אור ברסלב

שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק

תשובה קצ"ו

תשובה קצ"ה

שיל"ת אסרו חג של שבועות תרנ"ה לפ"ק פק"ק קארצאג.

אמר אוהב ארדוף אשיג אחלק שלום לאנשי ציון, יזכו לאורה שמחה וששון ובראשם בן גילי מחותני הגאון, מו"ה בער צבוועבנער, צדיק תמים יושב על התורה ועל העבודה בעיר הקודש ירושלים.

אהובי ידידי מחותני השי"ו ! ביום חג מתן תוה"ק המשיבת נפש כל חי נתמלא ביתי אורה ושמחה בקבלת מכתבו היקר לי מפז ומפנינים, ושמחתי שהרב הגאון ראשן לציון קיבל דברי ברצון, כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות והכל כפי המקום וכפי הזמן ועת לדבר ועת לשתוק, עת להקל ועת להחמיר, ולא תהי' אחרי רבים לרעות הוא אחת מחקי התורה:

ואציע לפני הדר"ג מה שהרהרתי בימי מתן תוה"ק על המאמר בקדושין דף למד חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הם פסוקי התורה וכבר כתבו האחרונים שע"פ החשבון אשר הוא לפניו שיש בס' בראשיתו 1534 בס' שמות 1209 בס' ויקרא 859, בס' במדבר 1288, ובס' דברים 955 פסוקים, א"כ הרי הם במספר 5845, ולפי דברי הסופרי' בגמרא חסרים לנו 43 פסוקים ?

והנה בעל אזרח רענן מגיה בש"ס ע"פ הילקוט עקב סי' תתנ"ה ה' אלפים תתמ"ב פסוקים ולפ"ז יש לנו נוסף שלשה פסוקים, ועלינו לדעת מי הוסיף, ומדוע הוסיפו ובאיזה מקום הוסיפו ויען כי אנו מאמינים באמונה שלימה שזאת התורה שהיא לפנינו מן בראשית עד לעיני כל ישראל הוא התורה אשר שם משה לפני בני ישראל בלי הוספה ומגרעת א"כ החוב עלינו לומר שאלו פסוקים 5845 שהם לפנינו הם תורת משה א"כ לפי נוסח הגמרא חסרים לנו 43 וכפי גרסת הילקוט ואזרח רענן שחיבר המג"א יש לנו נוסף 8 פסוקים ?:

ואמרתי בזה דבר חדש ונכון בס"ד. דהנה לא לבד שקשה על רבינו מג"א שרגיל לדקדק בכל אות וקוץ בדברי האחרונים האיך מגיהה בס"ס כפי המדרש ילקוט מבלי לספור הפסוקי' שבתורה, ואלו הי' סופר אותם הי' רואה שגירסת המדרש אין מכוון ע"פ המספר, וא"כ קשה האיך קיבל המג"א חשבונו של המדרש ילקוט אם אין מכוון למספר הפסוקים שהם לפנינו וחסרים שלשה ?

ואמרתי בכונת המג"א דהנה הראשוני' והאחרונים חולקין אם קורין בחג השבועות ובפרשת יתרו וכן בואתחנן עשרת הדברות בטעם העליון. ויש בזה ג' שיטות, שיטה א' שביום שבועות יום מתן תורה שניתנה לנו התורה "ממעל" קוראין בטעם העליון, ורמז לדבר אשר בשמים ממעל, אמנם ביתרו וכן בואתחנן קוראין בטעם התחתון, ורמז לדבר:

ואשר בארץ "מתחת" שיטה ב' שהן בשבועות והן ביתרו שקוראין עשרת הדברות שנתן ה' ית"ש בהר סיני אז קוראין בטעם העליון, ורק בואתחנן שהם עשרת הדברים שאמרם משה קוראין בטעם התחתון, ויש שיטה ג' שתמיד קוראין בטעם התחתון. והנה המג"א כתב באו"ח סי' תצ"ד סק"א בשם מ"ב שרק בשבועות קוראין בטעם העליון אמנם ביתרו ומכ"ש בואתחנן קוראין בטעם התחתון. ומעתה כשקוראין עשרת הדברות בטעם התחתון אז הם אלו עשרת הדברות י"ג פסוקים, אמנם כשקוראין אלו עשרת הדברות מיתרו בחג השבועות בטעם העליון אז הם רק עשרת הדברות, היי' עשרה פסוקים, א"כ אז חסרים לנו שלשה פסוקים מיתרו, ולא נשארו לנו רק 5842 פסוקים. ומג"א לשיטתו יפה הגיה ע"פ הילקוט ה' אלפים תתמ"ב:

אמנם יצאתי לחקור ולברר שלא נפל טעות בחשבון של חכמי התלמוד שהי' חכמים וסופרים, והם ספרו וכן קיבלו שהי' המספר של הפסוקים בימי אנשי כנה"ג סך 5888 ומאז ועד עתה לא הוסיפו ולא גרעו אות וקוץ, ומה שנראה בעינינו שחסרים לנו 43 פסוקים הוא מפני שמצאו נביאים האחרונים מן ההכרח לחבר כמה פסוקים להיות אחד, כמו שאבאר בס"ד:

בש"ס מנחות ס"ה אמרו מתמניא בניסן עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד שהי' "בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת וכו' וחכמים השיבו להם "כתוב אחד" אומר תספרו חמישיס יום וכתוב אחד" אומר שבע שבתות תמימות תהינה, הא כיצד? כאן ביו"ט שחל להיות בשבת (אז שבע שבתות תמימות הם) כאן ביו"ט שחל להיות באמצע השבוע אז סופרין חמישים יום ולא שבועות שלימות, עכ"ל:

ויש להקשות בזה, א' יש לדקדק עה זה ועל מה זה אמרו "כתיב אחד אומר' פעמים ולמה לא אמרו כתיב שבע שבתות וכתיב תספרו וגו'? ב' תחלה כתיב בקרא שבע שבתות וגו' ואחרי כתיב עד ממחרת השבת השביעית תספרו וגו', וא"כ הי' להם לומר כתוב אחד אומר שבע שבתות וגו' וכתוב אחד אומר תספרו וגו' ולמה הפכו הסדר ? ג' בקרא כתיב עד עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישי' יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. ורבינו רש"י פירוש בצדק ובמשפט עד ממחרת השבת תספרו ולא עד בכלל והן ארבעים ותשעים -- יום חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה', ביום החמישים תקריבו מנחה חדשה, ופירוש בש"ח כיון שאין מונין אלא מ"ט יום האיך מיושב מה שכתיב בקרא "חמישים יום ? לזאת פירוש רש"י חמישים יום והקרבתם לא קאי אדלעיל על תספרו, אלא אהקרבה קאי, ביום החמישים תקריבו, ויחסר כאן בתיבת "חמישים" אות ב', וכאלו אמר ביום החמישים תקריבוהו, עכ"ל. ודברי רש"י כנים ואמתיים הם. ומעתה קשה א' במה דחאו וסתמו את פי הבייתוסי' אם "חמישים יום" על מה דכתיב למטה היי' על והקרבתם כמ"ש רש"י ותוס' שם? שנית מאחר שרש"י ותוס' הסכימו שחמישים יום קאי על והקרבתם א"כ לא קשה קושית התוס' האיך כתיב בתורה תספרו חמישים יום ואין סופרין אלא מ"ט יום, ומה הכריח את רבינו הראש בסוף פסחים לתרץ שכן דרך המקרא כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית מבלי להשגיח על חסרון האחד ?

וליישב כל הקושיות ולבאר הענין נראה לי, כי אלו הפושעים צדוק ובייתוס וחבריהם שכפרו בתורה שבע"פ ולא רצו לקבל שום מצוה וחוב ודרש שנאמרה למשה בסיני בע"פ ביקשו עלילות כדי לסתור דברי הקבלה במה שמפורש בתורה, ובשיחה בטלה שלהם רצו להחליש ההלכות שנאמרו למשה בעל פה, והוא מסר אותם לזקנים וזקנים לנביאים והנביאים לחכמים, ונטפל להם ר' יוחנן ואמר להם:

אתם אומרים כי ממחרת השבת קאי על שבת בראשית, ואחר שבת בראשית יש לספור שבע שבתות תמימות, דעו כי אח"כ כתיב:

עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם" וגו' הוא פסוק אחד, ומעתה כשם שבפסוק הראשון כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שבע שבתות ואתם אומרים כי שבת הוא שבת בראשית כן כתיב בפסוק שאחריו:

עד ממחרת השבת תספרו וגו', ולמה כתבה התורה במחובר עם עד ממחרת השבת השביעית תספרו "חמישים יום", הא חמישים יום קאי על והקרבתם דכתיב אח"כ ואין סופרים חמישים יום רק מ"ט יום, אלא ע"כ להורות ולגלות שאין המדובר בקרא שבת בראשית אלא מן המועד דנקרא ג"כ שבת כמו שמתחלת הפרשה דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת וגו', א"כ חזינן שהתורה קראה את "השבת מועד" וגם את המועד שבת", ללמדנו שלא יקל אדם בקדושת המועדות אע"פ שנקראים ע"י הבית דין כי קדושתה שוה עם קדושת השבת וענינם אחד כאשר גזר הבורא עולם יחיד ומיוחד, וכמ"ש חכז"ל הובא ברש"י ללמדך שכל המחלל את המועדות כאלו חלול השבתות וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאלו קיים את השבתות – כן הקרא דכתיב אח"כ עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לד' הוא כתוב אחד. ומדוע זה פסוק אחד ? אלא לומר שבפסוק דכתיב בו ממחרת השבת' יש לטעות כשיחה בטלה שלכם שהוא "שבת בראשית", ולכן כתיב אח"כ עד ממחרת השבת' השביעית תספרו חמישים יום, היי' ימים ולא שבועות, כי תיבת "שבת" הוא שם "חג ומועד":

ולכן בדיוק אמר ר"י כתוב אחד אומר תספרו חמישים יום, שמחובר חמישים יום והקרבתם וגו' עם מה דכתיב למעלה ממנו עד ממחרת השביעית תספרו, עדי ולא עדי בכלל, וא"כ מדוע אנשי כנה"ג חברו אלו ב' פסוקים לכתוב אחד ? אלא שרצו לגלות מה דכתיב בכתוב אחד ? שלפניו נשבע שבתות תמימות תהיינה" שם כתיב וספרתם לכם ממחרת "השבת" מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה, שהם רק ימים ולא שבתות, לכן נאמר עד ממחרת "השבת" השביעית "תספרו" חמישים "יום" בפסוק אחד ולא בשתי פסוקים ודו"ק.

ובזה אמרתי דבר חדש, ואולי הניחו לי מקום להתגדר בו כמ"ש בחולין דף זין מנהג ישראל לאכל חלב בחג השבועות וגדולי האחרונים טרחו ויגעו למצא הטעם והמקור למנהג זה, ובאו"ח סי' תצ"ד כתבו הרמ"א והמג"א והחק יעקב טעמים הרבה, א' דכתיב והקרבתם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם ר"ת חלב ב' לעשות כעין שעשו בפסח לאכל שני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, כן אוכלין בשבועות ב' תבשילין מחלב ואח"כ מבשר זכרון לשתי הלחם שהי' מקריבין ביום הבכורים ג' ע"פ הזוהר כי זין שבועות הי' לישראל כעין שבעה נקיים דוגמת אשה המוטהרת מטומאתה, וידוע שדם נעכר ונעשה חלב, והיי' מדין לרחמים:

ד' שהתורה נמשלת לדבש וחרב כמ"ש דבש וחלב תחת לשונך:

והנה מי הוא זה ואיזה הוא שלא יאמר שאין ממש וטעם בטעמים הנאמרים שאין להם טעם וריח טוב ? וכל מי שיודע להוקיר מנהגי ישראל ורואה בעין יפה שמנהגי ישראל בקודש יסודם מחויב לירד לים התלמוד ולפתוח את ספר הזכרונות וסדר הדורות למען ימצא טעם שיש בו ממש למנהג ישן נושן שהקפידו לאכל מאכלי חלב בחג השבועות ?

ולע"ד שזכיתי לגלות הנסתרות לנו ולבנינו בזה הענין, בעל חתם סופר ביו"ד סי' ר"ן כתב:

צריך עיון וחקירת חכם מאין באו לנו ב' י"ט של עצרת ? הלא לא הי' בו ספק מעולם כיון שידעינן יום ב' של פסח חמישים יום ועושים שבועות, וכן מבואר להדי' בתוס' ר"ה י"ח ע"א ד"ה על ניסן, וממ"נ אי נימא מכיון שכבר עבר ניסן ואייר כבר נתפרסם בכל העולם יום קביעת ר"ח ניסן ויו"ט ראשון של פסח, וממילא ידעו יו"ט של עצרת, ואין כאן ספק. ואי נמי נימא שאפשר שלא נודע ממילא להרחוקים אימת הי' ניסן (ועיי' ר"פ הי' בודקין בסנהדרין שאחר רוב החודש כל עלמא ידעו) א"כ היו שלוחי ניסן מחויבים לילך עד יו"ט של עצרת להודיע קביעת ניסן שידעו ממנו יו"ט של שבועות, ובודאי הגיעו עד סוף מקום שהיו ישראל שם בזמן ההוא, וא"כ מאין בא לנו ב' יו"ט בשבועות ? וע"כ צריך לומר בשבועות עשו לעולם ב' י"ט מדרבנן שלא לזלזל בשאר יו"ט, כדאמרינן במקום שמגיעים שלוחי ניסן ולא שלוחי תשרי צריכים לעשות ב' ימים משום גזרה הני אטו הני, והכא נמי בשבועות בכל מקום, והוא דבר חדוש לא ראיתי מי שנתעורר בזה, עכ"ל הח"ס:

ואני אומר:

דבר חדוש הוא על בעל ח"ס ז"ל שלא ראה שהרמב"ם בקדוש החודש פרק ג' סי' י"ב התעורר ע"ז וכתב אות באות כדבריו:

ולי נראה שלא לבד מטעם שלא לזלזל בשאר יו"ט ב' תיקנו גם בשבועות שני ימים טובים, יען דעל טעם החשש שלא יזלזלו בשאר יו"ט יש לפקפק, דהאיך יזלזלו בי"ט של פסח שני הא כבר ידעו שראש השנה שני ימים הם כיומא אריכתא, ובאמת גם על יו"ט ב' של סוכת ושמיני עצרת קשה למה תיקנו יו"ט שני של סוכת ושמיני עצרת, אחר שכבר עשו יוהכ"פ בעשרה לחודש והסכימו שלא לעשות ב' יוהכ"פ מספק וסמכו על הרוב דלא מצינו אלול מעובר, ואם עושי' אח"כ בסוכת ב' י"ט א"כ הרי מסופקים למפרע שאכלו ביום הכפורים, וא"כ יו"ט ב' של סוכת מעורר ספק למפרע ? ואין לנו תירוץ אחר רק מ"ש הרמב"ם בסוף פ"ג מקדוש החודש כשבאו עדים אח"כ אחר שעבר יוהכ"פ וסתרו קביעת הראשון, לזאת עושים סוכת ב' ימים מחששא רחוקה והוסיפו עוד להתיר בחשש רחוק הלז להחמיר גם במקום שהגיעו שלוחי ניסן משום חששה קלה דתשרי, עיי"ש. ואחר הדברים האלה נראה ברור שרק בפסח עשו כדין ב' י"ט מספק וכן בר"ה, ועלינו לדעת למה תיקנו בשבועות וכן בסוכת ושמיני עצרת ב' י"ט שלא הי' בהם ספק, וע"כ צ"ל שלא לחלק בין פסח ראשן ופסח שני ור"ה תיקנו ג"כ ב' י"ט בשבועות ובסוכה ושמיני עצרת, ורק ביוהכ"פ לא רצו לתקן מפני הסכנה ושהיא גזרה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, א"כ למה כתב הרמב"ם שרק בשבועות תיקנו ב' ימים כדיי שלא לחלוק במועדות ?

לזאת אמרתי לחדש בזה דבר חרש שתיקנו בשבועות לחוג ב' ימים מתוך עונג ושמחה מפני הבייתוסי' שאמרו אין קצירת העומר במוצאי יו"ט של פסח ולא רצו להקריב מנחה חדשה אחר שעברו מ"ט יום מקצירת העומר שקצרו המאמינים בתורה שבע"פ, ואז הנהיגו כמ"ש במשנה מנחות ס"ה לצאת בקול רעש ובשמחה לקצירת העומר מפני הבייתוסים שאמרו אין קצירת העומר במוצאי יו"ט, ואחר שעלה ביד החכמים לנצח את צדוק ובייתוס הנהיגו שמתחלת ניסן עד החג שלא להתענות ושלא למספד בהון' כמ"ש שם בש"ס מנחות דף ס"ה, ובאותו פרק תיקנו לחוג את חג השבועות בשמחה יתירה דגם דלא כתיב בשבועות נחג' כמו שנאמר חג המצות וכמ"ש בסוכת חג הסכות, ולהראות בקהל עם כי אחר אינו יום לספירת העומר שסופרים כפי הקבלה ותורה שבע"פ הוא "שבועות" והוא "חג לנו" תיקנו לחוג ב' ימים בבשר ויין":

ואבאר הדברים להמתיקם. כי אלו פושעים שלא האמינו בתורה שבע"פ שקיבלו איש מפי איש העמידו דבריהם על תורה שבכתב, ובהדין מצות העומר מצאו עלילות הרבה לחלוק על דברי החכמים שבאו בתורתם שקיבלו בטל פה:

אלו הפושעים אמרו שבתורה כתוב ממחרת השבת, ושבת הוא שבת בראשית ומפורש ברורה שהחיוב לספור שבע שבתות, שבתות דוקא היינו שבועות שלימות. ב' הקשו הפושעים כפי דעתכם והקבלה אשר קבלתם א"כ תמיד מתחילין לספור ביום ב' של פסח, א"כ תמיד חל שבועות בששה בסיון ובששה בסיון הי' מתן תורה וא"כ שני מצות נעשו באותו יום. קבלת התורה וגמר מצות ספירת העומר ולו יהי' כדברכם מדוע לא נאמר בשבועות חג כמו בפסח וסוכת ?

אבל השיחה בטלה של אנשים הרשעים האלה בטלה ומבוטלת, כי לא הזכירה התורה "היום ו' סיון שבו ניתנה התורה בסיני" באשר שם קיבלו רק עשרת הדברים ושאר מצות התורה ניתנו למשה אח"כ, ואין שום קדימה וחשיבות לאלו עשרת הדברות מכל ההרי"ג מצית ומכל הלכות שנאמרו למשה בע"פ, ולכן לא כתבה התורה להקדיש ולחוג את ששה בסיון שבו ניתנו עשרת הדברות, כדי ללמוד מזה שאין חשיבות לאלו מכל מצות שבתורה ומן הלכות שניתנו למשה בעל פה:

וחכמים הקדושים הראו לאלו הפושעי' שממקום שמצאו עלילה משם יש סתירה לשיטתם ולשטותם. הם באו בעלילה דלא הזכירה התורה לחוג את יום ששה בסיון שהוא שבועות, ומשם ראיה שתורה שבע"פ יש לה קדושה כעשרת הדברות אשר בהם גם הפושעים מאמינים, ולולי תורה שבעל פה אין אנו יודעים לבאר ולפרש שום מצוה שבתורה:

וחכמי הפרושים שאלו את הבייתוסים:

אם אין אתם מאמינים בתורה שבע"פ האיך אתם אוכלים חלב שבא מן הדם ומן החי וכאבר מן החי הוא ? ואין לומר מדאסר רחמנא בשר בחלב הא לחודי שרי, דלמא חלב לחודיה אסור באכילה ומותר בהנאה לסחורה ? ואין לומר משום דכתיב ארץ זבת חלב ודבש ואי לא דשרי משתבח לן קרא במידי דלא חזי ? דלמא רק לסחורה ולהנאה כעין דמשתבח שאבניה ברזל ונחושת. ולולי שנאמר לנו מפי משה בע"פ שמותר לאכל חלב לא הי' אפשר לאכל כפי משמעות לשון התורה והסברא, והאיך אתם אוכלים חלב? (עי' ש"ס בכורות דף ויו ע"ב). ואלו מתעקשים הבייתוסים השיבו שאין אוכלים חלב:

ולכן בעת שנצחו הפרושים על הבייתוסי' תיקנו לחוג ב' ימים של שבועות בבשר ויין להודיע שתורת שבע"פ היא האומרת מה דכתיב בתורה שבכתב", וכדי לסתום פי הפושעים שכפרו בתורה שבע"פ תיקנו ג"כ באותו פרק "לאכל בחג חלב" כפי תורה שבע"פ, ומיושב בזה חקירת הרמב"ם וח"ס על התקנה של ב' יו"ט בחג השבועות והמקור שאוכלים מאכל של חלב ביום שניתנה התורה, כי תורה שבכתב ותורה שבע"פ הם כגוף ונפש, ואלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, תורה שבכתב היא הגוף ושבע"פ היא הנפש:

ואחר הדברים האלה אני אומר השערתי שמה שאמרו בקדושין הנ"ל שיש בתורה 5888 פסוקים זה קיבלו מן "הסופר" עזרא שסופר ומנה הפסוקים והאותיות, אמנם אחר שעמדו הכופרים שנקראי' בשמות צדוקים בייתוסים כותיים, מינים אחרי' לפי שיצאו מכלל המאמינים ונעשו אחרים מינים ממינים שונים בימי בית שני ובימי התנאים, אז התחילו כפי הצורך לחבר ב' וגם ג' פסוקים לפסוק אחד כדי לחזק הקבלה שקיבלו איש מפי איש, ומזה בא שכפי החשבון של הפסוקים אשר לפנינו חסרים 43 פסוקים. כמו שאבאר בס"ד:

א) הראיתי לדעת שדעת רש"י ותוס' היא שהקרא בסדר אמור סי' כ"ג פסוק נ"ז דמתחיל:

עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבת' מנחה חדשה לה', ומפרשים כי מן חמישי' יום וגו' הוא ענין בפני עצמו היי' בחמישי' יום והקרבתם וגו', ורק לסתום פי דוברי שקר על הקבלה הראו לדעת כי חמישים יום קאי אדלעיל כמו שבארתי באר היטב. ומעתה אפשר שמראש הי' זה ב' פסוקי', ובעת ההוא כדי לחזק הקבלה עשו משתי פסוקים כתוב ואחד:

ב) כתיב בסדר משפטים סי' כ"ב פסוק כ"ח וכ"ט:

מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי. כן תעשה לשורך לצאנך שבעת ימים יהי' עם אמו ביום השמיני תתנו לי. וכתב רש"י:

מלאתך כשתתמלא התבואה, דמך זו תרומה, ואיני יודע למה נקרא דמע ? ב' הקשה רש"י קושי' עצומה, למה נאמר כאן שנית בכור בניך תתן לי הא כבר נאמר במקום אחר ? אלא כדי לסמוך לכן תעשה לשורך. הנה לא לבד שלא מתורץ בזה למה נכפל בתורה, אלא שלפי דברי רש"י הי' הסדר לחבר בכתוב אחד בכור בניך תתן לי עם כן תעשה לשורך לצאנך ואמרתי בכונת שתי פסוקים וביישוב קו' רש"י למה קראו לתרומה דמע. דהנה בש"ס ר"ה דף ויו דרשו חכז"ל שזמן פרעון לנדר וקדשים הוא לשלושים יום וכן לרגל, ומעתה כאן כ' מלאתך ודמעך לא תאחר ומתי עובר על בל תאחר ? אמנם יש ב' אופנים שיכול להביא בכורים ומעשרותיו וכן יש ב' זמנים ואופנים, א' שיתן אותם כאשר באים בטבע, שיתן השבלים והפירות כמו שגדלים, ב' שיוציא מן השבלים התבואה ומן הפירות הלחלוחות כמו היין מן הגפן ובאופן כשמוציא הלחות מן הפירות אז היוצא נקרא דמעה כמו הדמע היוצא מן העין מתוך צער או מתוך שמחה. וכן יש ב' פנים לפרוע, א' מיד כשבאים הפירות להתבשל כל צרכן, ב' שימתין עד שיהי' סיפוק בידו ליסע למקום גבוה בלי טרחה ויגיעה:

והנה כתיב בקרא מלאתך ודמעך שלא תאחר" אמנם שאלו מתי עובר על בל תאחר ? לזאת כתבה בתורה באותו פרק כאן שנית בכור בניך תתן לי, מה בכור שאמרתי לך לפדותו "מבן חודש" ימים, כן חוב עליך להביא הבכורי' והתרומ' במשך שלושים ימים.

ובזה מבואר הקרא ומיושבים קושיות רש"י. "מלאתך" הם הבכורים שצריך להביא אותם "מלאים", וחלילה לו שיוציא מהם הלחות, אך מתרומה יכול להביא הלחות, וזו "דמעך", אך לא תאחר להביא כמו שהחוב בבכור בניך ליתן לי מבן חודש ימים:

מעתה אני אומר השערתי שמראש הי' באלו ב' פסוקים שלשה הפסקות כעין שמרמז רש"י, והי' כתוב ונקרא כן:

א' מלאתך ודמעך לא תאחר:

ב' בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך ג' שבעת ימים יהי' וגו. וכדי ליישב ב' שאלות, א' מתי עובר על בל תאחר, ג' למה נכפלה בתורה כאן שנית בכור בניך תתן לי עשו משלשה פסוקים ב':

ג) שם פסוק למד כתיב "ואנשי קודש תהיון לי' ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו. בפסוק זה יש להקשות הרבה, א' אם קאי ואנשי "קודש" על מה דכתיב אח"כ ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, וכי רק בשביל שאין אוכלים טרפה הם קודש הא קדושים תהיו בהקהל ובכלל נאמר ? ב' הא אמרו בש"ס סוף פסחים עצבון גדול מן עצב, וכתב הרשב"ם דהוספת הנון במלת עצבון בא להורות עצב גדול וכפול מן בעצב תלדי בנים, א"כ למה נאמר כאן תהיון וכן "תשליכון" ? ג' קשה האמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, וכי רק בשר בשדה טרפה אסור? ודרשו חכז"ל בש"ס מכות דף ח"י מה "שדה" שאין לה מחיצות כך בשר "קודש" שיצא חוץ למחיצה אסור, ולפ"ז מובן היטב למה הקדימה התורה ואנשי מקודש' וגו' לפי שבא לומר שבשר קודש שיצא חוץ למחיצה לא תאכלו, ואם כן הוא תמה תמה אקרא הא באותו פרק ובאותו פסוק בלי הפסק כתיב לכלב תשליכון אותו, וכי בשר קודש שיצא חוץ למחיצתו ונאסר ינתן לכלב ועוד אם הקרא קאי על בשר קדשים האיך דרשו חכז"ל בריש אלו טרפות מקרא ובשר בשדה טרפה שח"י טרפות שנאמרו למשה בעל פה מרומז בתורה בכתוב אשר לפנינו

ואמרתי ביישוב כל הקושיות, כי ח"י טרפות נאמרו למשה בע"פ, וכן נאמר למשה בע"פ שבשר בשדה טרפה כולל הן בשר שנטרף ונדרס בבית או בשדה וכולל בשר קדשים שיצא חוץ למחיצתו, ונאמר למשה בע"פ שבשר שנטרף ונדרס ינתן לכלבי ללמד אותנו שנרגיל עצמינו להיות מכיר טובה, והכלב שנאמר עליו לא יחרץ כלב לשונו יקבל שכרו כמ"ש רש"י במקומו, והוא ג"כ מצוה וחוק זכר ליציאת מצראים, ומראש הי' פסוק זה אשר לפנינו שלשה פסוקי' בג' הפסקות, א' ואנשי קודש תהיון לי, והפסוק בא במקומו לבאר הקרא שלפניו דכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי וגו', ואם תעשה כן אז ואנשי "קודש תהיון" לי להגדיל החשיבות והקדושה של האומה, וקאי גם על הקרא שאחריו דכתוב בפסוק ב' ובשר בשדה" טרפה לא תאכלו, שבא ללמוד ח"י טרפות ובא ללמד בשר קדשים שיצא חוץ למחיצתו, ולמען שלא תאמר והחלוק על תורה שבע"פ האיך קרא ובשר שבשדה טרפה וגו' יבא להורות על קדשים הא כתיב בקרא אח"כ "לכלב" תשליכון אותו, וכי בשר קדשים ינתן לכלב, ולהוציא הפוסחים על שתי הסעופים מספיקות מצאו לטוב וישר לחבר אלו שלשה פסוקים:

א' ואנשי קודש תהיון לי:

ב' ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, ב' לכלב תשליכון אותו וכתיב בנון יתירה לדמות לנון יתירה מאנשי קודש תהיון לי שראוי לעם קדוש להיות מכור טובה, לפסוק אחד, כדי לחזק התורה שבע"פ:

ד) כתיב בסדר משפטים. ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו, וכתב בס' התורה והמצוה ששב אל חג הסוכות שהי' מנהג עובדי ע"א לבשל ולאכל בעת אוסף התבואה בשר בחלב, ולכן הזהירה ע"ז וקבלו חכז"ל איש מפי איש עד משה שלאו דוקא גדי ולא דוקא הבישול אסור אלא שלכן כתיב ג' פעמים להורות א' על אסור בישול, וא' על אסור אכילה וא' על אסור הנאה (פסחים כ"ז וחולין קט"ו). ביארתי דברי ספר התורה והמצוה ע"פ שראיתי בספר (כמדומה בס' צדה לדרך) ששר אחד גזר על שומר הגן שלו שיביא לו פירות שדרכן להתבשל בחודש תמוז בתחלת חודש סיון, ויען כי השר הי' אדם קשה הלך לחכם אחד מישראל שידע ממנו שהוא בקי בכל החכמות שיתן לו עצה מה לעשות כדי למהר שיתבשלו הפירות קודם הזמן. והחכם ישראל אמר לו:

שיבשל גדי בחלב אמו ויסוך עם הרוטב מאותו תבשיל את האילנות פעמים ושלש בכל יום ועי"כ יתבשלו הפירות קודם זמנם. ויהי כאשר יעץ ופתר כן הי', ושומר הגן הביא פירותיו על שולחן השר. כל היושבים על השולחן ראו והשתוממו ולא יכלו להאמין שזה נעשה בדרך הטבע. ויהי כאשר סיפר להם שומר הגן שהרב נתן לו העצה מה שיעשה כדי לגרום שיתבשלו הפירות קודם הזמן קראו את הרב אל השר ושאלו אותו מהיכן למד החכמה הזאת ? והוא השיב שמקרא מלא הוא בתורתינו דכתיב ראשית בכורי אדמתך תביא וגו' לא תבשל גדי וגו', כי עובדי ע"א עשו פעולות שימהרו להתבשל הפירות קודם זמנם, והקב"ה אסר זאת בתורתו למען לא ידחקו השעה ולא יעשו פעולת נגד חקי הטבע, כי הכל יפה בעתו:

והנה אלו כת צדוק ובייתוס הנקראו גם מינים וגם אחרים שכפרו בתורה שבע"פ, הם הם אמרו שרק גדי אסרה תורה ולא בשר אחר, וכן אמרו שרק הבישול נאסר ולא אכילה. ובזה אמרתי מה שאמרו בחולין ק"ח ע"ב כשם שלוקה על אכילתו כך לוקה על בשולו, ובאיזה בשול אמרו בבשול שאחרים אוכלין אותו מחמת בשולו, וכתב רש"י אחרים עכו"ם, ואם כונת הש"ס על עכו"ם למה אמרו אחרים ? ואפשר יען שאלו מינים שנקראו גם אחרים שכפרו בתורה שבע"פ אכלו בשר בחלב, לכן אמרו כל שאחרים אוכלין אותו מחמת בשולו:

והנה אלו ב' מצותו מ"ע של הבאת בכורים ומצות ל"ת מבשר בחלב נאמרה בפסוק אחד כפי שהם לפנינו מסודרים. ואלו פושעים וכופרים בתורה שבע"פ מצאו לפ"ז מקים לומר כשם שבכורים אין נוהג בחוצה לארץ כך איסור בשר בחלב אין נוהג בחיצה לארץ, כמו שבאמת כתב הרשב"ם שלכן פירשו בברייתא כל הבשר אסור וכו' בין בארץ ובין בחוצה לארץ כמ"ש תוס' בחולין ריש כל הבשר. אבל חכמי המאמינים בתורה שבע"פ השיבו לאלו מינים וכופרים כמ"ש בחילין קל"ו הא כתיב גבי בכורים בארצך שבכורים הוא מצוה התלוי בארץ אך בשר בחלב נוהג בין בארץ ובין בחו"ל. ועוד תשובה למינים וכופרים כי במשנה תורה כתיב בסדר ראה סי' י"ד פסוק כ"א:

לא תאכלו כל נבלה וגו' לא תבשל גדי בחלב אמו, ואלו שתי מצות ל"ת נאמר בפרק אחד. וכשם שנבלה וטרפה אסור בכל מקום בין בארץ ובין בחוצה לארץ כן אסיר בשר בחלב נוהג בין בארץ ובין בחו"ל (מכלתא משפטים סי' ר"ל וספרי ראה ס' ק"ג):

מעתה אני אומר השערתי שמראש הי' אלו שלשה מקראות דכתיב בהם איסור לא תבשל גדי בחלב אמו ששה פסוקים, וכאשר קמו אלו פושעים לומר שבב"ח חין נוהג בחוצה לארץ דסמוכה לבכורים, עשו מששה פסוקים שלשה לחבר אותם להיות אחד כדי לחזק התורה שבע"פ והקבלה:

ה) כתיב בסדר משפטים סי' כ"ג פסיק ב' לא תהי' אחרי רבים לרעות ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות, וכתב רש"י יש במקרא זה מדרשי חכז"ל אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו וכו' וסיים רש"י וז"ל:

ואני אומר לישבו. על אופנו' וכפשוטו כך פתרונו אם ראית רשעים מטין משפט לא תאמר הואיל ורבים הם הנני נוטה אחריהם, לכן נאמר ולא תהי' אחרי רבים לרעות. ואם ישאל אותך הנדון על אותו משפט שעשו לו אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחר אותן רבים להטות את המשפט מאמתו (מאחר שתאמר הא כבר יצא הדין מן הרוב בטעות מה לי לגלות האמת ללא יועיל) אלא אמור את המשפט כאשר הוא וקולר בצואר הרבים, עכ"ל:

והנה רבינו רש"י יצא בחרב פיפיוס אשר ביד קרשו לומר שלשון הקרא אין מיושב כפי אלו דרשות ובא בפירוש חדש ופשוט ליישב בדרך פשוט כונת ולשון הקרא. ואני הצעיר בישראל מצאתי ראיתי שרבינו רש"י ירד לים התלמוד וזכה לבאר ולפרש דבריהם לקיים אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, כי זה כל התורה:

ואבאר דברי. דהנה בקרא כתיב לא תהי' אחרי רבים לרעות ולא תענה על רב לנטות וגו' כתיב רב בלא יוד, ודרשו חכז"ל לא תחלוק על רב על מופלא שבב"ד לפיכך מתחילין מתחלה הקטנים שיאמרו דעתם (סנהדרין מ') דבר גדול הורו לנו בזה, כי זה כל התורה כולה:

אם רב מופלא בב"ד וגדול המדינה מחוה דעתו בענין הלכה ובענין ביטול או תיקן תקנה או מנהג והוא הציע דעתו לפני תלמידיו וחבריו, מי יכול להעיז פנים ולסתור את דבריו ? באונס ולא ברצון מנענע בראשו ואומר הן ומסכים ולבו בל עמו, ואשר נשיא יחטא, ועל ידו כל העם באים לידי מכשול וטעות, לזאת אמרה התורה:

הרוב שבא ע"י הרב מופלא שבב"ד שפתח תחלה אין בו דין רוב' דין רוב יש לתקנה שבא מידי החכמי' שנשאו ונתנו זה עם זה פנים אל פנים כמ"ש הרמב"ם בה' ממרים, ופתחו בקטן תחלה, והגדולים שמעו לדעת הקטנים, ונתנו להם מקום לחוות דעתם, ואח"כ הולכין אחר הרוב. אכן הרוב שבא ע"י רב מופלא שבב"ד או שבא ע"י פעולות והשתדלות ע"י שפתח הגדול בדברי פיתוים ובאונס וקיבץ חתימות. הגדול פתח תחלה ואחריו באו על החתום זה אחר זה כאילים שלא מצאו מרעה שכופפים את ראשם לצד זנב האיל שעומד לפניהם, ברוב כזה אין חפץ ה' שנתן התורה לעמו ישראל שהם המעט מכל העמים, והוציא אותם מרוב העולם שהולכים אחר ההבל:

ובאגדה אמרתי עד"ז במדרש ילקוט ירמי' סי' ש"ה ובב"ר פע"ג ומדבר רבה פס"ט מלך ערבי שאל את ר' עקיבה אני כושי ואשתי כושית וילדה לי בן "לבן" ואני הורגת שזינתה עלי. אמר רע"ק יש לך שצורת לבנות' בבית ? אמר הן, אמר לה היא נתנה עיניה ולבה בצורות הלבנות וילדה כיוצא בהם, ואם תמה אתה על הדבר למד מצאנו של יעקב ולבן שנאמר ויחמו הצאן על המקלות שהי' לבנות, והודה מלך הערבי לרע"ק, עכ"ל המדרש. דבר גדול למדו אותנו חכז"ל בספור המעשה הזאת, כתיב ולא יזבחו עוד לשעירים וגו', וכתב הראב"ע בסדר אחרי, יש בני אדם שמציירים בדמיונם ציורים שלא הי' ולא נבראו, ורואים אותם בדמיונם המשוגעים, יעי"ש. והנה בימי רע"ק הי' בכל עם ולשון אנשי נצורה" שנטו להאמין בשדים ורוחות רעות ובאלקות הרבה טובים ורעים, ומהם שכפרו בבורא יחיד ומיוחד ית"ש יען שאמרו שיש "אנשים ונשים שחורות", וכי מבטן לבן יצאו כושים ? והתשובה ע"ז וכי לשוא ספרו לנו מעשה שהי' ביעקב ולבן, שע"י שהצאן ראו ציורים לבנות ילדו לבנות, כי הציור עושה רושם חזק בלב האדם ומהפך הלבן לשחור והשחור ללבן:

אך מי יכחיש שע"פ הרוב הכושי מוליד כושי והלבן לבן, והתורה אמרה אחרי רבים להטות, אך יש פנים שצריכין לחוש למיעוט, ולכן הוא ר' עקיבה שהשיב למלך שיש לחוש למיעוט, והמלך הודה לו, כל זאת הביא אותו לידי שיטה שסבר שחוששין למיעוטא באשר לפעמים הציור והדמיון פועל הרבה בלב ובשכל האנושי:

והנה מצינו שמלכי או"ה ביקשו מחכמי ישראל שילכו אחר הרוב, והרוב בעולם הם עובדי ע"א, והשם השיבו דכתיב לא תהי' אחרי רבים לרעות. וזה צריך ביאור, הא עדיין הי' לאו"ה מקום לומר הא כתיב אחרי רבים להטות? ואמרתי שהפסוק זה יש לו ג' הפסקות, א' לא תהי' אחרי רבים לרעות, ב' ולא תענה על ריב לנטות, ג' אחרי רבים להטות, כמו שאבאר בס"ד:

א) אם ע"י פעולות והשתדלות או בטעות או בזדון הרוב מסכים על דבר לא טוב. לבנות או להרוס מה שהוא רע לשמים או רע לבריות, ע"ז אמרה התורה לא תהי' אחרי רבים לרעות,

ב) אם כבר נתפשטה התקנה ע"י רב שפתח בתחלה בהלכותיו, והוא טעה בשקול הדעת, או שהוא בעל צורה שעשו לו ציורים רעים וטעה עי"כ בדמיון, ורובם ככולם הלכו אחריו והסכימו באונס או ברצון לדבריו, לא תאמר מה מועיל אם אני אפתח את פי נגד הרבים, לכן טוב לסתום הפה ולשתוק, וטוב לנטות אחר הרב גדול הדור, ע"ז אמרה התורה ולא תענה על רב לנטות, אמור המשפט כאשר הוא לדעתך, והקולר יהי' תלוי בצואר הרבים:

ג) אחרי רבים להטות, אם החכמים נאספים למקום אחד ונושאי' ונותנין זה עם זה פנים אל פנים, והגדולין שומעים מראש דעת הקטנים, אז הקטן כגדול מחויב לבטל דעתו נגד דעת הרוב כי אחרי רבים להטות הוא מצות הבורא ית"ש:

ומעתה אני אומר השערתי, כי אולי מראש הי' פסוק זה נחלק ונפסק לשלשה פסוקים, ואנשי כנה"ג מטעם איזה דרש וסוד כמוס חברו אותם לפסוק אחד:

ועד"ז יש לי עוד הרבה פסוקים כדי להראות שאין טעות בגמרא שלנו וכל דבריהם אמת וצדק, ובכל פסוק ודרש נכללים כמה מצות וחוקים, כולם דברי אלקים חיים, וכולם ברוח הקודש נאמרים:

ובזה יצאתי ידי חובתי למען יברר לפני הגאון ראשון לציון השי"ו שחלילה לו שיחשוב כאלו יש קטגורי' בין הרבנים במדינותינו בענין הכלל ובדבר הפירוד, כי הפירוד מן המתחדשים הי' מן ההכרח, באשר רובא דרובא מהם יורדים לבאר שחת אחת לאחת, וכל מי שרוצה לגדל זרעא די לא יפסוק מפתגמי אוריתא בורח מהם כאשר יברח האיש מפני הארי ומפני הזאב, אך התלונה רק על המושל העומד בראש שעושה רק מדעת עצמו ומסמא את עיני הזקנים בציורים ובדמיונות שוא וכזב, וגורם שהחברים אין נוהגין כבוד זה בזה. נקוה לה' שנזכה להרמת קרן תוה"ק כתפלת מחו' מוקירו ומכבדו הד"ש ושלום כל אנשי ירושלים:

שלמה הרש שיק ברעזאווא רב דפה והגליל

תוכן העניינים

שות רשבן אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה