שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק
תשובה קכ"ז
שיל"ת א' שלס תרמ"ט לפ"ק החיים והברכה לידידי הרבני המופלג בו"ב ידא ה' מרבים כקש"ת מו"ה אברהם צבי שער ני' ש"ץ מ"ץ בישוב קאראיענוא:
נפשו אותה לדעת למה בברכת המזון צריכין להיות עשרה לומר אלהינו הא בתפלה מזכיר גם יחיד אלקינו פעמים אין מספר וגם בכל ברכת הנהנין אומר אלקינו ולמה בשלשה אמרו סתם נברך זורק בעשרה אומרי' נברך לאלהינו ? והנה כיוצא בזה מקשים הראשונים למה בברכת התורה אומרים ברכו את ה' (יו"ד ה"א וי"ו ה"א) ובברכת הזימון אומרים נברך לאלהינו ? ותירוץ זקני בעל תוס' יו"ט בברכות פ"ז מ"ג כי המזון הדין נותן לכלכל את ברואיו ולפיכך תיקנו אלקים שהוא דין, אבל התורה לא ניתנה אלא בחסדו כמ"ש ישעי' מ"ב למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, והרי לא עשה כן לכל גוי שהם ג"כ ברואיו, ולפיכך תיקנו בברכת התורה לומר ה' שהוא מצד הרחמים, עכ"ל:
ומעתה לפ"ז יש לומר כשמזמן בשלשה שבלא"ה מזכיר בבהמ"ז אח"כ כמה פעמים ה' אלקינו לא רצו לתקן שיאמר נברך לאלקינו, וכי רק למדת הדין יברך הא גם לרחמים מברך, כי אמר ברוך אתה ה' אלקינו, משא"כ כשמזמן בעשרה, כיון שבכל מקום שהם עשרה שכינה שרוי, ואמרו במשנה מגלה פ"ד מ"ג ואין מזמנין בשם פחות מעשרה עיי"ש בברטונורא ותוס' יו"ט:
לכן תיקנו לומר בעשרה אלקים, שבדין מפרנס את ברואיו, כנלע"ד
וכן ראיתי בס' בית אלקים בשער התפלה פ"י שהקשה מנין למדו חכז"ל בריש פרק שלשה שאכלו לברכת זימון מדכתיב גדלו לה' אתי, גדלו שנים, אתי חד, הרי ג'. מנין לנו דזה הפסוק לענין ברכת המזון נאמר ל וכן להסוברים מקרא (האזינו) כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו, א"כ מוכח מקרא שיאמרו בשלשה אלקינו, וא"כ למה הצריכו עשרה להזכיר אלקינו
ומתרץ דכתיב ואכלת ושבעת וברכת, ואמרו חכז"ל בירושלמי פ"ק דתרומות והביאו הרא"ש בהלכותיו, "וברכת" ואפילו מדומדם, ומזה הכריחו לשלשה שאכלו כאחד שחייבין לזמן, ולא יברך כל אחד לעצמו, אלא הגדול ביניהם יברך שמסתמא דעתו מיושבת, והם יענו אחריו נברך שאכלנו משלו ויכונו לברכותיו ויענו אמן, ובתחלת הברכה הוא עיקר הזימון:
ולכן אף שגם היחיד לעצמו יכול לומר אלקינו בכ"ז בברכת הזימון לא יזכירו אלקינו שמא גם המברך מדומדם. משא"כ כשהם עשרה שחל עליהם הקדושה, אפילו אם המברך מדומדם כיון שהם עדה קדושה יכולין להזכיר השם בתחלת ברכת המזון, עכ"ל. כ"ד ידידו הש"ת:
הק' שלמה הרש שיק: