שות שתי הלחם· רבי משה חגיז
הקדמה
הקדמת המחבר
שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם:
אמר המני"ח ז"ל
הנכנס לכרך מתפלל שתים אחת בכניסתו ואחת ביציאתו בן עזאי אומר ארבעה. שתים בכניסתו ושתים ביציאתו ונותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבא עכ"ל המשנה ופי' רש"י ז"ל דהשתים הם שיכנס לשלום ושיצא לשלום והרמב"ם ז"ל פי' בכניסתו הוא אומר מתפלל שישמרהו במדינה ובשעת צאתו יודה לאל שהוציאו ממנה לשלום עי"ש וא"ת מה טעם לא ערב לרש"י פי' של הרמב"ם ז"ל וכן להפך וי"ל כי אליבא דידיה דייקא לישנא דמתפלל דשתיהן תפילות אבל לפי פי' של הרמב"ם ז"ל צריך לדחוק דלשון תפלה לאו דוקא דאחת תפלה והשני הודאה ואליביה דהרמב"ם ז"ל דייק במ"ש ונותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבא הם דברי ת"ק גם כן דאחת הודאה וא' צעקה אבל אליבא דרש"י ז"ל אינם אלא דברי בן עזאי ובדברי הת"ק לא נזכר סדר השתים מה הן:
ברם חזות קשה הוגד לי דהנה כולהו סברי כסברת בן עזאי וגם כסברת ת"ק דראשונה היא תפלה, והשנית היא הודאה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"י דברכות יה"ר שתכניסני וכו' נכנס מודה וכו' שהכנסתני וכו' בקש לצאת יה"ר שתוציאני וכו' יצא מודה וכו' שהוצאתני וכו' עי"ש וכן כתב הטור עי"ש. וכיון שכן א"כ למה אמרו בלשון המשנה ונותן הודאה לשעבר וצועק לע"ל היל"ל צועק לע"ל ונותן הודאה לשעבר ולמה הקדימו ההודאה ואליביה דרש"י ז"ל אפשר לומר דכיון שבדברי ת"ק לא הוזכר אלא התפלות ולא הודאה כלל להכי סיים בע"ז לומר שמה שאני מחדש הוא ענין ההודאה שאינו בדברי הת"ק ולהכי הקדים מ"ש ונותן הודאה וכו' שהיא החלוקה המחודשת וזה פשוט וכך למדתי מרבותי אבל אליביה דהרמב"ם ז"ל דס"ל דההודאה נמי נזכרה בדברי הת"ק ואין חידוש בדברי בן עזאי אלא היותם ארבעה א"כ למה לא נקט כסדרו צועק ואח"כ נותן הודאה לשעבר ולכאור' אפשר לומר דכיון דלפי הרמב"ם ז"ל מ"ש ונותן הודאה וכו' הם דברי כלהו דלת"ק ג"כ אחת תפלה וא' הודאה וכדי שלא נטעה לומר פירש"י ז"ל שהשתים שאמר ת"ק הם תפלו' להכי אכפל רבינו הקדוש לומר שהאחת היא הודאה, א"כ נמצא שלעולם ענין לומר שהאחת היא הודאה הוא חידוש לאפוקי מפירש"י ז"ל דס"ל בדברי הת"ק ששתיהן תפלות וא"כ להכי הקדים ענין הודאה ועדיין לא מתייבתא דעתי ודוק:
ואחר העיון לע"ד יאמר בהבין מ"ש עוד הרמב"ם ז"ל בספרו והטור ג"כ אחרי אומרו הארבע שהזכיר בן עזאי באחרונה מודה אני לפניך שהוצאתני מדרך זה לשלום וכשם שהוצאתני לשלום כך תוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך עכ"ל והוא לשון הברייתא בגמרא ותמה רבינו הב"י ז"ל שאחרי שאמר זה בסיום ההודאה היינו תפלת הדרך וכיון שתפלת הדרך לעצמה בחתימה א"כ דברי' אלו שתצילני וכו' מנ"ל, והכלבוז"ל סיים בהודאה זו בא"י שומע תפלה וה"ז מהני כתפלת הדרך עי"ש אבל מדברי הטור לא משמע הכי דתפלת הדרך כתבה לעיל בסימן וכאן בסימן ר"ל כתב סיום זה בהודאה ולא סיים ברוך א"י שומע תפלה וצריך לדעת מנ"ל הא והנלע"ד דהרמב"ם והטור ז"ל כלהו סברי מהא דאמרו אח' דברי בן עזאי ונותן הודאה לשעבר וצועק לע"ל והיל"ל בהיפך צועק לע"ל ונותן הודאה לשעבר כמ"ש שכך הוא הסדר שנסדר בברייתא והראוי כך תפלה תחלה ואח"כ הודאה אלא ודאי שמ"ש ונותן הודאה לשעב' היינו ההודא' דלבסוף כשיצא ושם בהודאה שם יצעוק לע"ל ויאמר וכשם שהוצאתני לשלו' וכו' כך תוליכני ותצילני וכו' והיינו וצועק לעתיד לבא דאמר המשנה צעקה דבתר הודאה והיא זו הנזכרת בברייתא בהרמב"ם והטור ז"ל וכוונת צעקה זו סמוך להודאה כאלו אומר להי"ת כיון שאני מודה על טובותיך אנא בחסדיך שתצליחני בדרכי ואודה את שמך כעת הזאת שאני מודה לך על יציאתי על ד"ש בפסוק אתה סתר לי וגומר ואח"כ רני פלט היא תסובבני סלה שכן ארז"ל כל הנותן הודאה להי"ת על נס וטובה שעשה לו כביכול מחייב להי"ת שיעשה לו נס אחר ככתוב אצלי בלקט התהלים ולהכי הצריכו מלבד תפלת הדרך בחתימה לומר סמוך ההודאה דברי ריצוי ותחנה לפתות את קונו שכיון שאני מודה לך גם לך נאה שתצילני ותצליחני וכו' והיינו מ"ש במתני' ונותן הודאה לשעבר היינו בשע' היציאה צועק לע"ל על הצלחת הדרך ודוק:
ועוד בה והיתה לבאר באופן אחר דהשתים שמוסיף בן עזאי על ת"ק הם אלו כסדר הזה נותן הודאה וצועק וכו דהיינו בכניס' הת"ק לא ס"ל אלא תפל' והוא מוסיף שצריך ליתן הודאה והיינו התוספת על דברי ת"ק בכניסה וביציאה הת"ק ס"ל דלא יש אלא הודאה וכדפי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה יודה לאל שהוציאו ובא בן עזאי ומוסיף דגם ביציאה קודם שיצא צריך שיצעוק לע"ל לשיוציאהו לאורה ואחר שיצא יאמר ההודאה דס"ל לת"ק נמצא דמה שמוסיף בן עזאי הוא הודאה בכניסה ותפלה ביציאה א"כ להכי כתב ונותן וצועק שהם הנוספות וכסדרן ודוק שזה נכון לע"ד ולקמן אבאר בעהי"ת פי' ברכה זו ותחלה אבאר מה שראיתי למפרשי דברי רז"ל שנתעוררו:
דת"ר ארבעה צריכים להודות וכו' למה לא הוזכרו כסדר שהם בכתובים ועל דברי רבותינו בעלי התוספות שהם הרגישו בזה וכתבו ז"ל ובתהלים לא חשיב בזה הסדר אלא חשיב הולכי המדבר ראשון דקרא נקט סדר המסוכנים יותר תחלה ותלמודא נקט המצויין תחל' עכ"ל נתקשו עוד דהלא יש עדיין שינוי אחר דבגמרא מזכיר יורדי הים קודם חולה ובפסוק הוזכרו אחר החולה וכתבו דבזה לא שייך תירוץ בעלי התוספו' דאדרבא חולה מצוי יותר מהולכי מדברות ועוד אני מדקדק למה עשה ר"י בעל ממרא זו כלל ופרט ארבעה צריכים להודות. ואח"כ פרטן ואלו הן והיל"ל יורדי הים וכו' הרי אלו צריכין להודות ועוד בדברי רש"י ז"ל דקאמר צריכין להודות כשיוצאין מן הסכנה מה היא כוונתו דודאי לא במקרה נפל השינוי בסדר ששינה בעל המאמר מסדר הכתובים ולא לחנם פי' לנו רש"י ז"ל פי' המאיר עיני חכמי בכל מקו':
אי לזאת הביאור לע"ד הוא כי היה אפשר לומר כי לא יחוייב להודות אלא אותם שהיו רעבים וצמאים כמו שמוכח מפשט הכתוב דכתיב יודו לה' חסדו וגו' כי השביע נפש שוקקה ונפש רמ"ט דנותן טעם לדבר תדע לך למה א"ל דיודו לה' חסדו לפי שהשביע נפש שוקקה וכו' אבל מי שהלך במדבר והיה עמו אכול ושבוע והותר. דהרי זה לא בא לידי רעבון מנא לן לחייבו לפיכך בעל המאמר שכיל את הסדר ובחכמה התחיל בחלוקת יורדי הים משום דכתיב בהו וישמחו כי ישתוקו ויוכיחם אל מחוז חפצם וסמיך ליה יודו לה' חסדו ובתר כן לא קאמר שום טעם על ההודאה ועם היות דקמי הכי כתיב יחוגו וינועו כשכור לאו משו' הכי נאמר דדוקא כשיארע להם שיחוגו וינועו כשיכור יחוייבו בהודאה ואי לאו לא דהרי עיקר חיוב ההודאה תלאה הכתוב על מה שהנחם אל מחוז חפצם וכל הקודם למקרא זה אינו אלא סיפור נפלאות ה' כי יורדי הים המה ראו מעשי ה' וכמ"ש דרובן של ספנין חסידים אך לא נאמר דדוק' היכא דאירע להם כל הכתוב יהיו נותנין הודאה לפי שכל זמן שבאמת נתינת טעם ההודאה לא בא אחר קרא דיודו ליכא לפטורי יתיה אבל בהולכי מדברות דחייב להם ההודאה תחלה ואח"כ פי' לן קרא טעם להודאה באומרו יודו וגו"כי השביע נ"ש ונ"ר מ"ט יש מקו' לומר דלא מיחייב בהודא' אלא אם יבואו לידי מדה זו דהיינו שבאו לידי רעבון וצמאון לכך בעל המאחר הקדים חלוקת יורדי הים להיות כי היא המכרחת ותכריח לחלוקת הולכי מדברות כי הכתו' כללם אח"כ דמשמע שכולם דין אחד להם וכשם שביורדי הים בהגעת למחוז חפצם תלוי ההודאה כך הדין נמי בהולכי מדברות וקרא לאו קא דייק כי יורדי הים והולכי מדברות הם תחת סוג אחד.
ומהאי טעמא נמי הקדים חלוקת חולה ונתרפא למי שהיה חבוש כי בחלוק' חבוש כתיב יודו וגו' כי שבר דלתו' נחושת ובריחי ברזל גדע דמשמע דדוקא אם נעשה לו גם כזה ששבר ד"נ וגו' כי האי גוונא מיחייב בהודאה אבל בגוונא אחרינא דנכנס ויצא הוה אמינא דלא מיחייב לזה הקדים חלוקת חולה ונתרפא שהוא בסוג החבוש שגם הוא חבוש בבית אשר לא יוכל לצאת ולבוא והנה בחולה מצינו דכתיב ישלח דברו וירפאם וגו' יודו לה' חסדו ולא קאמר שום טעמא בתר ההודאה דמשמע סמוך לרפואה צריך להודות ואע"ג דהקדי בקרא כל אוכל תתעב נפשם וגו לאו משו' הכי נאמר דצריך שני תנאים אלו שכל את"נ ויגיע עד שערי מות כדי שיחוייב ויתן הודאה על רפואתו ובאופן אחר לא חל עליו החיוב. דהרי סמיכות פסוק ההודאה לפסוק ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם משמע דעל דבר חולי וכל מין שחיתה דנתרפא ונמלט חייב להודות כמ"ד יודו לה' חסדו דהא לא כתיב יודו וגו' כי כל אוכל יתעב נפשם וכי הגיע עד שערי מות א"כ משמע דלאו דוקא אלא שהכתוב מודיע לנו מקרה החולה דכיון שמוטל על ערש דוי זה דרכו ומעותד לכך הוא להיות מתעב כל מין מאכל ולהגיע לשערי מות והי"ת ברוב רחמיו וחסדיו ישלח דברו וירפאם שלא יבא אליו כל הצרות הללו א"כ מטעם זה הקדים בעל המאמר חלוקת חולה ונתרפא לחבוש ויצא כי חלוקת חולה תוכיח על חלוקת החבוש דאע"ג דלא נעשה לו הנס דכתיב בקרא כי שבר דלתות נחושת וגו' ואפילו הכי מחייב אוף הכא במה שהיה חבוש ונכנס בבית האסורין היה ראוי שיעשה לו ה' נסים הללו שנזכרו בכתובים רק שהי"ת הקדים לו רפואה למכתו והוציאו מהר מבית הסוהר:
ולפיכך רש"י ז"ל בלשונו לשון הזהב רצה להודיענו דטעם שכללם בעל המאמר ואמר ארבעה צריכין להודות היינו כדי להורות לנו דכיון שיוצאין מן הסכנה אע"פ דלא יארע להם כל הפרטים שהוזכרו במזמור חייבין להודות כל זמן שיצאו משער המסוכן דנכנסו בו ואינו מוכרח דיארע להם כל הנסים אשר באו בכתובים ולזה כללם כולם כאחד לפי דכבר הוכחנו דהשתי חלוקות מהנה הן מכריעו לשתים אחרות דאע"ג דנכתב בהו טעמא בתר ההודא' אפ"ה לא דייקו קראי בפרט דהכוונה היא במזמור זה להשמיענו דכל מי שיבא לידי חלוקה אחת מהנה שהלך לדרך או שחלה או שנחבש או שירד לים הרי כל אחד מאלו מעותד לעבור עליו כל הדברים שנזכרו בכתובים ומכל שכן וק"ו ואם לא הגיע לידי כך דצריכין להודות ביותר דהקב"ה ברחמיו לא רצה להגיעו לשפל מדרגת הצרה כדי להציל אח"כ רק רק דה"ית רחם עליו והקדים לו ההצלה כמ"ש:
וזה אפשר לומר שסיים המזמור מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה' שר"ל שמי שאינו חכם יבין הדברים כפשטן שלא יודו לה' אלא אם יעברו עליו הסכנות הכתובות במקראות אמנם מי שהוא חכם ויודע להבין מ"ש והכרחנו מכח השתי חלוקות שאינו מוכרח שיבא לידי כך אלא אדרבה יבין חסדי ה' שהקל מעליו זעמו שלא הביע לידי כך שמטבע הנהוג בכל דבר א' מאלו לעבור על הסכנות הכתובו' ואם לא עברו עליו הן הן גדלותיו וחסדיוית כפילות ומכופלות וראוי לו להודות שיר כפול ומכופל על החסדים שגמל לו הי"ת ולא לו לבדו היה הגמול הזה רק רבים אשר אתו נשתתפו בזה אשר גמלו ה' כי כבר נודע גודל חסדיו ית' שתמיד הוא מטה כלפי החסד וקודם שיגמר דינו של אדם אחד להתחייב בו דן אותו לא לפי מעשיו לבד א' לפי הצער שיגיע תחלה לבניו ובני ביתו אם ראוים לכך אם לאו. ואם מצאן ראוים דן אותו לפי הצער המגיע לכל בני משפחתו ואח"כ עם כל שכניו ואח"כ עם כל בני המדינה ואח"כ בכללות כל העולם ואם בכל כלל ופרט מהנזכרים נמצאו חייבים באותו צער אשר יגיע להם או עונש במית' אותו המסוכן שנכנס לקולר אזי ימות או יענש כפי המשפט צדק שנתחייב בו. אמנם אם איזה פרט מהנזכרים אינו ראוי לקבל אותו צער בזכותו של אותו פרטי ניצול אף על פי שהוא מצד עצמו נתחייב בדין והקדמה זו במקו' אחר עשיתי לה סמוכות במ"ש רז"ל מת א' מהחבורה תדאג כל החבורה מטעם שהם ג"כ באו לדין ונתעורר עליה נמצאו חייבין ולפיכך אמרו ת"ח שמת הכל קרוביו לפי שמצטערים במיתתו מטעם שהיה מבני חברתם והואיל ומת נמצא שהם נתחייבו בו:
אי לזאת ע"פ הקדמ שכלית ואמתית זו הבנתי לפרש ברכת הגומל לחייבים טובו' שגמלני כל טוב דלפום ריהטא קשה מה לו לחולה זה או לזה שהיה בסכנת הים ובית האסורים להזכיר תואר זה שהקב"ה גומל. לחייבים טובות:
אמנם לפי האמור שאותו מסוכן כדי להנצל מסכנתו נידון בחברת אנשי ביתו. ומשפחתו ובני עירו ודרך כלל ישראל א"כ הרי זה צריך שיתן הודאה על חלקו ועל חלק השאר שהם היו נידונין עמו כי הרי זה אינו יודע באיזה זכות ניצול אם בזכות עצמו או זכות בניו ובני ביתו או זכות אנשי משפחתו וכיוצא ולפיכך הוא מחוייב לתאר את הי"ת בתואר נאה ויאה זה שהוא גומל תחלה לחייבים רבים טובות מרובו' כדי לגמול ליחיד זה הטוב' אשר גמלו דהרי בדרך משל זה המסוכן שמצד עצמו ומצד אנשי ביתו או משפחתו נמצ' הוא חייב לאותה סכנה והם לאותו צער לולי רחמיו ית אשר גמלם ברוב חסדיו לדון אותם עם השאר פרטים שהזכרנו הרי זה גם אנשי ביתו היו לוקים בצע' מחמת הסכנה שהיתה מגעת לו והיו נכוין בנחלתו אמנם מסיים בטובת עצמו והגמול שגמלו כל טוב עד"ש דאין החולה מתרפא עד שמוחלין לו כל עונותיו שנ' הסולח לכל עוניכי בתחלה ואח"כ הרופא לכל תחלואיכי וגו':
ומענין לענין באותו ענין איתא בפרק הפועלי' רז"ל שכל פעולתם אמת ודברי קבלתם האמת והצדק מצאנו ראינו דהם המודיעים ומגידים את ישראל מעשה אבות הראשונים שכל מגמתם היתה לעשות רצון קונם הן בדברים שיש בהם ישובו של עולם והן בדברי' הנוגעים לתשועת נפשם של של המתיישבים בו כדחזי ואתקיים במה שעד אברהם לא הוה זקנה וכל מאן דהוה בעי למשתעי בהדי אברהם הוה משתעי בהדי יצחק והכי אפכא עד דאתא אברהם בעא רחמי והוה זקנה שנאמר ואברהם זקן עד יעקב לא הוה חולשא אתא יעקב בעא רחמי והוה חולשא שנאמר ויאמר ליוסף הנה אביך חולה עד דאתא אלישע לא הוה דחליש ואתפח אתא אלישע בעא רחמי ואתפח שנ' ואלישע חלה את חוליו אשר ימות בו מכלל דחלה חולי אחריתי.
" (ושם ת"ר שלשה חלאים חלה אלישע אחד על שדחפו לגחזי בשתי ידים ואחד על שגירה את הדובים בתינוקו ואחד שמת בו שנא' אלישע חלה את חוליו אשר ימו' בו עכ לה) שלרוב תועלת הנמצ' בו חזר ונשנה בפ"חלק עי"ש (וצל"ע וליישב האי דת"ר הכא עם מה דמתנו לן בתשיעי דסוטה ובזוהר ח"ב דרכ"ד עיין עליו דאין כאן מקומו):
ובבראשית רבא פ"ס"ח מצינו תוספת ברכה על שמועה נאה זו דגם כן יצחק חידש יסורין ואמר לפניו יתברך רבש"ע אדם מת בלא יסורין. מדת הדין מתוחה נגדו ומתוך שאת' מביא עליו יסורין אין מד"הד מתוחה כנגדו א"ל הקב"ה חייך דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל מתחלת הספ' ועד כאן אין כתיב יסורין וכיון שעמד יצחק נתן לו יסורין שנאמ' ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו וגו' יעקב כדאמרן חזקיה חידש עמידת חולי א"ל רבש"ע ע העמדת אותו עד יום מותו אינו עושה תשובה אבל מתוך שהוא חולה ועומד חולה ועומ' הוא עושה תשובה שלמה א"ל הקב"ה חייך דבר טוב שאלת וכו' הדא הוא דכתיב מכתב לחזקיהו מ"י בחלותו ויחי מחליו עכ"ל עי"ש:
והנה כשם שמצוה עלינו למסבר קראי חובה עלינו למסמך דברי רבותינו בקראי כדי שתאלמנה שפתי שקר אלו המספרים אחר שיחתן של ת"ח דהיא באמת מגופי תורה למי שבקי בהם ובדבריהם הנאמרים באמרי' קצרים אשר כל אמירה ודיבור אשר יצא מפיהם ומפי כתבם בדיבור א' כוללין כמה וכמה דברים שאין סתרן כגלויין וכשם שבאמת אחת דבר אלהים שתים שהן הרבה זו שמענו עשרת הדברי' שנשבו בסיני כך כל דברי רז"ל הם כפטיש יפוצץ סלע בתוכם ה' מגדים ורמזים נסתרין הם מודיעים לבקיאים ויודעין כי אפי' שיחה קלה שלהם צריכה תלמוד ומכ"ש כל דיבור ודיבור שהעלו אותו על הספר ובדיו שמענה ואתה דע דע לך והזהר מגחלתן וכו':
הנה שמעתי דבת רבי' מסתפקים במאמרים אל שהזכרתי מנא להו לרבנן הא דאברהם יצחק ויעקב שחידשו דברים אלו בעולם וקרא כתיב אין כל חדש תחת השמש והם לא ידעו דודאי כל אותם שהם תחת השמש לא יכולין לחדש דבר מעתה אמנם אברהם ויוצאי חלציו יצחק ויעקב לכל אחד בדורו הדומה להם שהגביהו הי"ת למעלה מהרקיע כמ"ד הבט נא השמימה שכל המזלו' שתתי תחת רגליך כדכתי' כל שתה תחת רגליו הם ודאי היו מחדשים דברים שהיו בדעתו של מקום מתחלת הבריאה אך ורק רצה הקב"ה לזכות בהם למי שהיה יודע בו ית שראוי להיות זוכה ע"י מעשיו לאותו דבר כמ"ש ש ראויה היתה פ' ואתה תחזה וכו' וכן פ'. אלא שיתרו זכה בשלו ובנות צלפחד בפרשת נחלות ודומה לזה ענין יצירת הולד ערל והצטרכות המילה שזכה בה אברהם לתיקון גמר היצירה כמ"ש במקומו שלעיני בשר אותו הדור ואותם שקדמו לו הוא נראה להם כדבר חדש ואין זה חדש לפניו ית' כי הכל מעותד לפניו לשעתו וזמנו הראוי לו דוק והארך:
ולמצוא דברי חפץ רמז לכל א מאותם אבות ראשונים שכל א' חידש אותו דבר שייחסו לכבודם יגעתי ומצאתי דברים המתיישבים על לב מי שיש לו לב להבין וזה יצא ראשונה על הזקנה שאמרו שאברהם חידש וביקש עליה נראה שרז"ל מלבד המקובל אצלם איש מפי איש וכו' נתקשו בקרא דכתיב ואברהם זקן וגו'. דכך היל"ל ל ויהי כי זקן אברהם ויאמר אל עבדו כמ"ד ביצחק ועוד מאי נפקא ל"מ ענין הודעה זו דה בירך א"א בכל ומה היא ברכת בכל שברכו לכך מן הפסוק הזה הוכיחו כי דוקא אברהם היה הזקן הראשון שהיה לו מעלה זו להיות זקן ובא בימים כמ"ש רז"ל יש אדם שבא בימים ואינו זקן ויש שהוא זקן ואינו בא בימים אבל אברהם זקן בא בימים דהיתה כוונתם בזה להורות שא"א א היה זקן בהידור פנים זקנו ושער רישיה כתלג חיוור ובא בימים והוא היה ראשון למעלה זו שמהכתוב ואברהם מורה שדוקא א"א היה זקן מה שלא היה כן באדם שקדמו לכך לא נכתב ויהי כי זקן כמו ביצחק לפי שקדמו אביו אלא נכתב ואברהם זקן וגו' להורות כי אברהם קדם לזקנה והזקנה לא קדמה לו כמו ביצחק ולא כמו שמואל דכתיב ביה ויהי כאשר זקן שמואל ועדיין לא הוה קשיש כולי האי ולפיכך סמיך וה בירך א"א דוקא בכל בהידור הזקנה שהיא כבוד ובימים שלא חיסר ממנו כלום ולכך הוכפל שמו ג"כ דהיה יכול לומר וה' ברכו ואנא ידענא דעל אברהם הנזכר האי והרווחנו בזה כפל ההודעה שכבר הוגד לנו לעיל בקרא מלא ואברהם ושרה זקנים אלא שנשנה כאן ללמדינו חידוש זה שנתחדש ע"י א א"א דוק ודעהו כי כי כך היא דש"ת:
ורמז לדבר יצחק שנתנו לו יסורין אען ואומר דמצאתי ראיתי במדרש ש"ט על פסוק כי עד צדק ישוב משפט וגו' ביצחק הכתוב מדבר עד אותו צדיק ישוב משפ' ויהי כי זקן יצחק ישוב משפט ואחריו כל ישרי לב אמרו לשמואל הקטן מהו ואחריו כל ישרי לב א"ל מתן שכרן של צדיקים נתנו באחריהם שנאמר ואחריו כי"ל. ומתן שכרם רשעי מלפניהם שנא' ומשלם לשונאיו אפ"ל עכ"ל דמהמדרש הטוב הזה לא דרש דמקרא זה באברהם מדבר שגם עליו עברו יסורין וכבר על פסו' אשרי הגבר את"י דרז"ל זה אברהם שקפץ לו רעבון ובחר לומר דביצחק הכתוב מדבר משמע טובא דעל השנות חלום היסורין על יצחק פעמים ועד שלא ניצול מצער הרעבון שהיה לו כמו שהיה לא"א ניתוסף לו וקפצו עליו יסורין מכהות עינים קרא מצא ודרשו כמין חומר דוקא ביצחק כי עד צדק עד אותו צדיק בן צדיק ישוב משפט דהיינו יחזור עליו משפט היסורין שכב' היו לו יסורין כמו אביו עם אחרי שהוא צער הרעבוך וחזרו ושבו עליו בפרטו' משפט היסורין של של ותכהינ' עיניו וזה שאמרו אין לך אדם שאין לו יסורין ואשריו לאדם שיסורין באים עליו דהיינו יסורין מתמידים בגופו של אדם זה יוצא וזה בא שמתוך כך יפשפש במעשיו ויתכפרו לו עוונותיו ומתורתך תלמדנו ק"ו משן ועין וכו' דהרי שן ועין הוא מגופו של עבד הכי נמי מי שיש לו יסורין בגופו יוצא לחירות דהנה אין לך אדם שאין לו יסורין דרך כלל, והיה אם רעב בעיר הרי זה לוקה כאחד העם אם בממון הרי הן חוץ לגופו ועור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ויש יסורין שהוא גורם לעצמו כמ"ש צינים פחים או עובר תחת כותל רעוע וכיוצא לא על כל סוג שלשה מיני יסורין אלו יהיה האדם אשריו כי אין לך אדם שאין לו יסורין אמנם כשהיסורין באים על גופו בשליחות מן השמים אז מוכח כי הוא אהוב לשמים כמ"ש כי את אשר יאהב ה' יוכיח על זה ודאי נאמר אשרי הגבר אשר תייסרנו יה בפרטות ועל גופו ושהיסורין באים עליו והוא לא הלך חשכים לבקש לו צינים פחים ולא הכניס עצמו במקום סכנה וגרם לו היסורין ומתורתך תלמדינו ק"ו משן ועין דאם העבדים יוצאין בהן לחירות היינו כשהאדון הפיל שינו או ניקר את עינו ולא אם יזיק את עצמו כן דבר היסורין שנאמר בהן אשריו לאדם שיסורין באין עליו ביחוד שאינו צרת רבים כעין הרעבון שהוא ממין היסורין הכוללים לאישים הרבה בעול' כי באלו ודאי לא יפשפש האדם פרטי במעשיו: גם ביסורין שהאדם מביאם עליו מחמת שלא שמר את עצמו כאמור דהרי זה חסיד שוטה קרינן ליה ולפיכך בעל המאמר דרש קרא ביצחק ולא באברהם כי כהות עיניו של יצחק הי' דבר פרטי לו בגופו. וזה הוא טעם מספיק שבתלמוד לא הזכירו את יצחק לפי שמצאנו ראינו שגם אברהם קבל יסורין אבל בעלי המדרש שקוד לבעלי התלמוד הואיל ומצאו חידוש זה ביצחק שלקה ביסורין של אביו בכלל המרובין בענין הרעב ואח"כ באו יסורין עליו ביחוד. ושע"י כך האדם הוא מפשפש במעשיו ואין מדת הדין מתוחה עליו מנו בכלל המחדשים שחדשו דבר בעולם שמביאה לידי יראת חטא וממנו היתה ההתחלה ואחריו כל ישרי לב נלקין ביסורין:
עוד זה מדבר וזה בא ויאמר זה יעקב אבינו שדרשו בו לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז זה רוגזו של יוסף כי נגעים ובני' הם סוג אחד הנוגע בחלל לבו של של אדם כי ברא כרעא דאבוה מלבד שהיה ביום אכלו חורב וקרח בלילה שהן יסורין בגופו אמנם הרשעים יש להם שלוה בעה"ז וכמו שסיים המאמר (ומטעם האמור יש לפרש כי מ"ד איוב בימי משה היה היינו טעמא מחמת כי הוא היה בעל יסורין ומוכרח להיות שאחר יצחק היה יען יצחק הוא היה ראשון לבקשת היסורין ולמ"ד בימי אברהם היה אפשר לומר כמו שנפרש לקמן בחולייו של אלישע שקדם לשל חזקיה כי היה דבר פרטי אך לא על הכלל כלו יצאו היסורין כי אם עד יצחק והחולאי' שיתרפאו עד דאתא חזקי' דוק והבן ממש"ל) עד הנה עזרני ה' לעשות סמוכות דרבנן למילי דרבנן בפרטותו של יצחק מן הכתובים אך מן התורה חפשתי ולא מצאתיו עד הנה הי"ת יאיר עינינו במאור תורתו:
אמנם הרמז על יעקב נראה פשוט דיש ויש לנו על על מה להסמיכו במאי דקשה בקרא מאי וישתחו ישראל על ראש המטה למי השתחוה ועל מה היתה ההשתחוה ועוד מאי ויהי אחר הדברים האלה מאי נפקא ל"מ אם היה אחר הדברים האלה ומאי היא תיבת הנה א"ח לכן על פי קבלה זו שהיתה בידם מצאנו המקראות שהמה יורו על פרט דבר זה וישתחו ישראל על ר"ה שהתפלל לשכינה שנקראת ראש המטה (ועיין בזח"א דרכ"ה ע"ב ורכ'ז ע"ב) ולא הוגד מה היתה תפלתו אלא סתם ואמר אח"כ ויהי אחר הדברים האלה דהיינו אחר דברי התפל האמור ברמז וישתחו יער"ה אמרו ליוסף הנה אביך חולה כמי שאומ' הנה כבר ידענו מה היתה תפלתו ושנשמעה דהנה אחר התפלה בא החולי עליו דבר שאינו נהוג א"כ התפלה גרמא לו החולי ויכולין ג"כ לומר וישתחו יערה דהיינו שתהיה שכינה שורה מראשותיו של חולה ולכן כנה להי"ת על ראש המטה כי היכי דלשתמע לתרי אנפי הרי לנו כי חוט המשולש זה שראו זה לזה לא לחנם חשק בהם ה' יען הם היו אבות העולם והשתדלו בישובו וקיומו כדחזי שכל אחד קבע דבר אחד שיהיה מצוי בכל סוגי בני האדם לטוב להם בעה"ז ובעה"ב ליראה את ה':
לא זו אף זו כל א' מאלו השלשה מצינו שתקן תפלה אחת כמ"ש תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אמקראות ואח"כ אקרבנות ועל מ"ש אברהם תיקן תפלת שחרית יצחק תיקן תפלת מנחה יעקב תיקן תפלת ערבית לא חלילה שאברהם שקיים אפילו נ"י ועירובין לא התפלל תפלת מנחה וערבי': אך אמנם הם אמרו והם אמרו דודאי כל א' מהאבות היה מתפלל כל הג"ת אך ורק כ"א מהם תיקן לעולם תפלה אחת וקבע לה זמן כדי שכל באי עולם ערב ובקר וצהרים יודו וישבחו לאל המחיינו מיומים ויהיו מיחדים את שמו יתברך בכל יום תמיד זה פעמים:
נחזור לסיים הענין שהיינו בו מזקנים אתבונן כי הם מלמדי' להועיל ומהם למדתי ישובו של הדבר הקשה שכל המפרשים נתקשו בו ותרצו עיין בהם דמהגמרא מוכח דמזמן אלישע היתה עמידת החולה מחוליו ומהמדרש נראה שחזקיהו הוא אשר חידש רפואה לחולה שיתרפא ע"י שמים ויקום ויתהלך בחוץ כדי שע"י כך ישוב ויודה לה' בכל לבב אשר גמלו כל טוב כי באמת שירתו ותפלתו של חזקיה היא המוכחת לעין כל מבין עם תלמיד שדבר זה דבר חידוש היה בעולם כדאמרו ליה למרודך בלאדן אלאה דחזקיהו עבד יומא דין תרי ניסין אסי לחזקיהו מבי מרעיה ואחזר שמשא לעדנא דא ואם שאר חולאי דעלמא היו מתרפאין מה חידוש ונס היה זה של חזקיהו ובמה הוא משבח ומודה בכתבו מכתב לחזקיהו מ"י בחלותו ויחי מחוליו הלא גם כ"ע מתרפאין בפרט בס' רפואות שהיה בימיו עד שגנזו: אמנם ממאי דקאמר חי חי הוא יודך כמוני דפי' שכיון שיהיה חי כמוני היו' שאמר בדמי עתה אמת לפי שעד אותו היום לא נתרפא חולה אמרתי לא אראה יה י"ה בארץ החיים והם המשתמשים בו לא אביט אדם חי עוד כשאהיה עם המתים יושבי חלד וכן עז"ה כל דבריו מוכיחין דנס גדול נעשה על ידו אך לא ע"י של אלישע כמו שאמרו בגמרא ומחלוקת במציאות חלילה ליאמר:
אמנם בלשון חכמים מרפא מצאתי תרופה מספקת בדבריהם עדש"ל בענין התפלות פוק דוק ותשכח דבאברהם ויעקב אמרו עד אברהם לא הוה זקנה בעא רחמי והוה זקנה עד יעקב לא הוה חולי אתא יעקב וכו' ובאלישע לא אמרו הכי. אלא פתחו ואמרו עד דאתא אלישע לא הוה דחליש ואתפח אתא אלישע ובעא רחמי ואתפח ולא אמרו כמ"ש ש באברהם ויעקב והוה זקנה והוה חולשא ולא כמ"ש במדרש על חזקיהו דחידש עמידת חוליא"כ במה שאמרו לא הוה דחליש ואתפח במתק לשונם הודיעונו דמה שאמרו על אברהם ויעקב לא הוה זקנה לא הוה חולשא היינו בכללות העולם לא היה כן ועל ידם נתחדש דבר זה וזה גורם להיות זקנה וחולשא בטבע כללי לכל באי עולם אבל להיות כי אצל אלישע לא היה החידוש של רפואת החולי כללי כמו שהיה אח"כ ע"י חזקיהו שהוא עשאוהו קבע לכל בני העולם לכך אמר עד אלישע לא הוה דחליש ואתפח אתא אלישע ובעא רחמי. רוצה לומר על עצמו בעא רחמי ואתפח הוא לבד מה שעד עתה לא הוה איניש דאתפח ותפלתו על עצמו לבד עלתה לו אך לא לכל באי עולם כי הוא לא בקש אלא על עצמו מה שלא הי' ע"י חזקיהו שנענה בתפלתו שהתפלל על הכלל כמו שמפורש כדי שיודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם:
נחזור לענין שהתחלנו בו בו דהנ'כי כן והלכה כבן עזאי שמוסיף על דברי הת"ק הודאה ותפלה לע"ד נראה פשוט לומר כי מטעם זה תקנו ברכת הגומל שהיא ברכת ההודאה שצריכין להודות כל אחד מאותם ארבע שהוזכרו במזמור כללי שייסדו דוד המלך ע"ה על הגאולה העתידה להיו' כימי צאתינו ממצרים שהם עצמם אמרו הודו זה כך יאמרו גאולי ה' העתידין להגאל הודו יען מה שהיה באותו שעבוד וכל הני מילי ארבעה אשתכחו בהו חבושים שיצאו מכור הברזל שהיו משועבדי' מדוכים ומעונים ונתרפאו מכל חולי ומכל מחלה וירדו לים והלכו למדברות דהכל כאשר לכל הוא מה שעתיד להיות לכל בני ישראל הנדחים בקצה הארצות יושבי חשך וצלמות דחופים ומבוזים שהי"ת למען שמו יעשה ויקדש שמו בעולמו אשר ברא כמו שמפורש על ידי עבדיו הנביאים נביאי האמת והצדק וכשם שקרא פרעה למשה ולאהרן לילה באמור להם קומו צאו מתוך עמי וגו' כן עתיד להיות והיה במקו' אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי לכו עבדו את ה' כדברכם ותחזק מצרים למהר לשלחם ולילה כיום יאיר ובנהר יעברו ברגל ואז יאמרו בני ישראל שהם גאולי ה' הודו לה' כי טוב כל"ח:
והואיל וברכת הודאה בין לרבים בין ליחיד הוא דבר שהשכל והדת מחייבו אתו רבנן ואסמכו אקראי שכל יחיד ויחיד שיבא לידי אחת מאלו המאורעות שיש בהן סכנה דכשיוצאין ממנ' שיודו לה על כל טוב אשר גמל אותו הגומל לחייבים טובות ובכל יום ויום לתת לו מעין ברכותיו כמרז"ל ברוך ה יום יום יעמוס לנו וכי ביום מברכין אותו ובלילה אין מברכין אותו. אלא כ"נ יום ויום תן לו כעין ברכותיו:
גם אני כאחד מהם מוצא אני חובה לעצמי להודות להלל לשבח לפאר לאלהי אבי העזרי אל אלהי ישראל אשר עד כה עזרני וכל טוב גמלני ברחמיו וברוב חסדיו ומעודי עד היום הזה חסד אל כל היום חופף עלי וכאב אל בן יסור יסרני ולמות לא נתנני ואחר כל התלאה דאין לה שיעור למעלה כי גלותי נתארך ולא כדרך שאר הגולין בדרך אמת הנחני ובתוך אחים וריעים אהוב"ים הושיבני החייני וכלכלני ע"י מלאכיו עושי רצונו כולם אהו"בים ראשי בית אבות בית ישראל בית אהרן בית הלוי בתלתא הויא חזקה ובתוכם ה יראי ה' הקרובי' אל ה' ואינם רחוקים מצדקה אש"ר נת"ן להם לב נדיב והשפיעו לי מצדקתם ונדבת לבם יהיו כולם ברוכים בשם ה' על כל הטובה אשר גמלו אותי כל אלו הימים של צער שאני מתגורר ביניהם להספיק לי מים ומזון אם לא כפי הצורך והרצון רצון יראיו יעשה וה' ברחמיו יהיה לנו ולהם למחסה ויגמור בעדם ובעדי לטובה והשבני והראני אתו ואת נוהו כי באלה חפצתי ובגדולו' ונפלאו ממני לא הלכתי וכך לא שאלתי וזאת אשר בקשתי שבתי בבית ה' מקום אשר ממנו חוצבתי נולדתי ונתגדלתי אל ה' אתחנן הן עוד היום גדול אחרי בלותי תהיה לי עדנה כי עת לחננה אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא: