שות שתי הלחם· רבי משה חגיז
שאלה ג
לקיים דברי חכמים ומצותן ולברר דברי הראשונים כהלכתן:
ראיתי אחרי רואי הקושיות העצומות שהקשה הרב בעל תורת אמת ז"ל בסי' ק"ו על לשון בעל התרומות שהביא הטור ז"ל ואחר שאלת המחילה הראויה אמר יאמר העבד משה לכל יודעי דת ודין דהבנת דברי בעל התרומות ז"ל אינם כאשר הבינו בהם כל הרבנים המובהקים המקשים עליו כמו שרשם הרב המאסף הגדול בעל כנסת הגדולה ז"ל שם בסי' קכ"ה סעיף ט"ו בהגהת הטור האמת שספר הרב בעל גדולי תרומה ז"ל שהוא פקידו נאמן ביתו של בעל התרומות לא הזכירו ולא ידעתי מה אידון ביה אם מטעם שעדיין כשהתחיל להאיר ספר בכה"ג לא נתפשט הרבה ספר הג"ת אע"פ שהביאו בהרבה מקומות באיזה מקומות שכח כיון שלא היה בידו בתחלת מלאכתו ואולי במה שאכתוב אכוין לדעתו של הרב ז"ל:
ומה שאומר לי לבי שכוונת בעה"ת לומר שכבר שלל שאינו יכול לטעון שום טענה לעכב הממון בעד תביעות שיש לו על המלוה ועתה בא לומר ולחדש שגם אם ירצה לטעון שחייב לו הלוה המשלח ולעכבם בשביל חובו כמו שהזכיר הרשב"א א ז"ל בתשובה הביאה שם רבינו הב"י ז"ל לזה אמר שאין לו שום מגו כנגד המשלח לטעון כנגדו ולעכבם בטענה החזרתים לך שכיון שאמר לו הולך כזכי הרי זכה בשביל המלוה וכאלו קבלם המלוה ממש בידו ועתה אין שום טענה מועלת לו הגם שיש סברא לומר דכיון דאית ליה מגו דהחזרתים לך יכול לתופסם בחובו ויחזור המלוה על הלוה כמו שהיא סברת הרבה מהאחרונים שהביא ובשם הרב בעל כה"ג שם בהגהת הב"י סי"ב אבל לדעתי דעת הדיוט מכריע כסברת ה"ה המפורסם מוהרדב"ז ז"ל שהביא שם שלא יוכל לעכבם בחובו ואפשר שאפי' שקבלם בשתיקה ונמצא חולק בעה"ת על תשובת הרשב"א ז"ל שהביא שם רבינו הב"י א"נ מיירי שא"ל השליח שכשאומר לו המשלח הולך מנה זה לפלוני שאני חייב לו אמר לו הן או הנני מוליכם לו וכיוצא שכיון שאז זכה בעד המלוה לא יוכל עוד לטעון על המשלח ולתופסו בעד חובו שכבר זכה בעד המלוה וידו כידו והרשב"א ז"ל לא אמר שיכול לעכבם אלא כשקבלם בשתיקה עי"ש וכמ"ש מהרשד"ם ז"ל ומוהרי"א ז"ל שהביאם ה"ה בכה"ג עי"ש ובזה אפי' הרמ"ה ז"ל שהביא שם הטור ז"ל שחולק על בעל התרומו' ז"ל בזה יודה כמ"ש הרב בכה"ג שכן כתב מוהרדב"ז ז"ל וזה נ"ל פשוט בדברי בעה"ת ואזלו ליה כל מיני מגו דכתב הרב בת"א ז"ל שאינו יכול לזכות בממון של ראובן בטענות דמגו שיש לו על שמעון כיון שכבר זכה בעד ראובן ודוק:
ודל מהכא מ"ש הרב בעל ת"א הנז' בסי' רכ"ז דהוא כשקבל בשתיקה עי"ש ובתשוב' זו שכתבנו מהרשב"א ז"ל הביאה באורך הרב ז"ל שם שם והרבה להקשות עליה בפרט מה שהפליא להקשות דמה ראיה מביא הרשב"א ז"ל לדינו שכשקיבל בשתיקה שיכול לומר לעצמי זכיתי מההיא דכנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה לא לשום חוב אלא לשם קדושין וקבלתן בשתיקה אינה מקודשת דיכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי וכו' עי"ש ודילמא התם שהזכיר לה מתחלה כנסי סלע זה שאני חייב ליכי ולהכי אמרינן דאינה מקודשת אע"פ שחזר ואמר לה לא לשום וכו' ונלמוד מזה בממון דאם א"ל בתחלה טול מנה זה שאני חייב לך ואח"כ אמר לה לא לשמך אלא לשם פלוני וקבלו בשתיקה שיכול לומר אין שקלי ודידי שקלי אך כשלא הזכיר מתחלה החוב כשם שבקדושין הביא הרב המגיד בפ"ה מה' אישות משם הרשב"א א ז"ל עצמו שכשלא הזכיר כלל פרעון, אלא שהוא חייב לה מנה והגיע זמנו וא"ל הרי את מקודשת לי במנה זו ונטלתו בשתיקה מקודשת ואע"ג דלא שדיך ואע"פ שהיא אומרת שלא נתכוונתי להתקדש אלא להפרע מחובי קבלתיו אינה נאמנת עי"ש וכיון שכן יוצא מזה דכה"ג בממון שלא הזכיר מתחלה פרעון חוב דידיה אלא הולך מנה זה לפלוני וקבלו בשתיקה שלא יוכל לומר לעצמי זכיתי ולא נתכוונתי אלא לזכות בשבילי וקשיא להרשב"א א ז"ל מניה וביה דס"ל בתשובה זו דאפי' שלא הזכיר פרעון דיכול לזכות לעצמו והניחה ה"ה בעל ת א בצ"ע עי"ש ולי אני עני ואביון נראה ליישב קושיא זו בשנים שלשה אופנים דלפע"ד לכולהן כיון הרשב"א ז"ל:
וזה יצא ראשונה ובשאלת המחילה הראויה לאהרן בחיר ה' אשר תורת אמת היתה בפיהו אען ואומר דהלא נודע דלא ילפינן ממונא מאיסורא להחמיר על הנתבע ולהוציא מן המוחזק והנה כוונת הרשב"א א ז"ל כשהביא ראיה הוא לאידך גיסא דהשתא ומה באיסורא אמרינן דהגם דחזר וא"ל לא לשם חוב אלא לשם קדושין עכ"ז אמרינן דאם שתקה אינה מקודשת אע"ג דאיכא ספיקא כ"ש בממונא שכשיש ספק נאמר דחזיק הנתבע במה שבידו ואה"נ דבקדושין אמרינן דאם לא הזכיר מתחלה פרעון. אע"ג שהיה חייב לה וא"ל הרי את מקודשת לי במנה זה ושתקת מקודשת לא מפני זה נכריח שבממון כה"ג נוציא מיד המוחזק האמת דקי"ל בזה דנימא לאידך גיסא השתא ומה התם דאתיא לידי נפשות אמרינן שכשלא הזכיר תחלה פרעון אלא א"ל וכו' ושתקה מקודשתי ואם בא עליה אחר חייב מיתה בממון הקל לא כ"ש דאמרינן להוציא מיד המוחזק ואפשר לחלק דכיון דזה המוחזק אומר לא נתכוונתי אלא בשבילי אין אנו יכולין להוציא מידו אבל בקדושין בדבריה שאומרת לא נתכוונתי לא מהני לפטור את האחר מהמית' אפשר שהיא תתחייב מיתה ואפשר דלדידה לעולם ליכא מיתה כיון שהיא אומרת לא נתכוונתי אלא בשביל חובי נמצא שאינה מקבלת ההתראה ודוק אע"פ שיש בו מהדוחק:
ועוד אפשר לומר דבשלמא בקדושין כשלא הזכיר פרעון מתחלה אנו מסופקים בכוונת שתיקתן מדלא אמרה איני מקבלתן אלא בעד חובי דבשלמא כשהזכיר מתחלה פרעון ואח"כ חזר בו. ואמר לא לשם פרעון וקבלתם בשתיקה אמרינן סמכה אדעתה אדברים הראשונים שא"ל ל והיא ידעה שלא א"ל אח"כ לא לשם וכו' אלא להכעיסה ולשחק בה ואין בדבריו האחרונים כלום ולהכי שתקה ולא הוכרחה לומר איני מקבלתם אב"ח אבל כשלא הזכיר מתחלה פרעון אלא קדושין וקבלתן ושתקה איכא לספוקי אי לפרעון אי לקדושין והנה בכלל קדושין יש פרעון דכיון שנתקדשה לו הואיל וזכה באשה זכה בנכסים ואין לך פרעון יפה מזה ומשעבד לה לכל מילי דכתובה אך אין בכלל פרעון קדושין להכי אמרינן בספק זה דמקודשת דבכלל קדושין יש פרעון אבל כשנתן לו להוליך ממון לחבירו שחייב לו וקבל זה בשתיקה אין בכלל פרעון חבירו פרעון חוב עצמו וזה סותר לזה להכי אמרינן אדם קרוב אצל עצמו ובודאי דזכה לנפשיה ולא לחברי' וכוונת ראיית הרשב"א ז"ל כשם שהתם היכא דאיכא תרי לישני מפורדים שכבר חלקם לשתים מתחלה אמר לשם פרעון ואח"כ אמר לא לשם פרעון אלא לקדושין ושתקה אמרינן דאינה מקודשת והיא סמכה אדבריו הראשונים לפרעון עון ולא לשם קדושין ה"ה הכא דודאי זכה לנפשיה דהם שני גופים מחולקים ולא שייך פרעון חבריה עם פרעון דידיה ואפי' שלא הזכיר פרעון דידיה הם מוחלקין מעצמן ולעצמו זכה יותר מלחבריה אך שם בקדושין כשלא הזכיר פרעון כלל אנו מסופקי' בכוונתה דהיה לה לומר איני מקבלתם אלא לשם חובי והואיל ושתקה אמרינן דקדושין בכלל פרעון ומקודשת כיון שהפרעון והקדושין הם בדידה ובגוה ודוק ויש בזה חלק בלול מהדרך אחר:
אי נמי דבקדושין כשלא הזכיר פרעון אלא קדושין לבד והיא שתקה מנין לנו לומר שלא נתכוונה אלא לפרעון חובה והלא היא עומדת להתקדש ורוצה אשה וכו' דטב למיתב טן דו וכו' וכאן לא ניכר פרעון ושתקה אמרינן דמקודשת אך בב"ח הסברא נותנת ביותר דיזכה לעצמו ולא לחבירו וכל אשר אי ספק אתי וכו' ובודאי לעצמו זכה ושתק אך ראיתי הרשב"א ז"ל שכשם דהתם להיות שאמר מתחלה לשם פרעון אע"פי שאמר אח"כ לשם קדושין והיה אפשר לומר, דרוצה אשה וכו' וטב למיתב וכו' ואפשר שקבלתם לשם קדושין עכ"ז כיון דאיכ' למתלי דסמכה אדבריו הראשוני' ולא לשם פרעון קבלתם אמרינן שאינה מקודשת ושתיקה לאו כהודאה א"כ מכ"ש הכא אע"פ שלא הזכיר פרעון דידיה מדשתיק ולא אמר בפירוש שקבלם לשם חבירו דודאי שלעצמו כיון לזכות ואיכא למתלי יותר דקרוב אדם אצל עצמו וזה נכון וברור:
עוד י"ל דבשלמא בקדושין הנה הכל תלוי בשעה הראשונה שקבלת ואנו אומרים דלמא הזכיר פרעון והיא שתקה ואנו מסופקים מה דעתה בשתיקה זו אמרינן שהיא גם היא מסתפק' בדעתה ושקלית וטריא ומצדד אצדודה הי מנייהו עדיף אם תקבלם לשם קדושין וחפץ בו או לשם פרעון והואיל וכן אמרינן ודאי דאתתא זו אינה רוצה לאסור עצמה בכבל ברזל להיות ספק מקודשת, ובודאי גמרה להתקדש ומקודשת אע"ג דאח"כ אומרת שלא קבלתם אלא לפרעון אינה נאמנת דכיון דיש ידים מוכיחות בפנים מאירות דהיא היתה אין ולאו ורפיא בידה מקודשת אמנם בב"ח הגם שנא' דבאותו עת דקבל ושתק היה ספק בידו אם יזכה לו או לחבירו ועתה רוצה לזכות לעצמו ליכול ולחדי דהא אין הדבר תלוי בשעת הקבלה לחוד כיון שעדיין היה הדבר ספק בידו משא"כ באשה שהכל הוא תלוי בשעת הקבלה וכיון שבשעת הקבלה איכא ספק ה"ז מקודשת ודאי אבל הכא דעוד היום בידו להתיר הספק ולזכות לעצמו שכל עוד דהדבר ספק ביד השליח אינו זוכה לחבירו ובידו לזכות לעצמו וראית הרשב"א ז"ל דמצינו דהשתיקה לאו כהודאה אך התם דוקא כשהזכיר פרעון שכשלא הזכיר פרעון אמרינן לשם קדושין וכו והכא אפילו שלא הזכיר פרעון דידיה והטעם שכיון שהוא ספק בדעת האשה התם מקודשת והכא זכה לעצמו ודוק:
א"נ בקדושין כיון שהמעו' נשארו לה להאשה לעצמה בין שיהיו לשם קדושין בין שיהיו לשם פרעון להכי אמרינן דכשלא הזכיר פרעון דקבלתם לשם מ"ש לשם קדושין והויא מקודשת אך בב"ח א שאם יזכה בעד חבירו כמ"ש המלוה הוא בלא דבר וכל אשר אי ספק אתי ספק לא אתי אמרינן שיחק בו ולא קבלם אלא לעצמו. כי האדם ירצה להחיות לקרן שלא יפסיד מקרנו ולעצמו קבלם וכוונת הרשב"א ז"ל להביא ראיה מהגמרא במה שאמר' באופנים הקודמים דמצינו דשתיקה לאו כהודאה דמיא כשהזכיר פרעון בתחלה אמנם בב"ח אפילו שלא הזכיר לשם חובו אלא בעד חבירו דודאי זכי לנפשיה דחייו קודמין ושתיקתו לאו כהודאה דמיא. ובאשה דוקא הוא דאמרינן הואיל ולא מפקינן מינה שהמעות בין כך ובין כך נשארין בידה. להכי מצריכינן כדי שתהיה מקודשת שלא יזכיר פרעון אך בב"ח שנשאר בלא כלום אם יזכה בעד חבירו ויצטרך ללכת אחר חובו אמרינן אפילו שלא הזכיר הלוה אלא לחבירו זכה לעצמו ואין שתיקתו כהודאה וכו' ודוק כי דינים כיוצא לאלו יש במציאה שהוא דבר חדש להרויח שאכתוב עליה בעהי"ת ובזה די כעת למעיין שהוא יבחר איזה דרך הוא הקדוש והקריב אליו והי"ת יקרבינו לעבודתו אנס"ו: