אור ברסלב

שות שתי הלחם· רבי משה חגיז

שאלה יא

שאלה י

להרב הגדול זקן שקנה חכמה מוהרי"ל שהיה אב"ד בק"ק רוטרדאם ש"ן:

למאי דבדיק לן מר ראיתי אחרי רואי מ"ש הרב המגיד ז"ל בה' איסור ביאה פי"ח הלכה י"ז וי"ח בהא דהצריך הרמב"ם ז"ל דהקטן צריך שיהיה מל"ת ובקרוב שלא הצריך רבינו מסיח ל"ת כתב שהוא קצת תימ' דבריית' קמייתא לאו במסיח ל"ת היא דאפי' שפחה היתה נאמנת וכמ"ש וכו' עי"ש ואע"פי שה"ה ז"ל כתב שהוא קצת תימא עינינו הרואות להר"ן ז"ל בפ"ב דכתובות שהגדיל התימא כאשר באמת היא תמי' רבה וקשה להתפתח כאשר עיני המעיין תחזינה בסוגיא אשר לזאת אמרתי אל לבי דאפשר לומר שכיוון ה"ה ז"ל שאחר שהביא קושיא זו כתב ולי נראה דבנה ובתה אפי' גדולים לא מהימני אא"כ מל"ת ושאר קטנים אפי' אינן מל"ת נאמנין וכו' עי"ש:

ויש. להבין מה קשר ושייכות יש לדבריו אלה עם הנז'. ובפרט דאח"כ חוזר למאי דקא מיירי שהוא בענין שאר קטנים וא"כ היל"ל תחלה ולכן נ"ל הפך דברי רבינו דשאר קטנים אפי' אינן מל"ת וא"כ היל"ל דבנה ובתה אפי גדולים וכו' ולזה עלה בדעתי לומר שהיה אפשר להגיה בספרי הרמב"ם ז"ל ולגרוס ובן קטן צריך שיהיה מל"ת לפי שהוא בנה והוא קטן תלמוד אותו לומר מה שהיא רוצה משא"כ כשהוא מל"ת דניכרים דברי אמת אבל אה"נ דשאר קטנים אפילו אינן מל"ת כמו שנראה מברייתא קמייתא וס"ל לרבינו דאותו מעשה היה בקטן ולכן תראה דכתב מעשה שהיה באחד והשמיט תיבת אדם שכשנתן העדות קטן היה ולכן הצריכוהו מל"ת אבל אה"נ דאפילו בנה ובתה גדולים או קטנים דעלמא אפי' אינן מל"ת נאמנין ועם זה מתורץ הכל וכן אפשר שהיתה כוונת הרמב"ם ז"ל והמעתיקים טעו מכ"ף לבי"ת ובמקום ובן כתבו וכן קטן וה"ה ז"ל בראותו דבר זה דבקל יכולין אנו ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שלא יהיו סותרות סוגיות הגמרא ולכן סמך לזה ואמר שסברתו היא שבנה ובתה אפי' גדולים צ"ל מל"ת וא"כ אין ליישב דעת הרמב"ם בשנות הגרסא ולגרוס וכן קטן במקו' ובן קטן דאין סברא דדוקא קטן וכו' כמו שהכריח ולכן דחה ישוב זה אבל דעתינו לומר דיותר נכון לומר דהרמב"ם ז"ל פליג בסברא זו בה"ה ז"ל ולא עם תלמודא דידן ואפשר שגם ה"ה ז"ל חשב כן אבל אפ"ה לא הניח מלגלות דעתו שהוא דבנה ובתה אפי' גדולים צ"ל מל"ת ושאר קטנים אצ"ל מל"ת ועם זה ניחא דכשהזכיר למטה דין שפחה שצ"ל מל"ת דהי"ל להזכיר ג"כ דבנה ובתה ג"כ מועילים להעיד ובלבד שיהיו מל"ת ואינם כאביה ואמה ושאר קרובים ולא הזכירם לכן מוכרח לומר דודאי כאן רמז שמ"ש כאן היינו ובן קטן ומזה נלמד הכל דדווקא בבן. והוא קטן צריך מל"ת הא בן גדול או קטן דעלמא לא מצריכין מל"ת וכל זה הנ"ל נכון: אמנם אחר החקירה מצאתי ראיתי להרא"ש ז"ל בתשובה כלל ל"ב סי' ה' דמשמע מדבריו דכל קטן וקטנה צ"ל מל"ת ואי לא לא מהימנו והביא התשו' רבינו הב"י ז"ל בטא"ה וכתב דאזיל בשיטת הרמב"ם ז"ל וא"כ מוכרחים אנו ליישב תחלה דברי הרא"ש ז"ל וממילא רווחא שמעתתא דהרמב"ם ז"ל בלי הצטרכו' להכנס בתגר הגה"ה שהוא דבר שהחמירו בו גדולי ישראל כמ"ש מוהראנ"ח ז"ל בד"ח ע"ד שמצא מפורש בדברי הרמב"ן ז"ל בחידושיו שהקשה קושיא א' על הסוגי' ותירץ עליה ואמר שיש מי שהוצרך להגיהה גירסת הסוגיא מתוך קושי' זו וע"ז כתב והגהת הספרים מתוך הסברא עבירה גדולה היא וראוי לנדות עליה וכו' עי"ש לנן אע"פ שהגה"ה כזו כמעט היא מחוייבת ובקל היה יכול ליפול באמת הטעות בין המעתיקים או בין המגיהים עכ"ז כשם שקבלתי שכר וכו' עם היות דאי בעינא למיעל פילא בקופא דמחטא מצינא למימר דגם אותה הנערה שדבר בה הרא"ש ז"ל היתה בתה של האשה ולכן הצריך מל"ת אבל מדרכי להיות מודה על האמת תל"י ורואה אני ממשמעו הלשון שכתב נערה א'שר"ל נער' מנערו הארץ ולא בתה דא"כ היל"ל בתה וכו' ובכן הדרן לקושייתיה:

ונחזי אנן במה ניישב דברי הרא"ש ז"ל וממנו נקח להמליץ על הרמב"ם ז"ל ולקיים הגרסא ואמינא דלעולם דמברייתא זו אנו לומדים דתינוק ותינוקות אפי' מתכוונים להעיד נאמנים אמנם בצד זה מצאו הרמב"ם והרא"ש ז"ל משניו' מרובות דפליגי לסמוך ונראה במשנה שאחר זו אמרו ואלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקטנן משמע דוקא דבשעה שמעידין הם גדולים אבל בהיותו קטן אינו נאמן אפילו לתרומה דרבנן ותחומין ותחומין דרבנך דקי"ל דבתחומין דרבנן אפי' עבד ואפי' שפחה נאמנין שהיא משנה ערוכה בלי חולק בכיצד מעברין והקטן אינו נאמן להעיד אלא דוקא גדול וכן הכריחו בעלי התוספות בפסחים ד"ד ע"ב וכתבו שם אבל קטנים לא דגריעי טפי והכריעו ממ"ש עי"ש ויאירו עיניך א"כ כיון שמצינו שהקטנים אינם מועילין בדבר שהעבד ושפחה נאמנים משמע דברייתא זו דקתני תנוק ותנוקות נאמנים אפי' מתכוונים להעיד אינה בר סמכא ועוד דכיון דמצינו דאח"כ אומר במשנה דברים שהעבד והשפחה נאמנים והקטנים אינם נאמנים דהיינו תחומין דמאומרו דהקטני אינם נאמני' אלא דוקא בגודלן משא"כ העבד והשפחה א"כ במשנה כשהזכיר דאפי' עבד ואפי' שפחה נאמני' היל"ל נמי ואפי' קטנים שהוא חדוש גדול שאפילו דבדברים אחרים אינם נאמנים כמש"ל דדוקא בגודלן הכא בדין השבויה אפי' קטן מהימן וא"כ כ למה לא הזכירו במשנה דין קטן אלא ודאי דמתני' ס"ל דהקטן אינו נאמן אלא דוקא מל"ת ובמשנה איירי בבאים להעיד דאפי' העבד נאמן ולהכי לא הזכיר דין הקטן:

עוד נאמר הכרח חזק המורה ענין זה כמ"ש דהנה בגמ' בתחלה אר"פ דשפחתה נאמנת דכן אמרו במשנ' חוץ מהימנה לבדה אבל שפחתה נאמנת וכן רב אשי ורב פפא ס"ל דשפחתה אינה נאמנת ומשעבד או שפחה היינו שפחה דידה והקשו בגמ' והא קאמר חוץ מהימנה דמשמע דדוק' היא לבדה אינה נאמנת ותירצו דשפחתה היא בעצמה ממש עי"ש ויש להבין למה לא תירץ דלעולם דהיינו שפחה דידה ותדע למה היא נאמנת מפני שהיא מל"ת כאשר יישבו לקמן בברייתות ובשלמא לקמן רצו לתרץ תי' דמל"ת ולא תירוצא קמא אם מפני בתה ובנה שהם כלולים בהימנה. וא"כ סוף סוף פליגי הברייתות וא"כ הא' שהיה יכול לתרץ שבכלל הימנה היינו בנה ובתה עבדה ושפחתה תירוץ כן מפני דלפי זה משתמע דאין היתר בעבדה ושפחתה ובנה ובתה וממעשה דר' משמע דבמל"ת נאמנת להכי תירצו הכי אבל עיקר הקושיא דלמה לעיל לא תירצו כן והיה ר"פ בשיטה אחת עם רב פפי ורב אשי דעבד ושפחה היינו נמי שפחתה דידה אלא שיאמר שמה שנאמנות היינו דוקא להיות מל"ת אלא ודאי אם כה יאמר נמצא דאין להקשות למה לא הזכיר הקטן דנאמן הקטן אפי' שאינו מל"ת בסברת הברייתא ולהכי לא נזכר במשנה עם עבדה וכו' דהקטן יש לו רבותא אחרת אבל עתה רצו ליישב שהמשנה מיירי בעבד ושפחה דידה ואינו במל"ת אלא במתכוונים להעיד וא"כ עתה תפול קושייתינו למה לא הזכירו קטן במשנ' להודיענו שאפילו קטן שהוא פחות מעבד ושפחה כמובן ממשנה דלקמן אפ"ה נאמנים וכ"ש עבד ושפחה אלא ודאי מאחר שאנו רואים שלא נזכר משמע דס"ל למתניתין דהקטן אינו נאמן אלא דוק' במל"ת ולכך לא הזכירו במשנה דבמשנה במתכווני להעיד קא מיירי ולזה פסק הרמב"ם ז"ל בזה לבד דין הקטן במשנ' הפך הברייתא פסק דכוותא ובאשר הדברי' שלא מצא חולק פסק כבריית' ולפיכ' הרא"ש הרא"ש נלו' עמו וזה נכון לפע"ד:

וכ"ת סוף סוף גם עתה דאיירי במתכווני' להעיד למה לא הזכירו אביה ואמה וכו' דנאמנים לאו קושיא היא דבכלל אומרו חוץ מהימנה מובן דאביה ואמה נאמנים אבל אחרים אפי' קרובים כשרים דאי קרובים פסולים כ"ש היא ולא היה צריך לומר. ועוד שכ"ש הוא מעבד ושפחה שפסולים לכל שיש להם פסול הגוף כ"ש הקרובים שהם הפסולים לו דוקא ולאחרים כשרים אבל הקטן אינו במובן שיהיה נאמן כיון שהוא קטן ופסולו הוא מחמת שאין בו דעת מהיכא תיתי שיהא נאמן ומעבד ושפחה אין ראיה דאדרבה מצינו בעדות תחומין שהם נאמנים והקטן אינו נאמן אלא בגודלו וא"כ אם איתא דנאמן הו"ל הו"ל למיתניה ואע"פ דקאמר חוץ מהימנה לא מפיק זה הקטן דלעולם הקטן אינו נאמן מפני חסרון דעת שבו אינו ראוי לעדות ואמר חוץ מהימנה שהגדולים כולם נאמנים חוץ מהימנה אבל לקטן לא איירי אלא ודאי האמת היא דקטן אינו נאמן ולהני לא תני ליה במשנה ואינו נאמן אלא דוקא במל"ת ודוק כי נכון הוא לפע"ד: ושלום למר ולתורתו נאם אהו' לנצח המני' חז"ל:

תוכן העניינים

שות שתי הלחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה