיק ביטול מתשביתו ולדידי' כיון שיוכל לבטל כל שבעה דהוה ברשותו דמותר בהנאה שפיר הוי נל"ע ולאידך תנאי לא קאי תשביתו על ביטול כלל רק על הבערה ומצי לקיים העשה ביו"ט א' בחוה"מ והוה לכ"ע לאו הנל"ע ומיושב ג"כ הספרי דיליף מלא יראה לך דמהני ביטול מחמת הפקר ולא מתשביתו ומשמע לכאורה כתוס'. ולהנ"ל ניחא דסתם ספרי ר"ש והוא ס"ל חמץ בפסח אסור בהנאה והוי בע"כ ברשותו ומכח הסברא מהני ביטול כ"ד ומש"ה לא איצטרך לדידיה למילף מלשון תשביתו דביטול מהני עכת"ד:
ולפי"ז י"ל דהרמב"ם סובר דילפינן מקרא דתשביתו ביטול אליבא דכ"ע כפי' הפשוט בלשון רש"י ז"ל [ועיין בהרמב"ם פ"ב ה"ב מה' חמץ דיליף ביטול מתשביתו עיי"ש בהגהות מיימוני בכוונת הרמב"ם ז"ל דסובר כרש"י ועיין בקצה"ח, סי' רע"ג סק"א שמפרש בשיטת רש"י ב"מ (דף י"ב ע"א) גבי זרק ארנקי דסובר דהפקר חשוב ד"א מקנה דס"ל כהרמב"ם דהפקר אינו אלא כמו נדר ומחויב לקיים דיבורו לא שיעשה קנין ממש ולא נפק מרשות המפקיר וכ' דרש"י לשיטתו דפי' דביטול נפק מתשביתו ולא מהני מתורת הפקר כמש"כ בתוס' שם פסחים ד"ד דבהפקר עדיין מיקרי שלו רק שאינו ברשותו ובחמץ הכ' עשאו כאילו ברשותו ולא מהני מה שאינו ברשותו עיי"ש] וא"כ לא הוי לאו הנל"ע דהא כיון דהלכתא דחמץ בפסח אסור בהנאה א"כ בתר זמן איסורא לא יוכל לבטל. ובפסחים (דף צ"ה) קאי לריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה ויוכל לבטל גם בפסח והוי נל"ע ע"י ביטול כנ"ל והבן: עוד יש לומר ע"ד חידוד דהנה הרמב"ם בפי' המשניות פ"א דתמורה כתב דלאו הכולל יותר מהעשה לא הוי להנל"ע ולכך לאו דלא יחליפנו לא הוי נל"ע משום שאין העשה כולל ציבור ושותפין והלאו גם בציבור ושותפין וראיתי במשנה למלך פ"ז ממלוה שהקשה עליו ממשכן דהוי להנל"ע אף דהלאו כולל יותר דהלאו הוי גם בעשיר והעשה דהשבת העבוט הוי רק בעני. ובס' גינת וורדים כלל כ"ג הקשה מנותר דהוי להנל"ע ולמ"ד דאין שורפין קדשים בלילה א"כ הוי מ"ע שהז"ג ונשים פטורות והלאו כולל אף בנשים א"כ הלאו כולל יותר. ובס' זכרון יצחק פ' תולדות הקשה לר' יהודה דסומא פטור מן המצות ודעת המהרי"ט בס' המכריע דבלאו גם סומא חייב א"כ הלאו כולל יותר א"כ קשה על כל לאו הנל"ע דהלאו כולל יותר דכולל גם סומא והובא קושיא זו גם בשו"ת שם אריה חיו"ד סי' א' גם ראיתי בס' ישועת יעקב חאע"ז סי' כ"ח שהקשה על היש"ש שסובר דדעת הרמב"ם דגזל עכו"ם הוא בכלל לאו דלא תגזול א"כ הוי בגזל לאו הכולל יותר דכולל אף בעכו"ם ועשה דוהשיב אינו בעכו"ם כמו שחידש המהר"ם חביב ביום תרועה (דף כ"ח) ואיך הוי גזל להנל"ע והובא קושיא זו גם בשו"ת מחנה חיים חאו"ח ח"ב סי' ל"ג בשם אחיו הוא ידי"נ הגאון מ' נפתלי ז"ל גם הקשה בס' המקנה כלל ט' פ"ב ליד"נ הגאון שי' למ"ש הצל"ח פסחים (דף ל"א) בחמץ שקבל אחריות עובר על לאו אבל לא שייך בו עשה עיי"ש:
אכן ליישב כל הקושיות נ"ל עפ"י מה שתי' התומים סי' צ"ז סק"ז קושיית המשל"מ הנ"ל ממשכן דהא דכתב הרמב"ם דאם הלאו כולל יותר לא הוי נל"ע היינו בעשה שאינה בפועל מעשה אבל אם העשה הוא ע"י מעשה יכול לנתוק אף ללאו הכולל יותר עיי"ש והוא כעין סברת התוס' חולין (דף פ"א) על הא דקאמר הש"ס תמורה (דף ג' ע"ב) לא אתי חד עשה ועקר תרי לאווי ולכך לא הוי לא יחליפנו להנל"ע כתבו בתוס' שם דדווקא התם דוהיה הוא ותמורתו ליכא מעשה משא"כ בעשה ע"י מעשה מנתק אפילו תרי לאווי: ולפ"ז מיושב שיטת הרמב"ם ז"ל דהא לכאורה קשה גם בחמץ איך קאמר הש"ס פסחים (דף צ"ה) דהוי להנל"ע הא הלאו כולל יותר. דהא ב"י וב"י הוי גם בנשים ועשה דתשביתו דהוי מצות עשה שהז"ג אינו בנשים ובאמת חקר בשו"ת שאגת אריה סי' פ"ב אי עשה דתשביתו נוהג בנשים משום דמצות עשה שהזמן גרמא הוא. ומצאתי שרמז לקושי' זו בס' מקור חיים סי' תל"א. ומתרץ דשאני תמורה דא"א כלל לקיים העשה בצבור. אבל בחמץ נהי דאין מצווין עליו להשביתו במ"ע מ"מ ודאי אם השביתו ושרפו תיקן את הלאו דב"י ופטור ממלקות וכו' למה זה דומה לנותר דהוי ניתק לעשה דשריפה אף דנשים פטורות ממ"ע דשריפת קדשים דמצות עשה שהזמן גרמא הוא דאינו נשרף רק ביום עיי"ש:
אכן באמת בס' גו"ו כלל כ"ג הנ"ל מדחה סברא זו. וא"כ י"ל דהרמב"ם לשיטתו שכ' בפ"א דתמורה דלאו הכולל יותר לא הוי להנל"ע ושפיר פסק דהקונה חמץ בפסח לוקה ולא הוי להנל"ע. אבל בפסחים (דף צ"ה) דמפורש שם דקאי אליבא דר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה דהא יהיב טעמי' התם דלא תותירו הו"ל לאו הנל"ע ור"י פליג עלי' בתמורה ד"ד דאמר לא מן השם הוא זה עיי"ש. א"כ הוי העשה בפועל מעשה ושפיר הוי להנל"ע אף דהלאו כולל יותר כסברת התומים הנ"ל. אבל הרמב"ם דפסק תשביתו ביטול בלב ולא צריך מעשה לביעור חמץ א"כ לא הוי נל"ע באם הלאו כולל יותר. וכעין זאת ראיתי בס' חתנ"ס (דף צ"ג) שכ' ליישב שיטת הרמב"ם הנ"ל עפ"י המבואר בש"ס תמורה (דף ג') דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאווי ותוס' חולין (דף פ"א) חידשו דבעשה בפועל מעשה מנתיק תרי לאווי. א"כ בחמץ דהוי תרי לאווי ב"י וב"י לכן פסק הרמב"ם דקונה חמץ בפסח לוקה ולא הוי להנל"ע. והא דש"ס פסחים (דף צ"ה) י"ל דמאן דסובר אין ביעור חמץ אלא שריפה והוי עשה ע"י מעשה גמור שפיר מנתקי אפי' תרי לאווי אבל מאן דס"ל תשביתו ביטול בלב ולא צריך תו מעשה כלל לביעור חמץ רק שיחשוב בלבו שהוא בטל עשה כזו שלא ע"י מעשה גמור לא יכול לנתק תרי לאווי ואע"ג דעושה אח"כ מעשה גמור מפררו וזורה לרוח או שורפו מ"מ כיון דגילתה התורה בלשון תשביתו ביטול בלב ובזה סגי לרש"י ומקיים מ"ע בזה דלא כתוס' דאינו אלא הפקר וא"כ כל שעושה אח"כ לא חשוב אלא כביטול ולא מעלה אח"כ המעשה שעושה בחמץ. משא"כ לר"י דעיקר מ"ע בשריפה ע"י מעשה גמור. ובזה א"ש דהרמב"ם ז"ל ס"ל ברפ"ב תשביתו דקרא ביטול תו לא מצי עשה גרוע כזה לנתק תרי לאווי אבל הש"ס אזיל אליבא דר"י דס"ל אב"ח אלא שריפה ושפיר הוי נל"ע וא"ש עכ"ל:
באופן אחר יש ליישב דאיתא בש"ס תמורה ד"ד דאין עשה מנתיק תרי לאווי ומצאתי בס' ראש יוסף ריש חולין להגאון בעל פרמ"ג שכ' לחדש דאליבא דרבא דסובר כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ לית ליה הכלל דתרי לאווי לא הוי נל"ע עיי"ש סברתו משום דלשיטת רבא אין כלל קושית הש"ס דיש לתרץ משום דאין עשה מנתיק כולו רק מקצתו היינו ביחיד ולא בציבור. ועיין בס' לב אריה ריש חולין בישוב קושית המהרש"א ז"ל ובס' שם משמואל ריש חולין ודבריהם כעין הראש יוסף. א"כ ניחא שפיר דהא גם בחמץ הוי תרי לאווי ב"י וב"י:
אבל הרמב"ם לשיטתו דסובר כמדא"ר ל"ת אע"מ כאביי [דכן דעת רבים מגדולי הפוסקים בשיטת הרמב"ם ז"ל דסובר כאביי עיין לח"מ פ"ו מה' בכורות וכ"כ במל"מ פ"ג מה' גירושין הי"ט. והנה הלח"מ שם הקשה הא קיי"ל כרבא בכ"מ מלבד ביע"ל קג"ם ותי' כיון דאיתא בתמורה (ד"ה ע"ב) דלאביי שסובר אע"מ יהי' שינוי קונה ולרבא לא קני א"כ תלי' בפלוגתא אחרת עיי"ש. ובשו"ת נוב"י מה"ת חאע"ז סי' קכ"ט כ' דתליא בפלוגתא דר' יאשיה גבי דם הפר עיי"ש ולענד"נ עפ"י שכ' האחרונים דפלוגתא דאביי ורבא תלי' אם נאמר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו א"כ אע"מ כאביי דאמר אי נימא לא מהני אמאי לקי ואם נימא לשאב"מ לוקין א"כ באמת כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני כדברי רבא דהא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא א"כ אביי סובר כר"י במכות (דף ט"ז ע"ב) ועיין מכות (דף ד' ע"ב) ועיין כן בס' עדות ביעקב דרוש ב'. וא"כ הרמב"ם דסובר לאו שאין בו מעשה אין לוקין שפיר סובר כאביי והא דלא חשבינן זאת ביע"ל קג"ם משום דנכלל בדין דלאו שאין בו מעשה דפסקינן דאין לוקין ועיין בשו"ת בשמים ראש הח' סי' כ"ה אבל אי נימא דהרמב"ם סובר כאביי ניחא שם ודו"ק. וכן ניחא לי אי נימא דהרמב"ם סובר כאביי הא דמקשה בס' רישא דדהבא סי' ט' על מש"כ הרמב"ם פ"ט מה' עבדים ה"ו אסור לשחרר עבדו וכו' ואם שחררו משוחרר והא כיון דרבא סובר בתמורה (דף ד') גבי בהרימכם את חלבו ממנו דהוי לאו הבא מכלל עשה דאי עביד לא מהני והרמב"ם פוסק כרבא עיין בשו"ת נוב"י מה"ק חאע"ז סי' ע"ז ולמה אם שיחררו משוחרר הא לא מהני אף דלעולם בהם תעבודו הוי לאו הבא מכלל עשה עיי"ש. אכן להסוברים דהרמב"ם פוסק כאביי ניחא] א"כ לשיטתו שפיר מקשה הש"ס במימר למה לקי הא הוי להנל"ע. ומתרץ הגמ' דבתרי לאווי לא הוי נל"ע ולשיטתו שפיר הקונה חמץ בפסח לוקה ולא הוי נל"ע משום דהוי תרי לאווי. אבל בש"ס פסחים הוא אליבא דהילכתא כרבא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ולשיטתו לית לן הכלל דתרי לאווי כדברי הראש יוסף וכאשר תי' שם קושית התוס' ריש חולין ממה שהקשה שם המהרש"א מהא דתמורה דהוי תרי לאווי ותי' דהתוס' אזלו אליבא דהלכתא כרבא וא"כ גם כאן בתוס' פסחים (דף כ"ט) ובגמ' (דף צ"ה) שפיר סוברים דאף דהוי תרי לאווי הוי להנל"ע. ועיין בס' אור חדש עה"ת פ' תולדות ועפ"י ד"ק ימתיקו דברינו אלו וע' בס' אדני פז פ' בחקותי ובס' ליקוטי שושנים פ' בהר ובס' ברכת אברהם ביצה (דף י"ב) ובס' אור חדש פסחים ר"פ כ"ש ד"ה ואי תני חיה:
ובחידושי הארכתי בזה ת"ל בדברי הרמב"ם פ"א מה' גזילה שכ' איזה גזל זה הלוקח ממון אדם בחזקה כגון שחטף מידו מטלטלין זה גזל. ואיזה עושק כל שבא ממון חבירו לידו ברצון הבעלים ואח"כ כשתבעו כבש הממון אצלו בחזקה זה עושק ומקשים מש"ס ב"מ (דף קי"א) אמר רבא זה עושק זה גזל ולמה חלקן הכ' לעבור עליו בשני לאווין ועיין בשו"ת חסדי אבות סי' ד'. ולענד"נ דאיתא בש"ס ב"מ (דף ס"א) לעבור עליו בשני לאווין והקשו בתוס' א"כ נוכל לומר דקאי אגזל גופי' ולעבור עליו בשני לאוין ותי' משום דאין לוקין לא שייך לעבור בשני לאוין דמה נ"מ עיי"ש שכן פי' זקיני במהר"ם לובלין. והמהרש"א הקשה א"כ גם בעושק ל"ל שני לאוין הא אין לוקין מטעם נל"ע עיי"ש מה שתי' ועפ"י סברא זו תי' בראש יוסף ריש חולין דברי הש"ס תמורה (דף ט') ודפח"ח. וראיתי בס' לוית חן ואור יקרות פ' קדושים שתי' בהקדם סברת התוס' מכות (דף ט"ו ע"א) ובחולין דפ"א דבסמיכי הלאוין אין עשה מנתיק תרי לאוי ובאינם סמוכין מנתיק שפיר א"כ אי קאי על עושק הוי תרי לאוי דסמוכין ולא הוי נל"ע ולוקין ויש נ"מ בתרי לאוי. אבל אי קאי אגזל לא לקי משום דהוי להנל"ע דאינם סמוכין ועיין כן בשעה"מ ה' חו"מ:
אכן ראיתי בס' יד מלאכי כלל שמ"ז שהקשה דהתוס' סותרין אהדדי למש"כ בתוס' ב"מ (דף ה' ע"ב) ד"ה בלא דמי דנ"מ לעבור בשני לאוין אף בגזל שאין לוקין עיי"ש ועי' לזקיני בס' פנים יפות דברים (ד"ט ע"א).
ולדו"ז בס' לחמי תודה (דף ר"מ). ולענד"נ ליישב לפי דברי הלוית חן הנ"ל א"כ דווקא אי נימא דגזל הוי תרי לאוין אבל אי הו בגזל ג' לאוין אפשר דגם באין סמוכין לא הוי נל"ע ושפיר לוקין. א"כ אי נימא דקאי ל"ת ג"כ אגזל הוי לאו דגזל ולאו דל"ת ולאו דריבית ואונאה ודו"ק. וכעין זה תי' בשו"ת בית יעקב הובא בי"מ שם דהכוונה דל"ת קאי אלאו דגזל היינו כפי שהלאו דגזל קאי אלא תעשוק ושפיר לוקין עיי"ש והיינו או כתירוץ המהרש"א הנ"ל או כסברת הל"ח דהוי סמוכין והבן:
אבל ראיתי בי"מ שם שהלך בשיטה אחרת דכוונת התוס' דאם יש אופן לספח הלאו השני לענין שלוקין אז מוטב לומר לעבור בב' לאוין במקום שלוקין. אבל גם באין לוקין יוכל להיות תרי לאוין עיי"ש סברא נפלאה: ולפי"ז הכל ניחא די"ל דהרמב"ם ז"ל ל"ל הסברא מהגמ' דאין עשה מנתיק תרי לאווי דהא הוא כ' בפי' המשניות פ"א דתמורה טעם למימר דלא הוי נל"ע משום דהלאו כולל יותר. משמע דלא קאי בתי' הגמ' שם. וכעין סברת הראש יוסף חולין הנ"ל אליבא דרבא. וכעין מש"כ באור חדש תולדות ועיין בברכת אברהם ביצה (דף י"ב) והארכתי בזה בישוב הרמב"ם פ"א דבכורות שפלפל עליו בצל"ח לר"ה (דף ד' ע"א). א"כ לשיטתו אין שום נ"מ אי קאי הלאו דלא תגזול על עושק דהא גם בעושק הוי להנל"ע כקושית המהרש"א ז"ל. דאין לתרץ תי' הלוית חן מטעם תרי לאווי דסמיכי דלשיטת הרמב"ם אין נ"מ כלל. וכסברת הד מלאכי דבאם אין נ"מ י"ל דקאי תרי לאווי אף באם אין לוקין לכן פסק הרמב"ם דגזל הוי ענין מיוחד מעושק והבן: ובדרך זה תירצתי הרמב"ם דסובר אין יוצאין במצה של טבל בפ"י מה' חמץ. והקשו מש"ס פסחים (דף ל"ה ע"ב) דאתי' כר"ש דאאחע"א אבל להרמב"ם דסובר אחע"א בכולל ומוסיף קשה [ועיין בתשובתי בתורה מציון שנה ו' ח"א סי' ב' בזה]. ולהנ"ל ניחא דהא בתוס' סוכה (דף ל') הקשו במצה ש"ט הא הוי מצהב"ע אכן בשו"ת שיא כ' דהוי עדל"ת אכן בתוס' קידושין (דף ל"ט) כ' מירושלמי דעשה דלפני הדיבור לא הוי עדל"ת. אכן בש"ס יבמות (דף ה') סובר דגם עשה דלפני הדיבור הוי עדל"ת. ולשיטת ש"ס דילן נוכל לתרץ בהקדם תירוץ זקיני הגה"ק רשכבה"ג בס' חמדה גנוזה בראש השנה (דף י"ג) דאין עשה דוחה תרי לאוין עיי"ש דפח"ח. אבל זה דווקא לשיטת הש"ס תמורה דגם בנל"ע אין עשה מנתיק תרי לאווי אבל להרמב"ם לשיטתו סובר דעשה דוחה אף תרי לאווי. וצריך לתרץ כירושלמי דאין עשה דלפני הדיבור דוחה. א"כ במצה ש"ט אין עדל"ת והוי מצהב"ע כקושי' התוס'. אכן ר"ש סובר דאין עשה מנתיק תרי לאווי וכן אין ע"ד ל"ת ושפיר י"ל כהחמדה גנוזה על קושי' התוס' בחדש. וקאי כש"ס דילן ביבמות דגם בעשה דלה"ד דוחה ואין כאן מצהב"ע כתי' הש"א ועיין אור חדש פסחים (דף ק"כ) ד"ה ת"כ דרבא ועיין בשו"ת רע"א הח' סי' קמ"ב. ולאשר חביבים עלי הדברים שכתבתי ת"ל כד הוינא טליא להרה"ג הנ"ל לכן הבאתים כאן:
ידידו: