שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק
תשובה ר'
בשנת תרמ"ט קבלתי מכתב מאחד על בי דואר בלי חתימה וביקש ממני להשיב לו עב"ד פחסטרעסנואנטא תחת תו הייס גלונו בעיר וויען, ומתוך שאלתו הבנתי שלמד תורה בנערותו, והשבתי לו וז"ל:
תשובה תפלה וצדקה מעבירי את רוע הגזרה מהשבים לה', כי כל השב לה' בבכי ובצעקה יש בו אש קודש, ואש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה !
מכתבו קבלתי ואשיב לו כרצונו כדמחויבתי מדאוריתא לפתוח שערי תורה ושערי תשובה לכל הבאים בצל קורתי. כפי אשר אני רואה ראה מעלתו מה שכתב בס' מצות השם בסוף מעניני תשובה ותעניתים. ואזכיר לו מה שראיתי בשו"ת מהר"י מטראני או"ח סי' ח' באחד שעמד בפרשת דרכים בחברה פועלי און הורגי נפשות ולוקחים ממונם, וגם צד נשים ישראלית בעולת בעל וכפר בעיקר ורצה לשוב לה'. ואחר שהאריך שגדול עונו מנשוא, הראה לדעת שהוא ית"ש פושט יד לכל השבים וצוה לחוטא:
א' יגלה ממקומו שהגלות מכפר עון ואמרו בסנהדרין שגם על שפיכות דמים מכפרה מחצה דכתיב נע ונד תהי' בארץ ובתר דגלי כתיב וישב בארץ נוד. וגם על ט"א וגילוי עריות גלות מכפר כמ"ש בפ"ד דט"א דבעון ע"א וג"ע גלות בא לעולם ומייתי לה מקראי, והוא ששנינו באבות גלות בא לעולם על ע"א ועל ג"ע ועל שפיכות דמים, וכתיב והבאתי אותם בארץ אויביהם אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם:
ויען כי הוא בן תורה לא ילמוד אלא דברי תוכחות שבנביאים וקינות, ויבוש ויכלם מלהתעסק בדברי תורה כדכתיב למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, וכשם שאבל אסור בד"ת לפי שמשמחים לבו של אדם, כך לא יתעסק הוא בד"ת המשמחים:
וישב בתענית ובתשובה ותפלה כל הזמן שיודע שהכעיס את קונו כדכתיב כל ימי השמה תשבות וגו', וכתיב כמספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום וכל ימיו ימעט בתענוגים ויעסוק בצדקה ובמעשים טובים וישתדל לזכות הרבים. וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח, זת"ד:
ויען שמעלתו לא פירוש במה שחטא רק שחטא הרבה וכפר בתורה שבכתב ושבע"פ הצעתי לפניו תוכן דברי הגאון בעל מבי"ט זיע"ל להורות לו דרכי התשובה. ואציע לפניו מה שאמרתי בכונת הקרא (וילך) כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר צוותי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם. והקשו חכז"ל הרי כל ימות יהושע לא השחיתו שנאמר (יהושע כ"ד) ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע ? ותירצו מכאן שתלמודו של אדם חבוב עליו כגופו, בכל זמן שיהושע חי הי' נראה למשה כאלו הוא חי (עיי' רש"י ושיח). ואני אמרתי תירוץ אחר בקושית חכז"ל דבש"ס חולין בסוף אמרו ודלמא מהרהר בע"א הוה דכתיב יחזקאל י"ד למען תפוש את בית ישראל בלבם, וכתב החורת חיים לפי שהאדם נצטוה שלא יעלה על לבו מחשבת ע"א דכתיב (יתרו) אנכי ה' אלקיך וגו', לכן הקב"ה מצרף מחשבת ע"א למעשה, אבל בשאר עברות לא נצטוה האדם על המחשבה אלא על המעשה. לכן אין מצורף מחשבה רעה למעשה, אע"ג דהרהורי עברה נמי אסור מ"מ לא נצטוה על כך בפירוש. והדבר מפורש בתורה דבכולהו ארורים בסדר תבא כתיב לשון הוה:
ארור משיג גבול רעהו, ארור מקלה אביו וכן כולם, וגבי ע"א כתיב לשון עתיד ארור אשר יעשה פסל וגו' ולא כתיב אשר "עושה" פסל וגו', לומר שגבי, ע"א אע"פ שעלה רק במחשבתו לעשוהו קם ליה בארור, לפי שגבי ע"א המחשבה כמעשה, עכ"ל:
וביאור הדברים היא לדעתי יען דגבי אהבת ה' כתיב ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, והן בתורה והן בעבודה והן בגמילות חסדים הכל הולך אחר הכונה, ולכן אם מהרהר בע"א או שאינו מאמין בבורא יחיד ומיוחד ית"ש אין מקיים שום מצוה בדחילו ורחימו:
והנה בש"ס חולין כ"ג אמרו שקבלה בידינו כל מקו' שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה וע"א דבר ערוה דכתיב (נח) כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ ע"א דכתיב (ואתחנן) פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל וגו'. מעתה לפ"ז יש לומר בכונת הקרא שאמר משה ברוח נבואתו לישראל:
כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך וגו' אע"פ שבפועל לא תעשו הרע בעיני ה', כמ"ש ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע, אך ידעתי שתהרהרו בע"א ובדבר ערוה, וגבי ע"א המחשבה כמעשה וכן גבי דבר ערוה המחשבה כמעשה יחשב, כי נלמוד השחתה דדבר ערוה מהשחתה דע"א, ואז קראת אתכם הרעה באחרית הימים כי המהרהר בע"א ובדבר ערוה סופו וסוף בניו אחריו לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו, ומיושב קושית חכז"ל באר היטב:
ובזה מובנים דברי המדרש ילקוט נח כי השחית כל בשר מלמד שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה ועבדו ע"א וגילו עריות והוציאו זרע לבטלה, עיי"ש, וכל זה למדו מדכתיב גבי ע"א פן תשחיתון, וכתיב גבי נח כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, היי' שהשחיתו הבשר במה שהוציאו הזרע לבטלה שהוא כאלו הורג נפש. ומשה רבינו אמר כי השחת תשחיתין וסרתם מן הדרך וגו' וקראת אתכם, הרעה וגו', וגבי ער ואונן כתיב וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו. וכן אמר ה' לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס בא לפני והנני משחיתם את הארץ:
אמנם דעת הרא"ש בר"ה הוא שהא דאמרו שמחשבת ע"א הקב"ה מצרף למעשה זה דוקא אחר שמחשבתו בא גם לידי מעשה אז הקב"ה מענישו גם על המחשבה, משא"כ כשלא בא לידי מעשה אז אין מענשין אותו על המחשבה:
ובזה מבאר מה שאמרו חכז"ל בר"ה י"ז בי"ג מדות (תשא) ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' (ששם ב' מדות) אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ועושה תשובה. וקשה מה צריך האדם למדת הרחמים קודם שיחטא ? ותירוץ אע"פ שחטא בהרהור ע"א וגם בהרהור ע"א חוטא בלב, בכ"ז אין מענישו גם על מחשבת ע"א רק אם בא אח"כ לידי מעשה אז מעניש אותו גם על המחשבה, משא"כ גבי שאר חטאים אין מעניש על המחשבה אפילו אם מחשבתו באה לידי מעשה:
ומביא בקרבן נתנאל על הרא"ש קושיא עצומה. לפי דברי הרא"ש שאין מענישין גם על מחשבת ע"א רק כשבאה אח"כ לידי מעשה, מה מקשה הש"ס סוף חולין דלמא מהרהר בע"א הוה, הא כל זמן שלא באה לידי מעשה אין מענישין על ההרהור ? עיי"ש שמחלק בדוחק ולע"ד ביישוב הקושי'. דהנה הוא ית"ש הבטיח במצות כבוד אב ואם שכר עוה"ז, והוא בודאי מקיים הבטחתו. אך זה רק אם העושה אותה לקיים מצות הבורא ית"ש יחיד ומיוחד אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. אך אם העושה המצוה אין מאמין בבורא יחיד ומיוחד שהוא כל יכול, והוא כופר בה' או שמהרהר בע"א אז אין ומקבל שכר שהבטיח לשומרי מצותיו:
ובזה מובן למה נאמר (יתרו) כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך" ובסדר (ואתחנן) נאמר כבד את אביך ואת אמך "כאשר צוך ה' אלקיך" למען יאריכון ימיך וגו', ומיותר מה שנאמר אשר ה' אלקיך נותן לך, וכן מיותר כאשר צוך ה' אלקיך (עיי' רש"י ואתחנן). אך מפורש באר היטב שרק באופן זה מקבל שכר אריכת ימים אם עושה המצוה ומאמין שהוא ית"ש נותן השכר ועושה לפי שצוה ה' לעשות כן, אבל המקיים כבוד אב ואם מחובת הלב או שאינו מאמין באמונה שלימה בבורא יחיד ומיוחד ושכר ועונש בעוה"ז ובעוה"ב, אז אין לו לצפות על שכר בעוה"ז. ושפיר אמרו בחולין ודלמא מהרהר בע"א ומיושב הכל לע"ד:
ומעתה רבינו הרא"ש פתח פתחו של תשובה לכל העומדים על פתח בית התשובה. כי מי ששב לה' שנתן לנו את תורתו וקדשנו במצותיו, אפילו אם הרהר מעיקרא בע"א והתחיל לכפור. מעשה תשובתו מוכיח שאין ממש בהרהוריו הרעים, והוא במדת הרחמים קודם שיחטא ובמדת הרחמים אחר שיחטא, ואין לך דבר שעומד בפני התשובה, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד:
ולהפיס דעה הנכנע אציע לו מה דכתיב בסדור אור הישר נדפס שנת תנ"ה באמסטרדם בעמוד גמלות חסדים פרק ג' וז"ל:
איש אחד רשע גמור כל ימיו וידע בעצמו כי תשובתו קשה להתקבל שאל להחכם ר' משה דיליאון ז"ל אם יש תרופה על עברות שלו, אמר לו שאין לו כפרה רק אם יקבל עליו דין מיתה על כפרת עונותיו. ושאלו, באם שיקבל עליו דין מיתה אם יהי' לו חלק לעוה"ב ? אמר לו הן. אמר ליה השבע לי שיהי' מקומו בשכונתך, ונשבע לו ע"ז שיראה לקרבו אליו סמך לגן עדן. מיד הלך אחריו לבית מדרשו, וצוה החכם ר"מ דיליאון ז"ל שיביאו עופרת, והביאו ונתן אותו באש על כף עד שהותך העופרת היטב. אח"כ לקח אותו והושיבו על ספסל קטן ולקח מטפחת קטנה וקשר אותה ע"ג עיניו ואמר לו:
התודה על כל עונותיך לאלקים. וקיבל מלכות שמים בלב שלם ואמר לו שיאמר שמע ישראל וגו' ויקבל המיתה חלף עונותיו. והבעל תשובה עשה כאשר צוה הרב ובכה בכייה גדולה ומרה עד מאד. והיו עומדים שם סביביו קבוץ גדול מזקנים ות"ח. אח"כ אמר ליה הרב פתח פיך ואשליך לתוכה פתילה של אבר, ופער פיו. אז לקח הרב כף מלא דבש והשליך אותה לתוך פיו
התחיל הבעל תשובה לצעוק בקול מר, רבי ! למען השם, מה זאת עשית לי ? למה רמיתני ? הרגני נא הרוג ואל ארעה ברעתי באבוד נפשי !
אמר ליה הרב, אל תירא ואל תחת, כי כבר רצה אלקים את מעשיך מאותו היום והלאה לא זז הבעל תשובה מבית המדרש וישב כל ימיו בתענית ובתשובה גדולה ולא פסק פומיה מגירסא. אחר הדברים האלה נתבקש הרב בישיבה של מעלה ונפטר לעולמו. ואחר שראה הבעל תשובה שנפטר הרב בכה במר נפשו והתפלל לפני ית"ש שיקח גם אותו מאחר שאין לו רב שידריכהו, והרבה להתפלל עד שנפל למשכב. כיון שהגיע סמוך למיתתו התחיל לצעוק:
פנו מקום לרב ר' משה דיליאון כי בא לקיים שבועתו להוליכנו לגן עדן, ומיד נפטר. אחר פטירתו ראוהו כמה זקנים וגדולים בחלום שיושב בגן עדן אצל רבו, עכ"ל. ה' הטוב ירחם עליו ויקבל תפלתו ותשובתו כתפלת אוהב השבים:
הק' שלמה הרש שיק: