אור ברסלב

שות רבי אליהו מזרחי (ראם)· רבי אליהו מזרחי [הרא"ם]

שאלה סא

שאלה ס

וששאלתם על אדות הששה אלפים וחמש מאות לבנים שגבה רבי זכריה וולקו יצ"ו מרבי יאודה פרנס יצ"ו בערכאות הישמעלים על ידי כתב ידו שהוחזק בבית דין שהיה כתוב בו מודה אני יאודה לפני החתומים איך נתחייבתי למרת קלי ששה אלפים מדודים שקבלתי ממנה וחמש מאות לבנים מכרישפי עד ששה עשר חדשים סך ששה אלפים וחמש מאות לבנים ולא היו עדים חתומים בו ורבי יאודה היה צועק ואומר אמת שהוא כתב ידי אבל אמנה היו דברינו שכתבתי ללוות ולא לויתי והדיין לא השגיח בדבריו ואחר מות הדיין ההוא וקם דיין אחר במקומו הלך רבי יאודה הנ"ל לפני הדיין ההוא ותבע מרבי זכריא הנ"ל המעות שגבה ממנו על ידי כתב ידו ואמר לדיין ההוא למה גבה ממני המעות הנז' ע"י כתב ידי שלא היו בו עדים והם דברים בטלים ובקש הדיין לחקור מחכמי היהודים אם הכתב ידו של לווה היוצא מתחת ידו של מלוה או הבא מכחו גובין בו אף על פי שאין בו עדים אם לאו והלכו לפניו קצת מנכבדי הקהלות ואמרו שזה הכתב הוא כחרס בעלמא אם מפני שהלווה טוען ואומ' אמנה היו דברינו וכתבתי ללוות ולא לויתי ואם מפני שכתוב בו ששה אלפים מדודים וחמש מאות מכרישפי עד ששה עשר חדשים ונראה מזה שהחמש מאות לבנים הם ממעות של רבית ושטר שכתוב בו רבית אין גובין לא הקרן ולא הרבית ואם מפני שכתוב בו לפני החתומים ואין עדים חתומים בו ונראה מזה שנמלך בו ובטלו ומצאו זה מושלך על הארץ ולקחו מידו ובקשתם ממני להודיעכם דעתי בזה אם יוכל רבי יאודה הנזכר לעיל להוציא הממון מידי רבי זכריא וולקו באלה הטענות אם לא.

התשובה נראה לי לעניות דעתי שאין להוציא הממון מידי רבי זכריא בטענות הללו דאי משום דכתיב ביה בההיא כתב ידו וחמש מאות לבנים מכרישפי עד ששה עשר חדשים דמחזי דהוו מעות של רבית וכתבו אותם מחשבון כרישפי כמנהג הבעלי רבית הא לאו מילתא הוא דמאן לימא לן דהוו מעות של רבית דילמא כרישפי ממש היה שמכרה לו שהרי דרכה של אותה אשה ואומנותה היה שתמכור כרישפי לכל העולם ואם מפני שרבי יאודה הנ"ל מעיד על כתב ידו זה שהחמש מאות לבנים היו ממעות של רבית אלא שנמלך ולא לוה בו נהי דמהימן לאסהדי עלה דההיא אתתא אפילו אם היה מודה שלוה ועבר על לאו דלא תשיך אף על פי שאין אדם משים עצמו רשע משום דפלגינן דיבור דלגביה דידיה לא מהימן וגבי דידה מהימן כההיא דפרק זה בורר דבר ביתוס אסהידו בי תרי סהדי חד אמר קמאי דידי אוזיף בריביתא וחד אמר לדידי אוזיף בריביתא ופסליה רבא לבר בייתוסא ופריך התם והא רבא הוא דאמר לוה ברבית פסול לה להעיד והוה ליה רשע ומשני רבא לטעמיה דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ופלגין דיבורי מכל מקום הני מילי היכא דאיכא ער אחד מצטרף עמו אבל הכא דליכא עד אחד מצטרף עמו מי מהימן ואפילו אם תמצא לומר שהיה נאמן לבדו מבלתי שיהיה עד אחר מצטרף הני מילי היכא דאינו נוגע בעדותו כההיא דבר בייתוס אבל הכא דלהנאת עצמו הוא לא.

ועוד אפילו אם היה נאמן לומר שהן מעות של רבית או אם היו עדים אחרים מעידים על זה למה יהיה השטר בטל לגמרי נהי שהרבית לא יגבה בו מ"מ הקרן לכולי עלמא גובה בו דעד כאן לא קמפלגי קצת מרבוותא וקאמרי דשטר שכתוב בו רבית אינו גובה בו לא הקרן ולא הרבית אלא כשהלוה טוען שטר מזויף הוא ולא היו דברים מעולם דסבירה להו שהעדים החתומים בשטר של רבית פסולי עדות דאוריתא הוו משום דקא עברי על לאו דלא תשימון עליו נשך אחד הלווה ואחד המלוה ואחד הערב והעדים וכיון דפסולי עדות הן הוה ליה ההוא שטרא כחרס בעלמא ואין גובין בו לא הקרן ולא הרבית אף על פי שרוב הגאונים סוברים שהעדים החתומים בשטר שיש בו רבית אינם פסולי עדות דקרא דלא תשימון עליו ליו נשך דלכולי עלמא במלוה ולווה לחודיהו הוא דמשמע להו ולא על העדים כדאמרינן גבי לא תחמוד לאנשי בלא דמי משמע להו וכיון דקרוב הדבר להיות שוגגין בו אינן נפסלים בזה אלא אם כן התרו בהם מתחלה ואחר כך עברו בו דכתב הרמב"ם ז"ל בהדיא בפרק שנים עשר מהלכות עדות אבל בנדון דידן שהלווה מודה שהוא כתב ושהוא מוחזק בבית דין שהוא כתב ידו והרי הוא כאלו הודה בפיו מה שכתוב בו איך יתכן שלא יפרע כל הקרן שכתוב בו והא דתניא במציעא פרק איזהו נשך שטר שיש בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא הקרן ולא הרבית דברי רבי מאיר וחכמים אומרים גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית לית הלכתא כרבי מאיר דאף על גב דאמרינן בכתובות פרק אף על פי הלכה כרבי מאיר בגזרותיו היינו דוקא בגזרותיו אבל לא בקנסותיו והכא קנסא בעלמא הוא דבכי האי גונא נמי פסקו בהלכות גיטין כרבנן דרבי מאיר במעוברת חברו ומנקת חברו דאם נשא יוציא וכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס ולא כרבי מאיר דאמר לא יחזיר עולמים דהינו קנסא וראיה מדקא מיבעי ליה בפרק החולץ אי אינסיבא לכהן מאי שמא לא החמירו עליו לגרש כיון דאינו יכול לחזור ולכנוס משמע דלישראל שרי אלמא אין הלכה כרבי מאיר ועוד דאפילו לרבי מאיר נמי כבר פירש ריב"ם דהאי קנסא היינו דלא גבי ממשעבדי אבל מבני חרי מיהא גבי על פי אותו שטר שיש בו רבית דעדים אינם פסולים שאינם עידי חמס דאינם מרויחים כלל בדבר זה והא דתניא בתוספתא דמכלתין המוציא שטר שיש בו רבית יקרענו דמשמע דלא גבי ביה אפילו מבני חרי דאי גבי ביה אמאי יקרענו יש לומר שאסור להשהותו כמו שתרצו התוספות.

ואי משום דקא טעין אמת הוא כתב ידי אבל אמנה היו דברינו ביני לבינה אבל מעולם לא לויתי הלואה זו הא נמי ליתא דהא כיון שהוחזק בבית דין שהוא כתב ידו לאו כל כמיניה לבטל שטר מקויים בזאת הטענה וכיוצא בה אלא ישלם ואחר כך יטעון ואם יודה בו המלוה יחזיר לו ואם לאו ישבע הסת כמו שהכריע הרמב"ם ז"ל בין רבותיו והחולקים עליהם דאין הפרש בין שטר מקויים שיש בו עדים ובין כתב ידו שהוחזק שהוא כתב ידו בבית דין אלא לענין לגבות בו מן הלקוחות שבשטר מקויים שיש בו עדים גובין בו מן הלקוחות ובכתב ידו שאין בו עדים אין גובין בו מן הלקוחות והטעם בזה משום דשטר שיש בו עדים אית ביה קלא והלוקח שלקחו אחר זה איהו הוא דאפסיד אנפשיה שהיה לו לישאל עד שידע שנכסיו של זה משועבדים במלוה שעליו אבל כתב ידו שאין בו עדים לית ביה קלא והלוקח שלקחו אחר זה לא פשע ולא מידי דמאי הוה ליה למיעבד הלכך אין ראוי להפסידו אבל בשאר מילי דלית לן טעמא לחלק בין שטר שיש בו עדים ובין כתב ידו שאין בו עדים כגון שטען הלוה שטר מזוייף הוא ומעולם לא כתבתי שטר זה או שחוב זה רבית הוא או אבק רבית הוא או אם טען שטר אמנה הוא או כתבתי ללוות ולא לויתי אין הבדל ביניהם כלל שבשניהם אנו אומרים לאו כל כמיניה לבטל שטר מקויים באלה הטענות וכיוצא בהם דכיון שהוחזק בבית דין שהוא כתב ידו והוא יוצא מתחת ידו של מלוה מה לי יש בו עדים מה לי אין בו עדים הא אין הפרש בין יש בו עדים לאין בו עדים אלא לענין קול דהאי אית ביה קלא והאי לית ביה קלא אבל לענין לגבות בהם שניהם שוים תדע דבטעמא תליא מילתא דאית לן טעמא לחלק בין זה לזה מחלקינן בה ובמילתא דלית לן טעמא לחלק בין זה לזה לא מחלקינן [(ובמילתא דלית לן טעמא לחלק בין זה לזה לא מחלקינן בה)] דהא גבי טענת לחלק בה בין זה לזה ומקצתייהו סברי דלית לן טעמא לחלק בה בין זה לזה אפליגו בה דהנהו דסבירה להו דחזקה אין אדם פורע חובו ומניח שטרו ביד בעל חובו אינו אלא בשטר שיש בו עדים אבל בשטר שאין בו עדים אין אדם מקפיד בו שלפעמים פורע חובו ומניחו ביד בעל חובו קאמרי ודוקא בשטר שיש בו עדים אינו נאמן לומר פרעתי משום דמצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי אבל בכתב ידו שאין בו עדים דלא מצי למימר ליה שטרך בידי מאי בעי דלפעמים אדם פורע חובו ומניחו ביד בעל חובו נאמן לומר פרעתי ואידך דסבירא להו דחזקה דאין אדם פורע חוב ומניח שטרו ביד ב"ח שייך בין בשטר שיש בו עדים ובין בשטר שאין בו עדים דמכיון שעכ"פ הוי שאין בו עדים שיוצא מתחת ידו של מלוה גובה בו המלוה את חובו חזקה היא שלא יפרע הלוה את חובו ויניחהו ביד בעל חובו קאמרי דבין בשטר שיש בו עדים בין בשטר שאין בו אינו נאמן לומר פרעתי בתרויהו מצי טעין שטרך בידי מאי בעי הא קמן בהדיא דבטעמא תליא מילתא דהיכא דאית לן טעמא לחלק בין זה לזה מחלקינן בהו והיכא דלית לן טעמא לחלק בין זה לזה לא מחלקינן בהו ואם כן בטענת אמנה דמזוייף הוא ומעולם לא כתבתי שטר זה או בטענה חוב זה של רבית הוא או של ספק רבית הוא או בטענה דשטר אמנה הוא וטענה דכתבתי ללוות ולא לויתי וכיוצא בהם דלית לן טעמא לחלק בין זה לזה לא מחלקינן בהו דבין בשטר שיש בו עדים ובין בשטר שאין בו עדים אמרינן לאו כל כמיניה לבטל שטר מקויים שהוחזק בבית דין.

וכן נראה גם מדברי הרא"ש ז"ל ממה שכתב בפר' שני דכתובות גבי ודוקא אחספתא אבל אמגלתא דילמא משכח ליה איניש דלא מעלי וכתב עילויה מאי דבעי ואף על פי שפסק הרי"ף והרמב"ם שיוכל לומר פרעתי מכל מקום איכא למיחש שמא יטעון האמת שלא לוה ממנו כלום וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי עד כאן לשונו ואי סלקא דעתך דמצי למטען אמנה היו דברי או כתבתי ללוות ולא לויתי אפילו אם יטעון האמת שלא לוה כלום מה בכך נהי דלא מצי למימר פרעתי דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי מכל מקום מצי למימר אמנה היו דברי או כתבתי ללוות ולא לויתי מכיון שאין טענתו ראשונה שטען לא לוה ממנו כלום נסתרת בזאת הטענה דאמנה היו דברי או כתבתי ללוות ולא לויתי אלא על כרחך לומר דסבירה ליה להרא"ש ז"ל דלא מצי טעין עליה דהאי שטרא דהוחזק בבית דין שהוא כתב ידו שום טענה מאלה הטענות לא טענת אמנה היו דברי ולא טענת כתבתי ללוות ולא לויתי וכיוצא בהן מאותן הטענות שהשטר מתבטל על ידן משום דלאו כל כמיניה לבטל שטר שהוחזק בבית דין שהוא כתב ידו כשיוצא מתחת יד המלוה וליכא למומר דדוקא היכא דמצי טעין פרעתי מצי טעין נמי אמנה היו דברי וכיוצא בה במגו דאי בעי אמר פרעתי אבל הכא דלא מצי טעין פרעתי מפני שכבר אמר שלא לוה ממנו כלום וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי לא מצי טעין נמי אמנה היו דברי וכיוצא בה כיון דאין כאן מגו משום דאף על גב דהשתא ליכא מגו מכל מקום כיון דמעיקרא קודם שאמר לא לוה ממנו כלום הוה מצי למטען פרעתי והוא לא טען אלא שלא לוה ממנו כלום והוי מהימן במגו מעתה כיון דמהימן בטענתו הראשונה שאמר שלא לוה ממנו כלום במגו דאי בעי אמר פרעתי הוי מהימן נמי לומר על כתב ידו שהוציא עליו אחר זה אמנה היו דברי לקיים טענתו הראשונה שהוא נאמן בה במגו.

וכן נראה גם מדברי הר"ן ז"ל שכתב ואף על גב דאמגלתא נמי יהא נאמן לומר פרעתי שכן דעת הגאונים ז"ל בהוציא עליו כתב ידו שהיה חייב לו הוא לא ירצה לשקר בכך ויאמר לא היו דברים מעולם בקושטא דמילתא ושוב לא יהא נאמן לומר פרעתי שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ומדברי המרדכי ז"ל שכתב וליכא לאקשויי לדברי האלפסי לטעון פרעתי דיש לומר דילמא לא ידע האי דאידך אשכח לחתימת ידיה ולא אסיק אדעתיה למטען פרעתי וטוען האמת לא היו דברים מעולם ובתר הכי אפיק אינך חתימת ידיה ותו לא מהימן לומר פרעתי דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי שאף על פי שטענת אמנה היתה הודאתי זאת או כתבתי ללוות ולא לויתי סותרת טענתו דלא היו דברים מעולם שפירושו לא היה לי עמו שום משא ומתן כלל לא בפועל ולא בכתב ולא בהודאה על פה כדמשמע מההיא דפרק שבועת הדיינין דתנן מנה לי בידך ואמר לו הין למחר אמר לו תנהו לי ואמר אין לך בידי חייב ופירש רש"י ז"ל אין לך כגון שאמר לא היו דברים מעולם משמע בפירוש לא היו דברים מעולם בין בפועל בין בדבור דאם לא כן אמאי חייב הא אין טענתו דלא היו דברים מעולם סותרת מה שהודה לפני העדים כשאמר לו מנה לי בידך והלה אומר הן דמצי טעין אמנה היתה אותה הודאה שהודיתי אבל מעולם לא לויתי ממנו כלום ולא היה לי עמו שום משא ומתן בפועל כלל מכל מקום מצי טעין שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגלה ואפשר שמצאו זה וכתב עליו הודאה זו שאין טענתו זאת סותרת טענתו דלא היו דברים מעולם שהרי לפי טענתו זאת נמי לא היה לו עמו שום משא ומתן כלל לא בפועל ולא בדבור אם כן מכל הני משמע דכל הני רבוותא סבירה להו דאפילו להרי"ף והרמב"ם ז"ל ולשאר כל הפוסקים דסבירה להו דבכתב ידו שאין בו עדים אפילו שהוחזק בבית דין שהוא כתב ידו הרי הוא כמלוה על פה ומהימן לומר פרעתי לא מהימן לטעון אמת שהיא חתימתי אבל שמא מצא חתימתי בסוף המגלה וכתב עליה מה שרצה כמו שכתב הטור.

ואם תאמר בשלמא להרמב"ם ורבינו יצחק והרשב"א והראב"ד והר"ז הלוי והרמ"ה דסבירא להו דבכתב ידו שהוחזק בבית דין אינו נאמן לומר פרעתי דין הוא שלא יהא נאמן לומר נמי אמנה היו דברי או כתבתי ללות ולא לויתי וכיוצא בהן משום דלאו כל כמיניה לבטל כתב ידו שהוחזק בבית דין אלא לגאונים והרי"ף והרמב"ם ז"ל ושאר כל הפוסקים דסבירא להו דנאמן לומר פרעתי למה לא יהא נאמן נמי לומר אמנה היו דברי או כתבתי ללוות ולא לויתי וכיוצא בהן במגו דאי בעי אמר פרעתי יש לומר לא אמרינן מגו אלא היכא דהוה מצי למטען טענתא מעליתא מהך דקא טעין כדאיתא בפרקא קמא דכתובות גבי הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים דאמר רב נחמן עד כאן לא קאמר רבן גמליאל אלא התם דאיכא מגו ופירש רש"י מגו דאי בעיא טענה טענה מעלייתא מהך כגון משארסתני נאנסתי הוה טענה מוכת עץ אני דלא פסלה נפשה מכהונה וקא פסלה נפשה שמע מנא קושטא קאמרה וגבי היא אומרת מוכת עץ אני אי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתך ואית לה מאתן וקאמרה מוכת עץ אני קודם לכן ואין לה אלא מנה ובפרק האשה שנתארמלה גבי היא אומרת מוכת עץ אני וכו' הניחא לרבי אלעזר דאמר טענתייהו במנה ולא כלום מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתך ואית לי מאתן וקאמרה מעקרא דלית לה אלא מנה מהמנא אלא לר1בי יוחנן דאמר טענתייהו במאתים ומנה מאי מגו איכא ובשבועות פרק שבועות הדיינין כתב הרא"ש גבי מילתא דרב פפא דאמר המלוה לחברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר פרעתיך שלא בעדים אפילו שבועה אינו צריך ואם אמר לו פרעתיך לפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן וכו' ואם תקשה לך כיון דיכול לומר פרעתיך לפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים יהא נאמן גם כן לומר פרעתיך ביני לבינך במגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים יש לומר דאין זה מגו טוב דיותר נוח לו לומר פרעתיך ביני לביניך ושכחתי התראתך שהתרית בי לפורעך בעדים ממה שיאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת היא כי יאמרו העולם הרוצה לשקר מרחיק את עדיו ואם כן בנדון דידן נמי ליכא למימר יהא נאמן לומר אמנה היו דברי או כתבתי ללות ולא לויתי במגו דאי בעי אמר פרעתי משום דאין זה מגו טוב דיותר נוח לו לומר אמנה היו דברי או כתבתי ללוות ולא לויתי ממה שיאמר פרעתי מפני שאז יאמר העולם משקר הוא דאם לא כן שטרא בידיה דמלוה מאי בעי דכל אינו רגיל לפרוע עד שיחזור לו שטרו כדכתבו התוספות בשם רבינו יצחק.

ואם כן הא דכתב הטור בסימן ס"ט שאם הוציא המלוה כתב ידו של לווה שכתוב בו אני הבא על החתום מודה שאני חייב לפלוני מנה וחתם למטה ונתנו לו בינו לבינו וטען הלווה ואמר אמת שהיא חתימתי אבל מעולם לא חתמתי על הודאת הלואה אלא שכחתיו וחתמתי שמי בסוף המגלה ואפשר שמצאה זה וכתב עליה או שטען אמנה היתה הודאה זו ביני לבינו אבל לא לויתי הלואה זו מעולם הואיל ולא כפר בחתימתו נאמן בהסת במגו שאם היה רוצה היה אומר פרעתי ליתא מכמה טעמי חדא משום דלא אמרינן במגו לולא היכא דהוה מצי טעין טענה מעלייתא מהך דקא טעין והכא ליכא למימר הכי משום דטענת פרעתי גרועה טפי מטענת אמנה היו דברי כדפרישית ועוד אם איתא דמצי טעין כי האי גונא אם כן הא דאמרינן בפרק שני דכתובות ודוקא אחספא אבל אמגלתא לא דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב עלה מאי דבעי ואתי למגבי מיניה לא משכחת בה דליגבי ביה מכיון דמצי טעין אמת שהיא חתימתי אבל מעולם לא חתמתי על הודאת הלואה זו אלא שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגלה ואפשר שמצאה זה וכתב עליה זאת ההודאה של הלואה זו דבשלמה בטענת פרעתי איכא למימר אף על גב דמהימן לומר פרעתי לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ותו לא מצי למגבי ביה מכל מקום חיישינן דילמא לא ידע האי דאידך אשכח לחתימת ידיה וכתב עליה הודאת הלואה זו וטען האמת בקושטא דמילתא ואמר לא היו דברים מעולם ובתר הכי אפיק אינך חתימת ידיה ותו לא מצי טעין פרעתי דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואתי למגבי ביה כדתרץ הרא"ש והר"ן והמרדכי ז"ל אלא בטענת אמת שהיא חתימתי אבל מעולם לא חתמתי על הודאת הלואה זו, אלא שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגלה ואפשר שמצאה זה וכתב עליה זאת ההלואה אם הוא נאמן במגו שאם היה רוצה היה טוען פרעתי כדכתב הטור תו לא משכחת דלגבי ביה משום דאפילו אם תמצא לומר דלא ידע האי דאידך אשכח לחתימת ידיה וכתב עליה הודאת הלואה זו וטען האמת בקושטא דמילתא ואמר לא היו דבאים מעולם ובתר הכי אפיק אינך חתימת ידיה נהי דתו לא מצי טעין פרעתי עתי דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי מכל מקום מצי טעין אמת שהוא כתב ידי אבל מעולם לא חתמתי על הודאה זו אלא שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגלה ואפשר שמצאה זה וכתב עליה מה שרצה אבל לא היו דברים מעולם כי לא לויתי הלואה זו מעולם וגם לא הודתי על הלואה ז' אפילו בדיבור מעולם מכיון שאין טענתו ראשונה דלא היו דברים מעולם נסתרת בזאת הטענה וליכא למימר משכחת לה דלגבי ביה כגון בששתק כשראה חתימת ידו ולא טעין מידי משום דאף על גב דאיהו לא טעין אנן טענינן ליה דהא דאמרינן אין טוענין אלא ליתומים היינו דוקא בטענת בריא אבל בטענת איפשר דמצא זה חתימתי שהיתה בסוף המגלה וכתב עליה הודאת הלואה זו שהיא טענת שמא אין הפרש שיטעון אותה הוא או הבית דין עצמו שכשהבית דין רואין שזה צועק ואומר לא היו דברים מעולם וכשהראו לו חתימתו אומר אמת שהוא כתב ידי אבל לא היו דברים מעולם ואיני יודע מה אשיב בזה הנה אף על פי שהוא אינו יודע מתחבולות העולם לומר שמא מצא חתימתי שבסוף המגלה וכתב עליה הודאת הלואה זו הבית דין עצמו יטענו בשבילו לומר לאותו שהוציא הכתיבה מידו שמא מצאת חתימת ידו בסוף המגלה וכתבת עליה הודאה זו דכי האי גונא אף על גב דאיהו לא טעין אנן טענינן ליה דמה לי שיטעון אותה הוא מה לי שיטענו אותה הבית דין בשבילו והלא הוא עצמו כשטוען אותה אינו טוען אותה בתורת טענה אלא כמו חוקר אחר שחוקר בדברים ואומר דילמא הכי הוא או דילמא הכי הוא שהוא עצמו אינו יודע אם היה הדבר כן אם לא וכיון שאין כאן כי אם חקירת הדברים האפשריים בלבד אין הפרש שיהיה הוא החוקר או הבית דין עצמו וזה מבואר מאד לא יטעה בו שום אחד מבעלי העיון. גם ליכא למימר משכחת לה דלגבי ביה כגון כשכפר ואמר לא היו דברים מעולם ואין זה כתב ידי ובאו עדים שהוא כתב ידו שהוחזק כפרן ומשלם כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ששי מהלכות טוען ונטען דאם כן כפירתו היא שגרמה לו לשלם ולא חתימתו ואם כן למה הזהירוהו על חתימתו אם מפני שעל ידה באה לו התקלה שאלמלא חתימתו לא היה נבהל כשהראוה לו לומר אין זה כתב ידי אי הכי למה לא הזהירו גם כן שלא יפרע שום אחד חובו בלא עדים שמא יחזור עוד המלוה ויתבענו והוא מתוך בהלתו יאמר לא היו דברים מעולם וכשיבואו עדים שהלוה לו שוב לא יהא נאמן לומר פרעתי שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ויפרע פעם שנית.

ועוד אם היה נאמן לטעון על כתב ידו היוצא מתחת ידו של מלוה והוחזק בבית דין שהוא כתב ידו לומר אמת שהיא חתימתי אבל מעולם לא חתמתי על הודאת הלואה זו אלא שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגלה ואפשר שמצאו זה וכתב עליו הודאת הלואה זו אם כן הא דכתב הוא עצמו בסימן ע"ט אמר מנה לי בידך ואמר ליה לא היו דברים מעולם ועדים מעידים שהלוה וחזר ואמר פרעתיך הוחזק כפרן וכו' והוא הדין נמי לטוען לא היו דברים מעולם והוציא המלוה שטר בעדים שהלוהו הוחזק כפרן וכו' וכן נמי אם הוציא עליו כתב ידו שלוה ממנו הוחזק כפרן והלא יש לו לטעון שזאת היא חתימתי אבל מעולם לא חתמתי על הלואה זו ואפשר שמצא זה שמי חתום בסוף המגלה וכתב עליו הודאה זו וכן גם כן אם היה נאמן לטעון על כתב ידו היוצא מתחת ידו של מלוה והוחזק בבית דין שהוא כתב ידו אמנה היתה הודאה זו ביני לבינו אבל לא לויתי הלואה זו מעולם במגו שאם היה רוצה היה אומר פרעתי היה ראוי שיהא נאמן לטעון טענה זו אף במלוה על פה אף על פי שהיא בעדים במגו שאם היה רוצה היה אומר פרעתי שהמלוה לחבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ואין הענין כן שהרי הוא עצמו לא כתב במלוה על פה אלא המלוה לחברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ויכול לטעון פרעתי והוא נאמן בשבועה אבל אם טען אמנה היו דברי וכיוצא בזה לא כתב כלום לא הוא ולא שום אחד מכל הפוסקים הראשונים או האחרונים אלא אדרבה כתב בסימן ע"ט אמר ליה מנה לי בידך אמר ליה הין למחר אמר לו נתתיו לך נשבע היסת ונפטר אבל אם אמר לו מעולם לא היה לך בידי כלום הוחזק כפרן כיון שכבר הודה שהיה לו בידו הודאתו כמאה עדים דמי ומשמע שהוא סובר שכיון שכבר הודה לו בעדים שהיה חייב לו שוב אינו יכול לטעון אמנה היה ביני לבינך דלא כל כמיניה לבטל עדות גמורה בטענה זו וכיוצא בה שאם היה סובר שיכול לטעון אחר העדים אמנה היו דברי ביני לבינו אבל מעולם לא לויתי ממנו כלום והוה נאמן במגו שאם היה רוצה היה טוען פרעתי אם כן כשאמר לו אחר העדות שהודה בפני העדים מעולם לא היה לך בידי כלום למה הוחזק כפרן נהי שהודאתו שהודה תודה שהיה חייב לו היא כמאה עדים מכל מקום יכול לטעון אמנה היו דברי שרציתי ללוות ממנו היום או למחר ופחדתי שמא לא ימצאו עדים מוכנים באותה שעה והאמנתי בו והודיתי שלויתי ממנו אבל עדיין לא לויתי ממנו כלום או האמנתי בו והודיתי שאני חייב לו כדי שלא להשביע את עצמי.

ועוד שכתב בסימן ל"ב ראובן שתבע משמעון מנה והודה לו כן בפני עדים אינם יכולים להעיד מפני שאם יטעון שמעון משטה הייתי בך נאמן ופטור אבל אם [לא] טען משטה הייתי בך לא טענינן ליה וכן אם מעצמו הודה לו מבלתי שיתבענו אינם יכולים להעיד משום דנהי דאינו נאמן לומר משטה הייתי בך דלא שייך משטה הייתי בך אלא כשהאדם תובעו שכן דרך האדם להתל בחבירו להודות לו כשתובעו דבר שאינו חייב לו מכל מקום יכול לומר שלא להשביע את עצמי הודיתי אפילו הודה לפני האחד שאמר לו מנה לך בידי כיון שלא תבעו יכול לומר כדי שלא להשביע את עצמי הודיתי כו' אבל כש כשתבעו והודה אינו יכול לומר שלא להשביע עצמי הודיתי שלא היה לו להודות על טענת חברו כדי שלא להשביע את עצמו אלא אם כן יטעון משטה הייתי בך שזהו דרך כדפרישית ואחר כך כתב ואינם יכולים להעיד שחייב בשביל הודאתו אלא אם כן אמר הלווה היו עלי עדים שאני מודה שאני חייב לו או שאמר המלוה אתם עדי ואמר הלווה כן תהיו עדים או ששתק ודווקא בפני המלוה אבל שלא בפני המלוה אפילו אמר הלוה הוו עלי עדים שאני מודה שאני חייב לו אינו כלום עד כאן לשונו משמע שהוא סובר שאם אמר הלווה הוו עלי עדים שאני חייב לו מנה והיה שם המלוה או אם אמר המלווה אתם עדי ואמר הלוה כן תהיו עדים או ששתק אז העדים יכולים להעיד שחייב לו מפני שאינו יכול לטעון לא משטה הייתי בך ולא כדי שלא להשביע את עצמי הודתי שאם היה יכול לטעון או זו או זו לא היו יכולין העדים להעיד כדלעיל והרמב"ם ז"ל הוסיף עוד בפ' שביעי מהלכות טוען ונטען ואמר שהמודה בפני שנים שיש לפלוני אצלו מנה ואמר להן בדרך הודייה לא דרך שיחה אף על פי שלא אמר אתם עדי אם היה תובע עמו אינו יכול לטעון ולומר כדי להראות שאני עשיר הודתי אבל אם טען שנתן נאמן ונשבע הסת והשתא אם בטענה זו שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואף על גב דאיהו לא טען אנן טענינן ליה לדעתו ולדעת הרא"ש ז"ל אפילו הכי אם הודה הלווה ואמר הוו עלי עדים שאני חייב לו והיה שם המלוה עמו אינו יכול לטעון שלא להשביע את עצמי נתכוונתי ואינו נאמן במגו שאם היה רוצה היה אומר פרעתי בטענת אמנה וכיוצא בה שאין אדם עשוי לעשות כאלה ואי איהו לא טעין אנן לא טענינן ליה מבעיא והכי משמע נמי ממה שפירש רש"י במתניתין דפרק זה בורר דתנן כיצד בודקין את העדים כו' אם אמר הוא אמר לי שחייב לו או איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמרו בפנינו הודה שהוא חייב לו ופירש רש"י לא אמר כלום דעביד איניש דאמר פלוני נושה בי כדי שלא יחזיקוהו לעשיר משמע דכי אמרו בפנינו הודה שהוא חייב לו שוב אינו יכול לטעון כדי שלא להשביע את עצמו הודה מה שהודה ולא אמרינן מגו דמהימן לומר פרעתי מהימן נמי לומר שלא להשביע את עצמי נתכונתי והודיתי מה שהודתי וא"כ מאחר שדברי הטור הם תמוהים ומוקשים מדידיה אדידיה וגם אין שום פוסק לא מהראשונים ולא מהאחרונים שסובר שהוא נאמן לבטל כתב ידו היוצא מתחת ידי המלוה כשהוחזק בבית דין שהוא כתב ידו לא בטענת אמנה היתה הודאה זו ביני לבינו ולא בטענת אפשר שמצא שמי חתום בסוף המגלה וכתב עליו הודאה זו שהרי הרשב"ם והרשב"א והראב"ד והר"ז הלוי ור"י והרמ"ה ז"ל כלהו סבירא להו דבכתב ידו היוצא מתחת ידי המלוה שהוחזק בבית דין שהוא כתב ידו אינו נאמן לומר עליו פרעתיו ומכיון שאינו נאמן לומר פרעתי ואין מיגו פשיטא ופשיטא שאינו נאמן לומר לא אמנה היתה הודאה זו ולא שמא מצא שמי חתום בסוף המגלה וכתב עליו הודאה זו ושאר כל הפוסקים כגון הגאונים ורש"י והרי"ף והרמב"ם והרא"ש והר"ן והמרדכי ז"ל אף על גב דסבירה להו דכתב ידו היוצא מתחת ידי המלוה נאמן לומר עליו פרעתיך עתיך ואף על פי שהוחזק בבי"ד שהוא כתב ידו מכל מקום כולהו סבירה להו דאינו נאמן לומר עליו לא אמנה היתה הודאה זו ביני לביני ולא שמא מצא זה שמי חתום בסוף המגלה וכתב עליו הודאה זו כמו שנראה מדברי הרא"ש והר"ן והמרדכי ז"ל כדאוכחנא לעיל וכמו שכתבו הרמב"ם ורש"י ז"ל בהדייא דאינו נאמן לומר שלא להשביע את עצמי נתכונתי בהודאה זו אף על פי שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כל שכן בטענות אחרות שאין אדם עשוי לעשות אותן.

ואין לדקדק מההיא דפרק ששי דהלכות טוען ונטען דכתב הרמב"ם שם וכן אם הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואמר לא היו דברים מעולם וזה אינו כתב ידי אם הוחזק כתב ידו בבית דין או שבאו עדים שהוא כתב ידו הרי זה הוחזק כפרן ומשלם דמשמע הא אם היה טוען אמת שהוא כתב ידי אבל אמנה היתה הודאתי ביני לבינו אף על פי שהוחזק בבית דין שהוא כתב ידו וגם יוצא מתחת ידי המלוה אינו משלם דאיכא למימר הוא הדין נמי אם היה טוען אמת שהוא כתב ידי אבל אמנה היו דברי וכיוצא בה אינו משלם, והא דקאמר הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואמר לא היו דברים מעולם משום הוחזק כפרן הוא דקאמר ליה דאי לא הוה טעין מתחלה לא היו דברים מעולם נהי דמחייב לשלם מכל מקום אינו מוחזק כפרן שלא יהא נאמן לעולם על חוב זה לומר פרעתיו אלא אם כן יביא עדים שפרעו עו בפניהם אבל השתא דטען מתחלה לא היו דברים מעולם ואין זה כתב ידי ואחר כך באו עדים והעידו שהוא כתב ידו לא די שהוא מחוייב לשלם אלא שהוחזק גם כן כפרן שלא יהא נאמן על חוב זה לעולם לומר פרעתיו אלא אם כן יביא עדים שפרעו בפניהם אם כן מכיון שלא נמצא שום פוסק לא מן הראשונים ולא מן האחרונים שיאמר כדברי הטור היאך נניח דברי כל הפוסקים הראשונים והאחרונים ונתפוס דברי הטור לבדו שהם מועתקים מבעל התרומות זה לשונו והיכא דטעין ואמר בודאי זו היא חתימת ידי אבל מעולם לא חתמתי על הודאת הלואה זו אלא כתבתי שמי בסוף המגלה ואפשר שמצאה זה וכתב עליה הודאה זו בהא ודאי הכי מסתברא דאי אתי בספק על ההלואה וודאי על החתימה הוה ליה החתימה ודאי ואיני יודע אם לויתי ספק ואין ספק מוציא ודאי אבל אם טען בריא לי שלא לויתי אלא שחתמתי בסוף מגלה זו והנחתיה ביד בעל חוב דיני והוא כתב מה שרצה עליו או שטען אמנה היתה בני לבינו הודאה זו בכל אלו וכיוצא בהן הואיל ולא עקר ולא בטל כתיבת ידו החתומה מגו דיכול למימר פרעתי כי אמר הכי והכי הוה מעשה מיפטר ובשבועות הסת ויש חולקין ומביאין ראיה מההיא דכתובות דאמרינן ודוקא אחספתא אבל אמגלתא לא דילמא משכח ליה איניש דלא מעלי וכתב עילויה מאי דבעי דאלמא אף על גב דטעין ואמר חתמתי שמי בסוף מגלה זו ובא זה וכתב על חתימתי אינו נאמן בשבועתו ובעלי הסברא הראשונה משיבים שלא נאמרו דברי אביי שחשש לאיניש דלא מעלי אלא לחוש שלא יחתום שמו בסוף המגלה וכשיוציא אותו איניש דלא מעלי דכתב עלויה הודאה זו אולי ישכח חתימתו ויאמר לא לויתי מעולם שכן הוא האמת והחתימה אחר שלא באה על ההלואה הוה ליה מילי דכדי ולא דכר להו וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אבל אם יזכור העקר ויטעון הכי והכי הוה עובדא אין הכי נמי דמשתבע ומיפטר דאמרינן מגו וכסברא קמא מסתברא כותיה עבדינן עד כאן לשונו שהם דברים תמוהים מאד מפני הקושיא שהקשו בעלי הסברא השנית לבעלי הסברא הראשונה לא תרצו בה ולא מידי שמה שהשיבו בזה שלא נאמרו דברי אביי אלא שמא ישכח חתימתו ויאמר לא לויתי מעולם כפי האמת ושוב לא יוכל לומר פרעתי שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי אינו מחוור דנהי שלא יוכל לומר פרעתי מכל מקום יכול לומר אמנה היתה הודאה זו או שמא מצא חתימתי שבסוף מגלה זו וכתב עליה הודאה זו דאין טענות הללו סותרות טענה הראשונה דלא לויתי ממנו מעולם שהרי עדיין הוא מחזיק בה אלא שמפרש דבריו ואומר שהודאתי זאת וכתב ידי זה לא היו אלא על דרך אמנה ביני לבינו בלבד אבל מעולם לא לויתי ממנו כלום ואפילו אם תמצא לומר שלא נאמרו דברי אביי אלא לשמא ישכח חתימתו ויאמר לא היו דברים מעולם שאז לא יוכל לטעון אחר זה אמנה היתה הודאה זו ביני לבינו מפני שפירוש לא היו דברים מעולם הוא שלא היה לי שום עסק עמו ממשא ומתן מעולם לא בפועל ולא בכתב ולא בדבור כדמשמע מההיא דפירש"י בפרק שבועות הדיינים כדלעיל מכל מקום מצי למטען שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגלה ואפשר שמצאו זה וכתב עליו הודאה זו שאין זו הטענה סותרת טענתו הראשונה דלא היו דברים מעולם שהרי לפי טענתו זאת נמי מודה שלא היה לו עמו שום משא ומתן לא בפועל ולא בכתב ולא בדיבור מעולם ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה דאמגלתא תא אמאי לא הא מצי למגביה ביה דמצי טעין פרעתי ואפילו אם תמצא לומר דלא ידע האי דאידך אשכח לחתימת ידיה וכתב עלויה הודאה זו וטען האמת בקושטא דמלתא ואמר שלא לווה ממנו מעולם דתו לא מצי למטען פרעתי דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי מכל מקום מצי למטען אמנה היתה הודאתי זאת ביני לבינו אבל מעולם לא לויתי ממנו כלום ואפילו אם תמצא לומר דטען ואמר לא היו דברים מעולם דתו לא מצי למטען אמנה היו דברי מפני שפירוש לא היו דברים מעולם הוא שלא היה לי עסק משא ומתן עמו לא בפועל ולא בכתב ולא בדבור מעולם ונמצא שטענת אמנה היו דברי היא סותרת טענתו הראשונה של לא היו דברים מעולם מכל מקום מצי למיטען שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגלה ואפשר שמצאו זה וכתב עליו הודאה זו שאין טענה זו סותרת טענה דלא היו דברים מעולם ואם כן על כרחין לומר דלא מצי למיטען על כתב ידו היוצא מתחת ידי המלוה שהוחזק בבית דין שהוא כתב ידו לא טענת אמנה היו דברי ולא טענת שכחתי וחתמתי בסוף המגלה ואפשר שמצאה זה וכתב עליו הודאה זו דלאו כל כמיניה לבטל שטר מקויים שהוא כתב ידו שיוצא מתחת ידי המלוה בטענות הללו וכיוצא בהן.

ואי משום דכתיב ביה בההוא כתב ידו מודה אני יאודה לפני היתומים ואין עדים חתומים בו ונראה שנמלך בו ובטלו ומצאה אותו קלי הנזכרת לעיל מושלך בארץ ולקחתו בידה הא נמי ליתא דאף על גב דבטוען וחוזר וטוען פליגי בה בפרק חזקת הבתים עולא ונהרדעי דעולא אומר טוען וחוזר ונהרדעי אמרי אין טוען וחוזר וטוען וקיימא לן כעולא דטוען וחוזר וטוען היכא דקא טעין איהו גופיה אבל בנדון דידן דלאו איהו קא טעין אלא אחרים הם שטענו אותה בשבילו לית לן בה דהא אפילו אם היה טוען הוא עצמו אחר שנתחייב בטענתו הראשונה שאמרו לו שאין באותה טענה כלום אם לא היה טוען אותה אלא לאחר שיצא מלפני בית דין לא היה בטענתו זאת כלום משום דחישינן דלמא אנשים רעים למדוהו לשקר כדאמרינן בבתרא פרק חזקת הבתים ומודה עולא דהיכא דהוה קאי בבי דינא ולא טען ונפק לברא והדר אמר לבי דינא וטען דאין טוען וחוזר וטוען מאי טעמא טענתא אגמרוה כל שכן בטענו אותה אחרים בשבילו והוא לא טען כלום.

ועוד אפילו אם היה טוען הוא עצמו אחר שנתחייב בטענתו הראשונה כיון שטענתו הראשונה דאמנה היו דברי משמע שהוא עצמו מסר אותו כתב ידו למרת קלי הנזכרת לעיל כדי ללוות בו אף על פי שעדיין לא לוה או כדי שלא להשביע את עצמו מטענתו השנית שטען שכתוב בו לפני החתומים ואין עדים חתומים בו משמע שהוא רוצה לומר שנמלך בו ובטלו והשליכו ומרת קלי או הבא מכחה מצאה אותו מושלך ולקחתו בידה ולא שמסרו הוא לה והן שתי טענות סותרות זו לזו שאין במשמעות הטענה הראשונה לשון שסובל טענתו השנית אין בטענתו השנית ולא כלום דבהדיא אמרו בפרק חזקת הבתים ומודה עולא דהיכא דאמר של אבותי ולא של אבותיך דאין טוען וחוזר וטוען ואין להשיב שלא ידע פירוש מלת אמנה מה הוא והי' חושב שפירוש אמנה היו דברי שלא לוה ממנה כלום אבל כתב כדי ללות בו ואחר כך נמלך ובטלו משום דלאו כל כמיניה לומר שהיה טועה בפירוש דבריו הראשונים כדי לקיים טענתו השנית דפירוש טוען וחוזר וטוען שיכול לטעון בבית דין ולחזור אחר כך ולטעון דברים אחרים לפרש דבריו הראשונים אף על פי שמכחישים קצת בזה כדפירש רשב"ם ז"ל לא שיאמר שדבריו הראשונים היו בטעות שטעה ואמר לשון כך במקום לשון דלאו כל כמיניה להאמינו בזה כדי לקיים טענתו. נאום אליא בכ"ר אברהם מזרחי זלה"ה.

תוכן העניינים

שות רבי אליהו מזרחי (ראם)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה