שות שתי הלחם· רבי משה חגיז
שאלה יז
נשאלתי מהמעולים ראובן שמעון ולוי ה"י שקיימו וקבלו עליהם חברה של שותפות ונשתעבד כל או"א לחבירו מדין שכיר המשתעבד ובררו ששותפות הנז' יתחיל להיות נמנה מיום שהגיעו הסוחרים פו"פ למקום פ' ויחלקו ביניהם באופן זה וכו' והשותפות ימשך ביניהם כל זמן שיהיו הסוחרים הנז' במקום ההוא ובגמר השוטפות הנז' בח"ג מיד כל או"ב ק"ג ושלם וגם נשבע כל או"א מהם ש"ח וכו' ויהי היום נסע א' מן הסוחרים הנז' ופנה וילך לו אל ארצו וראובן ושמעון באו בטענה שלא נתרצו להיות שותפים אלא בהיות השני סוחרים פו"פ הנ' יחד בעיר אבל עכשיו שהאחד חלף הלך לו נתבטל השותפות ועוד שאלו אם מעיקרא חל החיוב עליהם שאין זה אלא קנין דברים וכיון שקנין אין כאן שבועה אין כאן זהו היא תמצית שאלתם ועיקר מחלקותם,. ושאלו את פי להודיע להם את חוקי האלהים ואת תורותיו למען לא ישמע שוד ושבר בגבולם וככל היוצא מפי יעשו והיתה תשובתי:
הנה בשמים עדי סהדי במרומים דלבי בל עמי מכמה ארפתקי דעדו עלי כנודע מזה ימים אשר אני גולה ומטולטל וספרי אין אתי כימי קדם אשר מחמת כן על דבר שבממון. גם מכמה טעמים אחרים מסתלק אני שלא להשיב לשואל דבר כי יכולים ע"י כך להתפשר או יתקיים הדבר ע"פי דייני מתא או מארי דאתרא אמנם מאחר שקבלוני עליה' אינו יכול להפטר מהם כל כהאי מלתא משפט שיש בו שלום הוא לכן אמרתי הנה באתי להשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ושפטתי בין איש ובין רעהו וכו'. כאשר יורנו מן השמים ואומר דאחר שראיתי הכתב והמכתב שנכתב ביניהם לקיים השותפות הלז נראה שהחיוב חל בין שהיו השני סוחרים פו"פ כאחד בין שיהיה אחד מהן לבדו וראיה לדבר מההוא דאיתא בפרק ד' מיתות ת"ר אין לי אלא אביו ואמו. אביו ולא אמו מנין ת"ל אביו ואמו קלל וכו' רבי יונתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע כ"א בפני עצמו עד שיפרט לך הכתוב יחדיו וכתב רש"י ז"ל רבי יונתן אומר מתחלת המקרא משמע את אביו ואת אמו דאע"ג דוי"ו מוסיף על ענין ראשון משמע נמי אחד מהם עכ"ל עי"ש ודבריו צריכין תלמוד דמי דחקו לזה לומר בתחלת המקרא וי"ו מוסיף ועוד שנית אם הסברא הישרה היא דוי"ו מוסיף ומשמע שניהם כאחד למה אנו צריכין למלת יחדיו:
ונ"ל שהוקשה לו לרש"י ז"ל דלכאורה נראה שרבי יונתן ספוקי מספקא ליה אם הם שניהם כא' או כל א' בפני עצמו א" כקשה מה הקשו לרבי יונתן קלל למה לי כיון דאיצטריך הוציאנו מספקא לזה כתב רש"י ז"ל שאין הדבר כן אלא כל מקום דכתיב וי"ו יש בו שתי משמעיו' דהיינו שניהם יחד. וגם כל אחד בפני עצמו דכשאנו אומרי' פ' ופ' אסורי' הכל בכלל אסורי "בין שיהיו שניהם יחד בין שיהיו כל אחד בפני עצמו הכל בכלל ולזה הוצרך לומר יחדיו להודיענו שלא נכלל באיסור כ"א בפני עצמו ולזה אייתר לן קרא דקלל מאחר שגם כ"א במשמע נמצינו למדין מדברי רש"י ז"ל דהשתי דרשות הם במשמעות המקרא וכן נראה ממ"ש התוספו' בפ' הוציאו לו את המחתה הא דר' יונתן הוא דאמר מדם הפר ומדם השעיר רבי יונתן אומר מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו תימא והא יונתן אית ליה משמע שניהם כאחד, ומשמע כ"א בפני עצמו והכא משמע דאית ליה דווקא מזה בפני עצמו ומזה בפ"ע ונ"ל כיון דמשמע הכי ומשמע הכי ילמד סתום מן המפורש. כי היכי דלפני ולפנים ובהיכל נותן מזה בעצמו ומזה בעצמו הכי נמי לקרנות עי"ש:
הרי דדברי רש"י והתוספות ז"ל על דעת אחת יסמוכו ולולי שלמד סתום מן המפורש היינו דורשין שהיו שניהם יחד וכן נראה מתשובת הרשב"א ז"ל הביאה רבינו ב"י בי"ד סי' רכ"ח כתב הרשב"א ז"ל ראובן שצוה לחנוך בנו והשביעו שלא ילוה לשום אדם ממונו יותר מסך פלוני כ"א ברשות שמעון ולוי ועכשיו מת שמעון היוכל חנוך להלות ברשות לו לבדו או לא תשובה פלוגתא דרבי יאשיה ורבי יונתן היא כל מקום שנאמר פו"פ כגון אביו ואמו קלל אם משמע שניהם כא' או משמע כ"א בפ"ע ואנן קי"ל כרבי יונתן דאמר משמע שניהם כאחד ומשמע א' בפ"ע עד שיפרט לך הכתוב יחדיו כדרך שפרט בשור ובחמור יחדיו ואף זו כשהשביעו לא השביעו אלא שלא ילוה כ"א ברשות שניהם או ברשות אחד מהם ואיכא למידק מאחר שכתב דברשות א' מהם מספיק למה כתב ברשות שניהם לכן נראה כמו שכתבנו דלרבי יונתן השני הבנות במשמע כששניהם בחיים על שניהם קאמר וגם במשמע כ"א מהם. כשמת אחד מהם. בא' לבדו מספיק וגם למדנו מזאת התשובה של הרשב"א ז"ל דלאו דוקא בלישנא דקרא דדרשינן הכי אלא ג"כ בלישנא דאינשי אמרינן הכי ועוד ראיה מההיא דתנו מנה לפלוני וישא את בתי שיטול מנה וישא את בתו וכן האומר נכסי לראובן ושמעון אין אומרין או לראובן או לשמעון אלא לזה ולזה קאמר וכן כמה וכמ' משניות שנויות בעיניך הרואות בידים מוכיחו' דגם בלישנ' דאינשי דינא הכי כדכתיבנא (וצא"ל בתשוב' שער אפרים סי' קל"ג ד"ק דהאריך לישא וליתן בסוגיא זו):
ואני טרם אכלה לדבר ולבוא על החתום חפשתי באמתחתי אמתחת הפוסקים ז"ל ומצאתי ראיתי למוהרשד"ם ז"ל באה"ע סי' מ"ח בתחלה קודם שראה תשובת הרשב"א א ז"ל הקשה עליה מההיא דהנודר על דעת רבי' דהיינו פו"פ אם לישנא דאינשי הוי כלשון תורה למה אין לו התרה ולא דקדק בדברי הרשב"א ז"ל שכתב ברשות שניהם. לא היה מקשה לו זאת הקושיא דלרבי יונתן משמע גם שניהם. וכשנודר על דעת פ"ופ אינו יכול להתיר אלא ע"ד שניהם וברשותם והגם שגומר שאם מת א מהם מספיק באחד מכל מקום כבר תלה דעתו באחרים ואינו יכול להתיר בעודם בחיים אם לא שיסכימו שניהם בהתרה א"כ לא תברא דעל דעת פו"פ להניח דברי הגאון הרשב"א ז"ל. ושם ראיתי שהקשה לרש"י הקושיא שאקשתי לדידיה למה הוצרך יחדיו כיון שהבנתינו הישרה היא שניהם כאחד וכבר הוכחנו ובררנו דאין כוונת רש"י ז"ל כמו שחשב הרב ז"ל שיש במשמעות הבנה אחרת והיא הישרה ודאי ועוד נומר הבנה אחרת דאין זו הבנת זו הבנת רש"י ז"ל אלא הכל במשמע שניהם יחד וכ"א לבדו לא יצא מן המשמעות כדכתבתי והתירוץ שכתב הרב דה"נ שתחלת הכל משמע שניהם יחד אבל משום דאית לן למדרש לחומר קשיא לי דאין מחלוקת בהני דכלאים ובמקלל אלא בכל התורה היא מחלוקתם כההיא דכתיבנא מתוספות פרק הוציאו לו וכן תשובת הרשב"א ז"ל שכתב דלקולא אמרינן הכי אפילו בשבועה החמורה אבל כוונת רש"י ז"ל אינה משום חומרא אלא שיש במשמע השתי הבנות וכדכתבו התוספות:
ומעתה נבוא לגמר דין דמאחר דו"יו מוסיף על ענין ראשון והוא העיקרי כדכתיבנא מלשון רש"י ז"ל שלא תזוז זאת ההבנה אלא וזה יתקיים בידינו בנדון שאנו דנין עליו מהשותפות של שלש חברים אלו הנז' בשאלה הטוב והישר הוא להיות דומה בדומה לההיא דהרשב"א ז"ל שבהיות הסוחרים שניהם יחד מתנהג שותפותם וגם עתה שהאחר פשט לו את הרגל וחזר למקומו השותפות לא זזה ממקומה ועוד לו יהיה ספק בדבר מה שאינו לפע"ד עכ"ז עבידנא ליה סמוכות דאוריית' ומאחר שיש שבועה בדבר כל ספיקא דמתיליד ביה אזלינן לחומרא:
ופה לא תהיה שביתת קולמוסי ואלכה ואשיבה על אחרון אחרון מה שבא בשאלתם על עיקר הדין מה שיהיה יכולת בידם לחזור בהם בלי שום טענה מאחר דאין זה אלא קנין דברים וכיון שקנין אין כאן שבועה אין כאן ואען ואומר דהן אמת דפלוגתא דרבוותא הוא דלהרמב"ם והרמב"ן ז"ל יכולים לחזור בהן אפי שקנו מידם שעבדים הם ולא עבדים לעבדים ויש סברא אחרת דאפי' שלא קנו מידם אין יכולים לחזור בהם דבההיא הנאה דשמעי הני להני משתעבדי כדכתב רבינו הב"י בשם המרדכי עי"ש והריב"ש ז"ל כתב על דברי הראב"ד ז"ל דהקנין לא מהניא אלא למפרע ומאחר שאין הדבר יוצא ממחלוקת כיון שיש שבועה בדבר בודאי נקטינן לחומרא ואין יכולין לחזור בהן ונדון שלנו דומה בדומה הביאו הריב"ש ז"ל בסי' ע"ד כי עשית השותפות עם ראובן הרופא לחמש שנים. מכל מה שירוויחו בין בין וכו' ועשית תנאים ונשבעת להם תשובה אם לא היו התנאים בשבועה לא היו התנאים קיימין לפי הדין כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' שלוחין ושותפין וכו' אמנם זה הוא לפי הדין אם לא היה כאן שבועה אבל בנדון דידן דיש שבועה אין ספק שחייב להשלים מכח שבועתו וב"ד כופין אותו לכך וצל"ע בתור' אמת סי קל"ג ובמוהרי"ט סי' קס"ג וקס"ד:
ואל תשיבני מההיא דמוהרי"ק ז"ל שכתב בשורש פ"א השבועה מתלא תלא בפרעון ואם פרעון אין כאן שבועה אין כאן והביא ההיא דהרשב"א ז"ל וכו' דאין מההיא סתירה למה שכתבתי דשאני התם דנשבע לחבירו שיפרענו והגיעה השמיטה דפרעון אין כאן ושאני התם שמן הדין היה חייב לשלם אליבא דכ"ע ולא באה השבועה אלא לזרז הפרעון וכיון שכן שאינו חייב מצד השמיט' פרעון אין כאן זרוז אין כאן וכן הנדון של מוהרי"ק ז"ל החיוב היה מוסכם לכולי עלמא ובאה השבועה לזרז הנדוניא שלולי מתה הבת לא היה ספק שהיה חייב ולא באה השבועה אלא לזרז הפרעון וכיון שמתה הבת נסתלק הפרעון אבל בנדון דידן שהכל הוא קנין דברי'. לא באה השבועה אלא לחזק הענין כדי שלא יוכלו לחזור בהם מכח השבועה ואע"פי שאין השבועה עושה קנין חייב הוא לקיים את שבועתו כדכתבנו מהריב"ש ז"ל ומי הוא זה שימלאנו לבו לסתור את דבריו ח"ו וכ"כ מוהרשד"ם ז"ל בח"ה סי' רע"ד ולענין השבועה היה אפשר לומר שהשבועה לא באה אלא לקיים את הקנין וכיון שקנין אין כאן שבועה אין כאן ולכאורה נראה שכן דעת הריב"ש ז"ל סי' שכ"ח ח אבל אינו נראה כן מדברי הרשב"א ז"ל אלא שאפי' במקום שאין הקנין מועיל חייב מכח השבועה וכו' והנה בודאי לא נסתפק הרב ז"ל ח"ו בדברי הריב"ש שאינו חושש לשבועה שהרי באותה שהבאתי מהריב"ש סי' ע"ד מוכח שאע"פ שאין כאן קנין מחוייב לקיים שבועתו ומה שכתב בסי' שכ"ח ששבועה אין כאן היינו כפי הצעת השואל שאפי' מת המקנה המקח קיים מצד השבועה ע"ז השיב הריב"ש ז"ל שמאחר שמת אין היורשים חייבים לקיים את שבועתו וקנין אין כאן ושבועה אין כאן אבל בעוד המתחייב בחיים אע"פ שאין כאן קנין כופין אותו לקיים שבועתו דאל"כ דברי הריב"ש סותרין אהדדי אבל מה שכתב הרשד"ם שלפום ריהטא מהריב"ש היה נראה כן אבל בהשקפה מועטת דבריו אינם היפך הרשב"א ז"ל:
הכלל העולה מדברינו אלה דהכי דיינין להו דאין יכולין לבטל השותפות ואע"פי שהלך א' מן הסוחרים לא נתבטלה השותפות דכיון שיש חומר שבועה חייבים הם לקיים את שבועתם ואילו היה הזמן מספיק הייתי נושא ונותן שבנ"ד שנשתעבדו בפי' אפשר דכוליה עלמא מודו דאין יכולין לחזור בהם ואפשר דלא עדיפי ממשכיר שיכול לחזור וגם שבנ"ד כיון שיש כאן חומר שבועה פשיטא דאין יכולין לחזור בהם וגם לסיבה הנזכ' לא הבאתי דברי שאר הפוסקים המדברים בענין המחלוקת של ר' יאשיה ור' יונתן ודי בזה הואיל והדבר פשוט דבדינא ובדיינא כייפינן להו דאינם יכולים לבטל השותפות וצא"ל במו" הרי בי רב סי' ד' והי"ת יאיר עינינו במאור תורתו להוציא את הדין לאמתו. נאם המני"ח ברכה ושמ"ח בחלקו: