אור ברסלב

שות שתי הלחם· רבי משה חגיז

שאלה לט

שאלה לח

בור סיד שאינו מאבד טפה מנופה בי"ג נפה אהו' התורני החשוב מהרר"א נר"ו חבילות ספיקות שאלות מעכ"ת הגיעוני על נכון ולולי שאני מכיר ברום מעכ"ת שמכיר בי וחשוב אני בעיניו הייתי אומר דלקפחני בהלכות הוא בא וכמעט היה ראוי שלא להשיב כלל יען יש בכללות תשובתן די יספיק לעשות ספר ובאמת אין הזמן מספיק לפני להשיב באורך מילין רק כמדלג על ההרים הנני כמשיב על כל פרט ופרט מספקות שנפלו למעכ"ת כסדר שעלו ובאו באגרת מעכ"ת עיין עליה ומובטח אני שיטה אזנו לאמרי פי וימצא מנוח למבוכות שנסתבך בהן וישמע חכם ויוסיף לקח ובמעט זה שאכתוב יהיה בו די יספיק במרובה דלחכימא ברמיזא מאחר שהספרים נמצאים יחקור וימצא:

על דבר ספק ספקא דליתנהו בחד זימנא, כשהס"ס נולדו זה אחר זה דאתידע לן הספק הראשון נעשה כאיסור של תורה ותו לא אתי הספק השני דאילו משום הספק הראשון כבר נאסר דבההיא שעתא לא הוי אלא חד ספיקא. הב"י סי' נ"ז דמ"ד רע"ב והפרישה חולק ועיין הרשב"א סי' ת"א ובש"ע סי' ק"י ט"ז ועיין בערך דאחר זה:

ועל ס"ס דאינו בענין אחד לא שנו עיין סי' כ"ז פרישה וצא"ל שם בפרישה. וז"ל עיין בת"ח כלל מ"ד ס"ז שם כתב בהדיא כדברי רש"ל וכתב שם דשאני הכא דיש כאן. ודאי איסור דאורייתא אלא שניתוסף בה ספק ממקום אחר משא"כ התם וכו' ומסיים דאנו מתירין מכח ס"ס איסור דאורייתא אפילו נודע שני הספיקות בפעם אחד והכי נהוג דלא כב"י ע"כ ועיין מהרא"י בסוף איסור והיתר שלו בפי' השערים שלו והביאו ג"כ בשערי דורא סי' פ"ד וגם באיסור והיתר של רש"ל ז"ל עי"ש:

ועל חזקה ס"ס לקולא ואפי' בלא חזקה בר מיחוסין אלא אם כן איכא חזקה דמעלה עשו ביוחסין ומשום הכי לא מקלינן בס"ס אלא א"כ איכא חזקה עיין במס' כתובות פ"ק די"ד ע"א תוס' ד"ה אלמנה עי"ש:

ועל ס"ס דליכא את"ל אלא משום דהוי בשני נושאים אליבא דרש"י לפי' קמא וקצת דמיון מההיא דאמרינן רט"ו ע"א ובנמצ' הלך אחר הרוב וכתב רש"י משום דפירשה ע"י אחר עי"ש) ותוס' פליגי עלה אשכחן ס"ס דליכא את"ל ל וכולה חדא ספקא אלא משום דהוי כתרי נושאים קרי ס"ס עיין כתובות די"ד ע"א גבי ההוא דאמרו בגמ' התם חד הכא תרי ספקי:

ועל שבועה לעבור אדרבנן חילוק בין נשבע לעבור בקום עשה. לנשבע לעבור בשב ואל תעשה ועוד חילוקים רבים בזה עיין מוהרי"ט ז"ל י"ד סי' מ' ועיין כל משאם ומתנם באמונה הגאון הנז' עם הגאון מהר"י בסאן ז"ל:

ודע דיש חילוק בין עשה שמחוייב לחזר אחריו. לעשה שאינו מחוייב לחזור אחריו דהיכא דמחוייב,. ל"א הא ודאי יש לו עונש אי לא מחזר אחריו אבל עשה שאינו מחוייב ל"א אי לא מחזר אחריו לא מענשי ליה אלא בעידן ריתחא והיינו דאיתא בגמרא אענשיתו אעשה בעידן ריתחא ענשינן עיין ב"ה הרי"ף הלכות ציצית דפ"ה ע"ב שלטי הגבורי' סי' א' סוף לשון ריא"ז ועיין מרדכי ד"ק ד"צ ע"א סי תתקמ"ה דפרש בענין אחר עי"ש פ' התכלת:

עוד מה ששאלת בסעיף ז' דע כי כבר נשאלתי על זה והיתה תשובתי דכך קבלתי וכך נראה לי דאם שהה הכבד או הבשר שלא נמלח תוך כלי מעת לעת עם מים אסור הכבד או הבשר וגם הכלי כל זמן שלא עירה המים טרם כלות הכ"ד שעות מפני שהמים ההם חוזרי' להיות אסור להיותם כדבר כבוש וכבוש ה"ה כמבושל. עם כי במקומות הרבה מהב"י יש צדדים להתיר לא מלאני לבי ועיין בט"ז דמסכים לאסור:

דע כי מנהג נכון להניח עם הירכות שני צלעות מכל צד מחמת פרישות מחלב הכסלים שאצלן שנגעו בהם וראוי לעשות כן לכתחילה ואם לפעמים חתך הגוי ולא הניח אלא אחת יש להקל כיון שנשאר שם אחת שאין פוחתין ממנה לעולם וכך הזהרתי לרבי אהרן שוחט ביריד בולזאן כשבאתי דרך שם למדינות אלו:

עוד שאלת קרקבן שניקב בתוכו מחמת חולי מצד חוץ ועבר כלפי פנים עד הקרום שמסירת הנשי' בהסירן הלכלוך והטנופות מתוכו אך אותו הקרום לא ניקב דעתי הוא דעת התורה להטריף שאין העור ההוא מנין כלל ושפיר קרינן ביה ניקב מעבר אל עבר ולא כמו שטעה אותו המורה שכתבת לי שהורה להתיר ואלי תשמעון:

ש"ע הא דאמרינן בריא אפי' באלף לא בטיל היינו היא גופא דאינה בטילה אבל היוצא ממנה בטל בששים כשאר איסורין וזה נ"ל פשוט וכך רשו' בזכרוני כשחזרתי על כת הפוסקי' דוק ותשכח דכדברי כן הוא וקרוב אצלי דהרדב"ז ז"ל הוא בעל הוראה זו רק שספרי אין אתי ולא אוכל לציין לך מקום קבוע בו או בגדול אחר כמוהו שלמדתי ממנו כן:

ובמקום שנמצאת חבורה בעוף או בבהמה אעפ"י שהוא במקום שאינו מטריף יש להשליך מקום החבורה או הפצע עיין י"ד בסי' ס"ז משום דקא עביר בבל תשקצו את נפשותיכם אי לא עביד הכי שכל רוב בני אדם בדלים ממנו למואסו שנפשם קצה בו והוא אוכלו עם שהנפש היפה תאכלנו עובר:

דע דמתשובות הרשב"א ז"ל סוף ספ"ח נראה שהנוהג איסור לאכול חרדל נכרים הנקראת בלע"ז מוסטארד"ה יפה הוא עושה אפי' תימא שאין הדין כך כבר אבותינו הקדושים נהגו בה בה איסור ולפיכך ראוי לכם להחזיק במנהג אבותיכם בידכם ואין ביכולתי להתיר לכם מאחר דכבר החזקת' בה איסורא על פי מנהג הראשוני' מה גם דאני מן המחמירים בה מכח כמה חששות ובכל מקום שעברתי ראיתי נוהגין בה איסור:

ועל אבק ריבית היוצאה בדיינין משמע לי מדברי רש"י ז"ל דכל דמחזי כריבית קצוצה יוצאה בדיינין ואע"ג דלא הוי אלא אבק ריבית מ"מ כיון דמחזי כריבית קצוצה מפקינן מיניה וז"ל רש"י ז"ל הכא בהלואה ומחזי כריבית דמעיקרא בתורת הלואה באה לו וכריבית קצוצה דמי עכ"ד עי"ש גבי ההוא דקאמר לממרא דסבר רב נחמן מחילה בטעות לא הוי מחילה וכו' התם זביני הכא הלואה:

וצא"ל אי הרי"ף והנ"י ז"ל פליגי עליה דרש"י ז"ל בהא כיון דלא פירשוה לההיא סוגיא כוותיה דרש"י ועוד צ"ל אי מצינו לפרושי דברי הרי"ף כוותיה דרש"י ז"ל ודבריו אבל ממאי דכתב הנ"י על הרי"ף משמע דלא פי' ליה כרש"י ז"ל ע"ע:

ובדבר מחילה בטעות עיין חילוקיו בפרק איזהו נשך והאריך הרב בנ"י שם ומה שנ"ל כעת קצת כלל כוונתו דכל שעיקר סבת מחילתו היה בטעות לא הוי מחילה וכגון שהניח את חבירו ליטול חפץ מרשותו או שנתנו לו בחזקת שהוא שלו ונמצא שאינו שלו או האומר אם לא אפרענו מכאן ועד זמן פ' יהיה שלך דמה שהניחנו אחר אותו זמן לאכול פירות ומחלם הוא משום דהיה סבור דדינא הכי כיון דעבר אותו זמן אבל מי שדעתו למחול בלי שום סבה כוזבת אלא דהמחילה לא הוי באופן המועיל בהי דלהבא לא אמרינן דהוי מחילה מ"מ למאי דאכיל אמרינן מחילה בטעות הויא מחילה: ומיהו להרי"ף לא תלי אלא אי איכא איסורא הוא דאמרינן מחילה בטעות לא הוי מחילה משום דאנן סהדי דלא ניחא ליה למיעבד איסור' אבל אי ליכא איסורא אמרינן מחילה בטעו' הויא מחילה:

וצא"ל שם בנ"י וז"ל שהרי דעתו למכור היה וזה נמי לקנות אלא שהענין וכו' ע"כ משמע דבעינן נמי דעת קונה להקנות ואמאי הא קי"ל זכין לאדם שלא בפניו וצ"ע במוהרי"טז לי"ד סו סי"מ תשוב' מוהרי"ב ז"ל:

ועוד צא"ל כמ"ש לעיל אי מצינא לפרושי דברי הרי"ף כפי מה דמשמע דברי רש"י דהיינו דאנן הוא דלא שבקינן ליה ומפקינן מיניה משום דמחזי כריבית קצוצה ואפי' דידעינן ביה דניחא ליה למיעבד איסורא כיון דמחזי כריבית קצוצה יוצאה בדיינין:

כללא דמלתא לפי מאי דכתיבנא דאפילו כי אמרינן מחילה בטעות הויא מחילה לדעת הרי"ף או לדעת הנ"י למר כדאית ליה ולמר כדאי' ליה היינו דוקא למאי דכבר אכל וכן נמי היו מטלטלין או מעות וכבר הם ביד הנמח' אבל לאכו' מכאן ולהבא או לגבו' מהמוחל לא ואי הוה כהאי גוונא דלא אמרי' מחילה בטעו' הויא מחילה אלא דלא הויא מחילה פשיטא דאפי' מאי דאכל מפקינן מיניה:

ועל דא"ש אי שתיקה כהודא' במחילה או לאו צל"ע בהרמב"ם ז"ל דיש מקומות דמשמע דשתיקה הויא מחילה ויש מוקמות דמשמע דשתיקה לאו מחילה היא ואיכא הכי ואיכא הכי' עיין בשו"ת בני אהרן ס' מ' וק"נ ומוהריב"ל ח"א כלל ה' סימ' ל"ט שכתב בלשון הרמב"ם ז"ל מפ"ה דה' שלוחין ושותפין ז"ל יראה מתוך דברי הרב דשתיקה לאו כהודאה דדוקא קנין הוא דלא בעי אבל דברים מיהו בעי ושתיקה לא הויא כהודאה עי"ש:

ומש"ע ע"ד המלוה על המשכון וכו' עיין בח"המ סימן ע"ב סוף ס"ב תראה מבואר שהמלוה לחבירו על המשכון יותר ממה ששוה המשכון חייב הלוה לפרוע כל חובו והוא פשוט שם בכל הסי' ההוא שאין המלוה מלוה על המשכון כדי שישאר בידו שבשום אופן אינו נשאר בידו פרוע ואין זה כמנהג המלוה לנכרים והוצרכתי לכתוב זה בעבור המתעקש שראיתי שנתעקש כמנהגו וצריך לעיין בפוסקים שנמצא דכן ברור וק"ל:

שאלת עוד בדין תפיסה בדבר מסויים שלעת כזא היא ביד שמעון אך נוד' בבירור שהוא של ראובן הדין פשוט דאינו יכול לוי לתופסו בשבי' חובו של שמעון אפי' שלחו שמעון לידו של לוי כיון דאותו דבר מסויים איתיה בעיניה אבל אם נמכ' אותו החפץ או אותה סחורה ונעשי' דמים אעפ"י שאנו יודעים בבירור שאותן הדמים הם של אותו החפץ המסויים שהיה של ראובן יכול לוי לתופסם בעד חוב שמעון דהוה ליה שמעון לוה מראובן אותן הדמים משא"כ אם החפץ קיים דאזי הוי פקדון ואין הפקדון משועבד לבעלי חובות עיין מוהר"י אדרבי ז"ל סי' של"ח וקנ"ז ומוהרשד"ם ז"ל בח"המ ק"מ ור"י ומהריב"ל ח"א צ"ח ובני אהרן מ"ח:

עוד שאלת ראובן שקבל קצת סחורה ומטלטלין משמעון בחזקת שהן שלו גם בזה הדין פשוט דיכול לעכב אותן בידו עבור מה שחייב לו שמעון ואפי' אם שמעון כשמסר אותן ליד ראובן אמר לו שהם של לוי כל זמן שראובן קבלם סתם ולא אמר שהיה מקבלם על שם לוי יכול הוא לתופסם בעד חובו וגדולה מזו מזו אודיע לך שאפילו שלוי עצמו כתב לראובן בשעה שמסר לו שמעון החפצים שהיו שלו וראובן קבל אותן סתם יכול הוא לעכבם ולתופסם בעד חובו עיין הרמב"ם ז"ל פ פ"א מה' מלוה והרשב"א ז"ל אלף ומ"ז והרא"ש כלל ק"ז הביאם הטור ציט והב"י ז"ל בסי' ע"ב במחודשים כ"ח עי"ש ובסימן כ"ח וקכ"ה ובאה"ע סי' ק' ומוהר"י אדרבי רכ"ג ותורת אמת רכ"ז ומוהרשד"ם חה"מ ק"מ ור"י ותמצא בהם הכל ברור ומבורר:

אמנם ע"ד א"ש בדין עיכוב הפאגט"ור צריך אני לעיין קודם שאשיב במ"ש מוהר"י אדרבי ז"ל סימן ת"ג שאם יש איזה ממון ביד הפאגט"ור מהתנבע אינו חייב ליתנו לתובע אלא לעכבו בידו עד שיעמדו בדין ואפילו נתחייב הפאגט"ור בקנין או שבועה ליתן הנכסים ביד התובע אינו חייב כי לא חל חיוב השבועה כי אם במקום שחייב ממון מ הדין וכיון שחיוב ממון אין כאן חיוב שבוע' ע"ע דאני באמת עדיין לא ירדתי לעיקר הדין וקריתי ושניתי דבריו ולא אבין וכי גרע כחו של הפאגטו"ר מערב שאינו חייב ממון ועם כל זה המלוה תפיס מיניה ובדוחק יש לחלק אך אמנם אשנה הלכה זו אם יגזור הי"ת בחיים עוד פעם ואשיבה שואלי דבר על נכון:

ומ"ש אם מנהג הסוחרים להתחייב בדבר שאינו קצוב חייב כ"כ הרב בעל כה"ג ז"ל בסי' ס' עיין הרדב"ז ז"ל סי' קל"ו ח"א ועוד כתב ואני ראיתי פעמים רבות כיוצא בזה יורו המורים באמת ובתמי' שיכול המוחזק לומר קים לי כהרמב"ם ז"ל ורבותיו עיין במוהרש"ך סי' ע"ה וק"א אמנם הרב בעל משפטי שמואל סימן ל"ו ול"ז כתב כדברי מהרדב"ז ז"ל ועי"ש בסי' מ"ה:

והאמת יורה דרכו דלא אמר הרמב"ם ז"ל דדבר שאינו קצוב לא מחייב אלא בבא להתחייב בדבר שאינו חייב אבל מוכר שכתב לקונה לפרוע כל מה שיוציא בבתים שליחותיה קא עביד עיין במוהרי"ט ז"ל ח"ב חה"מ סי' כ"ג ומהרש"ך ז"ל בביאורו לסי' ס' ובתשו' סי' י' כתב בפי' דלא אמר הרמב"ם ז"ל אלא במי שלא היה חייב לחבירו ובא להתחיי' עכשיו אבל במוכר משתעבד עי"ש ומוהר"ש הלוי ז"ל בחה"מ סימן ה' שבח חילוק זה וכת' שהנודר לחבירו החצי שישלח לו אביו מספרד הוי מתנה ולפיכך לא קנה עיין מוהרי"ט צהלון ז"ל:

והא דאזלינן בתר מנהג הסוחרים בענייני הסחורה כשהמנהג פשוט ואין בו ספק אז יש לדון עפ"י המנהג ואם יש שום ספק במנהג אז דין התורה הוא עיקר עיין הרמב"ם ז"ל פ"ז הלכה ששית מה' מכירה ופכ"ו וכ"ז וכ"ח ובטור סי' רט"ו ורי"ח ור"כ וקכ"א והרמב"ם ה' שלוחין פ"א הלכה ח' מ"ש מרנא הכ"מ ז"ל בשם הרי"ף. ומהרשד"ם ז"ל חה"מ ל"ג וס"ה וקכ"ה וק"ח וקס"ט וק"ע ובדברי ריבות סי' רי"ד ור"ה ות"ר:

ודע כי השליח נשבע על טענת ספק לדעת הרמב"ם ז"ל פ"ט מה' שלוחין ה"ח וכן פסק מוהרמ"ע מפאנו ז"ל סימן כ"ג והב"י והטור סימן קפ"ב דלא כהרשב"א ז"ל בסי' תת"ך הביאה הטור והב"י בסי' צ"ט עיין עליו:

וע"ד כתב יד ומנהג דע שהוא פלוגתא דרבוותא אם נאמן לומר פרעו הרי"ף והרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל סברי דנאמן. ובעל המאו' והרמ"א והרשב"א א ז"ל סברי דלא מהמן משום דמצי למימר שטרך בידי מאי בעי ולהכי בדבר כזה דאיכא פלוגת' דרבוותא היא ההכרעה מנהג המדינה דבנדון כי האי מנהג מבטל הלכה עיין בהריב"ש ז"ל סי' שמ"ה ודברי ריבות סי' ת"ר ומוהרשד"ם ז"ל חה"מ סי' ל"ו:

ועוד מנה ושוה מנה במחלוקת היא שנויה ורובא סברי דאין בכלל מנה שוה מנה. וזה נראה שהיא סברת רבינו מוהריק"א ז"ל סי' גר"ן עי"ש ונראה לי דאפי' מאן דסבר דבכלל מנה איתא לשוה מנה הכא בנ"ד יודה דאין בכלל מעות שוה מעות ועיין במוהרי"ק ז"ל שורש צ"ד ותמצא מבוקשך בכל אשר שאלת כי כעת אין אתי פנאי להאריך בחיפוש ספרים האחרונים ז"ל:

וחזרתי על ענין ראשון ששאלתני בדין מכר קנין וחליפין ולשון בני אד' בשטרות ופניתי מכל עסקי לאהבת התורה ואהבתך שזרזתני להיות לפניך הלכה למעשה ויגעתי ומצאתי דהא אי חליפין בכלל קניה ומכיר' במחלוקת היא שנויה עיין בהמרדכי פרק המקבל בתשובה המתחלת לגואל הקרוב וכו' בקהל שגזרו שלא לקנות בית מהגוי ושאלו לרבינו מאיר ז"ל אי להחליף בית בבית עם הגוי מקרי זביני או לא. ובסוף דבר הביא ראיות מוכיחות וחזקו' דחלופי נמי נקרא זביני עי"ש:

ומדברי הרמב"ם הוא הראש ז"ל משמע להפך עיין בפי"ג מה' מכירה דכתב המחליף כלים בכלים אין להם אונאה בין שמו אותן בין לא שמו אותן וכו' כמו שדקדקו הרב המגיד ורבינו בכ"מ ז"ל כתב משם תלמידי הרשב"א ז"ל דדברי רבינו נרא' עיקר דאין אונאה בחליפין לעולם אלא במכר דממכר כתיב עי"ש:

הרי לך בהדיא דלפי תלמידי הרשב"א ז"ל דוקא מכר ולא חליפין ולדידהו אין בכלל קניה ומכירה חליפין וזו היא דעת הרמב"ם ז"ל דלהכי כתב דחליפי כלים בכלים אין בהם אונאה וכוותיה נקטינן ובפרט אם בא להוציא דעליו להביא ראיה דהלכה כמוהר"ם ז"ל:

ובפרט דהכא בנדון ששאלתני נראה לי פשוט דאפי' אם המצא ימצא אדם חכם שלם שבחכמתו ישלם את המחלוקת ויכריע דבכלל מכר וקנין יש חליפין ובכלל מעות שוה מעות אפי' הכי במקומות הללו שיש שם מיוחד בלשון הלע"ז ז דלמכירה בינדיר' ולקניה קומפרא"ר או מירקא"ר ולחליפין בראטא"ר או טרוקא"ר ואין עושין חליפין בקריאת השמות לתת את של של זה בזה דודאי זה שעשה החילוף אינו נכנס בכלל לשון הכתוב בשטר לקנות או למכור וכו' ובפרט דיד בעל השטר על התחתונה והמוציא מחבירו עליו להביא ראיה והולכין אחר לשון בני אדם בשטרות כמו שכתב הריב"ש ז"ל בסי' ר"ז ל"ה כתבו המפרשים ז"ל דכל ענייני שטרות הולכין אחר לשון בני אדם דומיא דנדרי' כדמשמע מסוף פרק קונם יין דמדמה שטרות לנדרים לענין שיש לכתוב בשטרות לשון שמשמעותו כן בנדרים וכן נמי בפרק מי שמת ההוא גברא דאמר נכסי לבני וכו' מי קרו אינשי לבר ברא וכו' ואמרינן התם תניא כוותיה דרב אסי הנודר מן הבנים מותר בבני בנים ובכמה מקומות מהתלמוד כן בשטרות והקנאות וחיובין מקרי אינשי כך וניחזי היכי קרי אינשי במה שלשון בני אדם מתחלף מלשון תורה הולכין אחר לשון בני אדם ולא אחר לשון תורה כמו בנדרים ושטרות נמי הולכין אחר לשון בני אדם ולא אחר לשון תורה אלא שלפעמי' כשאין לשון בני אדם ברור בדב' ההוא הולכין אחר לשון תורה כמ"ש בגמ' התם מי קארו אינשי לחד ברא בראי ת"ש ובכי ובני דן חושים וכו' עי"ש כי העיקר שאנו צריכין לו הטרחתי בהעתקתו מספר לספר אולי אינו בנמצא אצלך:

הרי לך ראיה מבוררת שבשטרות הולכין אחר לשון בני אדם ולא אחר לשון תורה וא"כ בזה אני אומר דאפילו שבלשון תורה בכלל קנין נכנס חליפין ובכלל מעות יש"מ אפ"ה כיון דלשון בני אדם אינו כן אלא לשון קנין לחוד ולשון חליפין לחוד בתר בני אדם ולישנייהו אזלינן:

וא"ת. שהרי מצינו לשון קנה בחליפין היינו הקנין סודר שנקרא קנין חליפין אבל כשאדם מחליף עם חבירו דבר אינו אומר קניתי דבר פלוני אלא החלפתי דבר פלוני וזה פשוט:

וכי תימא דמההיא בפרק מי שמת משמע דכשלשון תור' מסייענו חיישינן למעוטא דמעוטא דאינשי שמדברים באותו לשון שכן אמרו שם ההוא גברא דאמר נכסי לבני הוה ליה ברא וברתא מי קארי אינשי לברא בני ולסלוקי לברתא מעישור נכסי קא אתי או דלמא לא קארי אינשי לברא בני ולמושכא לברת' למתנה קא אתי ת"ש ובני דן חושים ע"כ דמדאמרו בגמרא מי קארי אינשי לברא בני אלא שיש שם מעוטא דמעוטא דקראו לבראי בני או נומר דלא יש כלל ואסיקו ובני דן חושים דהפסוק קרא לבן אחד בנים מרובים משמע דאפילו דבלישני דאינשי לא קרי לבן בנים אלא מעוטא דמעוטא כיון דלשון תורה בא לסייעני מועיל אפי' להוציא דהא הכא הבן בא להוציא לבת מתורת עישור נכסי:

והגם דמלשון הריב"ש ז"ל שהבאתי משמע דמביא האי מעש' לראיה דכשהלשון אינו ברור הולכין אחר לשון תורה כהאי עובדא מ"מ ממ"ש מי קרו וכו' משמע בהדיא דהמנהג הוא שלא לקרות לברא בני הגם דמדהוכיחו ואמרו ת"ש ובני דן דן חושים ולא הביאו ראיה מאינשי משמע שאיבעיא היתה בספק שלא היו יודעין לשון ברור והיו מסתפקים בלשון ולכך אמרו דלשון תורה מכריע אבל מלשון מי קרו לא משמע הכי ועוד דידוע לכל וזה דבר פשוט דאין אדם קורא לבן אחד בני ב"ר ואפ"ה הוכיחו דהולכין אחר לשון תורה דקורא הפסוק לבן בנים אפי' להוציא:

והנלע"ד והוא הפשוט דכוונת הצדדין כן דכיון דמשמעות בן הוא בן ולא בת ולבת אינם קוראים בני אינשי בן למה אמר בזה שאמר נכסי לבני מי קארי אינשי לבן בני ואסבול דוחק א' שאין קורין לבן בני ואניח הדבר כפשוטו שבני אדם קוראין לבני' בני ולא לבנות וכוונתו היא להוציא הבנות מן העישור או נימא דאין קורין לבן בני וכיון שכן מוכרח לסבול דוחק אחד שזה האיש קרא לבנות בשם בני כיון שכללם עם הבן וא"כ בכל שני הצדדין יש דוחק אחד ולזה הכריח שכיון דמצינו בתורה דקורא לבן בני דכתיב ובני דן חושים א"כ נומר שזה האיש קורא ונקיט בלישניה כלישניה דתורה ונמצא דעי"ז נשאר לשון בני אדם כפשוטו שהוא בנים ולא בנות ונסבול דוחק אחד שאין הרוב קוראין לבן בני ולזה כיון הריב"ש ז"ל דכשאין לשון בני אדם ברור כהאי עובדא דהאי גברא שדבריו אינן ברורי' שאם נומר בני שהוא אחד הוא דוחק ואם נומר שהבנים לבנות בכלל הוא דוחק במ"ש אזי מזה אנו מסתעיין מד"ת אבל בדבר שמובן הלשון באר היטב וידענו דאם אנו הולכין אחר לשון בני אדם הוא ענין א' ואם הלכנו אחר לשון תורה הוא ענין אחד מניחין לשון תורה כמ"ש הריב"ש ז"ל בפירוש עיין עליו:

ואם כן כשזה כתב בשטר לקנות לשון קנין לחוד ולשון חליפין לחוד אפי' שנודה דלענין דין התורה בכלל לקנות נכנס חליפין דלישנא דאינשי לאו הכי ודבר פשוט הוא דאם אדם יאמר לשלוחו לך מכור לי דבר פלוני ולא ימצא למוכרה לא יחליפנה ולא ימיר אותו וכו' ובודאי דיחזור השליח לשאול לבעליו ובפרט במקום שהוזכר המעות דמשמע דוקא מעות ובפרט כמו שדקדק מוהרי"ק ז"ל שורש צ"ד דלשון זהובים הוא דוקא עי"ש ודוק:

אחר ימים ראיתי דלפי האמור בבתרא פרק יש נוחלין גבי ואיה וענה בני צבעון עם פי'ר"ת שכתוב דענה בת היתה וקא חשיב לה בכלל בני צבעון משמע דקרי לבת בכלל הבנים ודוק שם: ועדיין צא"ל בענין זה אי חליפין בכלל מכר וקנין בי"ד ס' רי"ז ס"ל:

תוכן העניינים

שות שתי הלחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה