שות רבי אליהו מזרחי (ראם)· רבי אליהו מזרחי [הרא"ם]
שאלה עה
פלפלתא חריפתא ואבקתא דמרגניתא חריפא סכינא ומשחא דאפרסמונא הלא הוא החכם השלם רבי אברהם בן ה"ה מה"ר שלמה טרייבש צרפתי זלה"ה אתא שאלתך קדמנא ובקש' ממני להודיעך דעתי בו הגם כל רז לא אניס לך וראיתי אותה ועיינתי בה ודבריה סתומים וחתומים מאד והמכוון ממנה לפי דעתי הוא זה שהחמרים שהוציאו הג' יהודים הסוחרים מירושלי' סביב לר"ח כסלו עם ג' משאות בגדים מבגדי היהודים הדרים בירושלים שהאחד מהם היה ארוך יפה תואר ויפה מראה והאחד קצר וזקן והאחד איש כחוש ואחד מהם היה לו חרב כמנהג הלועזים ומראות הבגדים היו כך וכך באו ומצאו את ראובן והגידו לו שכמהלך יום וחצי רחוק מירושלים הרגום בלילה חוץ לכפר וקברום ואמרו לו כל אותם הסימנים דלעיל וכשספ' ראובן הדברים לשמעון וגם ללוי עם הסימנים דלעיל ענו ואמרו שאלה הג' היהודים הם בעליהן של אלו העגונות שהיו יודעים להם כי חקרו ודרשו להם על הסחורות שלהם ועל הזמן שיצאו מירושלים ונמצאו כלם מכוונים בלי תוספת ומגרעת ובלי שום חלוף כלל מלבד חתיכח אחת של ה' אמות בגד שנמצא בתוך המשאות שלהם שלא ידעו אותם קרוביהם אם היה בידם אם לא וא"כ כתבת שבאותו זמן שנחסרו אלו הג' יהודים מירושלים שהיו בעליהן של אלה העגונו' שהיו הולכים בחברה אחת לא נחסרו אחרים מירושלים רק שנים יהודים אחרים שיצאו כשלשה ימים אח"כ והם הלכו לשלום עד עיר רחוקה מירושלים בג' ימים ומכרו סחורתם שם בשני שבועות ושלחו מהמעות לקרוביהם בירושלים וגם שלחו להם כתבים וא"כ נסעו משם ללכת יותר רחוק מירושלים ונשמע הקול שנהרגו אמנם לא היו נשואי נשים ולא כתבת ענינם רק לאמת כי אינם הם אש' הגיד ראובן כי הם נהרגו כג' שבועות אחר הג' היהודים הראשונים גם כי לא היו רק שנים והראשונים היו שלש' גם סחורתם לא היתה כסחורת הג' היהודים בהרבה דברי' גם הראשונים לא עברו יום וחצי מירושלים לפי דברי החמרי' והאחרונים נודע בבירור שהלכו יותר משלש' ימים זהו המכוון היוצא מדברי השאלה אך לא יכלתי להבין מתוכה אם אמרו החמרים שהם עצמם הרגום או שמצאום הרוגים וראובן דן מעצמו שהחמרים בעצמם הרגום וכנה אותם הוא מעצמו בשם רוצחים ואמר שבאו רוצחים והביאו ג משאות בגדים שהם עצמם היו רוצחים שלהם והרגום ואחר כך שדבר שנית עם החמר ורוצח שהוציאם מירושלים כפי מה שכתוב בנוסח השאלה ולכן מעתה יש להסתפק בדבר שמא לא אמרו החמרים שהם עצמם הרגום או שמצאום הרוגי' אלא שאמרו שגוים אחרים אמרו להם שהרגום וא"כ מאן לימא לן שאמרו להם זה באמיתות ענין דילמא לא אמרו להם זה אלא מחמת שום אמתלא או שום רשעות או שום התפארות לאיים עצמם ולהתפאר עליהם כמנהג הגוים דכה"ג לא סמכינן עליהו כדאיתא בשילהי יבמות בההוא גוי דא"ל לבר ישראל קטול אספתא ואי לא קטלינא לך וכו' עד לא נתכוין אלא להשביח מקחו ואפי' את"ל שלא אמרו להם שהרגום אלא שמצאום הרוגים דהשתא תו לא שייך ביה שום אמתלא ושום התפארות אכתי איכא לספוקי דילמא לא אמרו זה אלא ששאלום אם ראיתם אותם הג' יהודים שהיו אלה חמרים להם אחר הפרדם מהם ואז השיבו להם שמצאום הרוגים דכה"ג לא סמכינן עלייהו כדתנן ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדות ואמר רב יהודה אמר שמואל לא שאנו אלא נתכוין להתיר אבל נתכוון להעיד עדותו עדות היכי דמי נתכון להתיר והיכי דמי נתכון להעיד אמר רב יוסף בא לפני ב"ד ואמר איך איש פלוני מת השיאו את אשתו זהו נתכוין להתיר מת סתם זה נתכון להעיד ואתמר נמי אמר ר"ל לא שאנו אלא שנתכון להתיר אבל נתכון להעיד עדותו עדות ואמר ליה רבי יוחנן לא כך היה מעשה בהושעיא בר' שהתריס כנגד שמנים וחמשה זקנים ואמר להם לא שאנו אלא שנתכון להתיר אבל נתכוין להעיד עדותו עדות ולא הודו לו אלא בין נתכון להתיר בין נתכון להעיד אין עדותו עדות ומתניתין דקתני ובגוי אם היה מתכון אין עדותו עדות דמשמע הא לא נתכון עדותו עדות הוא במסיח לפי תומו כההוא דהוה אזל ואמר מאן איכא בי הואי מאן איכא בי הואי מת הואי ואסבה רב יוסף לדביתהו וכההוא דהוה אמר מאן איכא בי חסא טבע חסא ואמ' רב נחמן האלהים אכלוהו כוורי לחסא ומדיבוריה דרב נחמן אזלא דביתהו דחסא ואינסבה אבל בשאלה לא והכי איתא בהדיא מההיא פונדקית דאוקמוה רבנן במסיח לפי תומו ופריך התם והא איה חבירינו קאמר ומשני דכי חזיתיהו כבתרי ופירש רש"י דקודם ששאלוה התחילה לומר ואחר כך שאלו אותה איה חבירינו ואמרה להו מת וקברתיו דבהא ליכא קפידא דכיון שהתחילה להסיח לפי תומה יכולין אחר כך לשאול ולחקור ואין בכך כלום וקימא לן כרבי יוחנן דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן וכל שכן לגבי שמואל באיסורי, ותו דכל הני עובדין דלעיל אליבא דרבי יוחנן קא אתו וליכא למימר דהא דליכא למיסמך על השאלה אינו אלא כשהשואל ישראל משום דמרגיש הגוי שיש לו לישראל נפקותא לזה ומשקר אבל כשהשואל גוי ואינו בפני ישראל חשיב שפיר מסיח לפי תומו כיון שאין בזה נפקותא כלל דכיון דלא אשכחן חלוק כי האי גונא בשום דוכתא לא בתלמוד ולא בדברי הגאונים ולא בתוס' ולא בדברי שום פוסק כלל לא מצינן למשרא אשת איש שהוא איסור ערוה לעלמא בהני חלוקים דידן אף על פי שהסברא נוטה לזה. ואפילו אם תמצא לומר שלא אמרו להם הגוים האחרים כל אותם הדברים אלא במסיח לפי תומם ולא על דרך שאלה אכתי איכא לספוקי טובא דמאן לימא לן דסמכינן אדברי מסיח לפי תומו מפי מסיח לפי תומו למישרי אשת איש לעלמא דילמא עד כאן לא קאמרי רבנן דסמכינן אגוי מסיח לפי תומו להתיר אשת איש ל לעלמא אלא כשהגוי המסיח לפי תומו ראה הדבר בעצמו אבל כשהגוי המסיח לפי תומו אומר ששמע הדב' מפי גוי אחר שהיה מסיח לפי תומו לא סמכינן עליה למשרי אשת איש לעלמא אבל אם אמרו החמרים במסיח לפי תומם שהם עצמם הרגום וליכא למיחש שמא אמרו אותו על דרך התפארות ואיום מכיון דלא מוכחא מילתיהו כדמשמע מפרק שני דיבמות מההוא גוי דאמר ליה לבר ישראל קטול אספתא ושדי לחוואתא ואי לא קטלינא לך כפלניא בר ישראל דאמרי ליה בשיל קדרה בשבתא ולא בשיל לי וקטליתי' ולא רצו להשי' את אשתו על פי עדות זה משמ' דוקא כשפיר' בלשונו ואמר ואי לא קטלינא לך הוא דאין לסמוך על עדותו אבל במי שלא פירש לא דאם לא כן מאי קא משמע לן. וליכא לאקשויי מההיא דגיטין פרק כל הגט דתניא שמע מבית דין של ישראל איש פלוני מת איש פלוני נהרג ישיאו את אשתו מקומנטריסין של אומות העולם איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו ופריך תלמודא אמאי לא והא קימא לן דגוי המסיח לפי תומו כשר לעדות אשה ומשני הני מילי במילתא דלא שייכי בה אבל במילתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שקריהו ופירש רש"י דשייכי בה כי הכא שמתפארים שהרגו בדינם דמשמע דאפילו אמרו נהרג סתמא ולא פירשו בלשונם שום אמתלא אפילו הכי תלינן בהו לאמתלא ולא סמכינן עלייהו להתיר אשת איש לעלמא על פי דבורם ואף על פי שאמרו אותו במסיח לפי תומם דשאני הכא שהם בית דין של אומות העולם ודרכם בכך כדי לחזק ידי עצמם בכזב להטיל אימה על הבריות אבל בגוי דעלמא לא וכן כתב הרב רבינו משה בר מימון זכרו לברכה גוי שהסיח לפי תומו משיאין על פיו כיצד היה גוי מסיח לפי תומו ואומר אוי לפלוני שמת וישראל ששמע מהגוי מעיד ששמע ממנו ותנשא על פיו במה דברים אמורים שלא היתה שום אמתלא בשיחת הגוי חיישינן שמא לא יתכוין אלא לדבר אחר במי שעשה לי כך וכך שלא אהרוג אותו כדרך שהרגתי את פלוני ואין זה מסיח לפי תומו שכונתו להטי' אימה על זה וכן אם שמע מערכאות של גוים שאמרו הרגנו את פלוני אינם נאמנין שהם מחזיקים ידי עצמן בכזב כדי להטיל אימה הרי שלגבי גוי דעלמא כתב במה דברים אמורים שלא היתה שם אמתלא אבל אם היתה שם אמתלא בשיחתו וכו' משמע דצריך שתהיה האמת מפרשת בשיחתו של גזי אבל סתמא לא ואילו גבי ערכאו' שלהם כתב שאפילו אם אמרו סתם הרגנו את פלוני אינן נאמנים מפני שהם מחזיקים ידי עצמם בכזב כדי להטיל אימה כלומר שדרכם תמיד להטיל אימה על הבריות אפילו אם לא פירשו אותו בלשונם, וכן כתב האשר"י זכרו לברכה בתשובה בהדייא ועד מפי עד אפילו מפי גוי כשר לעדות אשה ואפילו שמע מפי ההורג עצמו כדאיתא בפרק שני דיבמות ההוא גוי דאמר ליה לבר ישראל קטול אספתא וכולי עד לא נתכון זה אלא להשביח את מקחו פירוש שלא היה נאמן הגוי ההוא לומר שהרג את פלוני מאחר שלא אמר זה אלא להפחיד ולהבהיל היהודי כדי שיעשה מאמרו וציויו הא לאו הכי היה נאמן לומר שהרגו והיהודי ששמע יבא לבית דין ויעיד ויתיריה עד כאן דבריו, וכן כתב מהר"ם בתשו' שאפילו אם אמר הגוי אני הרגתי את פלוני מהני במסיח לפי תומו ולא אמר אימתא בעלמ' קא עביד הלכך אי לאו דמסתפק לן אם אמרו החמרים שהם עצמם הרגום או שמצאום הרוגים או לא אמרו החמרים מה שאמרו אלא מפי גוים אחרים שאמרו להם שהרגום או שמצאום הרוגים אין זה מובן מתוך הכתב כלל אבל היינו פוסקים לאלתר בלי שום גמגום ש שעדותם זה מתרת אשת איש לעלמא אך מפני שהדבר מסופק שמא לא אמרו מה שאמרו אלא מפי גוים אחרים יש בזה גמגום בלי ספק כדלעיל עיל ואף על פי שיש פנים להקל מכל מקום לבי נוקפי מאד להורות הלכה למעשה. אבל מצאתי בספר תרומת הדשן שמהרר"י זכרו לברכה נתעורר באלה הספקות והורה להתר בהלכה למעשה על דבר השאלה ששאלוהו על היהודים שלנו בפונדק אחד עם הגוים ושמע מפי הגוים שהיו מספרים ביניהם זה לזה איך שהגיד לו גוי אחד שסמוך לזה הכפר נהרג יהודי כך וכך וכולי והשיב יראה דהך אתתא שריא, אפס יש לחלק בנדון דידן כיון דלא שמע שום ישראל מן הגוי שהיה מסיח לפי תומו בהריגת אותו היהודי אלא מגוי אחר מאן לימא לן דמסיח לפי תומו מפי מסיח לפי תומו דמהני. אכן נראה דכיון דאשכחן בשאר פסולים לעדות דמהני פסול מפי פסול לעדו' אשה כגון אשה מפי עבד ועבד השומע מפי אשה מעיד להתיר אשת איש כדכתב הרב רבינו משה בר מימון זכרו לכרכה בהדיא והכי נמי איתא בכל הספרים שלנו במשנ' בפרק בתר' והוחזקו להיו' משיאי' עד מפי עד ומפי אשה ואשה מפי עבד ומפי שפחה כל שכן דמהני מסיח לפי תומו מפי מסל"ת דהא תנן בפרק שני דיבמות ולא תהיה כהנת כפונדקית פירוש אם נאמין לפונדקית גויה לא נאמין לבת ישראל מיוחסת בתמיה אמר ליה לכשתהא הפונדקית נאמנת כלומר הפונדקית נמי לא מהימנא אלא מפני שהיתה מסיחה לפי תומה אלמא לרבי עקיבא דלא מהני עדות אשה כהנת מהניא גויה מסיחה לפי תומה ונהי נמי דלדידן מהני עדות אשה מכל מקום אין סברא ד דעדיפא מגוי מסיח לפי תומו ואם כן כיון שהוחזקו להיות משיאים בעדות אשה מפי אשה כל שכן שיש להשיא מסיחה לפי תומה מפי מסיחה לפי תומה.
ובתשובת מור"ם במימוני המתחלת חזרנו על כל צדי הצדדי' כתב, וכלל כל מאי דישראל מהימן לעדות אשה גוי מהימן במסיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי גוי מסיח לפי תומו מהני הוא הדין גוי מפי גוי מסיח לפי תומו ואם תאמר התינח אי הוה עובדא דידן כי האי גוונא שהגוי האחרון שממנו שמעו היהודים איך היה מספר שהגוי חברו הגיד השמועה ההיא במסיח לפי תומו כגון שהיו שניהם הולכין סמוך לאותו הכפר והתחיל מעצמו לומר זאת השמועה דכהאי גוונא הוי מסיח לפי תומו מפי מסיח לפי תומו אבל כיון שהגוי האחרון לא פירש דבריו היאך שמע אותה שמועה מחבירו ניחוש דילמא הגוי הראשון לא ספר במסיח לפי תומו אלא מחמת אי זו אמתלא או מפני שום רשעות או מפני שום התפארו' דבכי האי גוונא לא סמכינן אדברי הגוי יש לומר דלא חיישינן להכי דתלמודא לא מפיק ממסיח לפי תומו אלא במתכוין להתיר או להעיד אבל לא לשאר אמתלאות והא דפריך תלמודא גבי פונדקית והא איה חברינו קאמר ואם כן בנדון דידן נמי יש לחוש דילמא על ידי שאלה סיפר הגוי הראשון נראה דהינו כשהשואל הוא ישראל דמרגיש הגוי שיש לו לישראל נפקותא בדבר ומשקר אבל כשהשואל גוי שלא בפני ישראל חשיב שפיר מסיח לפי תומו. ותו נראה לומר כיון שהגוי האחרון לא ביאר דבריו אם הגוי הראשון ספר דבריו מעצמו או על ידי שאלה לא עלינו להחמיר ולומר דילמא על ידי שאלה ספר והכי איתא בתשובת מור"ם במימוני דאפילו אם אמר הגוי אני הרגתי את פלוני מהני במסיח לפי תומו ולא אמרינן דילמא אימתא קא עביד כיון דלא מוכחא מילתיה ומסיק שם דהוא הדין לשאר אמתלאות כגון להתפארות או למצא חן לא חיישינן דלא תלינן להחמיר בכל הני אלא אם כן מוכחא מילתא ואם כן הוא הדין נמי לענין שאלה עד כאן דבריו והכי משמע נמי מכל הני עובדי דלעיל דשלהי יבמות דאין לחוש להחמיר אלא להקל, דאי לא תימא הכי הא דישראל וגוי שהיו מהלכים בדרך ובא הגוי ואמר חבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת וקברתיו והשיאו את אשתו אמאי לא חששו שמא אותו היהודי שנתלוה עמו הלך לדרכו ושוב נתלוה עמו אחר בדרך וזה השני שנתלוה עמו הוא שמת ולא הראשון אבל השיאו את אשתו בלתי שום חקירה על זה אלא על כרחך לומר כיון שאותו יהודי נתלוה מתחלה תלינן בודאי שאותו הוא שמת ולא אמרינן שמא לא כך היה להחמיר אלא דמוכחא מילתא בפירוש. וכן כתב האשר"י בהדיא בתשו' התלמיד רבי אשר שבא מארץ רוסייא אצל הרב רבינו אשר וכשיצא ממנו ללכת לדרכו העידו עליו שמת בדרך עיין שם ואם כן בנדון זה אפילו אם תמצא לומר שאמרו החמרים בפירוש שגוים אחרים אמרו להם שהרגום אין לומר שמא אמרו להם בדרך איום כדי לאיים את עצמם ולהתפאר עליהם או שמא אמרו להם בדרך שאלה וכיוצא בהן להחמיר כיון שלא פירשו זה בדבריהם כל שכן אם אמרו החמרים שהם עצמם הרגום דבהא ליכא למיחש למידי כדלעיל הילכך סמכינן על עדות זה למשרי בה אשת איש לעלמא אפילו לא אמרו מה שאמרו מעצמן אלא מפי גוים אחרים וליכא למיחש בזה שמא לא אמרו להם זה אלא על דרך התפארות. אפס צריך לחקור ולדעת אם אותם השלשה אנשים שנהרגו כפי עדותן של אלו הם בעליהן של אלו השלש נשים עגונות מאחר שכל אותן הסימנים עצמן שאמרו החמרים היו נמצאי' לבעליהן של אלו או דילמא אין לסמוך על פי הסימנים כלל דשמא גם היו אחרים שהיו להם כמו הסימנים הללו ונ"ל דליכא למיסמך אהני סימנין כלל משום דגריעי טפי דאין שם סימנין עליהו וראיה ממתניתין דשלהי יבמות דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו ובעי תלמודא להך לישנא דאמר רבא סימנים דאוריתא הא קתני אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו ומשני גופו דארוך וגוץ כליו בחיורי וסומקי אלמא אפי' למאן דאמר סימנים דאוריתא דסמכי' אסימנים כל דהוא אפילו הכי אין לסמוך בסימנים הללו דארוך וגוץ ויפה תואר ויפה מראה וחיורי וסומקי כלל משום דגריעי טפי שהרבה בני אדם יש שהם ארוכים וקצרים ויפה תואר ויפה מראה והרבה בגדים יש שהם חיורי וסומקי ועוד אפילו אם תמצא לומר דסימנים דכליו סימנים מובהקים הם ויש לסמוך עליהם מכל מקו' חיישינן לשאלה שהשאילם לאחר דכיון דאפילו בכליו שהוא לובש איכא למיחש לשאלה כדלעיל כל שכן בבגדי סחורתן דבהא ודאי פשיטא דאין לסמוך בהם כלל משום דשכיח טפי הוא שהסוחרים מוכרים סחורתם זה לזה או מחליפין זה לזה כל שכן לאידך לישנא דרבא שהוא העיקר דאמר סימנים דרבנן דפשיטא שאין לסמוך אלא אסימנים מובהקים כדמשמע משלהי יבמות וכדאיתא במציעא פרקא קמא גבי נקב יש בצד אות פלוני דאמר התם דווקא נקב בצד אות פלוני אבל בנקב דעלמא לא דרב אשי מספקא ליה אי סימנים דאוריתא או דרבנן ומשום הכי בעי נקב בצד אות פלוני דהוי סימן מובהק דאפילו תימא סימנים דרבנן סמכינן עליהו. ואם תאמר לא מן השם הוא זה שלא סמכנו על אלו הסימנין מפני הסימנין עצמן אלא על חבור אותם הסימנים שחבור אותם הסימנים שהעידו אלו החמרים על אותם האנשים בגופם ובסחורתם ובמסחר משאותיהם ובזמן הריגתם הוא הוא בעצמו חבור אותם הסימנים שהיו לבעליהן של אלו מבלי תוספות ומגרעת ומבלי שום חלוף ושנוי כלל שזה אינו דבר המצוי אי הכי בסימנים דבכליו דמתניתין נימא נמי הכי דמאן לימא לן דאותם הסימנים לא היו מכמה מיני סימנים וכמה מיני מראות יחד בכל מלבוש ומלבוש מאותם המלבושים ומתניתין סתמא קתני משמע דבכל ענין אין לסמוך עליהן וכשפירשו בגמרא כגון דסימנין דחיורי וסומקי אפילו היה בהם כמה גוונים בכל מלבוש ומלבוש קאמר ועוד כיון דחיישינן לשאלה אפילו בכליו וכל שכן בבגדי סחורתם מה לי אם היו הרבה סימנים מובהקים יחד מה לי אם לא היו סוף סוף יש לחוש שמא החליפו סחורתם עם אחרים או מכרום להם כיון דהוי מילתא דשכיחא טובא דהשתא אין נפקותא אם יהיו סימנים רבים מחוברים יחד או מועטים כיון שהם הם בעצמם אותם הסימנים אבל אי בעי למיפשט אי איכא למיסמך על עדות זו למשרי בה להני עגונות דלעיל אי לא לא תפשוט אלא מהמנין והמקום שאותו מנין עצמו היה לבעליהן של אלו ואותו מקום עצמו שיצאו ממנו בעליהן של אלו הוא הוא המני' והמקו' עצמו שהעידו אלו החמרים דלעיל מידי דהוי דומיא דחבל על שישים בני אדם שהיו מהלכים לכרכום ביתר שמתו וקברתים והשיאו את נשותיהן ואף על גב דמקום דהתם ודגבי קולר של שני בני אדם מיירי במקום הליכתן ומקו' דהכא איירי במקום יציאתם אף על פי כן אין בכך כלום דתרויהו משום סימנא הוו מה לי מקום יציאתם מה לי מקום הליכתם, תדע דהא בפרק האשה שלום אמרינן ההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא וכתיב ביה בצד קלוניא מתא אנא אדרנילאי נהרדעי פטרית ותרוכית פלוניתא איתתא ושלחה אבוה דשמואל לקמיה דר' יהודא נשיאה ושלח ליה תבדק כל נהרדעא כולה ואמר רבא אם איתא יבדק כל העולם כולו מיבעי ליה אלא משום כבודו דאבוה דשמואל הוא דשלחו ליה הכי ופירש רש"י ומשום כבודו שלא להחזיקו כטועה ושואל דבר שאינו צריך אלמא דבמקום הליכתם דקאמר התם לאו דוקא אלא אפילו מקום יציאתם נמי שפיר דמי.
אבל הרמב"ם זכרו לברכה כתב וכן אם יצאו עשרה בני אדם כאחד ממקו' למקום וכו' והסיח לפי תומו ואמ' שעשרה אנשים שיצאו ממקום פלוני למקום פלוני וכולי משמע שהוא סובר דתרוייהו בעינן מקום היציא' וההליכ' דאז הוי סימנא מעליא שאין זה מצוי הרבה שימצא מצא אחר שיצא מאותו מקום שיצא הראשון וילך גם כן לאותו מקום שהלך הראשון אבל בחד מינייהו שכיחי טובא ולא הוי סימן כלל דכמה אנשים יוצאים ממקום אחד בכל יום וכמה אנשים הולכים במקום אחד בכל יום אבל לא ידענא מנא ליה הא דהא בכולהו עובדין דשילהי יבמות לית בהו אלא מקום הליכתם בלבד ותו לא ובההוא גיטא דפרק האשה שלום דלעיל לית בהו אלא מקום יציאתן דהא תבדק כל נהרדעא לחודא קאמר אלמא לא קפיד אלא על מקום יציאתו בלבד, ואף על גב דגבי יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי דהוה קא אזיל באורחא ושכיב שלחו מתם יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי דהוה קאזיל מקורטובא לאישפמיא שכיב אלמא תרויהו בעינן ליכא למיפשט מינה דאיכא למימר עובדא הכי הוה ולא דבעינן תרתי דאי לא תימא הכי קשיא מההוא גיטא דלעיל ומההוא עובדין דשילהי יבמות ושרו אשת איש לעלמא בחד מינייהו אבל ממה שכתב הרמב"ם אם אמר אחד יצא עמנו מעיר פלוני ומת מחפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו דמשמ' דבמקום יציאתו לחודיה סגי וליכא למיפשט מינה דא"כ קשיא מדבריו אדבריו הילכך עכ"ל כאן בחפוש כאן בלא חפוש דהא דבעינן תרתי היינו בלא חיפוש שאינו צריך לחפש באותה העיר אם יצא אחר משם אם לא והא דסגי בחד מינייהו היינו ע"י חפוש שצריך לחפש בכל אותה העיר אם יצא אחר משם והא דכתב לעיל מיניה ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני וכולי עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו דמשמע דשם עירו שהוא מקום יציאתו לחודיה סגי אפילו בלא חפוש הינו משום דאיכא הכר שמו והכר דשמו עם הכר שם עירו סגי אפילו בלא חיפוש אבל באחד יצא עמנו מעיר פלוני דליכא אלא הכר שם עירו בלבד לא סגי בלא חפוש, והא דכתב עוד בא אחד ואמר לי אמרו לי בית דין או אנשים כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל וכולי הרי אשתו מותרת ואין אומרים יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת דמשמע דלא בעינן שם עירו כלל היינו משום דאיכא הכר דשמו ושם אביו דהוי סימנא מעליא דלא שכיח כולי האי שימצא שום אחר ששמו ושם אביו כשמו ושם אביו של זה דקימא לן כרבא דאמר לתרי יצחק לתרי יוסף בן מיכאל לא חיישינן והא דשלחו ליה לאבוה דשמואל תבדק כולה נהרדעא משום כבודו דאבוה דשמואל הוא דשלחו ליה הכי, ולפי זה לא יתכן להתיר אשת איש ל לעלמא אליבא דהרב רבינו משה זכרו לברכה אלא באחד מארבע אופנים או כשהיה שם המת או הנהרג ושם אביו ידוע דאז לא בעינן לא הכר שם עירו ולא הכר שם עיר הליכתו או כשהיו הנהרגים או המתים יותר מאחד אף על פי שלא היה לא שמם ולא שם אבותיהם ידוע ובלבד שיהיה שם עירם ושם עיר הליכתם ידוע או אפילו שהיה המת או הנהרג אחד לבד והיה שמו ושם עירו לבד ידוע אף על פי שלא היה שם אביו ולא שם עיר הליכותו ידוע או כשיחפשו העיר שיבא משם לדעת אם לא יבא משם אלא הוא אף על פי שאותו המת או הנהרג הוא אחד לבדו ואף על פי שלא היה לא שמו ולא שם אביו ולא שם עיר הליכתו ידוע ואם כן בנדון דידן שכבר חפשו לכל היהודים הדרים בירושלים באותו זמן שיצאו השלשה יהודים דלעיל מירושלים ולא נחסרו משם רק השלשה היהודים בעליהן של אלו העגונות שיצאו ביחד בחברה אחת עם שלש משאות עם אותם הסימנים דלעיל ושם יהודים אחרים שיצאו בחברה אחת אחר שלשה ימים משיצאו השלשה הראשונים מירושלים שהלכו לשלום עד עיר רחוקה מירושלים בשלשה ימים ומסרו שם סחורותיהם בשני שבועות ושלחו מהמעות לקרוביהם בירושלים וגם כתבו להם כתבים ואחר כך יצאו מאותו מקום והלכו יותר מרחוק מירושלים וכשמת הקול שנהרגו גם הם והוא ידוע שאין העדות של אלו החמרים בעבורם מפני שאלה היו שנים בחברה אחת ואותם היו שלשה בחברה אחת גם סחורתם לא היתה כסחורתם בהרבה דברים גם הראשונים לא עברו רק יום וחצי מירושלים ושם נהרגו לפי עדות החמרים והאחרונים נודע בבירור גמור שעברו יותר משלשה ימים אפילו לדברי הרב רבינו משה בר מימון זכרו לברכה הרי הן ניתרות בעדות זו על פי האופן הרביעי מארבע אופנים שכתב אם אמר אחד יצא עמנו מעיר פלוני ומת מחפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו כדמשמע מההיא גיטה דפרק האשה שלום דלעיל דשלחה אבוהו דשמואל לקמיה דרבי יהודה נשיאה ואמר ליה תבדק כל נהרדעא כולה ואף על פי שחולק רבא בזה ואמר דהא דשלחו ליה הכי אינו אלא משום כבודו דשמואל שלא להחזיקו כטועה ושואל דבר שאינו צריך אבל לא היה צריך לבדיקה קימא לן כותיה לגבי אביי בר מיעל ק'ג'ם ועוד דרבה קאי כותיה דרבא בהא מכל מקום שאני התם שהיה שמו יצחק וסבירא ליה לרבא דלתרי יצחק לא חיישינן אבל ביצא אחד עמנו סתם שאין שמו ידוע רבא נמי מודה ליה לאביי בהא דלא סגי בלא חפוש וכל זה אם נפרש דברי הר"ר רבינו משה בר מימון לברכה כדלעיל אבל אם נפרש דממקום פלוני דקאמר לאו דוקא אלא אפילו בחד מינייהו סגי כדמשמע מעובדין דשלהי יבמות ומההוא גיטא דפרק האשה שלום דלעיל ואורחא דמילתא נקט בלישניה לומר ממקום פלוני למקום לפלוני והא דכתב אחר זה עד שיכיר שמו ושם עירו דמשמע דלא סגי בשם עירו לחודיה ובלתי שיכיר שמו מיירי כמו שכתב ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני דאז ליכא סימנא להיכירא כלל דכמה יהודים יוצאים מהעיר בכל יום הלכך לא סגי בהכרת שם עירו לבד מבלתי שיכיר שמו אבל בעשרה בני אדם שיצאו כאחת דהויא סימנא להיכירא דלא שכיחא כולי האי שיבאו בזה המנין בעצמו סגי בהכרת שם עירו לבדו מבלתי הכרת שמם. ומה שכתב אחר זה אבל אם אמר יצא אחד מעיר פלוני ומת מחפשין באותה העיר וכולי דמשמע דלא סגי בלא חפוש מיירי ביהודי אחד לבדו ובבלתי הכרת שמו כמו שאמרו יצא אחד עמנו מעיר פלוני ומת הילכך לא סגי בלא חפוש כיון דליכא הכא שום סימנא להיכרא לא שם האיש ולא מנין ידוע. מעתה לא נצטרך בנדון דידן חפוש כלל אפילו לדברי הרב רבינו משה בר מימון זכרו לברכה כיון דאית בה מנין והכר מקומם דהוי דומיא דחבל על ששים בני אדם שהיו מהלכים לאנטוכיא ולא מחבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת משום דקולר שאני דהוי סימנא מעליא טפי לא סימנא דארוכים וקצרים וכסימנא דבגדים ומראותיהן דהנהו לא מיקרו סימנים כיון דגריעי טפי דאם לא כן למאן דאמר סימנים דאוריתא וסגי לן אפילו בסימנים דכל שהו אמאי קתני במתניתין אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו אין מעידים עליו ואוקמוהו בגמרא בגופו בארוך וגוץ ובכליו בחיורי ואוכמי ויהודי שהיה מהלך עמי בדרך ומת נמי שאני משום דההוא הוי ידיע להו מקודם כשיצא משם עם הגוי וכשאמר הגוי שהיהודי שהלך עמי בדרך מת מיד ידעו כולם שבעבור פלוני הוא אומר אבל הכא שאינו יודע על מי מהם מעידים אין להתיר כלל הילכך אין להביא ראיה מכל הנהו עובדי דשילהי יבמות כמו שכתבת אלא מעובדא דשישים בני אדם בלבד ותו לא.
וכן מה שכתבת ואפילו לא היו אומרים וקברנום כנדון דידן היה נראה להתיר שהרי כמה גאוני עולם נחלקו על רמב"ם זכרו לברכה דאין צריך לומר וקברתיו ומכל שכן בנדון דידן שאמרו כל כך סימנים תמיה לי טובא דמה ענין זה לזה סימנים אינם אלא להיכרא בעלמא להכיר על ידם אם אותם ההרוגים שהעידו החמרים דלעיל הם בעליהם של אלו העגונות או לאו וקבורה שהצריכו לומר וקברתיו אינה להיכרא אלא להודיע ברור מיתתן דשמא חשבו מאומדנ' דדעת' שנהרגו ואין הדבר כן שכמה מעשים בכל זמן שהרוצחים מכין מכת חרב לכמה אנשים ונופלים המוכים בארץ שטוחים על פני האדמה כמתים ממש מרוב פחדם והם אינם מתים והרוצחים חושבים שכבר הרגום ומניחים אותם והולכים להם או לפעמים חושבים שנהרגו כשה' במלחמה שחושבי' שאחר שרובם נהרגו באותה מלחמה אין ספק שנהרגו גם הם וכיוצא באלו שהם דברים פשוטים משום דחיישינן דילמא בדדמי להו הוא דקא מסהדי משום הכי הצריכו שיעידו וקברתיו כדי לצאת מאלו הספקות וכיוצא בהן שהן נותנין ספק בלבבות שמא לא ראו אותם מתים אלא על פי אומדנא דדעתא הם מעידים ומאחר שזה כן אם כן מה ענין סימנים אצל וקברתיו אבל אם תרצה לחלק בנדון דידן ולומר כי האי גוונא לא מצריך הרמב"ם ז"ל לומר וקברתיו מטעמים אחרים רבים כבר תוכל לעשות וכבר כתבתי הרבה על אלו החלוקים של וקברתיו הנה כתבתי בפסקי הטבועים אין ראוי להכפיל המאמרים כל שכן שאין צורך לכל זה בנדון דידן שכבר אמרו בהדיא וקברנום. זהו הנראה לע"ד אליא מזרחי.