שות רשבן אורח חיים· רבי שלמה צבי שיק
תשובה כ"ח
יתנהו ה' למעלה, ובקודש יעלה מעלה מעלה, ה"ה ידידי התורני המופלג מו"ה שמעון זימל רעכנאוויטץ נ"י נאמן בק"ק אוטשוד יע"א.
מה שכתב לי כי הי' שם סופר מחארלאטוויץ ורצה לפסול כל התפילין, כי אמר בשם צדיקים מפורסמים תפילין שנתקלקלו הזויות על ידי החיכוך פסולי', וביקש לשמוע דעתי בזה, הנה בהיותי יושב בבית מרן בעל מהר"ם שיק זיע"ל הי' רעש גדול במדינה. שבא בתורת ובפקודת הרב החסיד ר' הלל בעל משכיל אל דל, וחרה אפו של מרן ז"ל על אלו שמרעישין העולם בחומרות, ומבזין עי"ז הרבנים שהם בחיים וששבקו לנו חיים והוא כתב להרב ר' הלל ז"ל שחלילה להוציא לעז, והוא השיב שכן קיבל מפי רבו הגדול בעל חתם סופר, ומרן ז"ל הראה לדעת בכ"ז בכחו דהתירא, וכעת נדפסו תשובותיו באו"ח סי' י"ט וסי' כ'. ויען כי ידעתי שאין שם התשובת ממרן ז"ל צויתי לבחור אחד להעתיקם ולונוים פה.
ושלא להיות בית המדרש פתוח בלא חידוש אכתוב לו מה שאמרתי זה כמה שנים על דברי המחבר ביו"ד סי' כ"ט. דהנה הטור מסדר השמנה טרפות ומתחיל בראש, וזה הסדר, מראש פתח בדרוסה, וזה מב' טעמים, א' כי דרוסה הוא הלכה למשה מסיני, ב' כתיב בקרא ובשר בשדה טרפה וגו' ומשמע שטרפו ארי, ואני ביארתי דברי חכז"ל שע"כ מוכח שהקרא בתיבת טרפה מיירי בנדרם, יען דכתיב בתורה טרף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו, ומצד ב' טעמים הללו כתורה עשה הטור והמחבר לסדר הטרפות ובראשם דרוסה. ובהסבר דברי הטו"ז שם אמרתי עוד טעם שלישי על דברי הרמב"ם שהביא הטור, יען דאין מפורש בתורה מח"י טרפות רק דרוסה לכן כל ספק בדרוסה אסור, יען דהרמב"ם חקר למצא טעם על כל מצות עשה ול"ת, ובלתי ספק מה שיכול להמית הבהמה וע"י הארס הוא גם סכנה לאדם האוכלו, ובספק סכנה אזלי' לחומרא כמפורש בחולין ט' ע"ב. ומעתה יש לנו ג' טעמים מדוע מתחילין בדרוסה, ועוד טעם רביעי, כי דרוסה הוא בכל הגוף מראש עד הרגל:
אך זאת לפלא יחשב, כי הטור מסדר סדר מסודר במכוון מראש עד הרגל ואלו הן:
דרוסה נקובה חסרה נטולה פסוקה קרוע נפילה שבורה, והמחבר מסדר על פי סימן שמצא בסמ"ג, ואנו הן:
דן חנק נפש, וזה שלא כדברי הטור ואינם כסדר, ומה זה ועל מה זה ? ואמרתי שדבר גדול הורה לדייני ישראל בזה הסימן, והוא סימן טוב ומזל טוב לנו ולכן ישראל ובפרט למורה הוראה. ביו"ד ס"ס רמ"ב סי' ט' מסר לנו הש"ך קבלה מימות עולם:
כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור המותר אפילו בשל עכו"ם ואפילו במקום שאין הפסד, עיי"ש. ובטעם הקבלה, כי כלל גדול אמרו חכז"ל כחו דהתירא עדיף, עיי' רש"י ריש ביצה מ"ש בזה. ואני אמרתי להסביר דבריהם, כי חכז"ל אמרו במנחות ע"ו ע"ב שהתורה חסה על ממונם של ישראל, וכן אמרו בסוף ירושלמי קדושין הובא בטו"ז או"ח ס"ס רכ"ז שהרבה מחכז"ל הקפידו להנות מכל דבר טוב המותר לנו, כי לא לתהו ברא הקב"ה עולמו. ומה שמותר לישראל להנות יהנה, וז"ש בן סירא:
אם יש לך היטב לך:
ולכן כשבא לפני המורה שאלה שיש לתלות להקל וכן להחמיר, או שיש דעה בפוסקים המקילין ויש דעה המחמירין, א בא הקבלה שאומר, שלא יאמר המורה אלך ואאסר, כי שמעתי אומרים:
כל המחמיר תבא עליו ברכה, זה נאמר על מי שמחמיר לעצמו ואין חס על ממונו והנאתו, כמ"ש בחולין מ"ד ע"ב איזה ת"ח הרואה טרפה לעצמו אך לאחרים יחוס שלא יפסיד ממונם ולא יגרום להם צער, וכחה דהתירא עדיף כנלע"ד בכונת דבריהם:
ועל יסוד זה בנה הרשב"א בת"ה את דינו שאם יש לפנינו שתי קדרות אתה של איסור ואחת של היתר ולפנינו שתי חתיכות אחת של איסור ואחת של היתר ואלו שתים נפלו לשתי קדרות ואין נודע לאיזה נפל תולין שההיתר נפל להיתר והאסור לאסור אם הוא איסור דרבנן עיי"ש בטור ובב"י.
ואמרתי שיסוד הראשון "לדין תולין" הוא הטעם משום כחו דהתירא עדיף ואסור להפסיד ממונו של ישראל ואסור לבער מן הקודש מה שיכול לבא לידי הנאה לעם קדוש. יסוד השני הוא מקרא שכתוב בדיני ממונת דכתיב אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם ואמרו חכז"ל סנהדרין דף ה' ע"ב מכאן לבצוע הדין, שחוב לפשר הצדדים, למען לא יהי' משפט קשה לנתבע ולא להתובע, ודייני ישראל יעלו על לבם כעין "תולין", אולי טעה התובע ואולי האמת על צד הנתבע. יסוד השלישי לדעתי הוא:
במשנה סנהדרין דף ע"ט אמרו, הנסקלין שנתערבו בנשרפין והנהרגין בנחנקין אע"פ שהנסקלין הי' הרוב ובכל התורה אזלינן בתר הרוב א"כ הי' לנו להמית כולן בסקילה שהיא חמורה, בכ"ז תולין להקל וידונו כולן בשרפה שהיא קלה מסקילה, וכן בהנהרגין בנחנקין אע"פ שהנהרגין הרוב בכ"ז תולין להקל' וידונו כולם במיתה הקלה שהיא חנק יעיי"ש. והטעם לפי דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה שחוב על דייני ישראל להציל מה שאפשר להציל, להקל במקום שאפשר להקל, ודרשו חכז"ל בריש סנהדרין ובמכלתא (משפטים) לא תהי' אחרי רבים לרעות, שהטייה לרע צריך שיהי' שנים יותר על המזכין, בענין שיצא החיוב על ידי שנים, כמו שבעדים יוצא החיוב רק בשנים, דכתיב ע"פ שנים עדים. וזה הוא טעם שסנהדרי קטנה הי' מספר כ"ג ולמה לא די בעשרים ואחד, אשר בתוכם שתי שעדה"ל עשרה המחייבין ואחד עשר המזכין, או להיפוך, לפי שלחוב צריכין להיות שנים יותר, ואם יהי' כ"א. ויהי' תשעה מחייבין ואחד עשר או תרי עשר המזכין לא תשאר עדה' במחייבין, והתורה (מסעי) אמרה ושפטו "העדה" והצילו "העדה" שצריך להיות עדה השופטות, המחייבת צריכין להיות עשרה, וכן והצילו העדה צריכין להיות עשרה שרוצים לזכות. ויסוד הרביעי שבנו עליו סברת שתולין לדעתי הוא מ"ש חכז"ל (ב"ק דף פ"ג) כתיב (בהעלתך) ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, ללמדך שאין השכינה שורה על ישראל פחות משני אלפי' ושני רבבות חסר אחת והיתה אשה מעוברת ביניהם ונבח בה כלב והפילה נמצא זה גרם לשכינה שתסתלק מישראל, יעי"ש בתוס' שזה קאי אנביאי' ואמשכן. וז"ש כל המקיי' נפש אחת מישראל כאלו קיי' עולם מלא. וכל מאמרי' כאלה באו להורות שחלילה לנו לדחות נפש מישראל, לא בדברי הנוגעי' בממון לגרום לו הפסד או לדחותו מן הציבור, להרחיקו ולבזותו, כמ"ש חכז"ל ובזוהר לולי תרח לא הי' אברהם בעולם, ובכל מה דאפשר לקרב ולהקל חולין להקל:
ובסימן שאמר המחבר דן חנק נפש אם על לב המורים, הגם כי כל מה דאסר לן רחמנא אנו מחייבין לקיים בכל לבבינו ובכל מאדנו, ובפרט דברי' הבאי' אל הגוף ומטמאין את הגוף והנפש ומולידין אכזריות בלב האדם. וזה פלא בעיני שלא ראיתי ולא שמעתי לומר שלא מצינו בכל התורה שהעושה מצוה או הנשמר מלא תעשה יקרא קדוש, ובטרפה כתיב ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, ובספרי מוסר אמרו שהעונש של השוחטי' אם אין מדקדקין מאד מאד גדול מאד מאד. אך מצד אחר החיוב על המורי' הצדיקי' לשום על לבם, אלו שלשה כללי' שבמקום דאפשר תולין להקל הן בדיני ממונות, והן בדיני טרפות, והן בענין לקרב הלבבות, וזה דן כשאתה דיין או מורה בממון או באיסור והיתר תדון במקום שאפשר להקל, וראי' ע"ז שהחוב לתלות להקל הוא, א' מה שאמרו בדין מנין שהחוב לבצע הדין, ב' חנק בארבע מיתות ב"ד מיתת חנק הוא מיתת הקלה, ובתערובת נסקלין עם הנשרפין ונהרגין עם הנחנקין דנין בחנק הקל:
ג' נפש ששמו על לבינו כי נפש ישראל יקר מאד, וחלילה לרחק חלילה לשנא, חלילה להזיק וחלילה לצער ולגרום הפסד או בזיון לשום אדם:
ועתה עלה במחשבה לפני להוסיף. על מה שאמרתי בימי חרפי, כי החוב עלינו להאמין שכל מה שנאמר בתורה מן בראשית עד לעיני כל ישראל, וכן מריש הנביאי' עד סוף הכתובי", וכן מסוף הכתובי' עד סוף חתימת התלמוד, ומסוף חתימת התלמוד עד סוף זמן הגאוני', ומסוף זמן הגאוני' עד זמן חתימת ארבעה שלחן ערוך, הכל בלי הוספה ומגרעת שמעו ולמדו מפי הנביאי' ומפי החכמי' שהיו גדולי' כנביאי' וכולם הי' קדושי', רק שבדבר התלוי' במנהג מקומות יש אוסרין ויש מתירין, ע"ז לא אמרו הקדמוני' דבר ברור, רק נהרא פשטיה (חולין ח"י ע"ב) בדברי חולין חי יחיה האדם על העמוד שעומד עלי', הכל הולך אחר מנהג המקום, וחוב על בני הקהלת לשמוע לקול הרב דמתא אם הוא מן המחמירין, וחלילה להתרעם עליו אם הוא מן המקילין בדבר שאפשר להחמיר מטעם גדר וסייג או להקל מטעם הכמוס בלבו או על יסוד ואיזה קבלה. וזה בכלל מ"ש באבות פ"ד מי"ב מורא רבך כמורא שמים:
ובתשובה אחרת ביארתי, כי הברטנורא מביא יסוד להחיוב לשמוע לקול הרב מדכתיב (בהעלתך) אדוני משה כלאם, שיכלם מן העולם כיון שמרדו בך וכל המגדף השם חייב כלייה. והקשה אותי חכם אחד הא ברבה שמות פ"ג ילפו חכז"ל שמורא רבך כמורא שמים מדכתיב (שמות) ואהרן אחיך יהי' לך לפה ואתה תהי' לו לאלקים אע"פ שהוא אחיך גדול ממך יהי' מוראך עליו מכאן אמרו מורא רבך כמורא שמים. וא"כ מדוע מביא הברטנורא דרש שלא נמצא בש"ס ובמדרש ? והשבתי לו שמלת אלקים שהוא שופט ודיין כולל רק דברים הנוגעים בדין התורה, משא"כ דבר התלוי במנהג הייתי אומר שאין מן החוב לילך אחר עצת רבו, לזאת בחר הברטנורא בדרש אחר, שהם לא נבאו בדברים הנוגעים בדין שמים, בכ"ז ביקש אדוני משה כלאם:
וזה רמזו בסימן דן חנק נפש לומר כל מה דכתיב בשלחן ערוך הם דברי נביאים חכמים נבונים קדושים ובכל זאת בדבר שלא הי' להם ברור הלכו ואמרו נהרא פשטיה שהכל הולך אחר המנהג ואחר דעת הרב בדברים הנוגעים לתורה, ובדברים הנוגעים לעניני הקהלה צריך הרב לבקש הסכמת הראשים, והראשים צריכין לבקש הסכמת הרב, ותקנות ומנהגים שנעשו בהסכמת הרב ושבעה טובי העיר יש להם דין כב"ד הגדול (חו"מ סי' ג'). וכל הנשבע שלא לכנוס ולציית לתקנות הקהל הרי זה שבועת שוא (יו"ד סי' רכ"ח סעי' ל"ג). הארכתי בזה לכבודו בד"ש לו ולכל בני הקהלה יחי':
ה"ק שלמה הרש שיק: