אור ברסלב

שות שתי הלחם· רבי משה חגיז

שאלה כו

שאלה כה

בפ'ק דר"ה רב אלפס ז"ל במ"ש ש הרן ואם היה חולה שהיו חטטין בראשו אבל בלא"ה כל סיכה אסורה ואע"פי שאינה של תענוג קשה דגם רחיצה לא התירו אלא בנותנת פת לתינוק הוא בלא"ה אסורה אע"פ שאינה של תענוג והרי לא נאסרה הרחיצה אלא דוקא כשהיא של תענוג ונ"ל שכך כוונת הר"ן ז"ל. שלהעביר חטטין התירו בסיכה אבל אם היה על האדם טיט או צואה לא התירו להעבירו ע"י סיכה אבל ע"י רחיצה התירו וטעמא דמילת' דסיכה אעפ"י שאינה של תענוג אסורה דהיינו אפי' כדי להעביר הזוהמא אסרו סיכה אבל רחיצה מותרת כדי להעביר את הזוהמא עיין בטור סי' תרי"ג:

במ"ש עוד הרן ז"ל עובר במים וכו' יש לומר דשאני הכא כיון שלא התירו לו. כשהוא לבוש כדאמרינן לקמן ובלבד שלא יוציא ידו תחת שפת חלוקו אין כוונתו לומר דמשום הכי אסרו לו שלא יוציא כדי שלא יביא לידי סחיטה שהרי לקמן כתב איפכא שאין אסור להוציא ידו מתחת חלוקו אלא מפני שאסור לצאת בטלית מקופלת אבל כוונת הר"ן היא דמאחר שאסור לו להוציא את ידו משום משוי ממילא מזדהר ולא אתי לידי סחיטה וק"ל וא"ל למה לא חיישינן בנדה שלא תטבול בבגדיה דשם מה זכירה איכא. ושמאחר שאנו אוסרין שלא תטבול הבגדים לבדם אלא טובלת בבגדיה ואגב חדא תרתי אין לה אזהרה גדולה מזו:

שם לנטורי פרי כתב הר"ן ז"ל ומשום הפסד ממון התירו לו כמו שהתירו משום מצוה איכא למידק מה אתא להשמיענו ולכאורה אפשר לומר שהשמיענו שכמו שהתירו במקום מצוה החזרה ג"כ גם בהליכה לשמור פירותיו התירו לו החזרה אבל הטור בסי' תרי"ג כתב הפכא שלא התירו לו בחזרה וכתב דטעמא דמלתא דדוקא בדבר מצוה התירו כי היכי דלא למנעו אבל בדבר הרשות אי ממנעי מה איכפת לן ולי נראה טעם אחר דבדבר שהיא משום מצוה איכא למיחש דאתו לאמנועי אבל בדבר שהוא לתועלתו לא ממנע דקרוב אדם אצל עצמו במה שהוא להנאתו ממה שהוא לדבר מצוה ונפקא מינה אי איכא תרווייהו דהיינו שמירת פירות והקבלת פני רבו כפי סברת הרב מותר לו לילך וכפי סברתי אסור וק"ל:

תוכן העניינים

שות שתי הלחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה