שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק
תשובה ר"מ
ברכות ושמחות ממי שעשה לאבותינו ולנו ניסים ונפלאות, והוא יזכנו ללמוד ולאמר תורת ה' צבאות, לקרב לאבינו שבשמים הלבבות, להיות מדליק נרות במקומות האפלות, ובראשם בני היקר האברך המאור הגדול מו"ה ברכי' שיק נ"י רב בק"ק שטוהלווייסעגבורג והגליל יע"ה.
אהובי בני ! שאלתך בענין בית החיים דשם שאין שום מקום בשורות העליונות שקוברים בני החברה והחשובים, ועלה על לב יחידים דשם למלאות העמק אשר סמוך לגדר בעפר ולעשות שם שורה חדשה ולעת הצורך, ה' ירחם על עמו יקברו שם. אמנם יש אומרים שאלו שקנו מקום בעד קרוביהם בשורה העליונה שילמו במיטב כסף על מנת שיהי' הם הראשונים לסימן חשיבות, וכשיעשו שורה למעלה מהם הרי הוא כמקח טעות וכהסגת גבול והורדה מקדושה, ונותנים טעם עוד שמא יקברו שם בעלי עברה ואין קוברין רשע אצל צדיק. ואתה יפה אמרת ובעתה אמרת ואמת אמרת:
כשם שאמרי' כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כן אמרי' שמי שקונה דבר מראשי העדה מחויב לקנות אדעתא דהכי שאם ימצאו לעתיד שהוא לטובת הקהלה וקיום הדת לשנות ולתקן ישנו ויתקנו כטוב בעיניהם, כי להלכה אמרי' הפקר ב"ד הפקר בש"ס יבמות דף פ"ט ע"ב וברש"י סנהדרין דף ה'. היטבת לראות בזה, ואני מוסיף עוד לדבריך שזה בכלל מ"ש הנשבע שלא לכנוס בתקנות הקהל הוי שבועת שוא (יו"ד סי' רכ"ח סעי' ל"ג):
אהובי בני ! זה איזה שבועות שכתב לי בענין זה הרב המה"ג דק"ק סילאש באלהאש נ"י, והנני שולח לך לוטה פה העתקה מה שהשבתי לו בענין זה:
ושלא להיות בית המדרש בלא חדוש אכתוב לך מה שמצאתי ראיתי פירוש חדש בכמה מאמרים נפלאים בספר תשובת אד"ך שיצא לאור בשנת תרמ"ג בירושלים, וז"ל בתשובה נ"ט:
שאלה לבאר החקירה מארבעה שנכנסו לפרדס בחגיגה י"ד שפירוש רש"י שעלו לרקיע על ידי שם, אם מותר לפרש שרק נדמה להם בחלום שנכנסו לפרדס כמו שמפרש הריטב"א שכל סיפורי דרבה בב"ח וכן מעשה דר' בנאה דהוי מציין מערתא לא הי' אלא בחלום נדמו להם כן, וכן כתב בתשובה סי' י"ד שמלך אחד עשה לו במדבר דמות רקיע וגלגל חמה, וזאת ראה רבה בב"ח שנשקו ארעא ורקיע הדדי ?
תשובה תוס' בחגיגה דף י"ד מפרשי' באמת שרק נדמה להם כל זאת, וכבר רבו החוקרי' בזה לפרש פרדס נקרא הבנת חכמות החקירה ומעשה בראשית וחכמות התכונה, וידוע שלכל זה נצרך ספרי הגוים, וכל זמן שאדם לא מלא בקדושה ובטהרה ובקי בכל חדרי התור' שבכתב ושבע"פ אז חכמות כאלה מזיקים לאמונתינו הקדושה. ובזה מובן המאמר ארבעה נכנסו לפרדס, רצה לומר להבנת החכמות. ר' עקיבא שהי' זקן מופלג וגופו הי' טהור וקדוש וליקט האוכל מן הפסולת ואף שהמלאכים, היי' אלו חכמות העולם, רצו לדחפו הי' להורידו מקדושתו ולהשריש מינות בלבו, בכ"ז הקב"ה, רצה לומר רוב דביקותו בהקב"ה לא הניחו לזוז מן אמונתו הקדושה אף כחוט השערה ונכנס בשלום ויצא בשלום:
אבל בן זומא ובן עזאי שהי' עדיין בימי בחרותם, אף שהיו קדושים וטהורים, בכ"ז לא ידעו לברור האוכל מן הפסולת, והחכמות בלבלו את מוחם עד שבן זומא נפגע רצה לומר יצא מהדעת ע"י רוב רעיונותיו, ומת עכ"פ בקדושה וטהרה ונשאר באמונת החכמים. אחר זה אלישע בן אבוה שהי' בן גדולי ארץ כמבואר בתוס' שכסא אביו הי' מוטלת בין גדולי רומי והי' עדיין בימי בחרותו:
ואף שמעלתו הי' ג"כ גבוה עד שלא מצאו לו מעלה לכנותו ורק בשמו לבד נקרא במדרגת האבות והנביאים, בכל זה שרשו הלימודים ההם מינות בלבו, וזמר יוני לא פסק מפיו, והרבה ספרי מינים נשרו מחיקו בבהמ"ד ודבק הרבה במנהגי הגוים, עד שבאחרונה נתפקר לגמרי וכפר באמונת חכז"ל ועקר הנטיעות הד"ת לגמרי, כי ראה שראש ישיבה המכונה בשם מטטרון התיהיב ליה רשותא מהקב"ה, רצה לומר מחברה הקדוש' של החכמים אשר בבהמ"ד, למחוק זכותיה שהי' לו בבהמ"ד של החכמים לדחותו ולרחקו מבית המדרש:
דחפו אותו לחוץ ועשה לו כת החדשה מן הכופרים בדברי הקבלה, עד שהתור' היתה בישראל כשתי תורות, והתחילו להרבות חברת תלמידים ולעשות עדה מיוחדת. ובזה הזמן נתרבו מחלוקת בין חכמי ישראל ובין ראש הישיבה, על אשר לא ראה את הנולד מבלי לרחקו ולדחפו בפעם אחת עד שהסירו את ראש ישיב' ממקומו. וז"ש בדרך ובלשון נסתר בגמרא שבקניהו למנונורון ועחוה שיתין פלסא דנורא רצה לומר שהענישו אותו ורחקוהו מגדולתו כי חזיתי מאי טעמא לא קמה מקמיה, רצה לומר, למה דחית אותו בפעם אחת ? ובזה הזמן נחייהוב רשותא לממחק זכוותיה דאתי, שאף אם יחזור בתשובה לא יתקבל עוד בין החכמים, רק גזרו לרחק ולרדפו עד להשמידו מן הארץ:
ובת קול מהישיבה הנקרא פדגד יצאה מטעם החכמים:
שובו בנים שובבים חוץ מאחר, לפי שידע בכבודי ומרד בי, יען שחילל כבוד אמונת חכז"ל והשריש גם בלב אחרים אשר היא מעוות שלא יוכל לתקן. ואחר דחזי כך נתפקר עוד ביותר ויצא לתרבות רעות ועשה הכל להכעיס את החכמים וחלול שבת בפרהסיה ונתהפך לאיש אחר. ואח"כ נתפרדה כל החבילה של אחר ונשאר בדד, ואיש לא דרך על מפתן ביתו ללמוד תורה מפיו רק ר' מאיר לבדו שידע המדרגה הגבוה של אלישע בחכמתו הגדולה, הלך ללמוד תורה וחכמה מאתו, ועשה כמו ר' עקיבא שבירר את החכמה, רצה לומר הרימון שמצא באלישע שהי' מלא חכמה, הרימון אכלו וקליפתו, רצה לומר דבר אפיקורסות זרק ולא קבלו:
ובתחלה התחילו החכמים לרחק גם את ר' מאיר על שהלך ללמוד תורה מאפיקורס ישראל שיותר גרוע מעכו"ם, ולא רצו להזכיר את שם ר' מאיר בבית המדרש, עד שרבה בר שילא למד עליו זכות לפני גדול הדור המכונה בשם אלי', עד שזה הגדול הבטיח לו, דהשתא, רצה לומר שיחוש מעכשיו שראש המתיבתא המכונה קב"ה יזכור שמעתתא מפומיה דר"מ ויתן לו רשות מהיום והלאה לכנוס בבהמ"ד בין החכמים, ור"מ תלמידו אשר מרוב אהבתו לאחר שנפשו נקשר בנפש רבו אלישע התחיל להחזירו למוטב:
והוא אמר לאחר שהי' רוכב בשבת:
אף אתה חזור בך, והשיב לו, שבשביל הריחוק של החכמים אשר שמעו הבת קול שלהם שיצא מאחורי הפרגוד של הבהמ"ד שלא יקבלו אותו ביניהם יותר. ולכן אינו רוצה לחזור למוטב. אף שדעת החכמים הי' לקבלו כשיחזור למוטב, ע"ד שאמרו בפסחים פ"ו ע"ב: כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה חוץ מצא:
וכי נח נפשיה דאחר לא ידעו החברה קדישה כיצד להתנהג עם עם קבורתו, אם לחצוב לו קבר במקום החכמים הגדולים לפי גבוה מעלת חכמתו ולדיינו רצה לומר לעשות סימן על קברו פה נטמן חוטא אחד. ואמרו לא למידן לדיינהו, לעשות סימן לגנאי על קברו, משום דעסק באוריתא, ולא לעלמא דאתי ליתא משום דחטא, רצה לומר גם בין החכמים לא לקברוה משום דחטא:
אמר ר' מאיר מוטב דלידיינהו, לעשות סימן במצבת עץ בקברו, וליתי לעלמא דאתי, רק לקברו בין החכמים. וקודם פטירתו של ר' מאיר צוה לשרוף המצבת העץ של קבר אלישע וזה שאמר ר"מ מתי אמות ואעלה עשן על קברו, כשמת ר"מ שרפו תלמידי ר"מ את המצבת עץ שהי' הסימן שנתנו על קברו של אחר לסימן שהי' חוטא ומוחרם, ור' יוחנן נתן מצבת אבן על קברו כמו שיש לכל החכמים שמתו, ונכבה העשן, רצה לומר מצבת אבן לא יכול לשרוף ולעלות עשו:
וכל אגדה הזאת לא נאמרה רק בדרך סתום ונסתר. והתלמוד מספר מה שטלה לאחר אף שאביו מגדולי המלכות הי', בכ"ז ירד ע"י הרדיפות והתרחקות מן החכמים עד שמת בעוני ובחסר לחם, ובתו באתה לפני רבינו הקדוש לבקש לחם. כשאמרה לו בה אחר אני נזדעזע רבי והעלה בזכרונו את כל הצער אשר גרם אביה להחכמים כפי שסיפרו לו לרבי. (אחר הי' בזמן אחד עם רע"ק ורבי נולד כשעת רע"ק):
ואמר רבי עדיין יש מזרעו של זה בעולם, והא כתיב לא נין ולא נכד ושריד לו בעמיו ? והשיבה בת אחר בבכיה:
רבי זכור תורתו וחכמתו של אבי ! ואותו שנה עצורת גשמים הי' ורעב בעיר, ובשעה שבת אחר הורידה דמעות ובקשה מרבי לפרנסה, נזדמן שנתקדרו שמים בעבים, וזריחת הברק נזרחה לפני כסא של רבי שישב בפרדס שלו, ובזמן שיצא מפי בת אחר:
זכור לו תורתו ירדה הרעם של אש ארצה כקול רעם בגלגל, עד שרבי חשב שכסאו נשרף באש מקול הרעם, ובכה רבי ואמר:
אות היא שלא עשיתי כהוגן במה שרציתי להרחיק את בתו של זה התלמיד חכם הגדול:
כן נראה לי לפרש את האגדה הזאת בדבר המתקבל גם אל השכל. וכן כתב הרמב"ם שבדברי אגדות נאמרה הכל בדרך חדה ומשל, ואין לנו רשות להאמין שהמה כפשוטן ח"ו, כי רק המקרא אינו יוצא מידי פשוטו. אמנם מי שמאמין שגם אגדה אינה יוצאה מידי פשוטה נקרא מלעיג על דברי חכמים' עכ"ל בתשובה:
אהובי בני העתקתי לך אלה הדברים יוצאים מפי כהן גדול בירושלים מפני שמצאתי בהם קורת רוח, וללמוד מהם שנוגע בנידון שלפנינו:
הן אמת שהוא מנהג שקוברי' התושבים במקום מיוחד והחיצים במקום מיוחד להם כמ"ש הרמב"ן עה"ת בחיי שרה בקרא גר ותושב אנכי עמכם. וגם נתקבל בישראל המנהג שלא יהי' נקבר צדיק מפורסם אצל רשע מפורסם כמפורש ביו"ד סי' שס"ב. אך חלילה לנו להכריע בין רוב המון בזמנינו מי הוא הצדיק שאינו גמור ומי הוא הרשע שאינו רשע גמור, וחלילה לרחק אלא מצוה לקרב, והרבה מכשולים באו על ישראל בשביל שרחקו במקום שהי' להם לקרב ובפרט ע"פ מ"ש חכז"ל יום הכפורים מכפר לשבים, ולרבי עצומו של יום הכפורי' מכפר אפילו בלא תשובה. אך מיתה מכפר לכל, וקבלה בידינו בה' יוהכ"פ באו"ח סי' תר"ו תקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא שם רע על המתים. ומעתה מי הוא זה ואיזה הוא שיאמר על המת שאינו כדאי להקבר בקבר סמוך לאלו שכבר מתו, ולהלכתא אמרי' בחו"מ סי' ב' ששבעה טובי העיר בעירן כב"ד הגדול, ועיי' בחו"מ ס"ס רל"א ובח"ס יו"ד סי' שכ"ט וסי' ש"ל ובשו"ת אמרי א"ש ליו"ד סי' ק"ט ומה שכתבתי בענין זה בסדור המנהגים חלק רביעי בת"מ סי' י"ז, והנני דו"ש ושלום כל בני הקהלה יחי':
הק' שלמה הרש שיק.