אור ברסלב

שות שתי הלחם· רבי משה חגיז

שאלה מד

שאלה מג

בשנת וזאת התעודה בישראל לפ"ק

לאשר שאלני אהו' התורני המחודד כהר"ר יצחק במהר"ר גרשון נר"ו אחיו של אהו' הק' התורני כהר"ר יהושע חלפן מאובין נר"ו לבאר כוונת רש"י ז"ל במ"ש לא תוסיפו כגון חמש פרשיו' בתפילין חמשת מינין בלולב וחמש ציציות וכן לא תגרעו דמה בא ללמדינו במ"ש וכן לא תגרעו הואיל ובקרא כתיב:

והביאור לע"ד דרש"י ז"ל נתקשה בקרא דהיל"ל לא תוסיפו ולא תגרעו על מצות ה' אלהיכם וגו' לזה השמיענו רש"י ז"ל דאם היה כותב כך היה במשמע דהאי לא תוסיפו ולא תגרעו היינו על מספר המצות דמתרי"ג לא תוסיף לתרט"ו ומתרי"ג לא תגרע לת"ר אמנם עיקר האיסור אינו אלא כמ"ש בעשירי דסנהדרין דפ"ח ח ע"ב על משנת חומר בדברי סופרים מדברי תורה האומר אין תפילין כדי לעבור עד"ת פטור חמשה טוטפות להוסיף עד"ס חייב ואר"א א"ר אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפלין ונשאו ונתנו שם והאיכא לולב וכו' והאיכא ציצית וכו' עי"ש א"כ רש"י ז"ל בדיוק כתב וכן לא תגרעו להורות דאין החיוב חל אלא ע"ד שעיקרו מד"ת ופי' מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע בדבר עצמו דהיינו שהתוספת והגרעון יהיה במצוה א' כמ"ש ואין לנו אלא תפילין שעיקרה בתורה ופי' מד"ס ויש להוסיף ואם הוסיף גורע דקא עבר בבל תוסיף ולא עבד מצוה וכן נמי לולב וציצית דייקי להו בלישנא דקרא דכתיב לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו ממנו דהיינו באותו דבר עצמו צ"ל התוספת והגרעון ולא יעלה על דעתך דפי' התוספת והגרעון שיהיה במספר במנין המצות ודוק והבן דהוא קרוב לפשט האמת ואין להוסיף ואין לגרוע ממנו בכוונת רש"י ז"ל:

והנה ברכתי אותו לאהו' התורני כמה"ר יצחק הנז' גם ברוך יהיה דהרגילני לדבר הלכה דהואיל ובאתי לידי מדה זו באתי לידי חקירה אחד דהנה פסוק זה נשנה בפ' ראה כדכתיב את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו דחובה עלינו לדעת למה טעם הוכפלה האזהרה במלות שונות גם מה טעם בפ' ראה כתב תשמרו לעשות והיל"ל תשמרו ותעשו מלבד שהוא כפול גם להבין מה טעם רש"י ז"ל בואתחנן הזכיר תפילין לולב וציצית ובפ' ראה הזכיר תפילין ולולב ובמקום ציצית כתב ארבע ברכות לברכת כהנים:

וזכרתי כי הגאון בעל גור אריה פי' דברכת כהני' מפיק לה מכח כפל הפסוק ואם לא היה הכפל היינו אומרים דאין בברכות לאו דלא תוסיף ולהכי אייתי ליה רש"י ז"ל בפסוק דפ' ראה אך צ"ע דבספרי מפיק לה מתיבת הדבר דאפילו בדבר שהם דברים ולא מעשה שייך ביה בל תוסיף ותיבת הדבר נכתבה בפסוק דפ' ואתחנן:

אמנם מה שפירש הגאון הנז' דדרכו שרש"י ז"ל והחכמים דמיון לדבריהם שלשה דברים.. להכי בפ' ואתחנן הביא כגון תפילין לולב וציצית ובפ' ראה כיון שרוצה לחדש ברכת כהנים הביא תפילין ולולב והביא ברכת כהנים במקום ציצית כי די בשלשה לדמיון וראי' וזה נכון ופשוט:

אך ענין השינוי דבפ' ואתחנן לא הביא הך דברכת כהנים ובפ' ראה הביאה צריך לדעת מה טעם בפרט כי עדיין לחלוחית הדיו קיימת א"כ היה די במ"ש פרשתים בפ' ואתחנן כדרכו:

והנה אחר העיון אחר שראיתי דהנה בתלמודא ס"ל דלמ"ד דלולב א"צ אגד לית ביה בל תוסיף כי האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי והקשו מסיפא דברייתא דקתני אם סיים ברכותיו לא יאמר הואיל ופתחתי לברך אוסיף ברכה אחד משלי כגון יוסף ה' עליכם ת"ל לא תוסף והא ברכות כלא אגידי ואסור. שאני התם דזימניה הוא כיון דאלו מתרמי צבורא אחרינא הדר בריך להו זמניה הוא יע"ש שאני מביא הדברים בקיצור להודיע שכוונתם לומר שבעת שמסיים ברכת כהנים חייל עליה חובה פעם שנית אם ירצה לילך לבי כנישתא אחרינא וכיון שכן זימניה הוא משא"כ גבי לולב דכיון דנפיק בפעם א' מחובתיה לא שייך ביה תוספת חיוב אפילו שהוא בזימניה וזה מבואר ודברי הגאון הרא"ם ז"ל בפ' ואתחנן שגבו ממני דס"ל דגבי לולב נמי הואיל והוא זמני' אית ביה בל תוסיף ועמו הסליחה דדוקא בברכה כיון דאלו מתרמי כנישתא חוזר ומברך הברכת כהנים בברכה אקב"ו כאלו עדיין לא קיימה זהו בזימניה. ולהכי אפילו שסיים שייך ביה לומר בל תוסיף אע"ג דלא אגידי אבל בלולב כיון דקי"ל דא"צ אגד האי לחודיה קאי ולית ביה בל תוסיף לפי סברת הגמרא אך תנא דספרי ס"ל דבין בלולב ובין בציצית אית ביה בל תוסיף דהנה הוא תנא ופליג על תלמודא דידן דאמרו דהאי לחודיה קאי וכו' והיינו יכולין לפרש כוונת הרא"ם ז"ל כמו שפירשנו אך הוא דוחק לפי דאיהו סבר דכ"ע מודו בזה דכיון שהוא זמניה ולדעת סברת הגמרא אינה כך אלא דוקא בברכת כהנים וצ"ע לפי דוחק השעה שאני בה דאין דעתי צלולה ליישב דבריו ז"ל באשר מאריה דתלמודא הוה זכותו יגן עלינו:

אמנם לביאור רש"י ז"ל נראה דהפסוק דבפרש' ראה מלמדנו להועיל מ"ש בגמרא במסכת ר"ה פ' ראוהו ב"ד דף כ"ח מ"ש בברכת כהנים אית ביה בל תוסיף ונימא האי ברכה לחודא קאי והאי לחודא קאי להכי קאמר את כל הדבר שהוא ברכת כהנים שהוא בדיבור אני מצוה אתכם שתשמרו בהווה ותכף לעשות דהיינו שתהיו יכולים לעשות אותה כמה פעמים ביום א"כ להכי מצוה אותך שלא תוסף עליו דכיון דאתה רשאי ואי מתרמי לך כנישתא אחריתי תחזור ותעשה להכי איכא בל תוסיף דהרי באותה שעה שאתה מוסיף לברך ברכה חמשית דיוסף ה' עליכם יכול היית לחזור ולברך בכנישתא אחריתי ברכת כהנים להכי איכא איסור בל תוסיף ולפיכך רש"י ז"ל הביא בהאי קרא דראה מלתא דברכת כהנים הואיל ובהאי קרא מפרש מה טעם אית בה בל תוסיף באומרו את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם תשמרו לעשות דהיינו שאתה מצווה שתחזור ותעשה מצוה לברך את ישראל ולקבל אתה ברכת ואני אברכם:

אי נמי אפשר לומר בההיא פלוגתא דאיכא במתניתן במתן ארבע שנתערבה במתנה אחת שר"א אומ' ינתנו מתנה ד'משום בל תגרע וח"י אומר ינתנו מתנה א' דעבר על בל תוסיף והקשו ר"ב התוספות בערובין ד"ק דכיון דקי"ל דליתי עשה ולדחי לא תעשה דבל תוסיף ותירצו דהכא ע"י פשיעה הוא והיה יכול להתקיים בלא דחיית דלאו עי"ש א"כ את זה נראה לומר שכיון הפסוק דפ' ראה גם ראה דאת כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם תשמרו לעשות לו משמרת קודם שיבא המעשה דהיינו לשמור הדם שלא יתערב והיינו תשמרו לעשות ולזה אני אומר לך דכשיבוא מעשה לידך שלא נשמרת ונתערבו מתן ארבע במתנה א' לא תוסיף להזות ד' מאחר שכבר מעיקרא אני הזהרתיך דתשמרו לעשות ולא אמרו אתי עשה ודחי ל"ת אלא כשלא בא הדבר ע"י פשיעה:

ועם תירוץ זה דר"ב התוספות ז"ל היינו יכולין לתרץ ההיא דאמרו גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה עיין עליו דהעולם מקשים מאי רבותיה דהרי כל התורה כולה הכי נמי דאתי עשה ודחי לא תעשה אמנם במ"ש פ"ב התוספו' ז"ל הנהירו לן עיינין דכיון שהחטא בא ע"י פשיעה ראוי היה דלא ליתי עשה ולדחי' ל"ת ועכ"ז להיות כח התשובה גדול ומעולה אמרינן דדחי ל"ת:

אך אעיקרא דמלתא דר"ב התוס' ז"ל קשיא לי טובא בסוגיית כתובו' באונס ממזרת או נתינה שאינו מקיימה הקשו בגמרא דליתי עשה דלו תהיה לאשה ולדחי לאו דממזרת או נתינה ומאי קושיא הרי לפי דר"ב התוספות ז"ל כיון דאתי מכח פשיעתו וחטאו דהרי אנס אותה לא אמרינן ביה דאתי עשה ודחי ל"ת וצל"ע:

ואפשר לתרץ בדוחק דשאני גבי אונס דאי אפשר לקיים אשה זו אם לא מחמת העשה אבל התם הדמים היו יכולין להנתן זו בפני עצמה וזו בפני עצמה אבל באשה זו הממזרת והנתינה אי אפשר שיקח אותה אם לא יבא עליה באונס ואז חייל עליה העשה דלו תהיה לאשה אמנם רואה אני שהוא דוחק.

אמנם לעיקר קושית ר"ב התוס' ז"ל לע"ד אינה קושיא דלעולם לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת אלא בדבר עצמו שחוטא הוא מקיים עשה שבו כגון מילה בצרעת או סדין בציצית או אשת אח אמנם הכא העשה הוא בדם השלמי' שניתנים מתן ד'ואינו חושש שעובר בל תוסיף לגבי דם העולה שאינה אלא במתן א'. נמצא שהן שני גופין מוחלקין והעשה באחת והל"ת דבל תוסיף הוא בדם אחר ולכן לא אמרינן ביה אתי עשה ודחי ל"ת ודחיל"ת ודיין לבא מן הדין להיות כנדון דמילה בצרעת וסדין בציצית אבל הכא הם גופין מוחלקין ודוק:

ועם זה מתורץ הפסוק את כל הדב' אשר אנכי מצוה אתכם אותו ביחוד תשמרו לעשות ובזה אני אומר לא תוסיף אך כשנתערבה נמצא שלקיים אחת אתה עובר על אחרת.

תוכן העניינים

שות שתי הלחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה