אור ברסלב

שות שתי הלחם· רבי משה חגיז

שאלה לד

שאלה לג

שאלה. ראובן ושמעון בני לאה היו וראובן היה חייב לאמו סך מאתיים אדומים ובשעת מיתתו צוה בצוואת ש"מ בפני עדים ואמר תנו לאמי המאתיים אדומים שאני חייב לה לפי שלקחתי' בהלואה מחשבון כתובתה וגם תנו לה נכסיה שהיו בידי בתורת פקדון והן עתה ביד לוי חמי ואחר גמר צוואתו מת והניח אחריו יתומים קטנים מדו"ה שנים ובאת האשה לאה בפני ב"ד ועשתה קבלת עדות מצוואת בנה קודם שב"ד היו ממנים אפטרופוס על היתומים ומתה גם היא והנה עתה בא שמעון לתבוע מאפטרופוס היתומים חלקו בירושת אמו באותה צוואה אשר צוה ראובן אחיו לפני מותו. והאפוטרופס היתומים השיב שאין הדין מחייב אותו לעמוד בדין עד אשר יגדלו הנערים כמ"ש הטור שבעדי צואה אין מקבלין עדות אפילו בפני האפוטרופס ושמעון טוען שהדין מחייב אותו כמ"ש הרמב"ם ז"ל ושאר הפוסקי' ככתוב ברבינו ירוחם ז"ל וז"ל ומעשים בכל יום שגובין אפילו מיתומים קטנים ועליו יש לסמוך מאחר שהוא אחרון לכן יורנו דעתו הרמ' הלכה למעש' כדברי מי יש לנו לדון ושכ"מה:

תשובה. שאלת חכם חצי תירוץ ולעניות דעתי הדין פשוט אצלי ואצל כל הבקי בהוראות שזכה שמעון בטענתו וכאשר יצא מפיו כן יש לדון כי דבריו מיוסדים על הדין ועל האמת ואין כאן מחלוקת פוסקים כי מ"ש הטור בחה"מ סי' ק"י על ש"מ שאמר תנו מנה או שדה לפלוני וכו' ודוקא שצוה בשטר שכתב בכתב ידו תנו מנה לפלוני וכו' אבל אם צוה בעדים אין זקקין שאין מקבלין עדו' שלא בפני בעל דין וקטן כשלא בפניו דמי וכו' עכ"ל עי"ש אין לדון מלשונו זה דבשום צד ובשום דבר אין מקבלין עדות במקו' דאיכא יתומי' קטנים דבאמת יש הפרש בין הודה שלא פרע"מה שכבר חייב מקודם לכן למי שמצוה מחדש לתת מנכסיו לפלוני ולכן שורת הדין נותנת שבכל דבר עדות שאנו מחייבין בו את המת מחדש אין מקבלין אותו לאחר מותו כי אם עד אחר אשר יגדלו הנערים משום דבאים עתה עם עדות זה לחוב ליתומי' ואין חבין לאדם שלא בפניו ואין הפרש בזה בין שיהיו עדי מקח וממכר או עדי מתנה או עדי מלוה על פה שבאי' אחר מותו להעיד על גוף המלוה או המקח או המתנה אבל הודאה על החוב או על פקדון שאין אנו באים לחייבו מחדש אלא שהוא היה חייב בו מקבלין עדות הודאתו אף שיהיו היתומים קטנים ולזה כתב הטור קודם לכן סתם ז"ל ואם שמתוה ומת בשמתא על שלא רצה לפרוע או שמת תוך הזמן או שהודה בעת פטירתו שלא פרע נפרעין אפי' מהקטנים ואם היה צריך גם שם שיהיה שטר וכתב ידו כמו באומר תנו מנה או שדה לפלוני וכו' היה לו לפרש בזה שהוא קודם והיה יותר חידוש בלי ספק והכי מוכח בפרק שום היתומים דאפי' מלוה ע"פ אם הודה החייב בחוליו שיש לפלוני חוב עליו. גובין אפי' מהקטנים וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"יב מה' מלוה ולוה וחילוק זה הוא בעיני חילוק נכון ואמיתי והרוצה לעמוד על אמיתותו ויושרו יעיין בלשון הרב המגיד בפרק הנזכר דכתב וז"ל בפסקא המתחלת נמצאת קרקע שאינה שלהם וכו' כבר נתבאר זה ויש שהקשו ואמרו היאך נזקקין בשום צד והא קיימא לן דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ודחקו עצמן בזה והעיקר דבכי האי גוונא או שצוה מורישו או שאינו בחזקתו אלא בגזל מקבלין ולא אמרו אין מקבלין אלא במה שהוא בחזקת אביהן ולא צוה בו והלה בא להוציא מידם וכמו שיתבאר עכ"ל וכתב עוד בפסקא המתחלת קרקע שהיא בחזקת קטנים וכו' מעשה שם בבר חמוה ד' ירמיה וכתב הרב ז"ל שהיא בחזקת קטנים שאם היה הלה מוחזק אין מוציאין אותה מתחת ידו ואם הן תובעין אותו מקבלין טענותיו וכן כתבו ז"ל אבל כשהן מוחזקין וידוע שקרקע זו היתה של אביהן ואין כאן טענת גזלה מעיקרא ביד האב לא טענת קניה או מתנה אין מקבלין עדים ואין נזקקין עד שיגדלו וכדאי' התם עכ"ל הרי לך דמשם בארה כי לא בכל ענין נאמר שאין מקבלין עדות במקום שיש יתומים קטנים ועיין עוד בשו"ת הרא"ש כלל פ"ה סי' ו' וכרבינו ירוחם ס' משרי' נתיב נ"ד ח"ג ומהמורם מדבריהם ראה יראה המעיין דבכל דבר שמודה החולה שהוא חייב דבר מקודם לכן או שיש בידו פקדון כמו הנדון שלפנינו שהודה ראובן שהיה חייב לאמו סך מאתים פייס' ואמר תנו ועוד הוסיף והודה על נכסי כתובות אמו שהיו מופקדים בידו ודאי גובין אותו חוב ואותו הפקדון אשר הפקד אצלו בהודאתו זאת ומקבלין עדות הודאתו אחרי מותו אפי' דאיכא יתומים קטנים וזו אינה צריכה לפנים דזכה שמעון בטענתו וכל זמן שראובן אחיו צוה מחמת מיתה והודה על חוב ופקדון אמו שיחזירוהו לה שצריך ודאי ששמעון יקח חלקו על הדין ועל האמת כי זהו דבר שיסכימו עליו כל הפוסקים ראשונים גם אחרונים:

ובזה אמשוך ידי מלאשיבך על אשר כתבת לי עוד ז"ל ויודיעני נא אם בכל דין ובכל מקו' נוכל לומר קיים לי כפלוני אפילו אחר המעוט או דוקא בנדוניית חתנים כמ"ש מוהריק"א ז"ל וגם אם יש לחלק בין היכא דהוי פלוגתא דרבוותא כגון רש"י ור"ת כמ"ש מוהרי"ק ז"ל או אין לחלק ובכל פוסק נוכל לומר ק"ל וכו' עיין שם בנוסח כתב שאלתך שאני לא רציתי להעלותה ככתבה וכלשונה לפי דבאמת לא שייך לומר בנ"ד דק"ל כלל מאחר שפרשתי לך כי הדין הוא מוסכם מכל הפוסקים אך אמנם הדבר פשוט כי בענין ממון יכול המוחזק לומר ק"ל כפלוני דאין הולכין בממון אחר הרוב כדאיתא בכמה דוכתי וכל המוציא ממון מחבירו עליו להביא הראיה דלית הלכתא כאותו פוסק כמ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' וכן כתב המרדכי בפ' נערה שנתפתתה וכולם אמרוהו בשם מהר"ם דקאמר דהיכא דאיכא פלוגת' דרבוותא לא מפקינן ממונא מספק אך אמנם יש לחלק בזה ממה שחלק מוהרי"ק ז"ל בשורש קמ"ט דהיכא דהוי הפוסק יחיד וכל חכמי ישראל והם הפוסקי' המפורסמים חולקין עליו דלא יאמר המוחזק ק"ל כפלוני אפילו לענין ממון והכלל בזה אצלנו דבכל ענין של ממון בין לנדוניית חתנים בין לכל דבר אחר אין לחלק ודאי כיון דהוי ממון דאין הולכין בממון אחר הרוב נאמר ולעולם יוכל המוחזק לומ' ק"ל כפוסק אחר אם לא נתברר בבירור שכל שאר הפוסקים חולקין עליו בפירוש והוי יחיד דהא אפילו לענין ממון אין לסמוך עליו כמ"ש מוהרי"ק ז"ל בתשו' הנז אך אם אין כל שאר הפוסקים חולקין עליו בפירוש כל מי שיאמר שחולקין עליו בהוכחו' ובפלפול עליו להביא ראיה ברורה דלית הלכתא כוותיה דאותו פוסק ולא שמעתי שהונהג על פי מ"ש מוהרי"ק ז"ל שורש צ"ד עיין עליו כי לא עת להאריך בזה כי כבר באו כללי ק"ל בספרי האחרונים עיין בספר כנסת הגדולה והש"ך וס' תקפו כהן להרב הנזכ' ובתשובות מפוזר ומפורד כללים אלו הרבה מאד ואין צורך להעתיקם למי שיודע ספ' לגוללו ועיין מ"ש בלקט הקמ"ח הלכות רבית ובספ' הלכות קטנות ח"א סי' קפ"ב מנהג א"י ואגפיה וכן ראוי לנהוג כל ירא וחרד בהוראה וכל זה אני משיב למעכ"ת להיות כי הוא אחד מהדיינים ורוצה לעמוד על דעתי הקלושה אך אמנם ידע מר טובא כי אין לנו להשיב לאחד מהצדדין על דברי ריבות כי אם על פי שאלה ערוכה מהשני צדדין כדי שלא להיות ח"ו מעורכי הדיינים והצד הא' יבא להתחכם על פי אופני התשובה לערוך משפטו ודינו בשגם כשאחד מהדיינים או איזה מורה הוראה יושב על כסא דין שואל דעתי נוטה להשיב מפני הכבוד בלי שום פקפוק ודלא כהרב החסיד בעל דבר שמואל ז"ל בתשובותיו סי' רס"ג עי"ש ותו לא מידי: נאם המני"ח ז"ל:

תוכן העניינים

שות שתי הלחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה