שות רבינו בצלאל אשכנזי· רבי בצלאל אשכנזי
סימן טו
שאלה. מרת שמחה אלמנת הר' שבתי שינינה נ"ע עלתה מדמשק לירושלם תוב"ב ובצאתה את העיר דמשק הקדישה הבתים שלה שבדמשק וז"ל השטר הנמצא כתוב בדמשק בפנינו עדים ח"מ באה מרת שמחה אלמנת היקר כר' שבתי שינינא נ"ע ואמרה לנו הוו עלי עדים וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות וייפוי כח מחמת שאני ברצון נפשי מקדשת לאלדי ישראל קדש גמור החצר והבתים הידועים לבעלי אשר גביתי אותם על יד ב"ד בעד כתובתי ואופן ההקדש הנז' הוא בזה האופן שאחר מיתתי יהיו פירות ושכירות הבתים הנז' החצי להקדש צפת תוב"ב והחצי לחברון תוב"ב אך הבתים הנז' לא ימכרו כלל מכירה חלוטה כי אם יהיו קיימים לאכול פירותיהם ההקדשות הנז' והרשיתי את היקר ונבון הר' אלעזר הכהן שיהא הוא מורשה בחיים חייתי לגבות השכירות ולחזק את בדקי הבתים לכל המצטרך גם לאחר מותי יעסוק בענייני ההקדשו' הנז' לפקח על השכירות ולתקן את הבתים הנז' ולהיות זאת אמת חתמנו פה שמותינו אנחנו השומעים את דברי מרת שמחה הלזו זה היום יום ראשון כ"ג לניסן השל"ט ליצירה פה דמשק וקיים ע"כ. משה רקי: עבדיה ן' נאציר נ"ע. ועלתה לירושלם תוב"ב וישבה בה ימים רבי' ונפטרה בה ובשעת פטירתה שינתה ההקדש וז"ל שטר הצוואה אנו עדים ח"מ יודעים ומעידי' עדות ברורה שרירה וקיימת איך שלחה אחרינו האשה היקרה וצנועה מרת שמחה אלמנת המנוח היקר כה"ר שבתי שינינא נ"ע לעשו' צוואה בפנינו מחמ' מיתה והלכנו ונכנסנו אצלה וראינו וידענו באמת ובבירור כי דעתה מיושב' ודבריה נכוני' ואמר' לנו כד שכיבא ורמיא בערסא ומגו ההוא מרעא אתפטרת לעלמא דאתי הנני רוצה ומצווה מחמת מיתה שיקחו הק"ק קהל ירושלם תוב"ב את הקורגיא"ה של זהב אשר לי וישבה עשרה מתקאליש זהב בעת עשיית' וישרפו אותה ויקחו מדמיה לצורך הוצאת בבית השופט ולצורך קבורתה ומה שישאר מדמיה יהיו לק"ק לצרכי ציבור: גם צותה בפנינו שתמכר החצר אשר לה בדמשק ויתנו חצי דמיו לירוש' תוב"ב ליד טובי העיר לצרכי צבור וחצי דמיו האחר יהיה לצורך ההקדש של עניים אשר בצפת תוב"ב: גם צותה שכל מטלטלי ביתה וכלי נחשת שלה יהיו במתנה ליקרה מרת עזונה בת החכם הנעלה הישיש כה"ר סעדיה המערבי נ"ע הן רב הן מעט וסילקה מרת שמחה הנז"ל זכות יורשיה מעתה ומעכשיו מעל החצר הנז"ל ומעל הקורגיא"ה הנז' ומעל החפצים והמטלטלים הנז"ל בחמשה מאיידים לכל א' וכל זה בלב שלם ובנפש חפצה בלתי שום אונס כלל ואמרה לנו הוו עלי עדים נאמנים וכתבו וחתמו בכל לשון של זכות ויפוי כח ותנו ליד טובי העיר ירושלם תוב"ב לעדות ולראיה שנתתי וזכיתי אותם בקורגיאה הנז'. ובחצי החצר הנז' כנז' לצרכי ציבור במתנת שכיב מרע ברורה וקיימת בכתיבה ומסירה דלא למהדר מינה לעלמין ולא נשאר לשום א' מבאי כחי שום כח ותביעה וטענה וערעור על החצר והקוראגיא"ה והחפצי' הנז"ל כי סלקתי' סילוק גמור ושהתה מרת שמחה הנז"ל באותו חולי אחר צוואה זו תשעה ימים ונפטרה לבית עולמה וחיי שבקת לכל ישראל ונעשה כאשר צותה ונהגו הקהל קדוש בכבודה כראוי וחומר וחוזק שטר צוואה זו כחומר וחוזק כל שטרי צוואות שרירין וקיימין הנוהגים בישראל העשויים כהוגן וכתיקון חז"ל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי והיה זה ביום שני שבעה עשר לחדש שבט שנת הש"ן ליצירה פה ירושלים ע"ה תוב"ב והכל שריר ובריר וקיים. יוסף כהן. אברהם אמאריליו. חיים כהן. יעקב חמי. ע"כ. ועידי השטר של הקדש שנעשה בדמשק העידו שלא נכתב השטר אז בזמן שהקדישה היא את הבתים והחכם הנעלה כהר"ר משה רקי נר"ו שהוא א' מן העדים כתב בכתב ידו וז"ל הן אמת שנדרשתי על ענין הבתים של אלמנת הר' שבתי שינינה נ"ע קודם הליכתה לירושלם תוב"ב אמר' בפני שהבתים שלה הקדישה הפירות שלהם החצי להקדש צפת תוב"ב והחצי הא' לחברון תוב"ב וזאת האמירה היתה על פה ואחר זמן מה הר' אלעזר בוקעי אמ' לי לכתו' לזכרון מה שאמרה וע"ז חתמתי ונתתי לו ולהיות אמת חתמתי שמי. משה רקי ע"כ:
יורנו המורה איזה הקדש קיים הראשון שנעשה בדמשק או האחרון שנעשה בירושלם תוב"ב ושכרו כפול מן השמים:
תשובה. שאלה זו כבר נשאלה לפני רבני וחכמי הגליל יצ"ו ולהיות כי הכל חייבים לקבל דבריהם מבלי חקירה בעבור כי רבו שנותם וחכמת' מזולת' לכן השיבו בקוצר שהצוואה האחרונה קיימת וגזרו בכח נח"ש שימכרו החצר והבתים מיד אחר ראות גזרתם ולא יתאחר וגם אני היה לי לתפוש דרכם דרך קצרה שת"ל לא יחרף לבבי מימי כי עסק הגמרא הקנני מנעורי וימי הנעורים זכו והוו דרופתקי דאורייתא כמה שינות עוררתי מעיני וכמה לילות על עומקה של הלכה לא נתתי שנת לעיני ולעפעפי תנומה וכמה מאכלו' הסרחתי שלא אכלתי אותם בעתם על עסק הגמר' וחלבי ודמי שמתי על התור' ועל כן בחוו' דעי אף אני היה סגי אבל לאיתויי מבעט בהוראה צריך להאריך בראיות כי שמעתי אשר בעלי לשון המתפרצים ואומרים לאב מה תוליד ולאשה מה תחילין לא ישרו בעיניהם דברי הרבנים יצ"ו ובצד ובכתף יהדופו וגם כי אחזתי באזניהם לכן כדי שיקבלו הרובים את תשובתם ולא יהיו רובי קשת נגד זקני הדור יצ"ו ראיתי לפרש דברי הרבנים יצ"ו ולהעמיד דבריהם על עיקר ההלכה כפי מה שהראוני מן השמים:
גרסינן בב"ק פ"ד וה' ההוא גברא דתקע לחבריה שלחיה רב טובי בר מתנא לקמיה דרב יוסף סלע צורי תנן וכו' עד אמ"ל ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא ניתביה לעניים הדר א"ל ניתביה ניהלי אוזיל ותברי ביה נפשאי א"ל רב יוסף כבר זכו ביה עניים ואע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן דאמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אינן צריכין פרוזבול וכו' ר"ג ובית דינו אביהם של יתומי' וכו' ע"כ. וקשיא להו לרבוותא ז"ל ל"ל מהאי טעמא בלא יד עניי' נמי מחייב צדקה באמירה דקי"ל אמירתו לגבוה וכו' ודרשינן נמי בפ"ק דר"ה בפיך זו צדקה וכתב הרב המאירי ז"ל בחידושיו דקצת גאונים פירשו שלא נאמר בפיך זו צדקה אלא לומר שהוא עובר בבל תאחר אבל לא שיהו ב"ד מוציאין מידו ומה שאמרו ממשכנין על הצדק' בע"ש דוקא בדבר שהוא תנאי העיר ומה שאמרו אזהר' לב"ד שיעשוך פי' עישוי דדברי' עד שיאמר רוצה אני וע"ד זה אמרו אכפייה רבא לרב נתן בר אמי ואפיך מניה ארבע מאה זוזי לצדקה אבל כל שלא יאמר רוצה אני אין ב"ד מציאין מידו אלא א"כ זכו בהם מן הדין והוא שהוצרך הדבר לזוכה במקומן לזכות להם מן הדין ולזה הטעם בעצמו הוא שאמרו עישור זה שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף ומקומו מושכר הו ע"כ. וזאת היא סברת אביהם של ישר' רבינו האיי גאון ז"ל דאיברא ודאי דצדקה הרי היא כנדר לבל תאחר וכולהו נדרי בדיבור פה בלחוד אינון אבל האי נודר אי אתי למהדר ביה בעון קאי וב"ד לא מצו למעבד ליה מדעם ולא עניים אית להו בהדיה עסק דברי' וכד זכי פרנס לעניי' כגון ר' עקיבא דזכה לעניי' וכו' וכמו שכתו' בס' המאור ז"ל תשובת הגאון בארוכה: והרי"ף ז"ל בהלכו' חולק ופי' שאלו היה סלע זה ברשותו לא היה רשאי לחזור בו אלא שמתוך שאין סלע זה ברשותו אינו יכול להקדישו וכמו שאמרו כל ממון שאין יכול להוציאו בדייני' אם הקדישו אינו מוקדש אבל אם יכול להוציאו בדיינים אם הוא קרקע יכול להקדישו אבל מטלטלי כגון מלוה או פקדון או סלע זו שזכה בו בדמי בושתו וכל כיוצא בזה אף על פי שיכול להוציאו בדיינים אין הקדש חל עליו שהרי הוא נגזל ולא נתייאשו הבעלים ששניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ומכל מקום אם העמיד זה את הלוה או הנפקד אצל העני או אצל הזוכה במקומו קנה העני מדין מעמד שלשתן וזהו שהוצרך בכאן להיות הדיין במקום העני שכל דיין קבוע וחשוב אביהם של עניים הוא ואפוטרפוס שלהם כן כתב הרב המאירי ז"ל שזהו דעת הרי"ף ז"ל:
והרשב"א ז"ל כתב בתשובה וז"ל שאלת המקדיש שטרו' ומסר ליד הגבאי אם יכול לחזור בו אם לא דכיון שמסר השטרות ליד הגבאי נר' שזכו בם לעניים דלא גרע מדינא דהדיוט דקני אותיות בכתיבה ומסירה:
תשובה. כל ההקדשות שאדם מקדיש בזמן הזה אינן אלא הקדש לעניים אפילו במקדיש סתם מפני שאין אנו מכירי' עכשיו בקדשי מזבח ולא בקדשי בדק הבית ונמצא הקדש זה כנותן להדיוט דעניי' הדיוטות אינהו והגבאי לא עדיף מן העניים ממש ואלו נתנם לעני ממש ומסרם ולא כתב לו כתיבה הראויה להקנות שטרות דהיינו וקנה לך הוא וכל שעבודא דאית ביה לא קנה דקי"ל דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה ולפיכך מקדיש זה אם מסרם ליד הגבאי ובכתיב' ומסיר' קנו עניים ואם לאו לא קנו כשאר הדיוטות ע"כ בתשובותיו כתיבת יד שלא נמצאו בדפוס:
ובתשובות שבדפוס סימן תקס"ג כתוב וז"ל לא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בהקדש עניים שאינם אלא מקבלי מתנ' ויכול אדם לחזור בו כדאמרי' בפרק ד' וה' אמר הב לי ואברי ביה נפשאי וכו' אנן יד עניים וכו' אלמא הקדשו אין לו קיום אלא אם כן הקנה בקנין או בשטר או באחד מדרכי הקניות ע"כ ולכאורה משמע דאזיל בשטת רבינו האי גאון ז"ל והרב בעל המאור ז"ל אבל קשיא טובא דבתשובותיו סימן תרנ"ו כתב וז"ל שאלתם ראובן היה פורש מבלינסי"א ללכת לדרכו והפקיד בין שני אנשים תיבתו וכו' היו את עדים שהוא מקדיש התיבה וכו' עתה בא חנוך ואמר כל מה שעשה אביו עשה בכעס ועוד שהוא טוען שחזר בו אביו מן ההקדש לאחר שהיה במורסיא"ה וכו':
תשובה. הריני משיב על אחרון ראשון וכו' גם מה שטוען שחזר בו אביו אינה טענה שאפי' בו אביו אינו רשאי שהמקדיש ואחר כך נמלך ואמ' איני רוצה בהקדשי והריני חוזר בי וכיוצא בזה לא אמר ולא כלום שלא כל הימנו לחזור בו אלא שאם רצה לחזור בנדרו צריך שאלה לחכם ופתח וחרטה כשאר נדרים וכו' ועוד שבענין זה אפי' נתחרט ובא ונשאל על ההקדש ואפילו בפתח אינו רשאי לפי שכבר מסר הממון ביד שני האנשי' האלה ובמעכשיו ואין אחר מסיר' כלום דאנן יד עניים אנן וכו' ע"כ הא קמן להדיא דבאמירה בעלמא אינו יכול לחזור בדבריו:
ועוד כתב בתשובה כתיבת יד וז"ל שאלת מה שכתב הרי"ף ז"ל בהלכות בפ' ד' וה' המקדיש דבר שהוא ברבותו באמירה בעלמא אף שלא במעמד עניים לא מצי הדר ביה מדין בפיך זו צדקה והא ממון שחין לו תובעין הוא דמאן רבע ליה בדינא אי תבע ליה האי עני יאמ' לו לעני אחר יהיבנ' ליה אלמא מצי הדר ביה ולאישתמוטי מינייהו:
תשובה. זו אינה תורה דאע"ג דמצי לאישתמוטי מכל חד וחד מינייהו בבי דינא מ"מ חיובי מיחייב לשמים ליתן משום בפיך זו צדקה ולא כתב ברב ז"ל דמצי חד למתבעיה אלא דמחוייב ליתן מדכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשי' ודוקא במקדיש דבר שהוא ברשותו אבל דבר שאינו ברשותו לא דכתי' איש כי יקדיש את ביתו מה ביתו שלו וברשותו אף כל שהוא בידו וברשותו הא לאו שלו ושאינו ברשותו לא והיינו דאמ' ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים וכו' ודוקא במקדיש את הדבר שאין ההקדש חל אלא על דבר שהוא שלו וברשותו חבל החומר אתן לעניים כך וכך אע"פ שאינו בידו עכשיו חייב ליתן כנדר ונדבה וכל זה בכלל בפיך זו צדקה ולא עוד אלא פעמים שמעשין אותו ליתן שאלו אמר סלע זו לעניי עירי והיו שם גבאי צדקה שהצדקות שבעיר נחלקות על ידיהם כופין אותו ליתן וכהנהו עובדי דפ' בני העיר ע"כ. משמע דכותיה דהרי"ף ז"ל ס"ל ודוחק לומר דלתרוצי לדעת הרי"ף ז"ל כתב כן ואיהו לא ס"ל הכין:
ונראה דס"ל להרב ז"ל דאיברא ודאי דמדין גדר לא מצי למהדר ביה מטע' בפיך זו צדקה שחייב לקיים נדרו וב"ד נמי כופין אותו לקיים את נדרו וכדעת הרי"ף ז"ל ומיהו אינו חייב מדין קנין מטעם אמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט שתהא האמירה גומרת בהקדש עניים כמו שגומרת המסירה או המשיכה בהדיוט ונפקא מינה דכשאתה מחייבו להשלים משום נדר יכול לחזור בו ע"י שאלה ואם אתה מחייבו משום קנין דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אינו יכול לחזור בו אפולו ע"י שאלה דכבר זכו ביה עניים ע"י אמירתו כאלו קנו מידו והא דכתב ז"ל בסי' תקס"ג דלא אמרינן אמירתו לגבוה וכו' בהקדש עניים וכו' ויכול אדם לחזור בו וכו' פי' ע"י שאלה וליתא דהא בקדשי מזבח וקדשי בדק הבית דפשי' דאמירתו לגבוה הויא ליה כמסירה להדיוט ואפ"ה ישנו בשאל' ועוד קשיא טובא דבתשובה על דבר ראובן שלא היה לו כי אם בת אחת ובשעת פטירתו נתן כל נכסיו לבת בתורת ירושה וצוה ואמר אם תמות הבת בלא ולד בין קודם שתנשא בין לאחר שתנשא יחזרו הנכסים להקדש עניים ואחר מיתת האב מכרה הבת מאותן נכסים וכו' ונפל בזה מחלוקת גדול בין הרשב"א ז"ל והרא"ה ז"ל ועמדו דבריהם לפי חכמי צרפת ז"ל והודו לדברי הרשב"א ז"ל וכמו שכתב בסי' תש"ד ודעת הרא"ה ז"ל שההקדש זכה והרשב"א ז"ל חלק ואמר שהבת הזאת זכתה ובאותה תשובה כתב וז"ל אין הנדון דומה לראיה שלא אמרו אמירה לגבוה כמסירה להדיוט לענין שיהא לכל דיניו כמסור ממש ביד גזבר אלא לענין קניה לבד אמרו ולומר דבהדיוט לא קנה עד שימשוך או עד שיחזיק וההקדש קונה באמיר' בעלמא וכענין שאמרו בשכיב' מרע דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו וכו' ותדע לך עוד דאמירה לגבוה אינה כמסירה ממש ליד גזבר דהא קי"ל כב"ה דאמרי יש שאלה בהקדש ואלו המקדיש ומסר ליד גזבר שוב אינו יכול לישאל עליה וטעמא רבה יש אלא שאין זה מקומו אלא ודאי מדיש שאלה להקדש שמע מינה שלא אמרו כמסירה ממש אלא לענין קנייה בלבד להיות האמירה גומרת בהקדש כמו שגומרת המסירה או המשילה בהדיוט ותדע לך עוד מדאמרי' גבי מתני' דאמיר' לגבוה וכו' כיצד בית זה הקדש שור זה הקדש עולה אפי' הוא בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך ע"כ. אלמא דהקדש עניים דאתינא עלה אע"ג דלא הויא כמסירה ממש מ"מ קני ביה האמירה כשאר הקניות שבהדיוט ושפיר אמרינן בהו אמירה לגבוה כמסיר' להדיוט ואפ"ה שפיר איכא למימר דאית ביה שאלה דדוקא כד נימא דהויא ליה כמסור ממש ליד גזבר הוא דאמרינן דאין שאלה אבל אי לא אמרינן אלא כמסירה להדיוט דהיינו כקניה של הדיוט שפיר איכא למימר דיש שאלה ונראה דהרשב"א ז"ל כלפי הרא"ה ז"ל בר פלוגתיה השיב לו כן דאפי' לדידיה שאינו מחלק בין הקד' עניי' להקדש בדק הבית אכתי ליכא למימר אמירה לגבוה שיהא כמסור ממש ליד הגבאי מדיש שאלה ומיהו איהו ז"ל סבירא ליה דיש חילוק בין הקדש עניים להקדש בדק הבית וכמו שכתב בסימן תקס"ג וכדכתיבנא אלא שצריך לתרץ תשובותיו דמשמע דסתרן אהדדי:
ודע דהיתר נדרים הם בתרי גוני או על ידי פתח וחרטה או על ידי חרטה מעיקרא וכתב הר"ן ז"ל בפרק ד' נדרים דעדיף פתח מחרטה לפי שכל נדר שהוא ניתר בפתח הרי הנודר אומר שאפילו בתחלה כשנדר אלו היה נותן אל לבו אותו פתח לא היה נודר ונמצא נדרו טעות אבל נדר שהוא ניתר בחרטה אינו מוצא עם עצמו שום ענין שאלו היה נותנו אל לבו מתחלה שלא היה נודר אלא שהוא אומר עכשיו מתוך הכעס או מפני מהירות נדרתי ועכשיו אני מתחרט על שנדרתי מעולם ע"כ:
עוד כתב הר"ן ז"ל שם ענין זו דאלו היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה מי נדרת גרע מפתח ועדיף מחרטה גרע מפתח משום דלא היו עכשיו עשרה בני אדם שיפייסוהו דנימא פתח מעלייא הוי שאלו היה יודע כן לא היה נודר ועדיף מחרטה משום דבחרטה גרידא אינו מוצא שום ענין בעצמו שמחמתו לא היה נודר באותה שעה וזה היה מוצא בעצמו שאלו היו מפייסין אותו באותה שעה לא היה נודר. ונמצא מתברר יותר שמתוך המהירות נדר וכו' ע"כ:
והלכך בהכי יש לתרץ תשובות הרשב"א ז"ל דאיברא ודאי דכל ההקדשות אינן ניתרין אלא על ידי שאלה ואפילו הקדש עניים לא פקע בכדי ומיהו יש הפרש דקדשי מזבח וקדשי בדק הבית כיון דבאמיר' בעלמא חל עלייהו הקדושה ונקנה להקדש לא סגי בחרטה דמעיקר' דהיאך יתחרט על מצוה שעשה כבר שהקדיש וחלה עליה הקדושה כבר אבל ע"י פתח נותר דמשוי ליה הקדש טעות מעיקרא תדע דלא ידעינן דיש שאלה להקדש אלא מדקי"ל כב"ה דאמרי הקדש טעות לא הוי הקדש אלמא דאינו ניתר ההקדש אלא ע"י פתח דמשוי ליה ההקדש מעיקרא הקדש טעות אבל הקדש עניי' ס"ל להרב ז"ל דניתר בחרטה דמעיקר' בשאר נדרים ואמטו להכי כתב בסימן תקס"ג דלא אמרינן אמירתו לגבוה וכו' בהקדש עניים וכו' ויכול אדם לחזור בו וכו' פי' חוזר ע"י שאלה בחרטה דמעיקרא ואלו הוה אמרינן ביה אמירתו לגבוה וכו' לא היה יכול לחזור בו ממילא כי אם ע"י פתח וכדכתיבנא ומייתי לה משמעתין דפרק ד' וה' דלהכי הוצרך לטעמא דיד עניים משום דמיירי דזה הנחבל הנודר יצא מלפני רב יוסף ושהה בכדי שהיה יכול לילך לפני חכם וישאל עליו והא כתיבנא דבהקדש עניים בחרטה דמעיקרא סגי ולכתחלה יכול החכם להתיר הקדש כזה מעתה יכול לטעון טענה אחרת במגו דאי בעי מיתשיל וזה הנחבל היה טוען דלא היה פיו ולבו שוין כשאמר דליתביה לעניים אלא משו' דהיה דבר מועט וכסיפא ליה מילתא למתבעיה הוא דאמר הכין ולזרוזי לדיין דליעיין בדיניה הוא דאמר הכין ומתוך שהיה יכול לישאל עליו נאמן במגו ואפשר דלכך כתב רש"י ז"ל הואיל ופלגא דזוזא הוא דמחייב לי ותו לא כסיפא לי מילתא למשקליה ליתביה לעניים. ע"כ:
ובזה ניחא קושית התוס' ז"ל והמפרשים ז"ל ואינהו ז"ל קא מהדרי אשינויי אחריני משום דמשמע להו דהא דקאמר בגמרא הדר א"ל ניתביה ניהלי איזיל ואברי וכו' דמיד לפני הדיין רב יוסף אמר כן ולא יצא לחוץ דלית כאן מגו כלל דלא היה יכול לטעון ולומר נשאלתי כלל ובכה"ג מיירי האי עובדא שהשיב עליה הרב ז"לבסי' תרנ"ו שבאותו מקו' שמת וגם באותו הדרך לא היה מי שהיה יכול להתיר לו אי נמי שהיה ידוע בעדי' שלא נשאל ולא התירו באופן דליכא מגו אבל היכא דאיכא מגו דנשאלתי יכול למטען טענה אחרת במגו דנשאלתי:
ותדע דגרסינן בסוף פ' גט פשוט אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמ' מנה פלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש וקשיא להו לרבוותא הא דבעי בפ' מי שמת ש"מ שהקדיש כל נכסיו מהו תפשוט מהכא דאם עמד אינו חוזר דאי חוזר א"כ פשיטא דנאמן ומאי קנוניא שייך והלא היה יכול לחזור בו מיד ותירץ הרא"ש בתוספותיו דה"פ את"ל אם עמד אינו חוזר נאמן דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש א"נ דמיירי שהקדיש כל נכסיו כשהוא בריא ועתה כשהוא ש"מ אמר מנה לפלו' בידי ונאמן דחזקה אין אדם עושה קנוניא ודוקא כשאמ' כשהוא ש"מ חזקה אין אדם חוטא ולא לו כדאיתא בערכין אבל אם אמ' כשהוא בריא לא היה נאמן מטעמא דאין אדם עושה קנוניא: ע"כ וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה דליתא להאי פירוש' מדקאמר ש"מ שהקדיש כל נכסיו ולא אמר ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי וכבר הקדיש כל נכסיו וכיוצא בלשון זה ומיירי בשהקדיש נכסיו ומסרם לגזבר שאינו יכול לחזור בו ולא לישאל על הקדשו שאלו לא כן יכול הוא לישאל על הקדשו ומתוך שיכול לישאל עליו יהיה נאמן בלא טענת אין אדם עושה קנוניא וכו' מוכח בערכין פ' שום היתומים וכו' והוא שלא מסר הקדשו ליד גזברי ההקדש דאלו מסר א"א לישאל עליו כדמוכח פ' הנודר מן הירק דאמרינן התם דנדרים קרויין דבר שיש לו מתירים וכו' ע"כ. וכן כתב בחידושים ז"ל בפ' גט פשוט דלדידן דקי"ל כב"ה דיש שאלה בהקדש אלו לא נדר על דעת רבים. אי נמי שמסר ליד גזבר דמעתה אי אפשר לישאל על הקדשו היה נאמן ואפילו היה בריא כשהקדיש דכל שיש מגו אין חוששין לקנוניא ע"כ:
והילכך מעתה זכינו להבין דעת הרב ז"ל דס"ל דכל ההקדשות שאדם מקדיש בזמן הזה אינן אלא הקדש עניים ויכול לחזור בו ע"י שאלה ואין צריך פתח אלא בחרטה דמעיקר' סגי ויכול לטעון טענה אחרת נגד ההקדש במגו דאי בעי מיתשיל:
והרא"ה ז"ל חולק עליו דהקדש עניים הוא כהקדש בדק הבית וכדכתיבנא לעיל והריטב"א ז"ל תלמידו אזיל בשיטתו וז"ל בחידושיו לקידושין פ"ק אמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט וכן הדין בהקדש לעניים בזמן הזה והאי במסירתי דקאמר לאו מסירה ממש דא"כ דברים שאין נקני' במסירה להדיוט ח"נ קרקעות לא זכי בהו גבוה באמירה והא ליתה שהאומר בית זה הקדש קנה כדאיתא בגמרא בפירוש' דמתני' אלא מסירתו פירושו בהקנאתו כל חד וחד בהקנאה דיליה ובשטרו הוי בכתיבה ובמסירה ובקרקע בחזקה הילכך האומר שטר זה וכל שעבודו יהא לעניים זכו לגמרי והוא דקאמר וכל שעבודו דנהי דהקנאה דהדיוט לא בעי אמירה דהדיוט בעי מפי מורי נר"ו. ע"כ. ובפ' מי שמת גרסינן הקדיש כל נכסיו וכו' וכתב הר"ן ז"ל בחידושיו וז"ל הקדיש כל נכסיו מהו חלק לעניי' מהו הפקיר כל נכסיו מהו כך היא הגרסא במקצת ספרים דגרסי ברישא חלק ואח"כ הפקיר וה"ק את"ל דהקדיש נכסיו אינו חוזר משו' חומרא דהקדש דלגמרי גמר ויהיב אפילו אם יעמוד חלק לעניי' מהו ולא חלק ממש קאמר שמסר להם הנכסים אלא שחלק ביניה' וכדתנן המחלק נכסיו על פיו הפקיר כל נכסיו מהו את"ל הקדש עניים חמור בהקדש בדק הבית ואפילו עמד אינו חוזר הפקיר כל נכסיו מהו ולא איפשיטו הלכך אם עמד חוזר דנכסי בחזקת נותן קיימי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' ט' מהלכות זכיה ואף על גב דלגבי הקדש איכא למימר דהוה ליה ספיקא דאורייתא משום איסור מעילה כיון דממונא בחזקתיה קאי אפשר שהרי הוא בודאי שאין איסור הקדש חל אי נמי דלענין איסורא מתקן ליה בדשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ואיכא נוסחי דגרסי הפקיד תחלה ואח"כ חילק וזו היא גירסת הריא"ף ז"ל דאפשר דמי שהפקיד נכסיו כיון דעביד מילתא יתירתא אית לן למימר דאם עמד אינו חוזר טפי מבחלק לעניים. ע"כ. ואף על גב דלא דמי נדון זה לנדון שלפנינו מ"מ משמועה זו דמספקא לן אי הקדש עניים חמירא כהקדש גמור אי לאו גם רשב"א ז"ל כתב ואת"ל גבי הפקר וכו' חלק לעניים מהו מי לימא יד עניים כיד הקדש ואם עמד חוזר או לא תיקו ע"כ אלמא דספיקא הוי:
והרב בעל הטורים ז"ל בספר יורה דעה כתב וז"ל אמירת אדם לגבוה כמסירתו להדיוט לפיכך מי שנודר צדקה אי איפשר לו לחזור בו וה"מ בלא שאלה אבל אם מתחרט ומוצא פתח לנדרו י"א שנשאל לחכם ומתירו כל זמן שלא יצא מתחת ידו דהוי כמו הקדש בטעות דקי"ל דאינו הקדש ומיהו אם הוא מקדיש או נודר דבר שאינו בידו כגון שיש לו חוב וכו' אינו כלום. ע"כ. ומשמע דפליג על הרשב"א ז"ל דאין להתיר בשאלה אפילו הקדש עניים אלא ע"י פתח ובס' חשן המשפט סימן קכ"ה כתב וז"ל אם אמר הולך מנה לפלוני שאני נותן לו יכול לחזור בו עד שיגיע ליד המקבל ואם המקבל עני אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואינו יכול לחזור בו ע"כ וכתב עליו מהר"י קארו זצ"ל דבאשגרת לישן נקט אמירחו לגבוה וכו' דלא מיקרי גבוה אלא ענייני ההקדש אבל הכא לא שייך למימר אלא נעשה נדר כמו שאמרו בירושלמי ע"כ גם בסי' רמ"ג כתב הטור וז"ל אבל אם אמר לו הולך לפלוני מנה וכו' ואם המקבל עני אינו יכול לחזור בו דאמירתו לגבוה וכו' ע"כ וכתב עליו מהר"י קארו זצ"ל וז"ל אין דברי רבינו מכווני' שלא אמרו אמירתו לגבוה וכו' אלא לגבי הקדש כמבואר פ"ק דקידושין אבל עני הדיוט מיקרי ועוד דלפי דבריו מאי איריא אמר לאחד הולך לפלוני מנה עדיפא מינה ה"ל לאשמעינן דאם אמ' אתן לפלוני מנה אם הוא עני אינו יכול לחזור בו דאמירתו לגבוה וכו' ומ"מ יש להביא קצת ראיה לדין זה מדגרסינן בב"ק בב"ק ר"פ שור שנגח ההוא דתקע לחבריה וכו' אמר רב יוסף כבר זכו עניים וכו'. ולי דברי הרב ז"ל מכוונים דהא בס' יורה דעה חלק הרב ז"ל בין נודר ולא יצא הנדר מתחת ידו בין היכא שיצא מתחת ידו דכל היכא שלא יצא מתחת ידו אפי' אם אמר אתן לעני יכול לחזור בו ע"י שאלה אבל היכא שיצא מתחת ידו כגון זה שאמ' הולך לפלוני מנה שאני נותן לו ונתנה לו אינו יכול לחזור אפילו ע"י שאלה ואתיא כפשטו כדעת הרשב"א ז"ל ומיהו הא דכתב הרב בעל הטורים ז"ל בס' יורה דעה דאין מתירין אלא ע"י פתח משמע דפליג על הרשב"א ז"ל וכדכתיבנא:
והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד מהלכות נדרים וכשם שנשאלים על נדרי האיסור ומתירין אותן כך נשאלין על נדרי הקדש ומתירין אותן בין נדרי קדשי בדק הבית בין קדשי דזבח. ע"כ. משמע דלא שני ליה בין היתר שאר נדרים לנדרי קדשי מזבח וקדשי בדק הבית ומיהו לא מצינו להרב ז"ל אפי' בשאר נדרים היתר בחרטה עיין פ"ו מהלכות שבועות ואפשר דפסק כרב אשי דפ' ד' נדרים דאמר אין חכם רשאי להתיר אלא כעין ד' נדרים הללו קסבר אין פותחין בחרטה עיין תוספות מסכת עירובין פ' הדר:
ונמצינו למדין מכל מאי דכתיבנא דלדעת רבינו האיי גאון ז"ל והרב בעל המאור ז"ל הקדש עניים דינם כהדיוט ויכול אדם לחזור בו אלא דקאי בעון בל תאחר אבל לא שיהו ב"ד מוציאין מידו אלא שכופין אותו בדברים עד שיאמר רוצה אני והא דתנן אמירתו לגבוה לא איירי אלא בקרשי מזבח או קדשי בדק הבית וכדמשמע פשט השמועה בפ"ק דקדושין והרי"ף ז"ל חולק ואמר דאינו יכול לחזור בו וב"ד כופין אותו ומוציאין מידו וכן דעת התוס' ז"ל ורוב האחרונים ז"ל:
מעתה הוה מצינן למימר דכיון דהויא ליה פלוגתת דרבוותא נמצא שהדבר ספק ואין מוציאין מידו וכמו שכתב הר"ן ז"ל בתשובותיו סימן א' וז"ל כיון שהדבר ספק אין מוציאין מידו שמא תאמר כיון שספק זה אינו בין אדם לחבירו אלא בין יורש זה להקדש של עניים הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא אין הדבר כן אלא כל ספק שבין אדם לעניים הרי הוא כספק שבין אדם לחבירו וקולא לנתבע וראיה לדבר מדאמרינן בסו' פ' הזרוע וכו' ע"כ. וכן כתב הריב"ש ז"ל בתשובה סימן ק"ס וז"ל תשובה אני הבאתי ראיה מהר"מ ז"ל דאפילו בהקדש איכא איסורא וגם דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט כשהדבר ספק נאמר שהנכסים בחזקתן וכל שכן בהקדש עניים וכן י"ל ליורש כמו לבעלי' וכו' ע"כ:
וכתב עוד ואפשר שאם הספק היה בשניהם כגון שזה לא בא מחמת קורבה וירושה דממילא אלא שניהם באים זכות מכח הצוואה ויש בה ספק אז היה אפשר שתועיל להקדש התפיסה במטלטלין אבל לא קרקעות שאין תפיסה מועלת בהם וגם במטלטלים יש מן האחרונים סוברים שאין תפיסה מועלת בהם אלא בלא עדים וכו' והרמב"ן ז"ל סובר דאפילו בלא עדים אין תפיסה מועלת כשהספק הוא מחמת הכחשה אבל כשהספק הוא מחמת הדין עצמו כגון כל תיקו עד כאן:
והילכך בנדון דידן דבריה האחרונים קיימים כיון דיכולה לחזור ולא היו יכולין להוציא מידה מחמת ספיקא דפלוגתא דרבוותא:
ומיהו כיון דרוב הפוסקים ז"ל חולקי' על הגאון ז"ל בתר רובא אזלינן ולית כאן ספיקא וכתב מהר"י קולון ז"ל בתשובה סימן קמ"ט וז"ל וכל שכן בספק זה כי כל הפוסקים אשר כל ישראל שותים מימיהם כמו פמליא של רבותינו בעלי התוספות והרי"ף והרמב"ם והבאים אחריהם וכו' ופשיטא דבכה"ג אפילו בענין ממון לח הוה יכול למימר קים לי כדברי היחיד ודלא ככל חכמי ישראל ואפילו תפס הוה מפקינן מיניה וכו' ע"כ:
ומכל מקום בע"כ יש לך לומר דבנדון דידן היתה יכולה לחזור בה ולא היו יכולין להוציא מידה מספיקא דהא גדול באחרונים ז"ל ברשב"א ז"ל כתיבנא לעיל דס"ל דאיברא ודאי דמטעם נדר אינו יכול לחזור בו וכייפינן ליה לקיים את נדרו ואפילו בהקדש עניים ומיהו לא קנו העניים מדין קנין ולא אמרינן ביה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכן משמע נמי מלשון גדול המורים גדול האחרוני' הריב"ש ז"ל דכתיבנא לעיל בסמוך דלא אמרינן אמירתו לגבוה וכו' בהקדש עניים אבל מטעם נדר אינו יכול לחזור ונפקא מינה דמצי למהדר ביה על ידי שאלה אפילו בחרטה מעיקרא בלחוד וכדפרישנא ולשון הרי"ף ז"ל מתפר' שפירש בהכי ועל זה ליכא חולק להדיא כי אם הרא"ה ז"ל והריטב"א ז"ל וקצת משמע דהרב בעל הטורים ז"ל חולק בזה מדהצריך פתח בהתרה וכדכתיבנא ומיהו הרא"ש ז"ל כתב בתשובה כלל י"ב וז"ל ומה שקשה לך על פי' ר"י ז"ל שפי' דנדר לעניים יש לו התרה לא ידענא מאי קשיא ליה למר אפי' נדר להביא קרבן דאמירתו לגבו' כמסירתו להדיוט יכול להתי' נדרו כ"ש אם נדר לעני שיכול להתיר נדרו וההיא דב' ק לא בא לידו עדיין הלכך זכו בו עניים וגם לא איירי בהתרה אלא בחזרה ולחזו' בלא התרה אינו יכול ע"כ. משמע דס"ל כהרשב"א ז"ל דלא אמרינן בהקדש עניים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ודוקא לחזור בלא התרה אינו יכול אבל בהתרה יכול ואפילו בחרטה דמעיקרא וכדכתיבנא:
והילכך לדידהו ז"ל בנדון דידן היתה יכולה לחזור בשאלה בחרטה דמעיקרא בלחוד ומאן לימא לן דלא נשאלה על נדרה עד שאתה בא להפקיע ההקדש שהקדישה בשעת מיתה ועוד כיון שהיתה יכולה לחזור ע"י שאלה נאמנת נמי לומר במגו שלא היה פיה ולבה שוים וכדכתיבנא לעיל ואף על גב דהרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' ערכין וחרמין כתב וז"ל המקדיש כל נכסיו ואחר כך גירש את אשתו וגבתה כתובתה מן הפודה מיד ההקדש אינה גובה עד שידירנה הנאה שמא קנוניא עשו על ההקדש ואין אומרים אלו רצה היה אומר בטעות הקדשתי וישאל על הקדשו לחכם ויחזור לו ע"כ. מכל מקום הרשב"א ז"ל חולק עליו והר"ן ז"ל תמה עליו ולא תירץ כהוגן עיין בפ' אלמנה ניזונת ורבים אחרים ז"ל חולקים עליו ומכל מקום אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דוקא היכא דצריך התרה בפתח לא אמרינן מגו אבל אלו לא היה צריך אלא חרטה דמעיקרא בלבד שפיר אמרינן ביה מגו והא כתיבנא דלדעת הרשב"א והרא"ש ז"ל ופוסקים אחרים בחרטה דמעיקרא סגי:
מעתה בנדון דידן נאמנת במגו שלא היה פיה ולבה שוים ומתו כהן יוכיח אשר מודעת זאת בכל הארץ שזה אלעזר הכהן המכונה בוקעי הוא איש זרוע כחו בפיו וקולו כנחש ילך בוקעת ועולה בוקעת ויורדת והיה מגזים עליה ומשמיעה קול פחדים להעליל עלילות ברשע כדי שלא תעלה לירושלם תוב"ב וכד הות בעלם דשקר הות אמרה מלין שקרין דהות דחילא מהאי עלמא וכדי להפיס דעתו הקדישה באותו האופן שיהיה הוא המוציא והמביא ויאכל וחדי ואנשי חברון תוב"ב המה מעטי' ויסתפקו במעט וברם בעידן פטירתה לעלמא דקושטא אמרה מלין דקשוט וגילתה את כל אשר היה עם לבבה וכיון שהיתה נאמנת לטעון כן אנן נמי טענינן הכי למי שזכה בחזרתה והצוואה האחרונה קיימת:
ועוד נפקא מינה בין היכא דחייב משום נדר להיכא דחייב מחמת קנין דאמירתו לגבוה וכו' על דרך שכתב הריב"ש ז"ל בתשובה סימן ע"א וז"ל וכן כתב הרשב"א ז"ל במי שהתנה לתת לחברו מחצית מה שירויח דאף על גב דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אם נשבע להשלים חייב וחבירו קנה ואני ביארתי בתשובה אל הר' משה וכו' שאין להבין מדעת הרשב"א ז"ל שהשבועה תקיים הקנין ותעשה מה שלא בא לעולם כאלו בא שאין זה נכון אלא שהוא חייב לקיים מכח שבועתו ובית דין כופין אותו ולאחר שהשלים קנה חבירו וכו' ונפקא מינה בין אם נאמר שהשבועה תקיים הקנין או שאין השבועה מקיימת הקנין אלא שחייב להשלים מכח שבועתו תו שאם מת אין היורשין משלמין מכח הקטן אלא שבחייו משמתין אותו אם מתרשל לקיים אותה ואף על פי שאין זמן בפרעון וכל שקיים בחייו הוא נפטר בכך משבועתו מכל מקום מיד חל עליו חיוב שבועתו וכו' ע"כ הילכך בנדון דידן נמי כיון שלא צותה לחברון תוב"ב אלא לאחר מיתתה מאן כייף לה בשעת חילות ההקדש והרי חל ההקדש האחרון וכיוצא בזה כתו' במרדכי בפ' מי שמת בשם מהר"מ ז"ל וז"ל נשאל לרבינו מאיר באלמנה שלא היו לה בנים והיתה מוטלת על ערש דוי ואמרה לקהל אחרי מותי תלכו לחדרי וקחו כך וכך לצדקה לנרות וכו' והיה ביום השני קראה אל אחיה בפני עדים ואמרה לו כל אשר בחדרי קח לך וכו' והנה אחר מותה הלכו הקהל ולקחו כל אשר בחדרה והחרימו כל מי שיש לו מממונה שיודה והודה איש אחד ושמו יצחק שהפקידה בידו שמנה זקוקין ואמרה לו וכו' והשיב נראה לי כיון שלא נתנה להקדש אלא לאחר מיתה שאמרה בפי' אחר מיתה תנו כך וכך לנרות וכו' לא חיילא מעולם מתנה של הצדקה דהא הדרת בה ונתנה לאחיה וכו' וא"ת והא מבעיא לן לעיל ש"מ שהקדיש נכסיו וכו' יש לומר דלא קשיא מידי וכו' אבל הכא פירשה להדיא לאחר מיתה דלא נתנה להקדש אלא לאחר מיתה ואין לומר דנתחייבה להקדש לתת מממונה כך וכך לנרות ולכוס של קידוש מטעם נדר שאין בלשון זה לשון של נדר שהרי לא אמרה רק תתנו לאחר מיתה והיא לא נדרה כלום וגרע זה הלשון מהא דאמרינן בפ' ד' וה' גבי חנן בישא דתקע וכו' נתביה לעניים והדר אמר ניתבי ניהלי ופר"י דאין בלשון זה לשון נדר כיון דלא אמר סלע זה אם יגיע לידי אתננו לצדקה לעניים עיין שם. ועוד נראה לרבינו מאיר דאפילו אמרה אתן כך וכך לצדקה לאחר מותי לא נעשה נדר ומצי למהדר ולא דמי להיכא דאמר סלע לכשיבוא לידי אתננו לצדקה ופר"י בפ' ד' וה' דנעשה נדר ויש לו לקיים דבריו דהתם לכשבאת לידו חי הוא ובר קיומי לנדריה הוא הלכך בההיא אמרינן קיים נדרך אבל גבי ש"מ בעידנא דהויא ליה לנדריה לימחל ולקיים אותו כבר מת ונעש חפשי מן המצוות וכו' ע"כ הא קמן להדיא דהיא לישנא בתרא אתיא כדכתיבנא ואפילו ללישנא קמא שפיר דיינינן דבנדון דידן הצוואה האחרונה קיימת דאיברא ודאי דבעיקר ההקדש אמרה שפיר לשון נדר שהרי אמרה ברצון נפשי מקדשת לאלדי קדש גמור החצר והבתים וכו' ומיהו הנתינה לחברון לא אמרה בלשון נדר אלא כך אמרה ההקדש הנז' הוא בזה האופ' שאחר מיתתי יהיו פירות ושכירות וכו' החצי להקדש צפת תוב"ב והחצי לחברון תוב"ב וכו וכיון שלא אמרה ברצון נפשי מקדשת לאלדי ישראל חצי החצר והבתים וכו' להקדש צפת תוב"ב והחצי האחר לחברון תוב"ב מציא למהדר שפיר מהקדש חברון להקדש ירושלם:
ומכל מקום נקטינן מכל מאי דכתיבנא דאפי' אם היתה משנה לדבר הרשות לא הינו יכולין להוציא מתחת ידה וכדכתיבנא לדעת רוב הפוסקים ז"ל ולדברי הכל יכול לשנות לצורך מצוה אחרת וכמו שכתבו הרא"ש ז"ל והרב בעל הטורים ז"ל בס' יורה דעה בסימן רנ"ט ואם תשאל דהרי"ף ז"ל בפ' ד' וה' בסוף לשונו כתב וז"ל אבל ודאי אי בעי לשנויי ההוא מידי דיהיב לעניים עד לא אמטייה ליד גבאי במידי אחריני דכותיה מצי לשנויי כדגרסינן בערכין אמר רב נחמן וכו' ע"כ משמע דדוקא לצורך עניים מותר לשנותה כמו מאכילה לכסות וכיוצא בזה ולא לצורך מצוה אחרת וכן דעת תלמידו הר' יהוסף הלוי ז"ל תשובתך כבר פירשה יפה הרב הגדול מהר"ר יוסף קולון ז"ל על דבר זה הבית כנסת עצמו כשנחרב בזמן קדמון וחזרו ובנו אותו כן יהיה בזמננו אמן וז"ל על דבר המעות אשר התנדבו לעניי ירושלמי תוב"ב והושמו אותם המעות ביד הגזברים לעשות מהם כאשר יראה וכו' ועתה קרה מקרה כי בעו"ה ידו פרש צר על בית הכנסת שבירושלם ונתץ הבית הגדול והקדוש ועל זה הוצרכו ק"ק שבירושלם תוב"ב להוציא מעות רבות כדי להשתדל לבנות הנהרסות ע"י המלך ממצרים וגם בהוצאת הבנין ועניינים אחרים והוצרכו ללוות ברבית מן העובדי כוכבים ומזלות וכו' דבר פשוט הוא דיכולין לשנות אותם המעות וכו' ולא מבעיא לדברי ר"ת שפירש דאפי' לדבר הרשות מותר ולדבריו הסכים הרא"ש ז"ל אלא אפילו לדברי ר"י וכו' שפירש דוקא לדבר מצוה פשיטא ופשיטא שאין לך מצוה גדולה מזו בנין ב"ה של ירושלם ע"ה מקום מוכן לעלות התפלות השמימה ואף על גב דנחלק עליהם רבינו יוסף הלוי ז"ל ופירש דדוקא לצורך עניים מותר וכו' מכל מקום מאחר שהפוסקים האחרונים חולקים וכו' עוד כתב ז"ל שם דהכא שרי לכ"ע דכי אמרינן דכי גבו בשמם דאין לשנותם ה"מ כשגבו לצורך עניים ידועים כדי ליתן להם מיד כדתנן התם בשקלים וכו' בההיא ודאי איכא למימר דכיון דגבו לשמם דאין לשנותו ליתן לעניים אחרים דהתם אין לגבאים שום כח בהם ואינם אלא כשלוחי העניי' ההם נקבל המעות בעדם וכיון שקיבלו בעדם זכו בהם אותם עניים דזכין לאדם שלא בפניו וכו' אבל בנדון הזה שהתנדבו מעות כדי שיהיה הקרן קיים תמיד ומהריוח יחנו לכל עניים שימצאו שם וכו' ולא התנדבו לצורך עניים מיוחדי' כדי ליתן להם מיד ולא לזולתם וכו' ומשום כך יש להם כח גם לשנותם לכל הפחות לדבר מצוה כי הכא דמצוה רבה היא בנין ב"ה שבירושלם תוב"ב וכו' ע"כ:
והילכך מעתה כ"ש בנדון דידן שלא הגיע ליד גבאי כלל וגם לא נדרה לעניים מיוחדים אלא אמרה שיהיה הקרן קיים והפירות יתנו לחברון לכל עניים אשר ימצאו שם בעת ההיא לפי רוב העניים שימצאו שם בעת ההיא או לפי מיעוטם:
וגם שדמי הבתים האלו נתייחדו לפרוע מה שלוו על הוצאת הער"ץ מהשופט הגדול וזולתו שזהו פתח תקוה לפתוח זה השער לה' הסגור חותם צר וכל ישיבת ירושלם תלוי בפתיחת הבית כנסת שאם חס ושלום נתייאשו מבית הכנסת הרשעי' השקט לא יוכלו ואחר הייאוש יהיה שינוי מעשה שיערערו על הדירה בירושלם כאשר החלו לעשות ושוב אפילו על עולי רגלים ואם אין ירושלם חס ושלום אין חברות וכה"ג ודאי מצוה לשנות וכל שכן דעלויי עלייה למצותא דמעיקרא לא נתנה לחברון אלא פירות לבד ופקיד כהן הראש ולענה היה נוטל חלק בראש ושאריתו לאל והבל יעשה ואם השנה הראשונ' יגיע להם עד כפול ועד כזית בשנה השנית כשיזדקן הדין יפטרם בחשבונות שלמה לך ושלמה בכך נמצא דשינוי זה הוא מדבר הרשות לדבר מצוה ומצוה לשנות:
ובר מן דין ומן דין עיקר צוואה הראשונה שונה לא שויא ולא מידי דאפי' אמרה היא להדיא כשהקדישה מעכשיו ולאחר מיתה לא שויא ולא מידי דבפ' יש נוחלין על הא דתנן הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה פריך גמרא וכי כתוב מהיום ולאחר מיתה מאי הוי הא תנן מהיו' ולאחר מיתה גט ואינו גט וכו' ומשני התם מיספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי אבל הכא הכי קאמ' ליה גיפא קני מהיום ופירא לאחר מיחה ופרשב"ם התם גבי גט לא שייכי שתי מתנות כי הכא דנימא מקצת הגט מהיום ומקצתו לאחר מיתה כדאמרינן גבי מתנת קרקע הלכך מיספקא לן אי תנאה הוי וכו' כדפרישנן אבל הכא איכא לאוקומי תרוייהו שפיר דהכי קאמר ליה גופא מהיום פירא לאחר מיתה וכיון דאיכא למימר הכי לא נתכוון לא לתנאי ולא לחזרה דהכי משמע טפי ע"כ. משמע להדיא דבעינן לקיומי תרוייהו לשון מעכשיו ולשון לאחר מיתה כגון מתניתין דגופא מהיום ופיר' לאחר מיתה:
מעתה בנדון דין דלא נתנה לאחר מיתה אלא פירות בלבד ומעכשיו לא הקדישה כלום ע"כ ספיקא הוי ואין ספק מוציא מידי ודאי וכן כתב הריטב"א ז"ל בחידושיו לקידושין בפרק האומר וז"ל וגבי ממון דקי"ל הכותב נכסיו לבניו מהיום ולאחר מיתה קנה ולא מיספקא לז דילמא חזרה הוי ואין מתנה לאחר מיתה פירשו ביש נוחלין דשאני התם דאפשר לקיים הלשון דה"ק גופא מהיום ופירא לאחר מיתה מה שאין כן בגט דליתיה כלל לאחר מיתה וליתיה לחצאין ע"כ:
וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה סימן תקס"ג שכל מקדיש שדהו לבדק הבית מעכשיו ולאחר מיתה או מעכשיו ולאחר שלשים יום לא אמר כלום לפי שכל הנותן לחבירו מעכשיו ולאחר מיתה קי"ל גופא קני מהיום ופיר' לאחר מיתה אבל לגבוה והקדש א"א לומר כן לפי שא"א שהאילן של הדיוט יינק משדה הקדש אא"כ שייר מקום היניקה והראיה מההיא דשלהי דהמוכר את הבית ר"ש אומ' המקדיש את השדה לא הקדיש חרוב המורכב וכו' אלמא כל כמה דלא שייר מקום היניקה בפי' אי אפשר כ"ש זה שמשייר כל הפירות וא"ת מה ראית לבטל כל ההקדש מפני שיור זה אדרבה נבטול השיור מפני ההקדש ולא היא הקרקע בחזקת בעליה וכיון שאתה צריך לבטל אחד מהם אוקי ממונא בחזקת מריה וכדגרסינן בירושלמי גבי פלוגתא דרבי ורבנן באומ' זה גיטך מהיום ולאחר מיתה דרבי סבר מגורשת ורבנן סברי מגורשת ואינה מגורשת דמיספקא להו אי תנאה הוי אי חזרה הוי וגרסינן התם בירושלמי אף בהפקר שדי מופקרת מעכשיו ולאחר שלשים על דעת דרבי מופקרת ועל דעתהון דרבנן אינה מופקרת לומ' שאי אפשר שיהיה השדה מופקר לאחרי' ופירותיו לבעלים וכיון שכן הוא הרי ההפקר בטל לגמרי ע"כ. וזו ראיה גמורה למאי דאמרינן דאיברא ודאי דשניא הקרש עניים מהקדש בדק הבית דשפיר מצינן למימר בהקדש עניי' דקרקע מהיום ופיר' לאחר מיתה ומיהו היכא דלית כאן אלא פירי מאי אהני לשון מעכשיו הא ודאי פשיטא דלא אמרה כלום...
ומיהו זה הירושלמי דמייתי הרב ז"ל קשיא טובא לדידיה:
דגרסינן התם בירושלמי פ' מי שאחזו תמן תנינן הכותב נכסיו לבניו צריך. שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אינו צריך מה טעמא של ר' יוסי זמנו של שטר מוכיח עליו חבריא בשם רבי יוחנן אינה איסרתה רבי זעירא בשם ר' יוחנן אינה בגיטין אינה במתנה אמר רבי אילא במתנה מכיון שאמר מהיום מתנה גמורה היא לאיזה דבר כתב בה לאחר מיתה לשייר לו אכילת פירות ובגיטין מכיון שכתב מהיום בגט כרות הוא לאיזה דבר כתב בה לאחר מיתה לשייר לו אגופה אמר רבי ביבון בר כהנא קומי רבי אילי לשייר לו מעשה ידיה אמר לו לא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידיה של זה והוה רבי זעירא מקלח ליה וצווח לי בנייא דאורייתא אוף בגט שחרור כן הרי גט שחרור מעכשיו לאחר שלשים על דעתיה דרבי הרי זה גט על דעתהון דרבנן אינו גט אף בהפקר כן שדי מופקרת מעכשיו לאחר שלשים על דעתיה דרבי מופקרת על דעתהון דרבנן אינה מופקר' אף בהקד' כן כל עמא מודו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אף בקידושין כן אשכח תני רבי אומר מקודשת קידושין גמורין ע"כ. פי' לעיל מיהא פליגי דמר אמר מכיון שאמר מהיום כמו שאמר ע"מ פירו' לאחר שאמר מהיום מה שאמר אחר כך לאחר מיתה היינו תנאה ומר אמ' מכיון שאמ' מהיום כמו שאמר לאחר מיתה פי' לאחר שאמר מהיום חזרה הוי והוה ליה כאלו קאמר לאחר מיתה לבד ואף על גב דאיהו קאמר מהיום ולאחר מיתה בוי"ו כאלו קאמר לאחר מיתה בלא וי"ו והויא ליה חזרה ועלה דמ"ד חזרה הוי פריך דהא תנן הכותב נכסיו לבניו וכו ואליבא דרבי יוסי אפילו מהיום לא צריך משום דזמנו של שטר מוכיח עליו ומה שאמר גבי גט דאפילו אמר מהיום להדיא לא הוי חזרה וכיוצא בזה פריך בגמרא דידן בפ' יש נוחלין וכדכתיבנא ומשני חבריא בשם רבי יוחנן אינה איסרתה פי' ההוא דגיטין איסרתה ושניא איסורא ממונא וכיוצא בזה תירץ הרי"ף ז"ל בהלכות פ' יש נוחלין כי היכי דלא תיקשי דרב אדרב דהכא פסק הלכה כרבי יוסי והתם בהמגרש אמר לאפוקי מדר' יוסי ור' זעירא בשם רבי יוחנן תירץ ההיא בגיטין וההיא במתנה פי' כל חדא טעמו עמו אמאי בגט הוי חזרה ובמתנה הוי תנאה ופי' רבי אילא במתנה מכיון שאמר מהיום מתנה גמורה היא לאיזה דבר כתב לאחר מיתה וכו' ובגיטין מכיון שכתב מהיום גט כרות הוא לאיזה דבר וכו' לשייר לו אגופה בתמיה הא ודאי דגט לאחר מיתה ליתא כלל דליתיה לחצאין הילכך ודאי חזרה היא והקשה רבי ביבון בר כהנא דבגט אשה נמי ה"ק גופא מהיום ומעשה ידיה לאחר מיתה ומשני לא מצינו אשה לאחד ומעשה ידיה לאחר והוה רבי זעירא מקלס ליה וצווח ליה בנייה דאורייתא ושוב קאמר אף בגט שחרור וכו' פי' כי היכי דפליגי רבי ורבנן בגט אשה דר' סבר מהיום ולאחר מיתה מגורשת משו' דמהיום עיקר ולאחר מיתה תנאה הוי ורבנן סהדי לאחר מיתה עיקר וחזרה הוי ולגמר' דידן ספיקא הוי ה"נ פליגי בגט שחרור דכיון דאין גט שחרור לחצאין לרבי תנאה הוי ולכשיגיע לאחר שלשי' יום הרי הוא משוחרר למפרע ולרבנן חזרה הוי והויא ליה כאלו קאמר הרי זו גט שחרורך לאחר שלשים יום ובכה"ג ודאי לא הוי גט דיכול לחזור בו וכדאיתא בקידושין פ' האומר לגבי קידושין וגם כיון דבשעת חיילות השחרור דהיינו לאחר שלשים לא נתן לו הגט אינו גט מה שנתן לו עכשיו וקאמר עוד אף בהפקר כן שדי מופקרת וכו' כלומר דאף בהפקר א"א שיהא גופו מופקר ופירותיו לבעלים ואמטו להכי לרבנן אינה מופקרת דחזרה הוי ופריך אף בהקדש כן ואמאי לא נקט אלא הני תרתי גט שחרור והפקר דהפקר נמי אף על פי שאינו נדר הרי הוא כמו נדר שאסור לו לחזור בו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות נדרים ויש ראיה לזה מהא דאמרינן פ' מי שמת איבעיא להו הקדיש כל נכסיו מהו הפקיר כל נכסיו מהו וכו' וכדכתיבנא לה לעיל הלכך מה שאמר דנקט הפקר ולא נקט הקדש פי' בגוונא דלא שייך למימר הגוף מעכשיו ופירי לאחר שלשים ומשני דלא נקט אלא הני דפליגי בהו רבי ורבנן אבל בהקדש כ"ע מודו דאמירתו כמסירתו להדיוט ושניא הקדש מהפקר דהפקר אף על גב דאסור לחזור מ"מ עדיין לא קנו העולם ולא זכו בו וזה שאמר מעכשיו ולאחר שלשים ודאי דחזרתו חזרה אלא דעבד איסורא אבל ההקדש קנה ממש באמירתו וחזרתו לא מהניא ולא מידי הלכך כ"ע מודו דהאומר מעכשיו ולאחר שלשים יום דהרי זה הקדש ותנאה הוי ולא חזרה ופריך תו אף בקדושין כן פי' כי היכי דפליגי רבי ורבנן בגיטין ובגט שחרור ובהפקר משום דלא מצינן לקיומי שתי הלשונו' מעכשיו ולאחר שלשים יום ה"נ אית לך למימר בקידושין ואלו אנן תנן סתמא בקדושין פ' האומר מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אח' וקידשה בתוך ל' מקודשת ואינ' מקודשת ולא פליג עלה ר' כלל ומשני אשכח רבי אומר מקודשת קידושין גמורין פי' אשכח בריית' דקתני להדיא ר' אומר וכו' ופליג עלה דמתניתין ולהכי לא קתני אלא גט שחרור והפקר ולא קתני קידושין משום דלא חשיב אלא הנהו דהויא סברא דנפשיה ולאו מאי דקתני בברייתא להדיא כן נ"ל פי' הירושלמי הא קמן להדיא דמחלקינן בין הקדש להפקר ואלו הרב ז"ל מדמה הקדש להפקר דכי היכי דאמרינן בהפקר דכיון דא"א שיהיה השדה מופקר לאחרים ופירותיו לבעלים משום הכי ההפקר בטל לגמרי ה"נ בהקדש בדק הבית ואפשר שלא היה כתוב כן בנוסחא שלו אי נמי דפריש פירושא אחרינא אי נמי סמיך גמרא דידן וכדאייתי לה מפ' המוכר את הבית ולא אייתי הא דירושלמי אלא לדוגמא בעלמא ואין לי להאריך עוד מכל מקום הרי הרב ז"ל כתב בהדיא דהמקדיש שדהו לבדק הבית מעכשיו ולאחר מיתה לא אמר כלום משום דלא מצינן למימר ביה גופא קני מהיום ופירות לאחר מיתה כל שכן בהקדש עניים היכא דליכא למימר גופא קני מהיום וכו' כגון בנדון דידן דלא הקדישה אלא פירות והקרקע לא תמכר ואפילו למאי דפרישנא בירושלמי אפשר דלא מיירי אלא בקדשי בדק הבית דאינהו על הסתם מיירי דליכא למימר בהו גופא מהיום ופיר' לאחר מיתה וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה אבל הקדש עניים מסתמא מיירי בגוונא דאיכא למימר בהו גופא קני מהיום וכו' והלכך לא מיירי בהו הירושלמי וכיון דכן איכא למימר דשניא הקדש עניים מהקדש גמור ואפילו היכא דליכא למימר גופא קני מהיום וכו' ואדרבה נדמייה להפקר תדע דבפ' מי שמת גבי הנהו בעיי דש"מ שהקדיש כל נכסיו לגירס' הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל אדרבא הפקר עדיפא טפי מחילק לעניים וכדכתיבנא לעיל:
ומכל מקום נמצינו למדין דכל היכא דליכא לקיומו לשון מעכשיו ולשון לאחר מיתה לא אמר כלום וכל שכן היכא דלא אמרה מעכשיו אלא דקא אתית עלה מדין זמנו של שטר הא ודאי דלא אמרינן הכי אלא היכא דמצית לקיומי לתרוייהו לשון מעכשיו ולשון לאחר מיתה אבל אם כתוב בשטר לאחר מיתה ולא מצית לקיומי לשון מעכשיו היאך יוכיח הזמן הפך מה שכתוב בשטר והכין דייק לשון רש"י ז"ל שכתב בפ' מי שאחזו בגמרא זה גיטך אם מתי ז"ל ורב הונא כרבי יוסי דאמר התם אינו צריך דקסבר זמנו של שטר מוכיח עליו דמהיום נתן לו את גוף הקרקע והפירות יאכל הוא בחייו דאם לא נתן לו הגוף מעכשיו למה נכתב זמן בשטר במתנה ע"כ. וזה ברור הא לא דמיא אלא למה שכתב הרשב"ץ ז"ל וז"ל שטר מתנה זו שלא כתב בו קנין מעכשיו אף על פי שכתב בו זמן כיון שכתוב בו בפי' והמתנה הזאת שנתתי היא לאחר מיתה אבל לא מהיום ההוא והלאה בעוד שאני בחיים לא אמרינן בה זמנו של שטר מוכיח עליו. ע"כ. ובנדון דידן נמי הרי אמרה בפי' שבחיים חייתה יהיה מורשה אלעזר כהן לגבות השכירות ולחזק את בדקי וכו':
ובר מן דין ומן דין הרי כתב מהר"י קולון ז"ל בסוף סימן צ"ד וז"ל נראה לעניות דעתי דלא שייך למימר זמנו של שטר מוכיח עליו אלא בשמצוה לכתוב שטר גמור וגם צוה לכתו' בו זמן אבל בצוואה זו שלא צוותה לכתוב בה זמן וגם לא נתכוונה לשטר גמור מדלא החתימה עליו כי אם עד אחד לא שייך למימר ביה שיוכיח עליו הזמן אפילו לר' יוסי וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל ועוד שאפשר שאפילו שאומר כן בפי' שרוצה שיקנה בקנין זה לאחר מיתה לא קנה שלא אמר רבי יוסי בכותב נכסים לבניו לאחר מותו קנה שזמנו של שטר מוכיח עליו אלא משום דהתם כתב הוא זמן בשטר או שצוה לעדים לכתוב בו זמן וזכורני שכך קבלתיה ממורי הרב ז"ל. ע"כ לשון מהר"י קולון ז"ל. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בסו' הלכות זכיה שכתב וז"ל שטר מתנה שכתו' בו שיקנה פלוני שדה פלוני לאחר מיתה בין שהיה בשטר קנין בין שלא היה בו קנין כיון שכתוב בו זמן ובזמן זה חי היה הזמן יוכיח שמחיים הקנה לו ואינו זוכה אלא לאחר מיתה שאלו היה בדעתו להקנות לו בשטר זה לאחר מיתה לא היה כותב בו זמן לפיכך אף על פי שאין כתוב בו מהיום ולאחר מיתה קונה לאחר מיתה וכו' ע"כ:
הא קמן דתלו הרב ז"ל טעמא דמילתא משום שאלו היה בדעתו להקנות לו בשטר זה לאחר מיתה לא היה כותב בו זמן וכו' אלמא משום דאיהו כתב הזמן אי נמי שצוה בפי' לכתו' הזמן הוא דמוכיח הזמן משום ייתורא דלמה ליה לכתו' אבל אם העדים כתבו הזמן מעצמם היאך דרשינן ייתורא ודילמא דעתו היה להקנות לאחר מיתה בשטר זה ולא רוצה לכתוב בו זמן אלא שהעדים כתבו מעצמם ועוד משמע לי מלשון הרב ז"ל שכתב שחלו היה בדעתו להקנות לו בשטר זה וכו' דלא מיירי אלא בשטר הקנאה שלשון השטר בענין שקונה בעצמו שכותב לו שדי נתונה לך אבל אם הקנייה כבר נגמרה על פה והשטר אינו אלא לראיה היאך יהיה הזמן הכתוב בשטר הוכחה על מה שנעשה ונגמר על פה כגון בנ"ד דאי אמרת דבאמירה לגבוה לבד קנה וכבר חל הנדר ואינו יכול לחזור בו מעתה ע"כ השטר אינו אלא מזכרת ולראיה בעלמא ומה שאמרה כתבו וחתמו עלי בכל לשון זכות לא נתכוונה אלא שיהיה לראיה גמורה שלא יוכל אדם לערער אבל לא שיהיה שטר גמור שיהיה קונה בעצמו:
תדע שלא נכתב השטר אלא אחר זמן רב שהקדישה באותו האופן וכמו שכתב החכם המעיד בכתיבת ידו וגם העיד האחר העיד כן בעל פה והכין משמע לשון השטר עצמו שכתוב בסופו ולהיות זה אמת חתמנו פה שמותינו אנחנו השומעים את דברי מרת שמחה הלזו זה היום וכו'. והילכך כיון שאינו אלא שטר ראייה היאך יוכיח על מה שהקדישה ונגמר כבר בעל פה מה שהקדישה בעל פה הוא לשון גרוע והויא מציא למהדר בה הא ודאי דהשטר לא יועיל ולא יציל דאי נו אלא זכרון בעלמא וכ"ש שלא נכתב השטר אלא לאחר שהקדישה זמן רב וכמו שהעידו העדים החתומים על השטר וכדמוכח לשון השטר עצמו מעתה היאך יוכיח זמנו של שטר המאוחר זמן רב על הצוואה שנעשית מקדמת דנא:
הילכך נקיטינן מכל הני טעמי דכתיבנא דהצוואה האחרונה קיימת והצוואה הראשונה בטלה לגמרי וכמו שפסקו רבני הגליל יצ"ו והוא פשוט יותר מביעתא בכותחא והמקי' הבטל ומבטל הקיים ליבטיל וליהוי כעפרא דארעא והמבטל הבטל ומקיים הקיים יתקיים לעולם והאל ינקנו משגיאו' ומהכשל בדבר הלכה וינחנו בדרך אמת הצעיר בצלאל אשכנזי: