אור ברסלב

שות רבינו בצלאל אשכנזי· רבי בצלאל אשכנזי

סימן כה

סימן כד

שאלה. קהל אחד נמנו וגמרו והעמידו ביניהם למרביץ תורה לפלוני אלמוני ועשו לו כתב על זה וכתוב שם שהעמידוהו לנחותם הדרך הישרה ולהודיעם את חקי האלדים ואת תורותיו ובאורו יראו אור התור' ושהוא מלבישם בגד ישועות נפשם וירביץ תורה ביניהם יורה יורה ידין ידין וכו' מהיום ועד זמן פלוני וכתב בכתב ההוא שקבלו כל זה בכל אלות וחומרות התורה גם חומרת נח"ש וחומרת נזירות שמשון בכל תנאיו וחתמו בה רוב הקהל ורבים מהם הם צוה לחתום ובסוף הכתב כתוב שם כל הנז' למעלה בטא כל א' בפיו ובשפתיו הנזירות והשבועה וכו' בפנינו עדים וחתמו בו שני עדים ובין כתב העדים וחתימו' החתומים למעלה יש יותר מד' וה' שיטין חלק וכתב בכתב ההוא שהאמינו לחכם המרביץ תורה נאמנו' גמורה בפירוש כשני עדים כשרים וכו': אחר זמן הסכימו כל הקהל כלם יחד לסלקו מעליהם כי אמרו איש אל אחיו איככה אוכל וראינו ברעת נפשנו כי אנחנו צמאים לדרוש את דבר ה' והחכם הזה אינו יודע מאומד ואינו דורש לנו כלל ואינו יודע דין כלל וכשרוצ' לפעמים לעסוק בדיני גיטין וקדושין ח"ו מרבה ממזרים בישראל והתורה חוגרת שק עלינו אז נדברו איש אל רעהו נדעה נרדפה לדעת את ה' נחדש ימינו כקדם כימי עולם ושנים קדמוניות אשר היה לנו חכמים שלמים מרביצי תורה ובפרט האחרון אשר קבע ישיבה בקהלינו כמה שנים ועתה נפשנו יבשה אין תורה אין ישיבה אין דורש את דבר ה' לכו ונלכה באור ה' לבקש לנו חכם יודע שיקבע לנו ישיב' ושידרוש לנו בכל שבת ושב' ושיורה לנו את הדרך אשר נלך בה ואת המעש' אשר נעשה וזאת הית' הסב' אשר הסכימו כולם יחד לסלקו מעליה' בלב א' שפה אחת ודברי' אחדים ובעת ההיא אשר נתקבצו כל הקהל לעשות כן בא החכם הנזכר אצלם ואמר להם מה המעשה הזה אשר אתם עושים דעו וראו שהוא עון פלילי שאתם פוגעים בכבודי ואתם עוברים כמה חרמות אלות ושבועות ונזירות שיש לי כתבים אשר כתבתם ונדר להם שהוא יצא מעצמו אבל לא עתה בחרפה רצופה אז השיבו לו הקהל קדוש שיקבץ חכמי העיר על ככה והם יגישו טענותיהם לפני החכמי' אם יצדקו ואם לא יעשו מה שיגזור הדין ועל זה השיב להם חס לי מעשות כדבר הזה כי חרפה היא לי כי אני אומ' לכם רק מצד אהבה וחסד שלא תכלימוני כי מענין החומרות והנזירות והשבועות איני רוצה להדיין עמכם כי חרפה היא לי והכל מחול לכם והכל כחרס הנשבר פטורים אתם פטורי' אתם איני שואל אלא דרך חסד אמרו לו שילך לשלום והם יראו מה ראוי לעשות אז הלך לו ואחריו משאת היא הכיס מהטלית: אחר ימים קבץ החכם הג' חכמי העיר פעם ופעמים ותבע לאנשי הקהל לדין באמור אליהם שעברו על החומרות והשבועות והנזירות אשר לו בכתב הנז' והם השיבו לו בפני החכמים טענות רבות והם אלה:

הטענה הראשונה טענו פטרתנו שאנחנו אמרנו לך שנקבץ חכמי העיר על ככה ויראו מה שיגזור הדין ואתה אמרת לנו שפטורים אנו מותרי' אנו: השיב החכם להם ואני נאמן כי יש לי נאמנו' בכתב שאתם חתומי' בו. השיבו לו אנחנו לא חתמנו על הנאמנות ואינו אלא שופרא דשטרא ורבים ממנו לא קראוהו ולא ידעו מה הוא שאינם יודעי' לקרות: ועוד שאנחנו האמננו לאדם כשר ונאמן אבל לא בך שאחר שסלקנוך הלכת בערכאות והלשנת עלינו והכונו הכאות רבות בדיני האומות מבלי לכת עמנו בדין תורה והחכם מכחיש אותם שהוא לא הלשין להם וההכאות שהכו להם בדיני האומות לא באו לו מחמתו:

שנית טענו רוב הקהל נדרינו ושבועתינו שבועת טעות ונדר טעות שאנחנו חשבנו שאתה היית חכם יודע השם נפשנו בחיים הנצחיי' כמו שכתוב בכתב ההוא שהעמדנוך למרביץ תורה וכל שאר הלשונות אשר כתובים שם ועתה ראינו שמיום אשר נכנסת בקהלנו לא שמענו את דבר ה' לא דרש ולא דין וחלילה לנו לקיים כיון שאינו הגון ואינו חכם בתורה כי עונש המקיימו גדול: השיב החכם שעל דעת כן קבלוהו ואין נדרם נדר טעות שכבר ידעו שלא היה יודע לדרוש להם ולא לקבוע ישיבה וסברו וקבילו: השיבו הם ונשבעו בתור' שאינו כן אלא שהיו חושבים שהיה חכם ויודע ושבינ' לבין קונם הם נאמנים:

שלישית טענו מקצת מהם שאפילו בחתימת' היו אנוסי' כי זה החכם ואחיו היה לאל ידם בבית הדיין ולקצת מהם הכום בדיני האומות והשאר נפל פחדם עליה' ולכן חתמו השיב החכם כל זה שקר אלא מרצון נפשם חתמו:

רביעית טענו כי ב"ד חקרו ודרשו לאחד מן העדי' ואמר בבית דין שכל החתומי' שם לא ביטו בשפתותיה' בפניו הנזירו' והשבוע' אלא קצת מהם וכיון שהיה חלק בין חתימתו לחתימתם הוסיפו אחר כך עליהם אם כן כפי דברי העד הזה מקצת החתומי' הנזירות וכל אחד מהחתומי' אומר שלא ביטה בפיו ובשפתיו אם כן כל אחד נאמן על עצמו כיון שהעד אינו מעיד אלא שמקצתם הם שנטלו אבל לא השאר:

חמישית טענו שאפילו אותם המקצת שביטו בפיהם לפי דברי העד יכולים לומר אנחנו לא קבלנו אלא אדעתא שיקבלו כל הקהל אבל אם לא היו מקבלים כל הקהל או רובו אנו לא היינו מקבלים דמה אנו יכולים לעשות שאנחנו המעט והם הרבים:

אלו הם הטענות שטענו בני הק"ק ועל פיהם פיטרם הרב הגדול נר ישראל דיין העיר נרו' ושבח אותם ומעשיה' לשם שמים ואמר להם שהם פטורים ומותרי' ברוכים הם לה': ועל צד היותר טוב נטלו ג' בעלי תורה והתירו להם השבועה אף על פי שלא היו צריכין אחר כך נתקשרו כלם בקשר אמיץ בשבועות וחרמות ונזירות שמשון בכל תנאיו עם חכם אחר יודע וראוי לקבוע ישיבה ויש שאומרי' עליה' שעברו על הנזירות הראשון על כן אתם חכמי שלומי אמוני ישראל צאו נא לעזרת הדרת יקרת קהל קדוש אשר מעשיה' הם לשם שמים ולהסיר מעליה' הלעז ההוא על הדין ועל האמת ושכרכם כפול מן השמים מנה אחת אפים:

תשובה. זכני ה' והראני שתי תשובות בדבר זה תשובת הרב המובהק גדול הדור מהר"ר שמואל די מדינה נרו' ודבריו ודאי אינן צריכין חזוק ספיר גזרתו והבנין אשר אל פני הגזרה איש תרומות יהרסנה ואיש תבונות יבנה עליה טירת כסף:

גם ראיתי תשובת חטר מגזע הרב נרו' יפה ענף וחרש מצל מטע ה' להתפאר גבר חסיד ובור סיד שאינו מאבד טיפה קופה שיש לה אזנים קופת הרוכלין אינה חסרה לא מלח ולא תבלין. ומי שקדרתו חסרה מלח ותבלין מה יוכיח ומה יכריע' והכרעת שלישית אינה מכרעת. אבל כי היכי דלמטין שיבא מכשורא בכשרון המעשה לישר הדורים והסיר מכשולו' להגדיל תורה ולהאדיר אמרתי אענה אף אני חלקי ואיברא ודאי שהדין פשוט שהקהל יצ"ו הם פטורים וברוך טעמם ועליהם תבא ברכת טוב והמברכים יתברך יען מאסם את מי הנהר העצומים ובחרו במי השלוח ההולכי' לאט אשר מימיו מן המקדש המה יוצאים פריו למאכל ועלהו לתרופה ומלבד כוונתם אשר היא רצויה בודאי גם טענותיה' הם חזקים כראי מוצק וטענת' הראשונה שטענו שפטרם היא טענה אמיתית:

ותחלה אקדים דחתימת העדים אשר מלמטה מהחתימות בודאי דאין לו דין שטר מחמת החלק שבין חתימת העדים לחתימו' הקהל וכמו שכתב החכם נרו' בתשובתו וזה פשוט מאד:

ומיהו מההיא דהשיב הרשב"א ז"ל בסימן אלף ר"ט לא מכרעא מילתא משום דהרשב"א ז"ל אזיל לשיטתיה שכתב בתשובה אחרת בסי' אלף רי"א דמי שמודה שנתן או שמכר את שלו לחבירו אין כותבי אלא מדעתו לפי שהוא עכשיו מתחייב בשל עצמו ובשל עצמו אף על פי שאין מתרבה עליו שום חיוב בין על פה להתיבה אין כותבין אלא מדעתו ואם כתבו אין לו דין שטר דדומיא דשטר מקנה בעינן ע"כ ורבים חולקין עליו וסוברין דכל היכא דלא מטי ליה פסידא ותוספת חיוב בין בעל פה לכתיבה כותבין שלא מדעת מי שנכתב עליו וכבר הארכתי בזה בפסק אחר ומוכחינן דהתוספות ז"ל והראב"ד ז"ל והחסיד ה"ר רבינו יונה ז"ל רבו של הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל והר"ן ז"ל וה"ר יהונתן הכהן ז"ל והרא"ש ז"ל אינהו נינהו בעלי סברא זאת:

מעתה בנדון דידן דאינו מתרבה החיוב בין בעל פה לכתיבה דאם כדבריהם כן הוא יאה ויאה דיכתבו כדי שלא יעברו על החומרות אשר קבלו עליהם ויש לו דין שטר כיון שניתן ליכתב וכיוצא בזה כתב הרשב"ץ ז"ל בתשובותיו על דבר מודעא שנמסרה על גט:

וגם לדעת הרשב"א ז"ל יש לומר דשניא מודה שנתן או מכר דהיינו חיוב ממש שמחייב עכשיו בשל עצמו ודמי לשטר מקנה והכי נמי בשטר קדושין שאשה זו נקנת לבעלה בקדושין אלו ונאסרת לכ"ע ולכך אין כותבין אלא מדעתה ומיהו בנדון דידן מאי חיובא נתחייבו עצמן במאי דקבילו עלייהו חכם מרביץ תורה עד שמפני כך יצטרכו העדים שלא לכתוב אלא מדעתן הא ודאי דלא דמיא לשטר מקנה דליהוי דמי ליה:

ומכל מקום הדין דין אמת שאין לו דין שטר מחמת החלק שבין החתימות וכמו שכתב החכם נרו' בתשובתו וזו אינה צריכה לפנים:

והשתא דדלינן מהכא חתימת העדים נחזי אנן באי זו טענה מצו הקהל לאפטוריה נפשייהו מיניה דהא סוף סוף הא האמינוהו אותו כשני עדים ואי משום מאי דקא טעני דלא חתמו על הנאמנות ואינו אלא שופרא דשטרא משמע לי דזו אינה טענה דאי ממאי דכתב הרב בעל הטורים ז"ל בסימן ע"א לא איריא ותחלה אבאר לשונו ז"ל ושוב אדון מיניה. כתב ז"ל וז"ל שטר שיש בו נאמנות ואין עדי השטר בפנינו וטוען הלוה כי לא נכתב הנאמנות בצווי וכו' אבל אם העדים בפנינו ומעידים שלא כתבוהו בציווי הלוה אלא מפני שופרא דשטרא כמו שרגילין הסופרים לכתוב בכל השטרות אף על גב דכתיב ביה וקנינא מיניה על כל דכתיב לעיל אין סומכין על הנאמנות ואין כאן מגיד וחוזר ומגיד דאיכא למימר אשאר מילי דשטרא חתימי כדאיתא בירושלמי נאמנים לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו: עד כאן: וכן כתב הרב בעל התרומות ז"ל. ואיכא למידק על הטור אמאי לא נסמוך על הנאמנות אפילו יבאו עדים ויעידו שלא כתבוהו בצווי הלוה והרי כתב הטור בסימן ס"א בשם אביו הרא"ש ז"ל שכל דבר שנהגו במדינה לכתוב הן נאמנות הן כתבוה בשוקא הן שאר שופרי דשטרי שכבר נהגו הסופרים לכתוב כל מי שמקנ' בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה ואין צריך לומר שיכתבו כל לישני יתירי שפירי דאית ביה: עד כאן הא קמן דסבירא ליה דהנאמנו' כיון שנהגו לכותבו אפילו לא צוהו הלוה לכתוב כן בפירוש כותבין אותו העדי' וסומכין עליו:

ותירץ מהר"י קארו ז"ל דבעל התרומות מיירי בשאינו מנהג פשוט במדינה לכתוב כן בכל השטרות ולא נהירא דהא הוסיף הטור ז"ל וכתב להדיא כמו שרגילין הסופרים לכתוב בכל השטרות עד תירץ דהר"אש ז"ל מיירי כשאין כאן העדים שיעידו שנא כתבוהו בציווי הלוה ולא ירדתי לסוף דעתו בזה דלטעמיה דהר"אש ז"ל אפילו יבאו העדים ויעידו שלא כתבוהו בציווי הלוה הנאמנות שריר וקיים וכדכתיבנא. ודע שכתב הר"ן ז"ל בפרק האשה שנפלו בפירושו על ההלכות וז"ל ואמרו בשם הרא"ה ז"ל דדינא דמברחת דוקא כשלא כתבה לו מתנה גמורה וכו':

וכתב הרש"בא ז"ל שיש לדקדק לפי דבריו עכשיו שהכל כותבין כן אם נדון אותו לשופרא דשטרא עד שיכתבו וכך אמרה לנו בפירוש כדרך שעושין בתנאי נאמנות ועל הנאמנות בפירוש ואני למד מדברי מורי ז"ל שכתב בבבא בתרא גבי כתבוה בשוקא דכיון שהכל מורגלין לכתוב כן בזמנינו זה אינו צריך לומר כן בפירוש דאלו רצתה לכסותה היתה מצוה שלא לכותבה בפרהסייא ושלא לכתוב כן בשטר שהרי הוא יודע שכך הם כותבין וכאילו צוה בפירוש כתבוה בשוקא הוא ואיפשר לדון כאן כן ונראין הדברים שהכל לפי ראות הדייני' שאי אפשר לומר באשה שתדע בנוסח השטרות שכותבי שטרות מורגלים לכתוב ועד שיעידו שכך אמרה להם בפירוש לא קנה ואם רואים שידעה ולא מיחתה אף על פי שלא אמרה להם בפירוש איפשר לומר שתהא מתנתה קיימת עד כאן: ובזה ניחא לשון הטור ז"ל דהר"אש ז"ל מיירי בדידעינן ביה דפקיע בטיב נוסח השטרות כך ולכך כשמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה ובעל התרומו' מיירי כגון שאנו מכירין בלוה זה שאינו יודע בנוסח השטרות ולכך היה צריך שיעידו העדים שכך אמר להם בפי' והשתא דאתו סהדי ואמרי שלא כתבוהו בציווי הלוה אלא מפני שופרא דשטרא כמו שרגילין הסופרים לכתוב בכל השטרות לכך אין סומכין על הנאמנות:

ודוקא בכה"ג נאמנין העדים דהא שפיר חתמו כדרך כל שאר השטרו' ולא מרעי נפשייהו כלל דלא רמיא עלייהו למידע אי פקיע הלוה בנוסח השטרות אי לאו ולכך נאמנין אפי' בשכתב ידן יוצא ממקו' אחר ומיהו במידי דמרעי סהדי נפשייהו כגון שטרי חוב המוקדמין אע"ג שאומרי' שטעו בשנת המלך אינן נאמנין לדעת הרמב"ן ז"ל והר"י ז"ל והרא"ש ז"ל וכמו שכתב הטור ז"ל בסי' מ"ג אלא אם כן אין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואי אמרי העדים שבכוונה הקדימו הזמן אינן נאמנין אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר דהא משוו נפשייהו רשעים ופסולי עדות בהכי וכמו שכתב הריב"ש ז"ל בסי' רס"ד ואין אדם משים עצמו רשע וגדולה מזו כתב הרשב"א ז"ל בתשובה דאם אמרו העדים אחר שקנו ממנו שכחנו לבדוק אם הוא גדול דכיון דאמר ר"ל חזקה אין העדי' חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול אלמא בדבר המוחזק והנודע לכל הוא וכל מי שלא עשה כן רשע מישרי ואין אדם משים עצמו רשע ע"כ: ולפי דרכנו למדנו תירוץ למה שהקשה החכם נרו' בתשובתו דהיאך מייתי הטור ז"ל ראיה מהירושלמי דלא מיירי אלא בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ובמאי דכתיבנא ניחא דהירושלמי מיירי בשטר חוב המוקדמים וכך לי שטרי חוב המוקדמין בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר כמו שטר שיש בו נאמנות ומעידים העדים שלא כתבו הנאמנו' בציווי הלוה אפילו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר ולא אייתי הטור ראיה אלא להא מילתא בלחוד דאף על גב דכתיב ביה וקנינא מיניה על כל הכתוב לעיל דאין כאן מגיד וחוזר ומגיד דנאמנים העדים לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו והאי כדיניה והאי כדיניה:

והשתא דברירנא לשון הטור ז"ל נחזי אנן נדון שלפנינו למה הוא דומה ואיברא ודאי אילו היו עדים חתומים בכתב ההוא ועל פי העדים היינו מחייבין לקהל היה אפשר לומר דהעדים נאמנים לומר דלא חתמו על הנאמנות וכמו שכתב הטור ז"ל והיה אפשר נמי לחלק דאין כל השטרו' שוין דבכגון נדון דידן אין רגילות לכתוב נאמנות וכמו שכתב החכם נרו' בתשובתו והילכך אילו הוו חתימי עלה סהדי והיו אומרי' שלא חתמו על הנאמנות ונראה לומר דלא מהימני בשכתב ידן יוצא ממקום אחר דהא מרעי נפשייהו דכל כי האי לא הוה להו לסהדי לכתוב בלא ציווי הקהל דומיא דשטרי חוב המוקדמין לדעת הרמב"ן ז"ל ודעימיה:

ומיהו השתא בנ"ד דלא חתימי סהדי אלא הקהל עצמו חתומין בכתב ההוא מסתברא דאינם נאמנים לומר לא חתמנו על הנאמנות דחזקה אין האדם מחייב עצמו בכתב וחותם עליו אלא א"כ יודע מה שכתוב עליו דבשלמא העדים איכא למימר דסבר דניחא ליה הלוה בהכי דכל מי שמקנה סודר לכתוב שטר מסתמא דעתו שיכתוב כמנהג המדינה והרי בכל השטרות כותבין כן ולהכי חתמו על זה בלי ציווי הלוה אבל החותם עצמו במגלת ספר הכתוב עליו פשיטא ודאי דדייק שפיר אבל מאי דכתיב לעיל וחתים עלה תדע דהא כתב הטור ז"ל סי' ס"ט דכתב יד שיש בו נאמנות דאינו נאמן לומר פרעתי ואי אמרת דמצי למימר דאנאמנו' לא חתים אמאי לא מהימן למימר פרעתי ואנאמנות לא חתים ואין לחלק ולומר דמיירי כשהשטר כלו מכתיב' ידו דלא שני לן כלל להאי דינא בין כשהשטר כלו כתיבת ידו או שהשטר בכתב יד אחר והוא חתום למטה וזה פשוט בהמשך לשון הטור דוק ותשכח ובמאי דמחלקינן ניחא נמי דהטור כתב בסי' ס"ט וז"ל וי"א שצריך שיקנה בקנין על הנאמנו' שאל"כ אינו מועיל הנאמנות ובעל התרומות כתב שאין צריך קנין וכן נראה עד כאן: ובסי' ע"א כתב בשם הרמ"ה ז"ל דהא דמהני נאמנו' בלא קנין דוקא בשעת הלואה אבל לאחר הלואה ולא קנו מיניה לז משתעבד עד כאן משמע דהכין סבירא ליה דלאחר הלואה צריך קנין:

וכן כתב הרב המגיד ז"ל בפרק ט"ו מה' מלוה ולוה שכן היא דעת הרמב"ם ז"ל בסי' ס"ט פסק הטור בסתם דאין צרין קנין: ונרא' דבסי' ע"א מיירי בעיקר קבלת הנאמנות דבשלא בשעת הלוואתו צריך קנין דאל"ה במה נשתעבד אבל בסי' ס"ט מיירי בכתב ידו דמר ס"ל דבעי' שיכתוב בפירוש בההוא כתב יד שקנה בקנין על הנאמנו' בפירוש משום דאינו מועיל הנאמנו' בלא קנין ובעל התרומות אפשר דס"ל דא בר' ודאי דבעיקר קבלת הנאמנו' צריך קנין ומיהו אין צריך לכתוב בכתיבת ידו שהיה הנאמנו' בקנין דכל דחתם על הנאמנות ה"ל כמוד' שקבל הנאמנות כראוי ומיהו בספר התרומות כתוב וז"ל ואיכא מ"ד דדוקא דכתב בי' בההוא כתב יד שקנה בקניין על הנאמנות בפירוש דאע"ג דהודא' לא צריך קנין ה"מ כשמודה שיש לו אצלו כך וכך אבל על הנאמנות קנין הוא צריך עליו ולא יחול על עצמו עד שיקנה שהאמינו ומסתבר' דלא צריך קנין ע"כ: משמע דס"ל לבעל התרומות דלא צריך קנין כלל לכר נראה דס"ל לבעל התרומו' דאע"ג דקושטא דמילתא הוא שמעולם לא נטל קנין על הנאמנות חתימת ידו מחייבתו ולא צריך קנין וכיוצא בזה כתב הרשב"א ז"ל בתשו' על הודאה בחתם ידו והשטר בגוף של עובדי כוכבים ומזלות דאפי' לא ידע לקרות ויש עדים שחתם עד שלא קראו מ"מ מתחייב הוא עתה בכל מה שכתוב בו כיון שלא חשש לקרותו וכו' והרי הוא חייב בכל אותו חיוב אעפ"י שלא לוה מדרבי יוחנן דאמר חייב אני לך מנה בשטר חייב כלו' אף על פי שלא היה חייב לו וק"ל ברבי יוחנן עד כאן:

ומ"מ נראה לי ברור דכל שהוא עצמו חתום על הכתב דלא מצו אמרי אנאמנו' לא חתימנא וכ"ש דלא מצו אמרי דלא ידעו לקרו דחזקה דכל שהוא חותם ודאי ידע וקרא ואפילו לדעת הרב רבינו מאיר ז"ל דס"ל דכל שידוע לב"ד שאינו מבין שומעין לו כמו שכתב הרשב א ז"ל בתשובה איכא למימר דע"כ לא קאמר אלא בכתובה דעדים הוא דקא מחייבי ליה ואיפשר שהעדים חשבו שהיה מבין מה שקראו לפניו ולכך לא הודיעוהו בעל פה אבל כשהוא בעצמו חותם ועל חתימתו אנן מחייבינן ליה הא ודאי דחזקה הוא דלא חתים עד שידע מאי דאכתיב עליה אי נמי דגמר בדעתיה להתחייב בכל הכתוב עליו וכמו שכתב. הרשב"א ז"ל בתשובה דכתיבנא בסמוך והיא בתשובות להרמב"ן ז"ל סימן ע"ז והיא אצלי מכתיבת יד להרשב"א ז"ל והשואל היה הרא"ה ז"ל והילכך בנדון דידן כיון דהקהל עצמו חתימי עליה לא יכלי למימר אנאמנות לא חתימנא ולא מצו למימר דלא ידעו לקרות ואין לחלק משום דהוי מילתא דבינו לבין יוצרו דחתימתן מוכחת דקבלו כל אותן החומרות על נאמנותו ואם שוב יאמרו דלא ידעו ולא הבינו אין שומעין להם דהרי מכחישין חתימתן ועלינו מוטל שלא יעברו על מאי דמשמע לן שקבלו מתוך כתבם ויש לזה כמ' ראיות ואין להאריך בזה:

ומיהו מטעמא אחרינא איכא למיפטרינהו ואפילו יאמרו דחתמו על הנאמנות דהא ודאי אותם שצוו לחתום אפילו יודו ויאמרו שצוו לחתום על הנאמנות שוב נאמנין לומר שפטרם דכתב הטור ז"ל בסימן ע"א וז"ל כתב בעל התרומות טען המלוה כשהלויתיך התניתי על פה שאהיה נאמן עליך כשני עדים והלוה אומר הין אבל פרעתיך נאמן עד כאן. ואפילו אותם שחתמו ממש אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואין העדים מכירין חתימתן אלא מפיהם אנו חיין אפילו יודו נמי ויאמרו שחתמו על הנאמנות נאמנין לומר שפטרם ואף על פי שהרב בעל העיטור ז"ל חולק וכמו שכתב הטור סימן ס"ט רבים חולקים עליו ולהם שומעין וגם הרשב"א ז"ל בתשובה האריך בזה ודחה דעת העיטור ז"ל בשתי ידים גם הטור ז"ל סתם דלא כוותיה בסימן פ"ב מעתה בנדון דידן אף על גב דיבאו העדים החתומין ויעידו מפיהם ולא מפי כתבם שפלוני ופלוני בטו בפיהם ובשפתותיהם הנזירות והשבועה אם לא יעידו בפירוש גם על הנאמנות אף על גב דהם יודו על הנאמנות נאמנים לומר שפטרם:

והילכך כיון דאותם שצוו לחתום וגם אותם שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נפטרו מעתה כולם נפטרו דלא נתקשרו הנשארים אלא על דעת שכל הקהל איש באחיהו ידבקו ולא יתפרדו וכמו שכתב הרב המובהק גדול הדור:

ומסתברא לי דאפילו אם המיעוט בלבד נפטרו גם הרוב הם פטורין דבדבר מינוי חכם מסתמא שום אחד לא נתקשר אלא אדעתא שיהיו כל הקהל בקשר אחד אין פרץ ואין יוצא ואין צוחה בקהלם אפילו דל מרעהו לא יפרד תדע שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל כל ענייני הצבור אין למקצת הצבור רשות לעשותם בלתי הצבור כלו שהצבור כשותפים הם בכל העניינים המוטלים על הצבור ובכל המנויים שצריכים לצבור בנאמנים וגובי המס ושלוחי הצבור וכל כיוצא בהם וכן באיזה ענין יפסקו מה שיפסקו וכל כיוצא בזה וכל שאינם נוהגין כן עושין שלא כדין אלא אם כן הם אנשים ממוני' על ענייני הצבור בכלל והם קרויים בדברי חכמים שבעה טובי העיר שאמרו כי הם כאנשי העיר וכן שלשה מבית הכנסת שהם כאנשי הכנסת וכמו שאמרו בירושלמי במסכת מגלה אבל אנשים אחרי' בלא הסכמת הצבור לא ואם עשו עשו שלא כדין ואין לכל חרם שיחרימו דין חרם לענין אסור החרמות אלא כלוטא וקללה בעלמא וכמו שכתוב במארה אתם נארי' וגו' הגוי כלו גוי ואמרו בע"ז בפרק אין מעמידין אי איכא הגוי כלו אין ואי לא לא וכן נהגו בכל הקהלות ששמענו שמעם ויש מקומות שבוררי' להם מוקדמין ונותנין להם כח בכל מקום ומקום כפי מה שמסכימי' עליהם ורוב המקומות עכשיו גדולי הקהל בעצה ובהסכמה עושין כל צרכי הצבור לפי שאי אפשר לנשי' ולקטני' ולחלושי הדעת להסכי' בצרכיה' והיחידי' בעלי העצה מן הסתם כאפוטרופסין עליהם לפקח על כל הענייני' הצריכי' ומכל מקו' אם קצת מהקהל אפילו מאותם האחרי' שאינן גדולי העצה מוחין מחאת' מחאה כל שלא קבלו עליהם בפי' וכמו שכתבתי וכל שכן אם קצת מאות' בעלי העצה מוחין במה שעושין קצת' ולפיכך אני רואה שכל מה שעשו מקצת הקהל שלא מדעת שאר הקהל ושהיו מקצת אות' בעלי העצה מוחין מה שעשו לא עשו ולא כלום ואין לחרם דין חרם כמו שאמרתי דאי ליכא הגוי כלו לא וחרם שהחרימו שיהיה אחר ש"צ בבית הכנסת שהצבור נועדים שם ולזמן ידוע שלא מדעת כת האחרת וכל שכן על כרחם וכו' עד כאן. כן כתוב בתשובת הרשב"א ז"ל הנמצאות אתנו. גם בתשובת הדפוס בסימן ש' על דבר מינוי שליח ציבור לא חשש אל הרוב דוק ותשכח הא קמן דסבירא ליה להרב ז"ל דבכל המנויין בעינן הסכמת הציבור כלו ואין מעשה הרוב כלום כשהמיעוט מוחין ואפי' החרימו על מנויים אין לו דין חרם דהרי הם כשותפין בזה וצריך הסכמת כולם הילכך בנדון דידן כיון שבעיקר קבלת מינויו היה כח ביד המיעוט לעכב אלמא הרוב על דעת המיעוט נתקשר ואם המיעוט נפטרו גם הרוב נפטר ואפילו אם יהיו הפטורים מקצה הקהל מכל מקום לא חשיבי מהכת שכתב הרב ז"ל שהיחידי בעלי העצה מן הסתם כאפוטרופוסים עליהם דהא הוכרחו להחתימן בקבלת מינויו אלמא דלא סמיכי עלייהו וצריכין להסכמתם וכיון שכן אפילו אם המיעוט בכמות באיכות מהחתומים הם פטורין גם השאר פטורים:

ואם תשאל והרי הרשב"א ז"ל גופיה השיב בתשובה וז"ל שאלת הסכימו הקהל לעשות תקנות והחרימו עליהן וא' מו הקהל מחה אם חייב היחיד לקבל עליו אות' הסכמה תשובה שורת הדין בהסכמת בני המדינה כל שהרוב מסכימין ומתקנין ומקבלין עליהן אין משגיחין לדברי היחיד שרוב כל עיר ועיר אצל יחידיהם הם כבית דין הגדול אצל כל ישראל ואם גזרו הם גזירתם קיימת והעובר על החרם שלהם ענוש כדכתיב במארה אתם נארים וכו אלא שמנהג המקומו' שחוששין להמחאת היחידים לכתחלה ולא מן הדין אלא שנהגו סלסול בעצמן אבל מכל מקום אם רצו לגדור ולתקן ויש בתקנתם מועלת או גדר פרצה והיחידים באים לעכב אם אין הצבור משגיחין בהם ומעמידים הדבר על קו הדין הרי זה דרך ישרה שיבור לו כל הצבור וצבור ע"כ אלמא דמדינא לא חייש למיעוטא:

תשובתך שניא היא תקנות וגדרים מענייני צבור כגון מנויים וכיוצא בהם דתקנות וגדרים ראוי לילך אחר הרוב ועל זה אמרה תורה אחרי רבים להטות דאי לא תימא הכי אין תקנה וגדר לצבור לעולם כי שכיחי מיעוטא המתפרצים אבל בענייני הצבור הרי כולן כשותפין הן והמיעוט יכולין למחות וכיוצא בזה כתב מהר"י קולון ז"ל סימן קפ"א ואיפשר דגם הרא"ש ז"ל בתשובותיו כלל ששי דאזיל בתר רובא ולא חש למיעוטא דבתקנות וגדרים דווקא מיירי ולא במנויים וכיוצא בזה:

והילכך הדין פשוט שכל הקהל הם פטורים בטענתם הראשונה לבד: וכל שכן אם כדבריהם כן הוא שבסבתו לטבח הובלו כתוא מכמר לפני ערכאותיהם דלא מהני ליה הנאמנות ואפילו אם לפי דעתו עברו על החומרות בכי האי דינא לא עביד צורבא מרבנן אלא להגישם לפני משפט האלדים ואם שגה בראה פקה פלילה הלא לאמונה תהיה זאת לו לפוקה ולא רבי יתקרי ואזל ליה מהמנותיה דכך לי מכשול עון זה לאשר לאיש אשר נשאו לבו ליישב על המשפט כמו נמצא המלוה כפרן דנתבטל נאמנותו וכמו שכתב הטור ז"ל בסימן ע"א:

ובר מן דין ומן דין או מן סרמיסין וסרמוטין הוא וכל שכן אם לא הגיע אפילו לגדר זה דלא ידע אפילו צורתא דשמעתא אלא בידיעת בית רבו דהא ודאי פשיטא דהקהל פטורים ומבורכים אשר ל' ו מלחצב להם בארות נשברים אשר לא יכילו המים וברחו להם מקור מים חיים ומעיקרא לא חל הנדר והשבוע' דהא לא העמידוהו אלא לנחותם הדרך הישרה ולהודיעם את חקי האלדים ושילבישם בגד ישועות נפשם וירביץ תורה ביניהם יורה יורה ידין ידין כאשר כתוב בשטר מינויו ומי שלא דרך נפשו עז ותושיה את הישרה יעקש ואם הבור רק מה ידלו ממנו הלא לאמונה מי מצור ישאבו ובלואי הסחבות היאך ילבישם בגד ישועות ואיכה ירעה מי שלא הגיע לרועה צאן ואיכה ירבץ תרביצא אשר ימשש בצהרים באפלה הילכך ודאי דנדר טעות הוי וכמו שכתב הרב המובהק נרו ותנן נמי קונם שאני נושא את פלונית כעורה והרי היא נאה שחורה והרי היא לבנה קצרה והרי היא ארוכה מותר בה לא מפני שהיא כעורה ונעשת נאה וכו' אלא שהנדר טעות פי' אף על פי שלא התנה בנדרו אם היא כעורה אפ"ה מותר בה כשנודע שהיתה נאה שאילו ידע שהיתה נאה לא היה נודר ולהכי נקט והרי היא נאה ולא סגי ליה במה שאינה כעור' דדילמא מאחר שאינה נאה הרי היא כעורה בעיניו ושפיר נדר וה"ה נמי איפכא קונם שאהא נושא את פלונית נאה והרי היא שחורה לא חל הנדר ואינו צריך לנושאה דהויא ליה נדר בטעות ונדון דידן להא דמיא ויש עוד כמה משניות דמוכחי להדיא דכל כה"ג נדר טעות הויא גם בעלי התשובו' האריכו בכיוצא בזה ומפי כולם נזרקה דכל כיוצא בזה בטל הנדר מעצמו ולא חל כלל והאריך ריב"ש ז"ל בכיוצא בזה סימן של"א על ידי שם:

וכתב עוד הריב"ש ז"ל בתשובה סימן קצ"ה על דבר הסכמה שנעשה במינוי סופר וז"ל אבל מה שנראה ברור הוא הוא שנתלי' מתנתם בהיות הסופרים הגונים ונאמנים במלאכתם דודאי לא עלה על דעת שיתנו הספרות לחשודים על העבירות וזו היא אומדנא דמוכח אף אם לא נכתב אין צריך לומר שכתבו כן בלשון ההסכמה שהם ראויים והגונים ונאמנים וכו' ע"כ ואם במלאכת הספרות כתב הרב כן כ"ש במלאכת התורה כולה להורות ולדון דמי שלא הגיע להוראה ומבקש לקפוץ בראש מחריב העולם ומכבה נרה של תורה ומחבל כרם ה' צבאות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות תלמוד תורה והילכך פשיטא ודאי ששום קהל אפילו כבני בשכר לא יקבלו איש כזה לראות באורו אור התורה כ"ש קהלה קדישא במדינה מהוללה מקדם ומאז היא ישועתה לנו ולפתח עינים בתורה ובמצות ודבר ה' ממנה תצא והילכך הפה והלב היו שוין כי איש כזה לא קבלוהו ולא האמינוהו עליהם:

ומי שרצה להקימו ולחייב הקהל מפני שמעיקרא קבלוהו מפני ששני ראשי הקהל היה להם וכו' כאשר בא בתשובת החכם נרו הא ודאי לא חש לקימחיה דהיינו אומדן דעתא נגד מה שהוציאו בפיהם והוה ליה גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים וכ"ש דכלל גדול מסר לנו הרשב"ץ ז"ל באומדנות וז"ל הוי יודע שאין לילך אחר אומדן דעתא אלא בדברים שאין לפקפק כלל שלא היה בן דעת הנותן או הנשבע ושיהיה הדבר ההוא מפורש מן הסתם כאלו פירשו וכל אותן שהזכרתי למעלה כולן הן על דרך זו שאפילו הבעל דין החולק אינו אומר שלא היה כן דעתו אלא אומר אף על פי שכן היה דעתו כיון שצא פירש אין לילך אחר דעתו וקי"ל דכיון דאין לחלוק כלל כדעתו שלא היה כן אף על פי שלא פירש הרי הוא כמו שפירש ולא הוו דברים שבלב אלא דברים שבפה ושבלב דכ"ע סהדי שזה הוא דעתו אבל אם איפשר לחלוק בדעתו אם הוא כן או אינו כן אף על פי שיותר נוטה הדעת למה שבלבו כיון שאיפשר על דרך רחוקה לומר שלא היה כן דעתו הוו להו דברים שבלב שאינן דברים והיינו ההיא דההוא דזבן נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל ופירשו המפרשים דגלי אדעתיה קודם לכן שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל וגם אחר כך הוא טורח לעלות דאי לא פשיטא דלאו כל כמיניה למימר אדעתא למיסק לארעא דישראל זבינית ואפ"ה כיון דבשעתא דזבין לא אמר אמרינן איפשר דמשום דאיצטריכו ליה זוזי זבין ולא אזלינן בתר דברים שבלבו ואף על פי שהדבר קרוב מאד שמפני זה מכר כיון שאיפשר לומר בדרך רחוקה שלא היה דעתו כן לא אזלינן בתר דברים שבלבו ולאו אומד דעתא היא כיון שאיפשר למימר הכי ולומר הכי ע"כ. מעתה כ"ש בנדון דידן דלית לן למיזל בתר האי אומדנא דסתמו כפירושו דלא חשידי ישראל לקבולי עלייהו מאן דלידייניה להו דיני דמגיזתא ונפל טמון בל חזה שמש יחזה להם משאות שוא ומדוחים. והס כי לא להזכיר דבר רע ומר ישתקע ולא יאמר על עדה קדושה אשר בתוכם ה' מעולם אנשי שם שיאמרו לעץ הקיצה לאבן דומם יורה הא ודאי לא נמצא כזאת בישראל והילכך ודאי הדין פשוט דנדר בטעות הויא ואע"ג דחזינן דלאחר ימים רבים שקבלוהו אותו עליהם הוא דסלקו והילכך לא דמיא להא דתנן ראה אותן אוכלין תאנים אמר הרי עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו וכו' שתכף כשקרב אליהם וראה אביו ואמו אמר אילו הייתי יודע לא הייתי אוסרם עליו וכדאיתא התם בגמרא מכל מקום הא דידן עדיפא שפירשו בהדיא ולהרביץ תורה קבלוהו וסתמו נמי כפירושו הרי מעיקרא לא חל עליו הנדר כלל ואם שוב היה עליהם לראש ולחכם לא מחמת הכרח החומרות אלא ברעות נפשייהו אי נמי מחמת אונס וטענת האונס נמי טענה אלימתא היא כמו שכתב הרב המובהק נרו':

ותשובות הרשב"א ז"ל שהביא היא כתובה אצלי באורך ומעשה שהיה כך היה באחד ששדך בת ראובן ונשבע שישאנה ואחר כך אסרה על עצמו בכל חזוקים ופירש להדיא נדר זה נדרתי לאלהי ישראל בלב שלם ובנפש חפצה בלא אונס כלל בביטול כל מודעי ובבטול כל התנאין וכו' והנודר גלה דעתו לפני כמה מאוהביו שדעתו בנדר ורוצה בקיומו אחר כך טען שאנוס היה וקודם הנדר מסר מודעא:

והשיב הרשב"א ז"ל שהוא נאמן על עצמו וכמו שהביא:

מהר"י קארו ז"ל בספרו והקשו עליו אם נאמר כן לא נמצא לאו שבועה ונדר נמסר לב"ד לעולם שלעולם יאמר אנוס הייתי והשיב ז"ל שכבודו במקומו מונח שאינו מוצא מקום לקושיא זו לפי שאין דנין שותק ומודה מצווח יאמר אנוס הייתי שאם הקושיא קושיא אף אנו נקשה בהוציא פת חטים ונתכוון להוציא פת שעורים שאנו אומרים שלא חלה שבועתו ומותר בשל חטים ושל שעורים אם כן לא מצינו לאו דשבועה בשלא אוכל פת ובשלא אוכל תאנים וכיוצא בו נמסר לב"ד שהרי יכול לומר לא לכך נתכוונתי אלא לכך וכן בנזיר ששתה יין וכו' ועוד כי באמת אין מלקות אלא בעדי' והתראה ואם זה התרו בו ואפ"ה לא חשש לומר בשעת התראה ואכל וכ"ש כשאמר אעפ"כ ודאי אינו נאמן לפטור את עצמו מן המלקות לאחר מכאן שכבר נתחייב במלקות ובמלקות ובמיתה ובממון אינו נאמן לומר כן עם העדת עדים אבל בבא לב"ד וכו' והאריך בזה הרבה ומכל מקום בנדון דידן דאיכא ידים מוכיחות שהיה באונס פשיטא ודאי דנאמנין:

הילכך מכמה אנפי יצאו הקהל מנוקים בצדק אין בהם נפתל ועקש ואדרבה שכרם הרבה מאד להסיר בעל מום מעל המזבח ולהכרית אשרה מאצל המזבח ואפילו שלא היה הדין כן היה ראוי להפרידן מפני הוראת שעה להקים דגל התורה כי מיום אשר קמו חכמים כאלה לישב בראש תבו חכימיא למיהוי כעמא דארעא וחכמתם תסרח ואמת נעדרת ונתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין נוה בעולם והתור' חוזרת על לומדיה ופליאה דעת ממני למה לא יצאו זקנים איש משענתו בידו ותינוקות של בית רבן במכתבין שלהן כשנעשה הקשר הזה להפר את ברית' ולא תהיה לפוקה ולמכשול וכ"ש כי הדין פשוט יותר מביעתא בכותח' שהקהל הם פטורי' ומנוקים וגם החכם נרו' שנכנס אפיריין נמטייה אשר על ידו נבנתה קרית ספר על תלה כאשר לפנים וההסכמה אפי' שתהיה שרירא וקיימת אינה נוגעת ולא פוגעת בזה כאשר א ולאפס פנאי לא יכולתי להאריך אם ההסכמה חלה מעיקרא ובה"י עוד אאריך בזה ואל חי צורינו ישפות להם ולנו שלום בהשקט ובבטחה עד עולם ותחזור עטרה ליושנה בביאת משיחנו כפי אמונתנו וכבנין ההראל וכתב הצעיר מר ונאנח בצלאל אשכנזי: מציעא פ"ק דף י"ב

תוכן העניינים

שות רבינו בצלאל אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה