אור ברסלב

שות רבי אליהו מזרחי (ראם)· רבי אליהו מזרחי [הרא"ם]

שאלה פז

שאלה פו

ראיתי הכתב השלוח לי מהמעולה רבי אברהם חסן יצ"ו בכת' ידו וראיתי בו כל הטענו' והערעורי' שהוא מערער כנגד הגט ששלח לאשתו על ידי ר' שמוא' גיסו יצ"ו, גם ראיתי הכתב השלוח מן החכמים השלמי' אשר בשלוניקי יצ"ו על אודות הג' הזה, ועינתי בו וראיתי בו כל הטענות שטוען רבי אברהם הנ"ל, וגם החזוקים שהחזיקו את הטענות שטען ר' אברהם הנ"ל גם ראיתי נוסח ההשראה שנתן ר' אברהם הנ"ל לרבי שמואל גיסו מועתקת אלי אות באות, גם ראיתי נוסח העדיות שקבלו בב"ד על אודות האשה הזאת אשת ר' אברהם הנ"ל ועינתי בהם ולא ראיתי שום טענה מספקת לבטל הגט מכל אותן הטענות שראיתי בכתב ר' אברהם הנ"ל ובכת' החכמים השלמים יצ"ו כאשר יתבאר מדברינו בע"ה. כי מה שטען ר' אברהם הנ"ל וערער על הגט הנ"ל ואמר שלא נתקימו התנאים שהתנה על נתינת הגט לאשתו אסתר כפי מה שכתוב בשטר הרשאה שנתן לר' שמואל גיסו שלוחו על נתינת הגט לאשתו מפני שהאחד מהתנאי' הכתובים בהרשאה הוא שלא תחזיק בשום פקדון או בשום חוב ולא בשום נכסים שימצאו לו בכל מקום שיהיו או שהנחתי שמה ביד אי זה איש או אשה שלא היו מתחת ידה מזמן שאני יצאתי משם. והנה העיד ר' שמואל תבוך בב"ד אחר שנשבע כראוי ואמר כי לזאת האש' לא הכיר אות' כשהית' נערה ולא נשוא' ולא יולד' וכשהלך מפה ר' אברהם הנ"ל היה חבוש בבית האסורי' וחלה פניו שתהיה מופקדת אצלו ולפי שהלוה לו ר' אברהם הנ"ל בעיר אדרנופולי שנים דוקדוש זהב וחזר לו מהם ו' לבנים באופן שנשאר לתת לו ק' לבנים להקל מעליו המשא מהם היה שולח לאשתו בשר בכל שבוע לפעמים עם אביה או עם בניו או עם בני אלקולומא ולפעמים עם אחרים ויום אחד שהוא הלך לראות את אסתר היא אמרה לו בלע"ז קי טנטוש קרנוש והוא השיב לה בלע"ז קי אישו דיוו ייו שפירושו יותר ויותר אני מחוייב לרבי אברהם ומלבד הבשר הנזכר ששלח לה שלח לה עוד י' לבנים על יד בנו לפרעון זה החוב אחר זה ביום הנזכר שלמה בר' שמואל תבוך אחר שנחקר ונשבע כראוי עמד ואמר שפעמים רבות לאהבת ר' אברהם הנ"ל היה הולך לראות לאשתו ומביא לה בשר ופעם אחת אמרה לו שיאמר לאביו שילוה לה י' לבנים שהיתה צריכה בהם והוא השיב וחמשים ומאה אם תרצי ואמר זה לאביו והוא שלח על ידו הי' לבני' ע"כ טופס העדות כמו שכתוב בנוסח העדות שהועתק לי אות באות וטען ר' אברהם הנ"ל על זה ואמר הרי שלא נתקי' התנאי שהרי היא החזיקה בהם ולא החזירה אותם בעת נתינת הגט לידה והתנאי שהתניתי עמה כפי מה שכתו' בשטר ההרשאה הוא ובלבד שלא תחזיק בשום פקדון ולא בשום חוב כו' כדלעיל לא נתקים והגט נתבטל מאליו. כל זה כתב לי החכם השלם הה"ר לוי ן' חביב יצ"ו אעפ"י שאין זאת הטענה כתובה באלה הכתבים השלוחים אלי מן החכמים השלמים חכמי שלוניקי יצ"ו ולא מן ר' אברהם הנ"ל בעל האשה ששלח לה גיטה ע"י ר' שמואל שלוחו גיסו יצ"ו. ונ"ל שאין זו טענה כלל מכמה אנפי, חדא שאף אם האשה הנ"ל מודה לדבריו של ר' שמואל תבוך במה שהעיד עליה מהבשר והי' לבנים ואינה מכחישתו בכל מה שהעיד כנגדה בפני ב"ד אכתי אין מכל דבריו טענה כלל, משום דמאן לימא לן שהבש' והמעות שנתן לה היו מפרעון חובו דילמא לא נתן לה אלא משלו דרך הלואת חן מפני שצוהו ר' אברהם הנ"ל שתהיה מופקדת אצלו כפי מה שהעיד הוא בעצמו בפני ב"ד וכפי המובן ממה שאמרה לו בזמן שהיה נותן לה הבשר בכל שבוע קי טנטוש קארגוש והוא השיב לה מאש קיאשו דיוו יו אה ר' אברהם, שכל זה מורה שלא נתן לה דרך פרעון אלא דרך אהבה לקיים מה שצוהו בעלה שתהיה מופקדת אצלו ולא שהיה חייב לו שאפי' בלא שום חוב שהיה חייב לבעלה יהיה מחוייב לתת לה משלו או להמציא לה ממקום אחר כדי פרנסתה כפי מה שצוהו בעלה שתהי' מופקדת אצלו, ועכשיו כדי לקלקלה עשו קנוניא ביניהם העד הנ"ל עם בעל האשה ואומר העד שהיה חייב לו לבעלה ולפרעון עון חובו הוא שנתן לה והבעל מקים דבריו ואומר שהיה חייב לו ולפרעון הוא שנתן מה שנתן לה והדברים מוכיחים שאין הדבר כן שאיך יתכן שנתנם לה בדרך פרעון והלא לא אמר העד שהבעל צוהו לפרוע לו מחובו שהיה חייב לו ואילו צוהו הבעל שיפרע לה חובו או קצת מחובו היה העד אומר שהבעל צוני לפרוע לה מחובו והייתי פורע לה לעשות רצונו אבל מאחר שלא אמר העד שהבעל צוהו על זה ש"מ שלא נתן מה שנתן לה אלא דרך הלואה כדי לקי' ציויו של בעלה שצוהו שתהיה מופקדת אצלו ולא דרך פרעון. עון. ועוד אפילו את"ל שהיה חייב לו לבעל כפי מה שאומר העד ויש שטר ביניהם בעדים אכתי מאן לימא לן שהבשר והמעות שנתן לה היו מפרעון עון חובו דילמא לא נתן לה אלא משלו כדי לקיים צוויו של בעלה שצוהו שתהיה מופקדת אצלו וחשב שינכה לו מחובו ולא שנתן לה דרך פרעון מחובו שזהו הנראה ממה שלא אמר העד שהבעל צוהו לפרוע לה מחובו וממה שאמר' לו קי טנטוש קרגוש והוא השיב לה מאס קי אישו דיוו ייו אה ר' אברהם. ועוד אפילו את"ל שיש לו לבעל עדים שהיה חייב לו ושצוהו לפרוע לאשתו מחובו כל הצריך לה לפרנסתה אכתי יש לה לאשה לומר שהיא לא ידעה זה לא שהיה חייב לבעלה ולא שבעלה צוהו לפרוע לה מחובו כשתצרך למזונות וחשבה שהבשר והמעות שנתן לה הכל היו משלו ונתנם לה דרך אהבה בהלואה כדי לקים צוויו של בעלה שצוהו שתהא אשתו מופקדת אצלו שזהו הנראה ממה שאמרה לו בעת נתינת הבשר קיטנטוש קרגום וכפי מה שהשיב הוא מאש קי אישו דיוו ייו אה ר' אברהם וכפי מה שהעיד בנו של ר' שמואל תבוך שאמרה לו שיאמר לאביו שילוה לה י' לבנים ואלו צוהו בעלה לפרוע לה מחובו היה לו להשיב לה כך צוני בעליך לא קי אישו דיוו ייו אה רבי אברהם, והנה בפי' העיד בנו של ר' שמואל תבוך אחר שנשבע ונחקר כראוי שאמרה לו אשתו של ר' אברהם הנ"ל שיאמר לאביו שילוה לה י' לבנים שהיתה צריכה להם והוא השיב לה וחמשים ומאה לבנים אם תרצי ועוד אפילו את"ל שתודה האשה הנזכרת שהיתה יודעת שהבשר והמעות שנתן לה היה מן החוב שהיה חייב לבעל' ושבעלה צוהו שיתנם לה לפרעון מחובו אכתי יש לה לאשה הנזכ' לומר שהבשר והמעות שקבלה מר' שמואל תבוך חשבה שהן בעבור מזונותיה שבעלה חייב לזון אותה כל עוד שהיא תחתיו אפילו אם שמעה ששולח לה בעלה גט לגרשה ע"י שליח כל זמן שלא הגיע הגט לידה ואינן נחשבים אלה מכלל חובותיו ולכן לא החזירת' לו ולא שהחזיקה אותן בתורת חובותיו כאדם המחזיק חובותיו של חבירו. ועוד אפילו את"ל שהן מכלל חובותיו ושהחזיקה אותן במזיד כמחזיק חובו של חבירו אכתי אין זה טענה כלל מפני שלא קבע לה זמן בחזרתן לו אלא שסתם ואמר ובלבד שלא תחזיק שום חוב מחובותיו שפירושו שלא תחזיקם לעצמה שלא תרצה להחזירם לו כמו המחזיק חובו של חבירו שהוא טורף אותו להיות שלו לעצמו לעולם אבל זאת שהיא מתרצה להחזירם לו אין בכך כלום שאין זו מחזקת חובו מאחר שהיא מחזירתם לו והתנאי לא היה אלא שלא תחזיק שום דבר מחובותיו ולכן אף על פי שלא החזירתם בעת קבלת הגט אין בכך כלום שתוכל להחזירם לו כל זמן שתרצה, אך לא תוכל להנשא עד שתחזירם ואם מת ולא הספיקה להחזירם לו בחייו תוכל להחזירם ליורשיו דעד כאן לא אמרו שאם לא קיימה התנאי בחייו שוב לא תוכל לקיים אפילו אם תתן ליורשיו אלא בתנאי דעל מנת שתתני לי מאתים זוז וכיוצא בו משום דלי לי ולא ליורשי משמע אבל בנדון דידן דלא הוזכרה בו מלת לי אלא ובלבד שלא תחזיק בשום חוב מחובותיו סתם תוכל להחזירם כל זמן שתרצה אפילו ליורשיו ואז תוכל להנשא, וכיון שכן אם כן אין כאן טענה כלל ממה שלא החזירתן לו בעת קבלת הגט מאחר שתוכל להחזירם כל זמן שתרצה. ואי אפשר לומר שפירוש ובלבד שלא תחזיק שום דבר מכל מה שיש בידה מחובותיו הוא שלא ישאר בידה בעת נתינת הגט שום דבר מכל מה שיש בידה מחובותיו דא"כ ובלבד שלא ישאר בידה בעת נתינת הגט שום דבר מחובותיו מיבעי ליה, דלשתמע מיניה במכ"ש שלא תתבע דבר מחובותיו אחר נתינת הגט לידה וכמו שפירש גבי כתובתה ומחילתה שאמר שהכתובה ושהמחילה הנזכרים לעיל תמסרם ותתנם אשתי אסתר הנזכרת בידי החכם השלם הה"ר לוי ישמרהו צור קודם נתינת הגט לידה, היה ראוי לפרש גם כן בזה בעניני נכסיו וחובותיו ופקדונותיו. ולכן על כרחך לומר שמה שכתב אחר זה שכל אלו הדברים והתנאים הנזכרים יעברו קודם נתינת הגט הנז' אינו רוצה לומר שיתקימו כל התנאים הנזכרים קודם נתינת הגט אלא שיזהרו לה כל התנאים הנזכרים קודם נתינת הגט כדי שתסכים שתתחיב בהן ואחר זה ינתן לה הגט, שאם לא תאמר כן אם כן יחויב מזה שלא ינתן לה הגט עד שתמתין שיעבור שנת הגדול של אליקים בנו ישמרהו צורו שהוא אחד מן התנאים וכן עקר ולכן על כרחך לומר דפירוש ויעברו כל התנאים האלה קודם נתינת הגט הוא שיזהרו כל התנאים האלה לה עד ש שתסכי' שתתחייב בהם ואחר כך ינתן לה הגט, ולכן מה שטען עוד מן המשכונות שקבל החכם השלם הה"ר לוי ישמרהו צורו מאשתו בעד הכ"א לבנים שקבלה מחוב בעלה ולא היו לידה מעות בעת שקבלה הגט להחזירם לו ונתנה משכון בעדם להחכם הנזכר ספר אחד תמורתם וטוען בעלה ואומר מי הרשהו ועשאו אפטרופוס ולא אב בית דין לזה לקבל משכון מאשתו דאדרבה כל זה עשיתי בערמה על שהגט לא יועיל לה, והוסיפו החכמי' השלמי' ישמרם צורם לחזק טענתו זאת ואמרו שבזה לא נתקים התנאי שהתנה הבעל ואמר ובלבד שלא תחזיק בשום חוב, משום דמשכון לאו פרעון הוא אלא הבטחה בעלמא כדכתב הרשב"א וכל שכן הכא דלצעורה קא מכוין דומי' דעל מנת שתתני לי מאתים זוז ואחר כך חזר ואמר הרי הם מחולים דאינה מגורשת משום דלצעורה קא מכוין אף על פי שלא ערער הבעל בזה וכל שכן בנדון דידן שהבעל צועק ואומר דלצעורה היתי מכוין עכ"ד: נראה לי לעניות דעתי דאין מכל הני טענה כלל משום דאותם האחד ועשרים לבנים שקבלה מחוב בעלה לא קבלה אותם אלא ברשות בעלה שהוא בעצמו צוה לבעל חובו שיתנם לאשתו כפי מה שהעיד רבי אברהם קורדליא לפני בית דין אחר שנשבע ונחקר כראוי וזה לשונו עמד ואמר שהוא אמת שהוא היה חייב לרבי אברהם חסן הנז' ארבעה ועשרים לבנים ונתפשר לכתוב לו בעדם ארבע מגלות אחשורוש והר' אברהם חסן נתן לו גוילים מכלן והעד הנז' אמר לו שיכתוב אותן מאותו זמן עד ר"ה הב"ד בע"ד, אחר זה אמר רבי אברהם חסן שיתן אותן לאשתו לפי שהוא היה רוצה ללכת מהעיר הזאת ואחר הליכת רבי אברהם הנזכר מפה אסתר אשתו הנז' היתה תובעת הד' מגלות ממנו ואמר לה שאינו יכול לכתבן עד הזמן הנז' והיא השיבה לו שיהיה עד פורים והוא אמר לה שאפילו עד פורים אינו יכול לכתבן ואמר לה אם תרצי לקחת המעות הנז' אתנם ליך והיא השיבה לו אם עד פורים אין אתה יכול לכתבן תן לי המעות כאשר אמרת ומיד נתן לה אחד וכ' לבנים והגוילים וכל מה שאמר הוא אמת מכח השבועה שנשבע הנזכר לעיל עד כאן דבריו, ומכיון שאותם האחד ועשרים לבנים שקבלה מחוב בעלה לא קבלה אותן אלא ברשות בעלה שהוא בעצמו צוה לבעל חובו שיתנם לאשתו כפי מה שהעיד רבי אברהם קודדיליא הנזכר לעיל הרי אלו מכלל הנכסי' שהניח לה בידה טרם צאתו משלוניקי ואינם מכלל חובותיו שהתנה שלא תחזיק בשום חוב מחובותיו. וכל שכן שיש לה לטעון שהוא כשצוה שיתנם לאשתו כונתו היתה שתזכה בהם בעבור מזונותיה שאפילו אם הניח לה כשעור מזונותיה חשב להוסיף לה גם אלה האחד ועשרים לבנים אם בעבור הנקת בנו שיהיו מזונותיה מרווחות כדי להרבות החלב שינק בנו כמנהג כל המניקות שמוסיפים להן מזונות יותר ממנהגם בעבור רבוי החלב, ואם בעבור שחשב אולי יתאחר בדרכו יותר ממה שחשב וראוי שיהיו לה מזונות יותר כדי שלא תתביש לבקש מעות בהלואה בעבור מזונותיה. וכל שכן בשיעור מועט הזה של אחד ועשרים לבנים.

והנה החכם השלם הה"ר לוי יצ"ו רצה להחמיר עליה וביקש ממנה להחזירם משום חומרא בעלמא כדי שלא יניח פתחון פה לשום אדם בעולם על זה, לא שאלה היו מכלל חובותיו וזה מבואר מאד לכל מי שהוא מודה על האמת. ועוד שכבר בארנו לעיל שפירוש ובלבד שלא תחזיק בשום חוב מחובותיו שהתנה עמה אינו רוצה לומר שלא ישאר בידה בעת נתינת הגט שום דבר מחובותיו דאם כן ובלבד שלא ישאר בידה בעת נתינת הגט שום דבר מכל מה שיש בידה מחובותיו מיבעי ליה כי היכי דלישתמ' מיניה במכל שכן שלא תתבע שום חוב מחובותיו אחר נתינת הגט וכמו שפירש גבי כתובתה ומחילתה ואמר שהמחילה והכתובה הנזכרים תמסרם ותתנם אשתי אסתר הנזכרת בידי הה"ר לוי הנזכר ישמרהו צורו קודם נתינת הגט לידה, היה ראוי לפרש גם כן בזה בעניני נכסיו וחובותיו ופקדונותיו ולכן על כרחך לומר שפירו' שלא תחזיק בשום חוב מחובותיו הוא שלא תחזיקם להיותם לעצמה שלא תרצה להחזירם לו אלא שתחזיקם כמחזיק חובו על חבירו אבל זאת שהיא מתחייבת להחזיר' אף על פי שלא החזירתם בעת נתינת הגט לידה אין בכך כלום דמאחר שלא קבע לה זמן בחזרתם תוכל להחזירם כל זמן שתרצה אך לא תוכל להנשא עד שתקים התנאי שתחזירם לבעלה או לבאי כחו כדלעיל וכיון שכן אם כן אין כאן לא טענת המשכון ולא טענת מי הרשהו מאחר שתוכל להחזירם כל זמן שתרצה לו ואף ליורשיו אחריו כדלעיל. ומה שטען עוד וכתב זה לשונו ראה מעלת תורתך האדון כמה מן הזריות וכמה ספיקות וודאות יש בכל אלו התנאים שאמרתי לשליח שיאמר לאשתי וזה לשון ההרשאה שיאמר לה הרי זה גיטך על מנת שאם לא אבא אצלה וכונתי שיהיו הדברי' מחולפים לנוכח ושלא לנוכח כדי להטעות ולהפריש עצמו אותו שיבוא לתת לה הגט מליתנו כלל בסבת אלו החלופים, עכ"ל. ואני ראיתי כל ההרשאה הנ"ל ועיינתי בה ולא ראיתי בה זריות ושום ספקות ולא שום לשונות מחולפות רק מענין הנוכח ושלא לנוכח ואין זה סבה לשיפריש עצמו שום חכם מלהשתדל בנתינת הגט הזה כי כבר ימצא בה כזה בלשוננו הקדוש שמעו עמים כלם, לכלם ולסרניכם וכיוצא בהן הרבה וכל שכן בנדון זה שדרך הלשון לומר אדם ל לשלוחו לך אמור לפלוני אני מוכן ללכת אצלו או הנני בא אצלו במקום הנה פלוני מוכן לבוא אצלך. והנה בפרשת יתרו כתוב ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך שזה היה על ידי שליח והיה לו לומר הנה חותנך יתרו בא אליך ואמר אני חותנך יתרו בא אליך, כי השולח ידבר לשליח לומר לשלוח אליו הלשון שמדבר הוא עצמו לשלוח אליו כאילו הוא המדבר בעצמו והשליח לוקח הכונה ומדבר דברי השולח בלשון נסתר כמנהג ואין בזה זרות כלל בלשון. ובפרשת בא אל פרעה כתוב דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לנסתר בלשון השולח לשליח ואחר זה כתב מן הכבשים ומן העזים תקחו לנוכח כלשון שון השליח לישראל ואחר זה והיה לכם לנוכח כלשון השליח לישראל ואחר זה ולקחו מן הדם ונתנו, לנסתר כלשון השולח לשליח ואין בזה זרות כלל. והנה אחר זה כתוב ושאני מאמינה עלי וכולי ועוד בתנאי שאסתר אשתי הנזכרת תכתוב שטר מחילה וכולי ושאשתי אסתר הנזכרת תקח לעצמה כל נכסי וכו' ובלבד שלא תחזיק בשום פקדון או בשום חוב וכול' ושאשתי הנזכרת תתחייב לגדל בני וכו' ושהמחילה וכתובה הנזכרת תמסרם ותתנם אשתי הנזכרת וכו' שכל ההרשאה כלה היא בלשון מדבר בעדו ובלשון נסתר בעדה שהוא מספר לשלוחו כל התנאים שהוא צריך להתנות עם אשתו ואחרי כן השליח ידבר לה בלשון נסתר בעד בעלה ובלשון נוכח בעדה כמנהג ומה זרות נופל בזה הלשון, ומה שהחזיקו החכמים השלמים יצ"ו את הטענה הזאת ואמרו ידים מוכיחות שנתכוין לזה שטוען בעל האשה הזאת שכיון להחליף הלשון כדי שלא יוכל שום חכם להשתדל בנתינת הגט הזה לאשתו ושלא יתקיים הגט הזה כלל כי ודאי כתובים בהרשאה כל כך לשונות מסופקים ומפוקפקים שאיפשר לפרשם כדבריו וערעורא דקמי נשואין לא תנשא ומזה המין יש כמה פקפוקין בהרשאה שהוא מפרש אותן על זה הדרך ואמר כי לכך נתכוין וכיון שהשליח שהביא הגט אף על פי שאמר בפני נכתב וכול' הוציא ההרשאה ואמר שעל פי אותן התנאים נמסר אליו הגט כפי מה שכתו' בהרשאה כי כך אמר בבית דין שהוא לא היה יודע דבר רק שאמר בפני נכתב וכו' והראה ההרשאה א"כ ההיא הרשאה משויא ליה גיטא. וכי היכי דחיישינן לערעור הבעל בהנהו לישני דאיתמרו בגמרא ודן בלא יוד ולימהך או למחך הכי נמי חיישינן הכא עד כאן לשונו. ואני תמהתי מאד על חכמתם מדוע לא השגיחו על ראייתם זאת שהביאו לחזק את דברי הבע' בטענתו וזאת שהביאו ראיה משם ואמרו וכי היכי דחיישי' לערעור הבעל בהנהו לישני דאיתמרו בגמרא ודן בלא יור ולימהך או למחך הכי נמי חיישינן הכא, והלא אדרבא מהנהו לישני שמעינן דאין טענתו של בעל שטען מחלוף הלשונות הללו ואמר שנתכוין בהם שלא יתקיים הגט הזה שינתן לה טענה כלל, דמדהוצרך אביי למיהב טעמא בהנהו לישני ואמר לא ליכתוב בו ודין ביוד משום דין ופרש רש"י ודין הוא שאגרשך אבל אם אינו דין שלי שאגרשך לא תתגרשי והרמב"ם פירש כלומר משפט יהיה ביני וביניך ופירושו אם ראוי לגרשך אם לא, ולא לכתוב אגרת ביוד משום דמשתמע איגרא ופירש רש"י לשון גג. והרמב"ם פירש משום דמשתמע אם זנתה שנראה שבנוסחא שלו לא היה כתוב דמישתמע איגרא אלא דמשתמע אי גרא שפירושו אם זנתה אבל אם לא זנתה לא תתגרש, ולא לימהך ביוד משום דמשתמע לי מהך ופירש רש"י לי תיהוי מספר הזה ואילך שפירושו אחר הגט הזה תהיי לי לאשה ולא תתגרשי ממני והרמב"ם פירש ולא יכתוב לי מהך ביוד שמא יקרא הקורא לי מהך כלומר לי שחוק שפירושו כל זה שאני כותב ליך בגט הזה אינו אלא דרך שחוק ולא שאגרשיך, שנראה שלא היה כתוב בנוסחתו דלישתמע לימהך כמו שכתוב בנוסחתו של רש"י ז"ל בהא, וגם לא היה כתוב אחר זה ולא ליכתוב למחך בחית דלישתמ' לשון חוכא, עד שיחוייב מזה שיהיה פירוש הראשון לא ליכתוב לי מהך דמשתמע לי מהך שפירושו לי תהיי אחר הגט הזה. ופירוש השני לא לכתוב למחך בחית דמשתמע לשון חוכא ואף על פי שלשון חוכא הוא בחית ולשון לימהך הוא בהיא ואין לטעות בו שיפורש הלשון חוכא כמו שפירש הרמב"ם ז"ל. מכל מקום היוד שאחר הלמד של לימהך שהוא לי הוא סבה שיחשוב החושב שפירושו לי מחך בחת, שהוא מלשון חוכא מפני שאין טעם לומר לי מהך בהא מלשון הליכה ושהנוסחא שכתוב בה אחר זה ולא לכתוב למחך בחית דמשתמע לשון חוכא היא משובשת לדעת הרמב"ם ז"ל מפני שאין מקום לטעות שיכתוב הסופר למחך בחית במקום למהך בהא כי זהו מלשון הליכה והאחר מלשון שחוק ואיך יטעה לכתוב למחך בחית במקום למהך בהא ולא היה צריך להתרות הסופר בזה לומר ולא לכתוב למחך בחית אבל רש"י נדחק בזה ופי' לא לכתוב למחך בחית שצריך להבדיל רגלו של הא שלא יהא סמוך לגגו עד שיהא נראה כמו חית ויטעה בו הקורא לקרותו למחך בחית מלשון חוכא. אם כן מדהוצרך אביי לתת טעם לכל אחד ואחד מאותם הלשזנות ולומר משום דמשתמע מנייהו לשון סלוק גירושין, משמע אבל בשאר לשונות דלא משתמע מיניהו לשון סלוק גירושין אף על פי שמערער הבעל ואומר שכונתו בהן להכשילה ולקלקלה לית לן בה דאי סלקא דעתך שכשהבעל מערער בהן אף על פי שאין במשמעותן לשון סלוק גרושין אין לגרש בו, למה הוצרך אביי לתת טעם של סלוק גרושין לכל אחד ואחד מאותן הלשונות והלא כשהבעל מערער באותן הלשונות קא מיירי מילתיה דאביי כדכתב הראב"ד ז"ל ואמר כתב גאון על אלו הדקדוקים כשהבעל עומד ומערער קא מיירי וכמו שכתב הרשב"א ז"ל ורבינו האי גאון ז"ל וכמו שכתבו גם החכמים הנ"ל יצ"ו ואמרו וכי היכי דחישי לערעור הבעל בהנהו לישני דגמרא, דכיון שהבעל מערער בהם אף על פי שאין בהן משמעות סלוק גרושין אין ראוי לכותבן, אלא על כרחך לומר דמהתם משמע דוקא בהני לישני דמשתמע מיניהו סלוק גירושין אין לגרש בהן כיון שהבעל מערער בהן אבל בשאר לישני דלא משתמע סלוק גירושין אף על פי שהבעל מערער ליכא למיחש בהו ואם כן תפשוט מהכא בנדון דידן דלית בהו משמעות סלוק גירושין אף על פי שהבעל עומ' וצועק שנתכונתי באלה הלשונות לקלקלה ליכא למיחש ביה או אעפ"י שצועק ואומר שכתבתי כל אלה הלשונות מורות כדי שיתבלבל החכם המשתדל בנתינת הגט הזה שלא ינתן על ידו אין בדבריו כלום, שאם תאמר שיש לחוש כיון שמערע' בהן הבעל אף על פי שאין במשמעותן לשון של סלוק גרושין אם כן כל אחד ואחד מהגרושין על ידי שליח יוכל לערער ולומר שנתכונתי במלה זעירא שכתבתי בגט כדי לקלקלה או אפילו בנקודה ששם בגט בלתי שום כתיב' ובלתי שום לשון יוכל לומר אני חשבתי לקלקלה או חשבתי שלא תקבל אשתי את הגט הזה ולכן שלחתיו לה, אבל אילו ידעתי שתקבל אותו לא הייתי שולחו לה דאין הפרש בין שיאמר זה בלתי חלוף לשון ובלתי שום כתיבה ובלתי שום סימן או שיאמר זה בחלוף לשונות דלא משתמע מיניהו שום לשון של סלוק גרושין וכל שכן בחלוף הנוכח ושלא לנוכח שאין זה סובל שום פרוש אחר לא של סילוק גירושין ולא דבר אחר אלא הפירוש שפרשנו שהלשון לא יקפיד על זה כמו שמעו עמים כלם ודומיהם, וכל שכן בענין השליחות שדרך הלשון לומר השולח לשליה פעם בלשון השליח לך אמור לפלוני שפלוני השולח בא אליך שהוא בלשון נסתר ופעם בלשון השולח לך אמור לפלוני אני בא אצלו או אליו שהוא בלשון מדבר בעדו כאילו מדבר עם אותו פלוני ששולחו השליח אליו ואם נבוא לחוש לערעורו של זה מפני הלשונות הללו שאין בהם שום משמעות אחר כלל חוץ ממה שפירשנו שפעם יאמר השול' לשליח שידבר עם השלוח אליו בלשון השולח ופעם יאמר השולח לשליח שידבר עם השלוח אליו בלשון השליח, נחוש גם כן לערעורו של בעל המערער על הגט עצמו ואומר שבטלו קודם שיגיע הגט ליד אשתו אף על פי שאין לו עדים על ביטולו, דמה הפרש יש בין המערע' בחלוף לשון הנוכח ושלא לנוכח שאין בו שום משמעות אחר ובין המערער מבלתי שום חלוף לשון כלל, כל שכן שמדברי הבעל וערעורו אינו נראה כלל שמערער בחלוף הלשונות הללו שכיון בהם שום פירוש אחר שלא יתקים הגט על ידו כמו שכתבו החכמים השלמים ישמרם צורם, זה לשונם, והנה נגיד למעלת כבוד תורתך קצת הספקות הנזכרים בהרשאה, חדא שההר שאה נכתבה על פיו ויש בה כמה דברים שאומר בהם נתכונתי שלא יתקים הגט וידים מוכיחות שנתכון לזה כי עראי כתובי' בהרשאות כל כך לשונות מסופקים ומפוקפקים שאיפשר לפרשם כדבריו וערעורא דקמי נישואין לא תנשא ומזה יש כמה פקפוקים בהרשאה שהוא מפרש אותן על זה הדרך ואומר כי לכך נתכוין עד כאן לשונם. ואני עיינתי בכתבו ששלח אלי שהוא כתב ידו ממש ואינו מערער בחלוף אותן הלשונות שכיון בהם שום פירוש אחר שלא יתקיים הגט על ידו אלא שכותב לי זה לשונו יראה מעלת תורתך האדון כמה מן הזריות וכמה ספיקות ודאות יש בכל אלו התנאים אם בראשון שאמרתי והתניתי בפירוש כמו שאומר לשון ההרשאה שאמרתי לשליח שיאמר לאשתי וזה לשון ההרשאה ויאמר לה הרי זה גיטך על מנת שאם לא אבוא אצלה וכולי. וכונתי שאלו הדברים יהיו מחולפים לנוכח ושלא לנוכח כדי להטעות ולהפריש עצמו אותו שיבא ליתן הגט מליתנו כלל בסבת אלו החלופים עד כאן דבריו. הרי שאינו מערער כלל לא על הגט ולא על שליחות השליח אלא שאומר שהיה חושב שבחלוף אלו הלשונות בהם לנוכח ושלא לנוכח לא ישתדל שום חכם בנתינת זה הגט. והנה טעה במחשבתו כי החכם שמשתדל בנתינתו פירש הנוכח והבלתי נוכח כמו שפרשנוה אנחנו והשתדל בנתינתו וכיון שכן אין המחשבה הזאת פוסלת הגט ולא נחשבת מכלל ערעור כלל מאחר שאין כאן שום פועל של סלוק גירושין לא שום דבור כי אם במחשבה לבד ודברים שבלב אינם דברים וכל שכן במחשבה כזאת שאינה אלא שלא ישתדל שום חכם בנתינתו, שאין בכך כלום.

ומה שטען עוד שאמרתי שאם לא תבא אשתי אלי שראוי היה שתבא מן הדין כמו ששלחתי בעדה איש עתי ושיתרה בה השליח קודם זמן השלמת גיטה כמו שאומר בפירוש לשון התנאים על שתוכל לבא היא אחרי תוך הזמן או שיודיעו אותי זה התנאי שהתרו בה ואני כשיודיעוני זה הייתי בא אצלה אבל לא עשו דבר מכל זה וביום ערב הפסח עצמו שהיה סוף זמן הגט בו ביום עצמו נתנו לה הגט. ואם כן התנאים לא נתקימו כלל בזה עד כאן דבריו. נראה לי שאין בדבריו אלה ממש כלל כי אם היתה רוצה לבוא אחריו מי היה מונע אותה, אם מפני שנגמר הזמן הקבוע לקיום הגט היה לה שלא לקבל הגט ושתאמר אני רוצה ללכת אחריו אבל מאחר שקבלה הגט יחוייב מזה שלא הסכימה ללכת אחריו ולא מפני שנגמר הזמן. אבל מה שטענו החכמים השלמים יצ"ו מפי עצמם ואמרו שקודם נתינת הגט לאשתו שלח הבעל לקצת אהוביו שידברו עם אשתו שלא היה אפשר לו לבוא לזמן הקבוע לסבות רבות והם דברו עמה בפני אמה ואמה היתה אומרת כי אשתו אוהבת אותו רק שיבא לזמן הקבוע להשלים תנאו. ואשתו אמרה שלא יחושו לדברי אמה רק שיכתבו לו שכיון שהיה צריך להתעכב שיתעכב כרצונו ולא יצטער לבא לזמן הקבוע והיא תמתין ותצפה אותו כל זמן שיבא, וזה מסכים למה שכתב החכם הה"ר לוי בשני כתבים לה"ר אברהם הנז' מודיע לו בודאי כי על כרחה קבלה הגט הנז' שהכריחוה אביה ואמה. וכן כתבו לו, ויש עדים בזה ואנו מעידים שהגידו לפנינו ולפי שלא נתקבל עדין עדותם בבית דין ולא נכתב לא שלחנו העדות למעלת כבוד תורתך ועל פי הכתב הנזכר כיון שראה הבעל שנתפיסה ומחלה לו התנאי על האופן הנזכר גם הוא בטלו ונתעכב, ואף על פי שהיה פיוסה קודם נתינת הגט ואפשר לומר דגרע כיון שהוא הסכים לפיוס ובטלו ונתעכב כנזכר לגבי דידיה עדיף קודם נתינת הגט עד כאן דבריו. והנה הטענה הזאת אפילו אם תמצא לומר שהיא טענה מספקת לבטל הגט על ידה אכתי איכא למימר הני מילי כשהבע' עצמו הוא הטוען אותה אבל הכא שאין הבעל טוען אותה לא בפירוש ולא ברמיזה אלא שטוען טענות אחרות שכולן כתובות בכתב ידו השלוח לי, הנה אחד משניהם הוא, או לא הגיע בידו הכתב ששלחו לו שנתפיסה אשתו ומחלה לו התנאי שאם לא אבא יהא הגט גט ואמרה אף אם יתעכב ולא יבא תוך הזמן שקבע בגט הזה לא יהי' הגט גט ומה שנו שנתעכב ולא בא בתוך הזמן שקבע הוא אם מפני שהסכים שתתגרש בו ואם מפני שהיו לו סבות הכרחיות שלא היה אפשר לו לבא תוך הזמן הקבוע ואין טענת אונס בגיטין, או אפילו אם הגיע בידו הכתב ששלחו לו איך שאשתו נתפיסה ומחלה לו התנאי של אם לא אבוא בתוך הזמן הקבוע שיהיה הגט גט עם כל זה לא נתפיס הוא בזה ורוצה שתתגרש ממנו אם מפני שלא הסכימה אשתו ללכת אחריו בארץ ישראל כמו שכתב בכתב ידו ואם מפני סבות אחרות ולכן נתעכב ולא בא תוך הזמן שקבע בכונה כדי שיעבור הזמן ותתגרש בו ומפני זה לא טען הטענה הזאת ועכשיו נתחרט וטוען הטענות האלו כדי לבטל הגט לעגנה בביטולו מפני שרמתה אותו שאחר שמחלה התנאי חזרה וקבלה אותו על פי התנאי הראשון, וזה שאינו טוען עכשיו הטענה הזאת לומר שכבר בטל הגט אחר ששמע שנתפייסה לו הוא מפני שכבר אמר לנו פה בפירוש שלא בטל לא הגט ולא השליחות גם לא שהוא בטל מאליו מאחר שמחלה אשתו התנאי של אם לא אבוא ומכיון דאיהו גופיה לא טעין היכי ניקום אנן לטעון בשבילו, כל שכן שאף אם היה טוען אותה הבעל בעצמו נראה לי לעניות דעתי דאינה טענה כלל וליכא למיחש בה מידי ומשום דאם כיון בטענתו זאת לומר שכשהגיע בידי הכתב ששלחו לי איך שאשתי נתפייסה ומחלה לי תיכף מיד עמדתי ובטלתי את הגט בפירוש ואמרתי שיהיה בטל הוא או השליחות ולכן נתעכבתי ולא באתי תוך הזמן הקבוע לגט אין בדבריו כלום, מפני שכבר שאלנו אותו אני והחכם השלם הה"ר שמואל חסן יצ"ו כשהיה מתרעם על החכם השלם הה"ר לוי יצ"ו והיה אומר שאשתי נתפייסה לי והחכם הנ"ל לא חשש לתקן ואמרנו לו שמא בטלת את הגט או השליחות ואמר חס ושלום לא בטלתי לא את הגט ולא את השליחות וגם בהרשאה שנתן לשלוחו ר' שמואל גיסו כתוב בפירוש שקבל עליו חרם שלא לבטל לא את הגט ולא את השליחות וגם בכתב ידו ששלח לי וטוען שם כל הטענות שיש לו כנגד הגט הנזכר לא טען שם ש שבטל את הגט או את השליחות ולא ערער בו לא בפירוש ולא ברמיזה בעלמא. ואילו בטל את הגט או השליחות טרם שהגיע לידה מדוע לא טען זאת הטענה שהיא שקולה כנגד כל טענותיו אבל טען טענות אחרות שאין בהם ממש והניח הטענה הגדולה החזקה שעוקרת הגט וגם השליחות לגמרי. הנה זאת ראיה גמורה שהוא לא בטל לא את הגט ולא השליחות, ואם כיון בטענתו זאת לומר שמאחר שנתפייסה אשתי ומחלה התנאי של אם לא אבא ואמרה אף אם לא יבא תוך הזמן הקבוע לגט לא יהא הגט גט הרי נתבטל הגט מאליו וכאילו עמדתי ובטלתי אותו בפירוש אכתי אין בכך כלום, מפני שמלשון הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק תשיעי מהלכון גירושין במה דברים אמורים כשהתנה ואמר הרי היא נאמנת עלי לומר שלא פייסתיה אבל אם לא האמינה חוששין שמא פייסה כשהיה הולך ובא ומחלה לו וחזר ובטל הגט כשפייסה וכולי, דמלשון וחזר ובטל משמע שבטלו בדבור ואמר שיהא בטל, דאי סלקא דעתך כיון שפייסה ומחלה לו התנאי הרי גט נתבטל מאליו אף על פי שלא בטלו בפירוש מאי וחזר ובטל דקאמר, שמא פיסה כשהיה הולך ובא ומחלה לו ונתבטל הגט כשפיסה מיבעי ליה. וכן מלשון רבינו תם ז"ל שכתבו התוספות בשמו בהמביא תניין במתניתין דנכתב ביום ונחתם בלילה פסול ור' שמעון מכשיר ואמר ריש לקיש לא מכשיר ר' שמעון אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא דחיישינן שמא פייס ופירש רבינו תם שמא פייס ובטל ואמר גט שנתתי בטל הוא נראה שאף על פי שנתפייסה ומחלה התנאי אין הגט בטל כל עוד שלא בטלו בפירוש בדבור, ואף לדברי הרר"י ז"ל שכתב בתשובה והביאה רבינו נסים והמגיד משנה בפירושם גבי הרי זה גיטיך כל זמן שאעבור מכנגד פניך שלשים יום והיה הולך ובא הולך ובא הואיל ולא נתיחד עמה הרי זה גט ולגט ישן לא חיישינן שהרי לא נתיחד עמה ופריך תלמודא וליחוש שמא פייס, ופירש הרב אלפסי ז"ל דהכי קאמר כיון שהיה הולך ובא אף על פי שלא נתיחד עמה ניחוש שמא פייסה בדברים ומחלה התנאי ונמצאת אשת איש ונפק מינה חורבא. וזה ששאלת למה אין אנו חוששים שמא פייס בשאר תנאים כגון על מנת שתתני לי מאתים זוז וכיוצא בו, הכא אם פייס ומחלה התנאי נמצא הגט בטל והיא אשת איש כמו שהיתה והינו חורבא אבל התנה עליה שתתן לו מאתים זוז או שתשמש את אבא ומחל לה התנאי הרי נמצא הגט קים ואם נאמר על גט קים שאינו קים מאי איכפת לן ומה חורבא נפיק מיניה הלכך ליכא למיחש עד כאן לשונו. וכן נמי לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בהדיא שאם רצו שניהם ובטלו את התנאי הגט בטל מאליו דמשמע דסבירא ליה שכשמחלה התנאי כגון תנאי דכל זמן שאעבור מכנגד פניך שלשים יום וכגון תנאי דנדון דידן דאם לא אבוא עד הפסח הב"ר נמצא הגט בטל והרי היא אשת איש כמו שהיתה ואין צריך שיחזור הבעל לבטל אותו, אכתי בנדון דידן ליכא למיחש להא מידי משום דעד כאן לא קאמרי הרי"ף ז"ל וכל הנמשכים אחריו כש מחלה התנאי ההוא שהוא לטובת' מיד נמצא הגט בטל מאליו והרי היא אשת איש כמו שהיתה אלא כשמחלה התנאי לאחר שהגיע הגט לידה קודם שיגיע זמן התנאי מפני שכיון שמחלה התנאי נתבטלה הנתינה ההיא שנתנה על פי התנאי ההוא ושוב לא תתגרש באותה נתינה ונמצא הגט שנתן לה על פי התנאי ההוא בטל מאליו אבל היכא שמחלה התנאי קודם שהגיע הגט לידה ליכא למיחש מידי משום דאף על פי שמחלה לו התנאי כיון שחזרה וקבלה הגט אחר כך איבריר מילתא למפרע שאותה מחילה שמחלה לא היתה אלא תחבולה וערמה בעלמא כדי להטעותו שיבטח ולא יבא תוך זמנו או שמא נתחרטה במחילתה וחזרה וקבלה הגט על פי התנאי שהתנה השליח עמה בעת נתינת הגט לידה, שהרי כל אותן שדברו על מחילת התנאי ואמרו שבמחילתו נתבטל הגט או חזר הבעל ובטלו, לא אמרו אלא במחילה דלאחר נתינת הגט לידה אבל במחילה דקודם נתינת הגט לידה לא אשכחן בשום דוכתא שידברו בה ושיחושו לה. ואם כן מכיון דנדון דידן הוא במחילה דקודם נתינת הגט לידה ליכא למיחש בה מידי דכיון שחזרה וקבלה הגט מיד השליח על פי התנאי שהתנה הבעל עמה על פי הרשאתו על ידי השליח שפיו כפי הבעל ועשייתו כעשייתו הרי הוא כאילו הבעל עצמו נתנו מידו לידה על פי התנאים ההם שאם לא אבוא עד הפסח הב"ד יהיה הגט קים ותהיי מגורשת בו ומותרת לכל אדם, והמחילה שמחלה התנאי ההוא קודם קבלת הגט איבריר מילתא למפרע שלא מחלה התנאי ההוא אלא דרך ערמה ותחבולה כדי להטעותו או כדי להעביר המפייס בדברים בעלמא שלא תראה כממאנת בדבריו ואינה מתרצת לו וכיוצא בזה. וליכא למימר שהחכמים השלמים יצ"ו רצו זה מעצמם ואמרו כיון שראה הכתב ששלחו לו שכבר נתפייסה אשתו ומחלה התנאי של אם לא אבוא ואמרה אף אם לא יבוא אני רוצה שאהיה אשתו כבראשונה ונתעכב ולא בא אף על פי שלא בטל הגט ולא השליחות בפירוש וגם לא נתבטל מאליו ממה שמחלה לו התנאי מכל מקום מהעכוב שנתעכב עכב ולא בא בתוך זמנו אחר ששמע שנתפייסה לו אשתו ומחלה לו התנאי גלה בדעתו שבטל הגט במחשבתו והרי הוא כאילו בטלו בפירוש משום דלא עדיף עכובו של זה מההוא דשדר גיטא לדביתהו ואזל השליח ואשכחה דקא יתבא ונוולא ואמר לה הא גיטיך ואמרה ליה זיל השתא מיהא ואתא לגביה ואמ' ליה פתח ואמר ברוך הטוב והמטי' ופליגי בה אביי ורבא בפר' השולח אביי אמר ברוך הטוב והמטיב לא בטיל גיטא ורבא אמר ברוך הטוב והמטיב בטיל גיטא במאי קא מפלגי בגלויי דעת בגיטא אביי סבר גלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא שכיון שלא הוציאו בפיו לומר שיהא הגט בטל אינו כלום דדברים שבלב אינם דברים. ורבא סבר גלויי דעתא בגיטא מילת' היא דאף על גב דקי"ל דברים שבלב אינם דברים היכא דאיכא גלויי דעתא כהוציא מפיו דמי, והלכתא כאביי בהא שהיא אחת מן ההלכות של יע"ל קג"ם שהלכה כאביי וכיון שכן דברים ק"ו אם כשאמר ברוך הטוב והמטיב אין בכך כלום משום דדברים שבלב אינם דברי' אפילו בגלויי דעתא כזה, בעכוב בעלמא שנתעכב ולא בא תוך זמנו דאיכא למימר שהיה רוצה שתתגרש בו ולפיכך נתעכב ואין זה גלויי דעתא לא כל שכן. זהו הנראה לי לעניות דעתי אנכי הטרוד והעלוב אליה מזרחי.

תוכן העניינים

שות רבי אליהו מזרחי (ראם)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה